ואם תאמר כי כדי לשנות מבחול ניפרוס סודרא [סודר] על הכלי — אתי [יכולה לבוא] בכך לידי סחיטה. ואם נכסייה בנכתמא [נכסה אותו במכסה] — זימנין דמיפסק, ואתי למקטריה [פעמים שהוא נקרע מן החבית ובא לקושרו]. הלכך כיון שלא [אי] אפשר בדרך אחרת לכן שואבות הנשים ביום טוב בדרך הרגילה, שלא בשינוי.

ואמר ליה [לו] רבא בר רב חנן לאביי: הלא תנן [שנינו בברייתא] שלא מספקין (מוחאים כפים), ולא מטפחין (בכף ידם על הגוף), ולא מרקדין ביום טוב. וקא חזינן דעבדין, ולא אמרינן להו ולא מידי [ואנו רואים שעושים, ואין אנו אומרים להם דבר]! אמר לו: ולטעמיך, הא [ולטעמך, לשיטתך, הלכה זו] שאמר רבא: לא ליתיב איניש אפומא דלחייא [אל ישב אדם בשבת על פי לחי המבוי], דילמא מיגנדר ליה [שמא יתגלגל לו] חפץ לרשות הרבים ואתי לאיתויי [ויבוא להביאו], והא קא חזינן נמי דמותבי חצבי ויתבן אפומא דמבואה, ולא אמרינן להו ולא מידי! [והרי אנו רואים גם כן ששמות נשים את כדיהן ויושבות על פי המבוי, ואין אנו אומרים להן דבר]. אלא בדברים אלה טעם אחר הוא שאנו אומרים: הנח לישראל ואל תגער בהם, מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין, שבין כה וכה לא יצייתו.

סבור מינה הני מילי בדרבנן [היו שסברו מתוך כך שדברים אלה אמורים רק באיסורים שמדברי סופרים], אבל בדאורייתא באיסורים שמן התורה] — לא, ובודאי צריך לגעור בעוברים. ואולם אומרים: ולא היא, אין הדבר כך, לא שנא בדרבנן ולא שנא בדאורייתא [אינו שונה בדברי סופרים, ואינו שונה בדברי תורה], שבשניהם אין גוערים בעוברים מאותה סיבה. דהא [שהרי] החובה בתוספת של יום הכפורים, להתחיל את הצום מבעוד יום הלא דאורייתא [מן התורה] היא, וקא חזינן להו דקאכלי ושתו [ואנו רואים אותם הנשים שאוכלות ושותות] בערב יום הכיפורים עד שתחשך ולא אמרינן להו ולא מידי [ואין אנו אומרים להן דבר]. ומכאן שהדין כן אף באיסור שמן התורה.

א שנינו במשנה שאשה שואלת מחבירתה ככרות בשבת, ואולם אף היא כבדין הראשון לא תבקשם בלשון הלוואה. ושואלים: האם בשבת הוא דאסיר [שאסור], אבל בחול — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר] אף בלשון הלוואה? ואם תאמר שאכן כך הדין, אם כן לימא מתניתין דלא [האם נאמר שמשנתנו אינה] כשיטת הלל, דתנן [שכן שנינו במשנה]: וכן היה הלל אומר: לא תלוה אשה ככר לחם לחבירתה עד שתעשינה, כלומר, תעריכנה בדמים (כסף) שמא עד שתחזיר לה יוקרו החטין, ונמצאו באות לידי רבית, שאם תחזיר ככר בעינו, נמצא שהחזירה דבר השווה יותר ממה שלקחה בשעתו, ויש בכך משום ריבית. והרי שאף בכל ימות השנה אסור ליטול ככר לחם מאחר כהלוואה!

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת הלל, ואולם יש לחלק ולומר כי הא [זה] ששנינו במשנתנו שמתור בלשון הלוואה — הרי זה באתרא דקיץ דמיה [במקום שקצובים דמיה] של הככר, ואילו הא [זה] שאמר הלל — הרי זה באתרא דלא קיץ דמיה [במקום שאין דמיה קצובים].

ב שנינו במשנה שאם המלווה אינו מאמינו ללווה בשבת וביום טוב, משאיר הלווה את טליתו כמשכון. בקשר לזה מביאים את מה שאיתמר [נאמר] מחלוקת אמוראים בענין הלוואת יום טוב (הלוואה ביום טוב), שרב יוסף אמר: לא ניתנה ליתבע בבית דין, שאמנם ראוי ללווה להחזיר, אבל אין המלווה יכול לכפותו בבית דין שיעשה כן. ורבה אמר: הלוואה זו כשאר הלוואות היא וניתנה ליתבע. ומסבירים את שיטותיהם: רב יוסף אמר שהלוואת יום טוב לא ניתנה ליתבע — דאי אמרת [שאם אומר אתה] שניתנה ליתבע קיים חשש שמא בשל כך אתי למיכתב [יבוא לכתוב] את דבר ההלוואה ביום טוב כדי שיוכל לתובעה לאחר מכן. ואילו רבה אמר שהלוואת יום טוב ניתנה ליתבע — דאי אמרת [שאם אומר אתה] שלא ניתנה להיתבע — לא יהיב ליה [יתן לו, לחבירו ] הלוואה, ואתי לאימנועי [ויבוע הלווה להימנע] משמחת יום טוב.

תנן [שנינו במשנתנו] שאם אינו מאמינו — מניח טליתו אצלו כמשכון. ורוצים להסיק: אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי הלוואת יום טוב לא ניתנה ליתבע כשיטת רב יוסף — משום הכי [כך] מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר השבת. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהלוואת יום טוב ניתנה ליתבע, אמאי [מדוע] אם כן מניח טליתו אצלו? ליתן ליה ולתבעיה [שיתן לו, ויתבענו] אם לא יחזיר! ודוחים: זו אינה ראיה, שכן המלווה אמר [יכול לומר]: לא בעינא דליקום בדינא ודיינא [אין אני רוצה לעמוד בדין ודיינים], ועדיף לו לקחת משכון, שלא יצטרך אחר כך לבוא לידי דין.

מתיב [מקשה] על כך רב אידי בר אבין ממה ששנינו במשנה: השוחט את הפרה וחילקה ללקוחותיו בראש השנה של השנה שלאחר השמיטה, ועוד מזמן הבית היו חוגגים שני ימים טובים של ראש השנה, והיום הראשון הריהו ספק סוף אלול, ספק תחילת תשרי, ומעתה השאלה האם חוב הלקוחות נהיה בשנה השביעית ונשמט, או שמא בשמינית ואינו נשמט. ואמרו שאם התברר שהיה חדש אלול של השנה שעברה מעובר (בן שלושים יום) — משמט, שכן דין שמיטת החובות חל רק ברגע האחרון של השנה השביעית, ואם התברר שיומה האחרון של שנה זו היה היום הראשון של ראש השנה החדשה, נמצא שחובם של הלקוחות למוכר הפרה פקע מכוח שנת השמיטה. ואם לאו [לא], שהיה זה יום ראשון של השנה הבאה — אינו משמט.

ומכאן הוא מסיק: ואי [ואם] לא ניתנה הלוואת יום טוב ליתבע — מאי [מה פירוש] "משמט "? והרי בין כה וכה אינו יכול לתבוע החזרת חובו! ודוחים: שאני התם דאיגלאי מילתא [שונה שם שכאשר התברר בחודש אלול מעובר הרי התברר הדבר] שאותו יום — יום חול הוא, שהרי אם היה זה יום שלושים באלול הרי הוא יום חול רגיל, והלוואה הניתנת בו ניתנה ליתבע, אלא שהיא משמטת מפני שנת השמיטה.

על כן רוצים להביא ראיה מסופה של המשנה: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בסיפא [בסוף] אותה משנה: אם לאו [לא] התברר חודש אלול כחודש מעובר, והיה זה היום הראשון של השנה הבאה — אינו משמט. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי הלוואת יום טוב ניתנה ליתבע — היינו דקתני [זהו ששנינו] "אינו משמט", שיכול לתבוע. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] ש"לא ניתנה ליתבע", אמאי [מדוע] אינו משמט? הרי בין כה וכה אינו יכול לתבוע בבית דין! ומסבירים: אמנם הלוואת יום טוב לא ניתנה ליתבע, ואולם מאחר ואינו משמט, אי יהיב ליה [אם נותן לו], שרוצה להחזיר את החוב — שקיל [נוטל] המלוה.

ותוהים: מכלל הדברים אתה למד דרישא אי יהיב ליה [שבראש המשנה מדובר שאם נותן לו] הלווה למלוה בחזרה את חובו — לא שקיל [אינו נוטל]?! והרי אין אדם חייב להמנע מלקחת הלוואה שהשביעית משמטת אותה, אלא מצווים רק שלא לתבוע ושלא לנגוש את הלווה. ואומרים: בכל זאת יש הבדל בין המקרים, רישא [בראש המשנה] באופן שהתברר שהיה אלול מעובר והיה יום ההלוואה בשנה השביעית — צריך למימר ליה [לומר לו] "משמט אני", ואילו סיפא [בסוף המשנה] באופן שחודש אלול אינו מעובר — לא צריך הוא למימר ליה ["משמט אני"]. כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו המלווה ללווה: "משמט אני".

ואם אמר לו הלווה "אף על פי כן רצוני לתת לך "— יקבל ממנו, משום שנאמר "וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'" (דברים טו, ב), ומן המלים "וזה דבר השמיטה" למדים שאף שכאשר לבסוף מקבל המלווה את חובו בחזרה ואינו חייב להימנע מלקח, מכל מקום צריך שיהיה שם דיבור של השמטה, שיאמר ללווה: "משמט אני", ואילו בסוף המשנה כאשר התברר שההלוואה אינה של שנת השמיטה אף אינו צריך לומר "משמט אני".

מסופר כי בהלוואת יום טוב רב אויא שקיל משכונא [והיה לוקח משכון]. רבה בר עולא מערים איערומי [היה מערים] ולוקח משהו משל הלווה לאחר יום טוב, עד שיחזיר לו חובו.

ג שנינו במשנה: וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת — מניח עושה הקרבן את טליתו אצל בעל הטלה כמשכון ונוטל ממנו את הטלה ועושה עמו חשבון לאחר השבת. אמר ר' יוחנן: מקדיש אדם פסחו בשבת, וקרבן חגיגתו ביום טוב עצמו. ומציעים: נימא [האם נאמר] שמה שנאמר במשנתנו מסייע ליה [לו], שכן שנינו בה: "וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח עושה הקרבן את טליתו אצלו, אצל בעל הטלה כמשכון ונוטל את הטלה לפסחו ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב". נמצא אם כן שאת הטלה עצמו הוא מקדיש בשבת, וכדעת ר' יוחנן!

ודוחים: אין זה מחוייב, שכן הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בממנה אחרים עמו על פסחו, כלומר, לא באדם הלוקח כבש של חולין ומקדישו, אלא שמצטרף עם שאר המנויים לטלה הקרבן, דמעיקרא מיקדש וקאי [שמתחילה היה כבר מוקדש ועומד].

ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: אין נמנין על הבהמה בתחילה ביום טוב, ואם כן הרי שאסור אף להימנות על הפסח ביום טוב וכל שכן בשבת! ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן], שמדובר כאן במקרה מיוחד, שכיון שרגיל אצלו אותו אדם באכילת פסח כאחד מן המנויים בכל שנה — הרי כמאן דאימני ביה מעיקרא דמי [כמי שנמנה בו מתחילה הוא נחשב].

ועוד מקשים: והא תני [והרי שנה] ר' הושעיא: הולך אדם הרוצה להקריב פסחו ואין לו טלה משלו אצל רועה שהוא רגיל אצלו ונותן לו טלה לצורך פסחו ומקדישו ויוצא בו! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] יש לומר שמדובר במקרה מיוחד, שכיון שרגיל אצלו, אצל הרועה בכל שנה לצורך אותה מטרה, הרי כבר אקדושי ליה מעיקרא [הקדישו הרועה מתחילה], מערב שבת. ומקשים: והא [והרי] "מקדיש" בלשון הווה קתני [שנינו]! ואם היה מקודש כבר — מה מקום יש להקדישו? ומשיבים: אכן אין זה הקדש ממש, אלא הקדש עילוי, כעין תוספת הקדשה שיקדישו הבעלים עצמם את קרבנם. ודבר זה רק מדרבנן [מדברי סופרים] הוא.

על עיקר הדברים שואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והא [והרי] אמר ר' יוחנן ככלל קבוע: הלכה היא כסתם משנה, כלומר משנה שלא הוזכר בה שם אומר ההלכה, ותנן [ושנויה משנה]: לא מקדישין, ולא מעריכין ערכין למקדש, ולא מחרימין חרמות לכהנים ולמקדש, ולא מגביהין (מפרישים) תרומות ומעשרות, כל איסורים אלו — ביום טוב אמרו, וקל וחומר בשבת! ואיך אם כן התיר ר' יוחנן להקדיש בשבת וביום טוב? ומשיבים: לא קשיא: [אין הדבר קשה], כאן שהתיר ר' יוחנן הרי זה בחובות שקבוע להן זמן, שאם לא יקדיש עכשיו תיבטל המצוה לגמרי, ואילו כאן באותה משנה שאסרו להקדיש — בחובות שאין קבוע להן זמן ויכול להקדיש אחר השבת.

ד משנה מונה אדם את אורחיו הבאים לסעודה ואת מיני פרפרותיו שמוסיף לסעודה מפיו (בעל פה), אבל לא יקרא רשימות אלה מן הכתב, וכפי שיבואר טעם הדבר בגמרא. מפיס (מטיל גורל) אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן בשבת מי יקבל מנה מסויימת, ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה אלא שתהיינה המנות שוות. ומטילין חלשין (גורלות) בין הכהנים על הקדשים ביום טוב, אבל לא על המנות.