בקילעא [בחדר] של רב אושעיא, שהועלתה בעיה זו, ואתו [באו] ושאלו לרב אסי. אמר להו [להם]: לא שנו חיוב נתינת מים לבעל קרי אלא לחולה המרגיל, אבל לחולה שראה קרי לאונסו הרי הוא פטור מכלום ואינו צריך טבילה כלל. אמר רב יוסף: אם כן איצטמיד חצביה [נדבק כדו] של רב נחמן, כלומר, לפי סיכום זה יש תועלת בכך לצורך טהרה.

א עד כה נידונו בעיות מרובות בדיני טבילת בעל קרי, ועל כך שואלים שאלה כללית: מכדי כולהו אמוראי ותנאי [הרי כל האמוראים והתנאים] בתקנתו של עזרא קמיפלגי [הם חולקים], ונחזי [ונראה] אם כן עזרא היכי [איך] תקן תקנה זו, שהרי דבר מצוי הוא ואפשר לראות כיצד נהגו בענין זה.

אמר אביי: עזרא לא תיקן תקנה קבועה בכל דיני בעל קרי, אלא עזרא תקן לבריא המרגיל שחייב לטבול בארבעים סאה, ובריא הרואה קרי לאונסו די לו בתשעה קבין. ואחר כך אתו אמוראי ופליגי [באו האמוראים ונחלקו] בחולה. מר סבר [חכם אחד סבור] שחולה המרגיל דינו כבריא המרגיל ואילו חולה שראה קרי לאונסו דינו כבריא לאונסו. ואילו מר סבר [חכם אחד סבור] שחולה המרגיל דינו כבריא שראה לאונסו, וחייב רק בנתינת תשעה קבין, ואילו חולה לאונסו פטור מכלום, מכל טבילה ורחיצה.

על כך מקשה רבא: נהי [אם כי] תקן עזרא טבילה לבעל קרי, ואולם נתינה של תשעה קבין מי [האם] תקן?! והאמר מר [והרי אמר החכם] כי לא שמענו מסורת בדבר אלא שעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין ולא תקנה אחרת. אלא אמר רבא: יש להסביר את השתלשלות המחלוקת לאחר תקנת עזרא. עזרא עצמו תקן טבילה רק לבריא המרגיל בארבעים סאה. ואתו רבנן [ובאו חכמים] והתקינו לבריא שראה קרי לאונסו רחיצה בתשעה קבין. ואתו [ובאו] אחר כך אמוראי [האמוראים] וקא מיפלגי [וחלקו] בדינו של חולה, מר סבר [חכם אחד סבור] שחולה המרגיל דינו כבריא המרגיל, וחולה לאונסו — כבריא לאונסו, ואילו מר סבר [וחכם אחד סבור] שבריא המרגיל רק הוא חייב טבילה בארבעים סאה, ואילו חולה המרגיל דינו כבריא שראה לאונסו — בתשעה קבין בלבד. אבל חולה לאונסו פטור מכלום מכל טבילה ורחיצה.

וכן אמר רבא לקבוע הלכתא [הלכה] כדעה הראשונה: בריא המרגיל וחולה המרגיל — בארבעים סאה. ובריא לאונסו — תשעה קבין. אבל לחולה לאונסו — פטור מכלום.

ב תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: בעל קרי שנתנו עליו תשעה קבין מים שאובים — טהור. במה דברים אמורים שהוא נטהר — רק לענין לימוד תורה לעצמו, אבל להיטהר כדי ללמד לאחרים צריך הוא לטבול בארבעים סאה. ואילו ר' יהודה אומר: ארבעים סאה מטהרים את בעל הקרי מכל מקום ובכל מקרה.

בבעיה זו נתעוררה מחלוקת בין ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי ור' אלעזר ור' יוסי בר' חנינא. חד מהאי זוגא וחד מהאי זוגא ארישא [אחד מזוג זה ואחד מזוג זה נחלקו על תחילת התוספתא] שחד [צד אחד] אמר: הא דאמרת [זה שאמרת] במה דברים אמורים שנתינת תשעה קבין מטהרת רק לעצמו, אבל להוציא אחרים יש צורך בארבעים סאה, כל זה לא שנו אלא לחולה המרגיל, אבל לחולה שראה קרי לאונסו דיו בתשעה קבין אף על פי שהוא שונה לאחרים. וחד [אחד] אמר שכל המלמד לאחרים, ואפילו היה חולה לאונסו עד דאיכא [שיש] ארבעים סאה אינו נחשב לטהור.

וכן חד מהאי זוגא וחד מהאי זוגא אסיפא [אחד מזוג זה ואחד מזוג זה, נחלקו בסוף הדברים]. שחד [צד אחד] אמר: הא [זה] שאמר ר' יהודה ארבעים סאה מכל מקום — לא שנו אלא בקרקע שארבעים סאה אלה יהיו בקרקע כדין מקווה מן התורה, אבל אם הם אגורים בכלים — לא. וחד סבר [ואחד האחר סבור] שארבעים סאה אפילו בכלים נמי [גם כן], שדי בכלי המכיל ארבעים סאה כדי להיטהר.

בעיה זו מבררים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שארבעים סאה מטהרים אפילו בכלים — היינו דקתני [הרי זהו ששנה] זהו טעם הדגשתו של ר' יהודה "ארבעים סאה מכל מקום". אלא למאן דאמר [למי שאומר, לפי הדעה] שלדעת ר' יהודה בקרקע — אין [כן], יש להתיר, ואילו בכלים — לא, ביטוי זה "מכל מקום" לאתויי מאי [להביא את מה], מה הוא בא להוסיף בכך?

ומפרשים: לאתויי [להביא, להוסיף] מים שאובין, שאף ר' יהודה מתיר לטבול בארבעים סאה מים האגורים בקרקע אף אם נשאבו בידי אדם.

מסופר, רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע ורבא (ברבי) בר שמואל כריכו ריפתא בהדי הדדי [אכלו לחם יחד]. אמר להו [להם] רב פפא: הבו [תנו] לי לדידי לברוך [לעצמי לברך] ברכת המזון, שאני טהור, לפי דנפול עילואי [שנפלו עלי, כלומר, שפכתי על עצמי] תשעה קבין מים. אמר להו [להם] רבא בר שמואל: הרי על כך תנינא [שנינו], במה דברים אמורים שתשעה קבין מטהרים — הרי זה דווקא לענין לימוד לעצמו, אבל ללמד או להוציא אחרים ידי חובה — צריך ארבעים סאה. אלא, הבו [תנו] לי לדידי לברוך, דנפול עילואי [לברך, שנפלו עלי שטבלתי] בארבעים סאה. אמר להו [להם] רב הונא: הבו [תנו] לי לדידי לברוך, דליכא עילואי [לברך, שאין עלי] לא האי [זה] ולא האי [זה], שטהור אני ולא הוצרכתי לטבילה כלל.

מסופר גם שרב חמא טביל במעלי יומא דפיסחא [היה טובל בערב פסח] כדי להוציא רבים ידי חובתן. ואולם מסכמים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו]. וכשיטה זו המחלקת בין טהרת עצמו לטהרה לצורך אחרים.

ג משנה במשנה זו דברים אחדים על הטמאים בטומאות שונות ועל ההרחקה מן הטומאה ומן הזוהמה. היה עומד בתפלה ונזכר בתוך תפילתו שהוא בעל קרי, ולדעה זאת אסור בתפילה, אף על פי כן לא יפסיק את התפילה באמצע, אלא יקצר בכל ברכה וברכה.

כלל אמרו: ירד לטבול, אם יכול לעלות מן הטבילה ולהתכסות בבגדים ולקרות קריאת שמע של שחרית עד שלא תהא הנץ החמה — יעלה ויתכסה ויקרא, ואם לאו [לא], שאינו יכול — מוטב שיתכסה במים ויקרא שם. ואולם לא יתכסה לא במים הרעים (שהסריחו) ואף לא במי המשרה (מים ששרו בהם פשתן, משום ריחם) עד שיטיל לתוכם מים אחרים. ובכלל, כמה ירחיק מהן ממים סרוחים ומן הצואה בשעת קריאת שמע — לפחות ארבע אמות.

ד גמרא בברייתא מפורט יותר הדין הראשון מן המשנה. תנו רבנן [שנו חכמים]: היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי באמצע תפילתו — לא יפסיק, אלא יקצר. ואם היה קורא בתורה ונזכר שהוא בעל קרי — אינו מפסיק ועולה, אלא מגמגם וקורא, כלומר, קורא במהירות, ולא בחיתוך מושלם של המילים. ור' מאיר חולק ואומר שאין בעל קרי רשאי לקרות בתורה יותר משלשה פסוקים, שפחות משלושה פסוקים אסור לקרוא בתורה, ולאחר שסיים לקרוא שלושה פסוקים — יפסיק, ויניח לאחר לקרוא.

תניא אידך [שנינו בברייתא אחרת]: היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו — מהלך לפניו עד שיזרקנה, כלומר, שתהיה לאחוריו ארבע אמות, ועל כך הקשו והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת] שדיו שיתרחק ארבע אמות לצדדין. כדי לישב את הסתירה מסבירים: לא קשיא [אין זה קשה], אין סתירה בין שני המקורות, הא [זה] ששנינו שצריך שתהיה מאחוריו ארבע אמות, הרי זה באופן שאפשר, שיכול הוא ללכת קדימה עד שתהא הצואה מאחוריו, והא [וזה] ששנינו שדי בכך שיתרחק ארבע אמות לצדדים, הרי זה באופן שלא אפשר ללכת קדימה עד כדי ארבע אמות, ולכן לפחות ילך הצידה.

והלכה, נוספת שנו: מי שהיה מתפלל ומצא אחר כך שהיתה צואה במקומו במקום שהתפלל בו, אמר רבה: אף על פי שחטא שלא בדק אם היה המקום נקי וראוי לתפילה (תוספות) — תפלתו תפילה, ויצא ידי חובתו. על כך מתקיף ליה [מקשה עליו] רבא: והא [והרי] נאמר: "זבח רשעים תועבה אף כי בזמה יביאנו" (משלי כא, כז), ולמדו מזה שמצוה הנעשית שלא כראוי אינה מצוה כלל, וזה שלא שם לבו כראוי אין תפילתו נחשבת! אלא אמר רבא: הואיל וחטא אדם זה, אף על פי שהתפלל — תפילתו תועבה, ויחזור ויתפלל שנית.

ה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מי שהיה עומד בתפילה ומים (מי רגליו) שותתין מאיזו שהיא סיבה על ברכיו — פוסק מתפילתו עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל. ואולם נתעוררה השאלה: להיכן חוזר כשממשיך בתפילתו? ובכך נחלקו רב חסדא ורב המנונא, חד [אחד מהם] אמר : חוזר לראש התפילה, וחד [ואחד מהם] אמר: חוזר למקום שבו פסק.

ומעירים: לימא בהא קמיפלגי [אולי נאמר, שבכך הם חולקים, שזה הוא יסוד מחלוקתם].