זבחים נד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - ב

וכי תימא דגייז ליה, שהיה סותר את בנין היסוד [אחר שיבש] באותן האמות שבחלק יהודה, ולא תיקשי לרב.

אי אפשר לומר כן, דהא "אבנים שלמות" ^[6] כתיב! שיהיו חלקות בלא פגימות, ואי אפשר לסתירה להיות חלקה!?

ומתרצינן: דמחית מידי מתותיה. היה מניח עץ גדול בתוך המלבן לכל גובהו על חלקו של יהודה, ושקיל ליה. אחר שיבש קצת, נטלו משם, ונשאר מקומו חלק.

ומביאה הגמרא ראיה לאופן העשיה הזה: דאי לא תימא הכי, הא דאמר רב כהנא: אבנים של קרנות חלולות היו, נקבים עמוקים היו בארבע קרנות המזבח כדי שיפול בהן דם החטאת ויבלע בתוכן, דכתיב "ומלאו כמזרק כזויות מזבח", ומשמע שהיה לזויות, דהיינו הקרנות, בית קיבול כמזרק.

ותיקשי, הכא נמי יש לתמוה, כיצד נעשו הנקבים הללו, והרי "אבנים שלמות" אמר רחמנא, ועל ידי עשית הנקבים הלא נפגמו האבנים?

אלא, על כרחנו לומר, דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה, נתן מקלות וקסמין דקין בשעת הבנין, וכשיבש הוציאן משם, ונשאר מקומן חלול.

הכא נמי ביסוד המזבח מדובר באופן דמחית מידי מתותיה, ושקיל ליה.

דרש רבא: מאי דכתיב [שמואל א יט] "וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה". וכי מה ענין נויות אצל רמה? והלא שני מקומות הם. אלא, מלמד הכתוב שהיו יושבין ברמה, עירו של שמואל, ועוסקין בנויו של עולם, למצוא סימוכין מן התורה היכן המקום של בית הבחירה.

אמרי: כתיב "וקמת ועלית אל המקום", מלמד ^[7] שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות. [לא נלמד מפסוק זה, ולא שייך לעניננו, והובא כאן דרך אגב]. לא הוו ידעי דוכתיה היכא, היכן ובגבול איזה שבט הוא המקום הגבוה בארץ ישראל.

אייתו ספר יהושע לבדוק בגבולי השבטים, ולא נתפרש שם באחד מהשבטים כל הגבולות מארבע רוחות אלא בשבט יהודה ובנימין בלבד. ונחלת יהודה גובלת בצפונה בנחלת בנימין, ובנחלת שאר השבטים. ובכולהו, בכל תחומי יהודה הגובלין בשאר שבטים, כתיב "וירד [ועלה] הגבול", "ותאר הגבול". ואלו בגבול שבט בנימין "ועלה" כתיב אבל "וירד" לא כתיב. אמרי: שמע מינה, הכא הוא מקומו של בית המקדש, בנחלת בנימין, שהיא הגבוהה ביותר ולכן לא נאמר בה לשון ירידה.

סבור למבנייה בעין עיטם, דמדלי, שהוא הגבוה בנחלת בנימין כדמוכח שם מקראי [ראה רש"י ומהרש"א ביאור המקומות והגבולין בהרחבה].

אמרי: נתתי ביה קליל, נעשה אותו נמוך מעט ונבנהו בירושלים, כדכתיב "ובין כתפיו שכן", ולא כתיב "בראשו".

ואיבעית אימא, לכך לא בנאוה בעין עיטם, כי גמירי, דסנהדרין בחלקו דיהודה הוא, דכתיב "ומחוקק מבין רגליו" ושכינה בחלקו דבנימין, כדלעיל שגבוה הוא מכולן. ואי מדלינן ליה מתפליג טובא, שעין עיטם רחוקה מנחלת יהודה והסנהדרין צריכה להיות בעזרה [שהיתה בחלק יהודה] דכתיב "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'". מוטב דניתתי ביה פורתא, ונבנהו בירושלים כדי להסמיך בית המקדש לנחלת יהודה שהיתה סמוכה לשם, כדכתיב "ובין כתפיו שכן".

ועל דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד, שהיה דורש מקום המקדש מהכתובים. שנאמר "כי קנאת ביתך אכלתני". ^[8]

וכתיב "זכור ה' לדוד את כל ענותו שעינה את עצמו לעסוק ולדעת, אשר נשבע לה': אם אבא באהל ביתי, ^[9] אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה, עד אמצא מקום לה' ... הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער".

"באפרתה" זה יהושע, דקאתי מאפרים שמספר יהושע ידע מקום המקדש. "מצאנוה בשדה יער", זה בנימין, דכתיב "בנימין זאב יטרף".

מתניתין:

זבחי שלמי צבור, שהם כבשי עצרת הבאים עם שתי הלחם, ואשמות. אלו הן אשמות:

אשם גזילות שמביא מי שתבעוהו ממון וכפר ונשבע לשקר והודה אחר כך.

אשם מעילות שמביא הנהנה מן ההקדש בשוגג.

אשם שפחה חרופה שמביא הבא על שפחה שחציה שפחה וחציה בת חורין המיועדת לעבד עברי.

אשם נזיר שנטמא במת תוך ימי נזירותו מביא אשם לאחר שנטהר.

אשם מצורע שמביא לאחר טהרתו.

אשם תלוי שמביא מי שמסופק אם עבר בשוגג על חטא שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

כל אלו שחיטתן בצפון, וקבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע, ונאכלין לפנים מן הקלעים, לזכרי כהונה, לכל מאכל בין צלי בין מבושל, ליום השחיטה ולילה שאחריו עד חצות הלילה.

הערות

^[6] התוס' הקשו מדוע לא יכלו לנסר את האבנים על ידי השמיר, וכתבו שאין לומר שהיה נשאר עדיין פגימה כחגירת צפורן שהוא פסול למזבח, שהרי גם באבני בית המקדש נאמר "אבן שלמה", ומכל מקום אמר רבי יהודה שהיו מנסרים בשמיר, והניחו בקושיא. והר"י קורקוס [בית הבחירה א יד] כתב שבאמת היה נשאר אחרי השמיר פגימות כחגירת צפורן, ורק שבאבני בית המקדש שלא נאמר בפירוש בתורה שיהיו שלימות, והוא רק מדברי קבלה, ולכן לא נפסל בו בפגימה כזאת, אבל באבני מזבח הדין אבנים שלימות הוא מן התורה שהרי נלמד כן מהפסוק שבתורה, ולכן פוסל בו גם כחגירת צפורן, ועיין עוד בחידושי חתם סופר חולין יח א.

^[7] החתם סופר [יו"ד סימן רלד] מקשה, הרי במציאות הנראית לעינים אינו כן. ומבאר שמאחר והעולם עשוי ככדור, ובעצם הרי כל נקודה שבכדור יכולה להיות הכי גבוהה מהכל, אולם מאחר והקדוש ב"ה ברא את העולם ממקום בית המקדש תחילה, אם כן נמצא שמקום בית המקדש, שהוא הנברא הראשון, הוא הנקודה הראשונה בכדור, ואם כן הוא גם כן הכי גבוה מן הכל, שממנו נתפשטה כל הארץ.

^[8] בספר בן יהוידע מבאר קנאתו של דואג האדומי, שמאחר ונצטוו ישראל ג' מצוות, ושתים מהן זה להעמיד להם מלך ובנין בית המקדש, ואם כן שתי מצוות אלו קשורות ושייכות אחד למשנהו, והבין דואג כי מי שימצא את מקום המקדש יזכה גם כן במלכות על ישראל.

^[9] הקשה השיטה מקובצת הרי הנשבע שלא יישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר, ואיך נשבע דוד המלך ע"ה שלא יישן עד שימצא מקום בית המקדש, ותירץ שזה מוסב על הרישא של הפסוק, "אם אבוא באהל ביתי", כלומר אם אתן שנת לעיני בביתי ועל ערש יצועי, אבל לא נשבע שלא יישן כלל, [ועיין כעין זה בבא בתרא ג ב ברב אשי]. ובספר אבני שוהם [להגרמ"ל שחור] תירץ ששבועתו היתה רק שהוא לא יעשה פעולה כלל כדי לישן, וכמו שאמר "אם אתן שנת לעיני", אבל יכול הוא להיות ישן מאליו באופן שתפול עליו תרדמה, מה שאין כן הנשבע שלא יישן שהכונה היא שלא יהיה ישן כלל ואפילו מאליו, ובספר משבצות זהב [לשמואל ב' פרק ז] הביא שבחידושי חתם סופר לנדרים [פ"ט] פירש שהיה כאן נדר ותנאי, כלומר שהנדר היה "אם אבוא באהל ביתי", ותלה זאת בתנאי "אם אעלה על ערש יצועי, אם אתן שנת לעיני", דהיינו שאם יישן יאסר ליכנס לביתו.

דגייז ליה [שחותך אותו], שאחר היציקה היה שובר אותו חלק מן היסוד — הלא "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלקיך" (דברים כז, ו) כתיב [נאמר]!

ומשיבים: היציקה מתחילה לא כללה את החלק הזה של היסוד, דמחית מידי מתותיה [שהיה מניח מתחילה משהו מתחתיו, במקומו של אותו חלק], ואחר שנתייבשה היציקה שקיל ליה [היה נוטל אותו]. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך], שהיו יוצקים בדרך זו, הא [זו] שאמר רב כהנא: אבנים של קרנות שבארבע פינות המזבח חלולות היו, וראיה לדבר, דכתיב [שנאמר]: "ומלאו כמזרק כזוית מזבח" (זכריה ט, טו), משמע שהקרנות היו חלולות וניתן היה למלא אותן כמזרקי יין — הכא נמי [כאן גם כן], הרי "אבנים שלמות" אמר רחמנא [אמרה התורה] לגבי אבני המזבח, וכיצד ניתן היה לעשות בהן חלל ונקבים? אלא דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה [שמניח משהו מתחתיו, במקומו, ואחר כך נוטל אותו] כך שיוצאת הקרן חלולה, הכא נמי דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה [כאן גם כן, בענין היסוד, מדובר שמניח משהו מתחתיו ואחר כך נוטל אותו].

א כיון שדובר במקום המזבח והמקדש, מביאים מה שדרש רבא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וילך דוד ושמואל וישבו בנית ברמה" (ראה שמואל א יט, יח— יט)? וכי מה ענין נויות אצל רמה? הרי שני מקומות הם! אלא, שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם, כלומר, במקדש, שהוא עיקר יופיו של העולם.

וכשעסקו בשאלה היכן ייבנה, היו אמרי [אומרים], כתיב [נאמר]: "וקמת ועלית אל המקום" (דברים יז, ח), מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות. לא הוו ידעי דוכתיה היכא [ידעו מקומו היכן הוא], איפה הוא המקום הגבוה,

אייתו [הביאו] את ספר יהושע ובדקו בתיאור נחלת שבט יהודה, ומצאו כי בכולהו כתיב [בכולם, בכל הגבולות של נחלת יהודה נאמר]: "וירד הגבול" "ועלה הגבול" "ותאר הגבול" (יהושע ט״ו:ט׳), ואילו בגבולו עם שבט בנימין "ועלה" כתיב [נאמר], "וירד" לא כתיב [נאמר], אמרי [אומרים היו]: שמע מינה [למד מכאן] שהכא [כאן] הוא מקומו.

סבור למבנייה [סבורים היו לבנות אותו] בעין עיטם, דמדלי [שהוא המקום הגבוה יותר] בגבול בנימין, אמרי [אמרו]: ניתתי ביה קליל [נוריד אותו מעט], כדכתיב [כמו שנאמר]: "ובין כתפיו שכן" (דברים לג, יב), לומר שהוא מצוי כמו בין הכתפים ולא על הראש.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], כך אמרו: גמירי [למודים אנו במסורת], שסנהדרין יושבת בחלקו של יהודה, ושכינה בחלקו של בנימין, וכן למודים היו במסורת כי מקומה של הסנהדרין במקדש, ואי מדלינן ליה [ואם אנו מגביהים אותו] כלומר, בונים אותו במקום הגבוה יותר, עין עיטם — מתפליג טובא [מתרחק הרבה] מקום המקדש מנחלת יהודה ואינו נכנס בתחומה, מוטב דניתתי ביה פורתא [שנוריד בו מעט], כדכתיב [כמו שנאמר]: "ובין כתפיו שכן".

ועל דבר זה, שישב דוד עם שמואל, ומצאו את המקום הראוי למקדש, נתקנא דואג האדומי בדוד, כדכתיב [כמו שנאמר]: "כי קנאת ביתך אכלתני וחרפות חורפיך נפלו עלי" (תהלים סט, י). ובענין זה של מציאת המקום המתאים כתיב [נאמר]: "זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' אם אבא באהל ביתי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וגו'.

הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער" (תהלים קלב, ו), "שמענוה באפרתה" — זה ספרו של יהושע דקאתי [שבא] מאפרים, ששמעו והבינו את המקום הראוי מתוך עיון בספר יהושע, "מצאנוה בשדה יער" — זה בנימין שמצאו את המקום בנחלתו, דכתיב [שנאמר]: "בנימין זאב יטרף" (בראשית מט, כז), שהוא מחיות היער.

ב משנה זבחי שלמי צבור ואשמות; אלו הן אשמות, שיש בהם כמה סוגים: אשם גזילות שמביא אדם שחבירו תובעו ממון, והוא מכחש בו ונשבע על כך לשקר (ויקרא ה, כ— כו), אשם מעילות שמביא מי שנהנה מן הקדש בשגגה (ויקרא יד— טז), אשם שפחה חרופה שמביא מי שבא על שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי (ויקרא יט, כ— כב), אשם נזיר שמביא לטהרתו (במדבר ו, יב), אשם מצורע שמביא לטהרתו (ויקרא יד, יב), ואשם תלוי אם עשה מעשה ולא ברור לו אם הוא חייב עליו חטאת או לא (ויקרא ה, יז— יח) — כל אלה

שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע, ונאכלין לפנים מן הקלעים כלומר, בתוך העזרה, לזכרי כהונה לזכרים בין הכהנים, לכל מאכל צלי או מבושל, ונאכלים ליום ולילה עד חצות הלילה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that he cuts the base on the southern and western sides after he has poured the mixture for the altar and it has dried, it is written concerning the altar: “You shall build the altar of the Lord your God of unhewn stones; and you shall offer burnt offerings on it to the Lord your God” (Deuteronomy 27:6), so it cannot be cut.

Rav could answer: This means that he places something under the frame, in the place where there is to be no base, and after the poured mixture has dried he removes it, leaving the space empty. As if you do not say so, how will you explain that which Rav Kahana says: The stone interiors of the corners were hollow, i.e., there were gaps between the stones, as it is written: “And they shall be filled like the basins, like the corners of the altar” (Zechariah 9:15)? The verse compares the corners to hollow basins. Here too, doesn’t the Merciful One state that the altar must be made of “unhewn stones”? If so, how could the corners be hollow? Rather, it must be that he places something, e.g., sticks and twigs, under the frame and pours the mixture for the corners over it, and when it has hardened, removes the sticks and twigs, leaving the corners somewhat hollow. Here too, he places something under the frame and later removes it.

§ Apropos the altar and the Temple, the Gemara relates that Rava taught: What is the meaning of that which is written concerning David: “And he and Samuel went and dwelt in Naioth. And it was told Saul, saying: Behold, David is at Naioth [beNayot] in Ramah” (I Samuel 19:18–19)? But what does Naioth have to do with Ramah? They are in two distinct places. Rather, this means that they were sitting in Ramah and were involved in discussing the beauty [benoyo] of the world, i.e., the Temple.

David and Samuel said: It is written: “Then you shall arise, and get you up unto the place which the Lord your God shall choose” (Deuteronomy 17:8). This teaches that the Temple is higher than all places in Eretz Yisrael. And Eretz Yisrael is higher than all countries. They did not know where the highest place in Eretz Yisrael was.

They brought the book of Joshua. With regard to all of the borders of the tribes it is written: “And went down” (see Joshua 15:10, 16:3, 17:9), and it is written: “And the border went up to Beth Hoglah.” (Joshua 15:6), and: “And the border was drawn from the top of the mountain to the fountain of the waters of Nephtoah” (Joshua 15:9). The verse uses different terms to describe the borders of the portion of each tribe. And with regard to the borders of the tribe of Benjamin it is written only: “And went up” (Joshua 18:11), but it is not written: “And went down.” They said: Conclude from the verses that the Temple’s place is here, in the portion of Benjamin.

They thought to build it at Ein Eitam, which is higher than any other place in the portion of Benjamin. They said: Let us lower it a bit, as it is written: “He covers it throughout the day, and He dwells between his shoulders” (Deuteronomy 33:12). This indicates that the Temple is situated slightly lower, between two peaks.

And if you wish, say instead that it is learned as a tradition that the Sanhedrin is to be located in the portion of Judah, and the place of the Divine Presence is to be located in the portion of Benjamin. They said: And if we raise it and place it near Ein Eitam it will be too distant from the portion of Judah. They said: It is preferable that we lower it a bit, as it is written: “He covers it throughout the day, and He dwells between his shoulders” (Deuteronomy 33:12).

And with regard to this matter, that David and Samuel discovered the location of the Temple, Doeg the Edomite was jealous of David, as it is written: “Because jealousy for Your House has eaten me up” (Psalms 69:10), and it is written: “Lord, remember for David all his affliction; how he swore to the Lord, and vowed unto the Mighty One of Jacob: I will not come into the tent of my house, nor go up into the bed that is spread for me; if I will give sleep to my eyes, or slumber to my eyelids; until I find a place for the Lord, a dwelling place for the Mighty One of Jacob” (Psalms 132:1–5).

The verse following those verses states: “We heard of it as being in Ephrath; we found it in the field of the wood” (Psalms 132:6). Rava explains the meaning of these words: “In Ephrath”; this is a reference to Joshua, who came from the tribe of Ephraim. This alludes to the fact that David and Samuel were able to locate the highest place in Eretz Yisrael based on the book of Joshua. “We found it in the field of the wood”; this is a reference to Benjamin, as it is written concerning him: “Benjamin is a wolf that tears apart; in the morning he devours the prey, and in the evening he divides the spoil” (Genesis 49:27). A wolf is a wild animal living in the field, and David and Samuel found the location of the Temple in the portion of Benjamin.

MISHNA: These are the halakhot of communal peace offerings and guilt offerings. These are guilt offerings: The guilt offering for robbery, brought by one from whom another demanded payment of a debt and he denied it and took a false oath (see Leviticus 5:20–26); the guilt offering for unwitting misuse of consecrated property (see Leviticus 5:14–16); the guilt offering of an espoused maidservant, brought by one who engaged in sexual intercourse with a Canaanite maidservant betrothed to a Hebrew slave (see Leviticus 19:20–22); the guilt offering of a nazirite who became impure via contact with a corpse (see Numbers 6:12); the guilt offering of a leper, brought for his purification (see Leviticus 14:12); and the provisional guilt offering, brought by one who is uncertain as to whether he committed a sin that requires a sin offering (see Leviticus 5:17–18).

Concerning all of these, their slaughter is in the north of the Temple courtyard and collection of their blood in a service vessel is in the north, and their blood requires two placements that are four. And the meat portions of the offering are eaten within the curtains, i.e., in the Temple courtyard, by male priests. And they are eaten prepared in any manner of food preparation, on the day the offering was sacrificed and during the night that follows, until midnight.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מ"ד וילך דוד וגו'. הכי כתיב בספר שמואל וילך הוא ושמואל וישבו בנויות ויגד לשאול לאמר הנה דוד בנויות ברמה והתלמוד קיצר הכתובים לפי המכוון מעניינו והכי קאמר דכ"מ שנזכר עיר שמואל לא קראה בשם אלא רמה וכאן קראה בנויות ברמה ללמוד וכו'. ומ"ש א"י גבוה מכל הארצות וכו'. ע' פירש"י והכי איתא בהדיא בר"פ עשרה יוחסין ע"ש. מיהו נראה דמבעיא לן הכא דמשום הכי נקרא נויו של כל העולם לפי שהוא ראש כל ההרים של העולם:

בכולהו כתיב וירד וכו' מבואר באורך בפרש"י ואקצר דבריו כי ארץ יהודה היה גבולו מים המלח שהוא מזרחו של א"י עד הים הגדול שהוא גבול מערב א"י ומצד דרום היה ארץ אדום גבולו ומצד צפון היה גבולו לנגב בנימן ונגב שאר השבטים כי אורך נחלת בנימן לא היה ממזרח למערב עד הים אלא עד ירושלים וז"ש שבגבולי יהודה בכולהו לגבי שאר שבטים דהיינו מירושלים עד סוף מערב כתיב וירד ותאר וגבי גבולי יהודה אצל שבט בנימן כתיב מתחלת מזרח עד כתף היבוסי שהיא ירושלים כתיב ממזרח למערב ועלה חוץ מעליה אחת שהזכיר אחריה שהוא על ראש ההר דהיינו עין עיטם דלכך היה סבור למבני שם עוד פרש"י עין עיטם נראה שהוא מעין מי נפתוח האמור וכו' ע"ש וכ"כ בזה בגבולי בנימן דכתיב שם שיצא הגבול (מתחלת) מערה במעין מי נפתוח ואח"כ כתיב וירד הגבול אל קצה ההר אשר על פני גי בן הנום וגו' וירד עין רוגל וגו' וכל הגבולים דכתיב ביהודה ועלה כתיב בבנימין וירד לפי שגבי יהודה התחיל ממזרח למערב עד ראש ההר מעין מי נפתוח אבל בבנימין התחיל ומונה ממערב גבולו שהוא ראש ההר ומעין מי נפתוח עד המזרח ע"כ נכתב לשון ירידה ואי הוה גרסי' בכולהו כתיב ועלה ובבנימן כתיב וירד וכו' הוה ניחא טפי ודו"ק:

ניתתי ביה קליל וכו'. ואע"ג דהשתא עין עיטם הוא יותר גבוה מבית המקדש מ"מ קאמר שפיר וקמת ועלית וגו' לבה"מ מכל שעריך דלא נחשב עין עיטם להיות עיר ושער דלא היה מופלג מבית המקדש כי אם כ"ג אמות כפרש"י בחומש ע"ש:

שנתקנא בו דואג דכתיב קנאת ביתך וגו'. משמע ליה על דואג דכתיב בקרא דלעיל מיניה מוזר הייתי לאחי ונכרי וגו' דהיינו בעיני דואג היה נחשב דוד לזר ולנכרי מצד בני אמי שהוא ממואב כדאמרי' בפרק הערל ושאמר ליה דואג לשאול על דוד שאל נא אם הוא ראוי לבא בקהל כו'. שאמר זה שמצד הקנאה שראה בדוד בענין מקום הבית המקדש שכיון מקומו וק"ל:

באפרתה זה יהושע וכו'. דנהא משבט אפרים נקרא אפרתי כמו האפרתי אתה וגו' וק"ל:

יער זה בנימן שנאמר זאב וגו'. כל המקרא נאמר על שם קדשי המקדש כפירוש המתרגם וכדאיתא במדרשות ולכן לא נאמר כי יער הוא רמז ליהודה שנמשל לאריה ואולי עוד כי שדה יער הוא משל לזאב שהוא דר ביער ולפעמים הוא בא בשדה למצוא שם לטרוף טרף מהבהמות שדה מה שאין כן ארי הוא הדורס גם חית יער ולא יצא בשדה וכמ"ש הכם אריה מיער זאב ערבות וגו' וק"ל:

רש"י ד"ה ועלית. קרי עלייה משם כו'. כצ"ל:

גמ' לא הוו ידעי דוכתיה וכו' וירד לא כתיב אמרי כו' אמרי ניתתי כו' כדכתיב ובין. נ"ב ואפ"ה לא ידעי ביה לגמרי עד סוף ימי דוד. אחר מעשה המנין והדבר שאמר גד חוזה דוד אליו להקים לה' מזבח בגורן ארנן. ומפורש בד"ה בעת ההיא כראות דויד כי ענהו ה' בגורן ארנן וכו' ויאמר דויד זה הוא בית ה' וגו' מזבח לעולה לישראל:

תד"ה ומלאו כמזרק וכו' שהדמים הנתונים על יסוד דרומי וכו'. חודה מבחוץ כצ"ל ונ"ב לא ידענא מהיכא פשיטא להו. הא אמרינן לעיל דף נג ע"א אליבא דר"א בר"ש כ"ע ל"פ דלא בעינן חודה. והא ס"ל בחטאת בהמה כל עצמה אינה נעשית אלא על גופה של קרן. ואפילו אליבא דרבי מיהו אי עבד לית לן בה. הא ודאי כל הארבע קרנות חלולות היו לדמים עליונים לד"ה. וכפשטא דלישנא דר"כ אבנים של קרנות כו' סתמו כפירושו כולן שוות לארבעתן. כדברי רש"י דדייק טפי. ודחוק תמיהתם בעיני. דמשמע דס"ל דאותן שני נקבים היינו דר"כ. וערבו שני ענינים נפרדים. והיו בידם לאחדים. ואין הדבר כן. גם הרי פשיטא ליה דכל הקרנות של מזבח חלולות היו:

מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבֹהַּ מִכָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גָּבֹהַּ מִכָּל הָאֲרָצוֹת (דברים יז, ח). נראה לי בס"ד דיליף זה מן פסוק 'וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ' (דברים יז, ח) דלשון זה כפול לכן דריש וְקַמְתָּ משאר ארצות לארץ ישראל שהיא גבוהה מה וְעָלִיתָ מן ארץ ישראל לירושלים ששם המקדש שהיא גבוהה מן ארץ ישראל.

וְעַל דָּבָר זֶה נִתְקַנָּא בֵּיהּ דּוֹאֵג הָאֱדוֹמִי בְּדָוִד (תהלים סט, י). קשא למה נתקנא מדבר זה שכיון בו דוד המלך ע"ה להלכה והלא הוא תמיד היה מכוין להלכה בכל ענין וכאשר הוא עצמו הגיד לשאול המלך ע"ה דבר זה על דוד המלך ע"ה שאמר לו 'וַהֳ' עִמּוֹ' (שמואל א' טז, יח) שהלכה כמותו בכל מקום דהוה גלי מסכתא בכל דבר ודבר (שבת נו.) ומאי רבותיה דדבר זה שכיון בו להלכה?
ונראה לי בס"ד דראה דבר זה שכיון בו להלכה נעשה ממנו הכרח דהמלוכה היא לדוד המלך ע"ה ולא לשאול המלך ע"ה והיינו כי שתי מצות נצטוו ישראל לקיים בכניסתם לארץ שהן לשום מלך ולבנות בית המקדש ושתי מצות אלו נצמדים יחד והנה מקום המקדש לא נאמר לנביא בפירוש והיו צריכין לידע מקומו מן הכתובים וכאשר באו שמואל ובית דינו וכל הסנהדרין וחכמי הדור ועשו אסיפה גדולה בית המדרש כדי לברר מקום המקדש מן הכתובים נתעלם הדבר מהם ולא היו יכולין לכוין עד שבא דוד המלך ע"ה וכיון להלכה את מקומו שצריך לבנותו בנחלת בנימין משום דחזא טעמא רבא בדבר זה דבכלהו שבטים כתיב 'וְיָרַד' (יהושע יח, טז) ובנחלת בנימין כתיב 'וְעָלָה' בלבד ולא כתיב 'וְיָרַד' ועוד כיון דבר אחר דסבור לבנותו בְּעֵין עֵיטָם שהוא גבוה יותר ובא דוד המלך ע"ה והסביר להם ד'נִתָּתֵי בֵּיהּ קָלִיל' דכתיב וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן (דברים לג, יב) וכולם הסכימו על דברים אלו וידעו שכן הוא האמת.
והנה באמת מה שחידש דוד המלך ע"ה דברים אלו מן הכתובים אין בזה חכמה נפלאה שראויה להתעלם מעין הבדולח של אדונינו שמואל הנביא ע"ה וכל חכמי הדור ההוא לכן יש לומר כיון דבאמת נתעלם דבר זה מהם והשיגו דוד המלך ע"ה לבדו נעשה מזה הכרח גדול לומר שהמלוכה הנצמדת עם בנין בית המקדש היא ראויה לדוד המלך ע"ה כי כמו שבית המקדש רק הוא השיג מקומו מן הכתובים כן המלוכה הוא לבדו ישיג אותה וראויה אליו מאחר דשימת מלך ובנין בית המקדש תלוים זה בזה ונצטוו בהם ביחד.
ועל דרך זה אמר פרעה ליוסף הצדיק ע"ה אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ (בראשית מא, לט) והיינו רצונו לומר זה הפתרון שפתרת הוא קרוב לשכל ואין זה חכמה עמוקה שראוי שתתעלם מעיני חכמי מצרים ומאחר שנתעלמה מהם ונגלית רק לך, זו הוכחה שרצה האלקים להודיע לנו שאין נבון וחכם כמוך וראוי לך שאתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי.
וכן הדבר אצל דוד המלך ע"ה מאחר דמקום המקדש נתעלם מכל החכמים ולא השיגו אלא רק דוד המלך ע"ה לבדו, הורו בזה מן השמים שגם שימת מלך ראויה לדוד המלך ע"ה דוקא כאשר זכה לבדו להשיג מקום המקדש ולכן דואג שראה בעין שכלו דאחרי זה יבואו להכריח מחמת השגה זו שתהיה המלכות לדוד המלך ע"ה דוקא נתקנא בו והוכרח להוציא שם רע בפיסול היחוס כדי לפסלו ח"ו מהיות מלך.
ועוד נראה לי בס"ד שנתקנא דואג בראותו שכיון המקום מחמת שידע כי על ידי זה יכריחו שהמלכות היא ראויה לדוד המלך ע"ה דווקא ולא לשאול המלך ע"ה והיינו דמצינו במדרש רבה בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף (בראשית מט, כז) מדבר במלכותו מה זאב חוטף ואוכל אף שאול חטף המלוכה שנאמר 'שָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה' (שמואל א' יד, מז) רבי פנחס פתר קרא במזבח מה הזאב חוטף אף מזבח חוטף הקרבנות עד כאן.
והנה לדרשה ראשונה משמע שאין המלוכה שייכה לשאול אלא חטף אותה משל אחרים והיינו משל דוד המלך ע"ה אבל לדרשה שניה דפתר לקרא במזבח ליכא למשמע דא ולעולם שאול ראוי למלכות ולקח את שלו, וכיון ששתי דרשות אלו נדרשים מנא ידעינן איזה דרשה היא עיקר? ברם אחר שמצינו שדוד המלך ע"ה כיון להלכה במקום בית המקדש שלא לבנותו בְּעֵין עֵיטָם אלא למנחת ביה קליל לבנותו בִּירוּשָׁלַיִם דכתיב 'וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן' (דברים לג, יב) ולא כתיב 'בְּרֹאשׁוֹ' וכיון דנבנה בירושלים אז ממילא נעשה מקום המזבח באותה רצועה של יהודה כי בעין עיטם ליכא רצועה דכן מפורש בגמרא דיומא (יומא יב.) רצועה היתה יוצאת מחלקו בחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי נמצא עיקרו של מזבח היה בחלקו של יהודה באותה רצועה והשתא אי דרשינן 'בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף' (בראשית מט, כז) כדרשה של רבי פנחס דקאי על המזבח מה זאב חוטף אף מזבח חוטף הקרבנות קשא והלא המזבח לא היה בחלק בנימין אלא בחלק יאודה באותה רצועה וכמפורש בברייתא דיומא הנזכר לעיל? על כן מוכרח לפרש הכתוב 'בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף' על המלוכה שלא היתה שלו וחטף אותה, ועל כן ודאי אחר שנטרד שאול המלך ע"ה ממנה יבא דוד ויקח את שלו והוא ימלוך בודאי דאם היתה המלוכה של שאול אפילו שנטרד ממנה מכח מלחמת עמלק יבא בנו ויקחנה אבל אם שאול חטף אותה לפי שעה הנה ודאי אחר שנטרד ממנה יבא מי ששלו היא ויקחנה, ולכך נתקנא בדוד המלך ע"ה כי ראה שבודאי הוא ימלוך ולכן חיפש לו צד פיסול ח"ו מצד היחוס דאתי מרות המואביה.
ובזה מדוקדק היטב דברי רבא דאחר שאמר הדרשה שדרש דוד המלך ע"ה שלא לבנות המקדש בעין עיטם אלא למיחת ביה מעט לבנותו בירושלים משום דכתיב 'וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן' אמר ועל דבר זה נתקנא דואג דבר זה דייקא.

כתיב וקמת ועלית. עמ"ש אני בעניי בקונטריס ככר לאדן דף ד' בס"ד:

ועל דבר זה נתקנא בו דואג האדומי וכו'. אפשר לומר דרך דרש במ"ש לא משכחת צ"מ דמור' אלא מלוי ויששכר והקשו המפרשים דהרי דוד הע"ה דהלכה כמותו ותירצו דמלך שאני. והכא שראה דואג שדוד הע"ה כיוין לדעת מקום המקדש. אמר ודאי שכיון משום שהוא מלך דהא אינו מלוי ויששכר. והבין דמעלת המלך יותר גדולה מלוי ויששכר דהרי כשעמדו בענין זה לדעת מקום המקדש מסתמא היו במעמד ההוא מלוי ויששכר ושום אחד לא כיוין אלא דוד הע"ה ומוכרח שמעלתו גדולה יותר מלוי ויששכר וה"ט שהוא מלך ועל דבר זה נתקנא. וגם כשאמר לו לשאול וה' עמו שהלכה כמותו היתה כונתו שיתקנא בו דזה מורה מטעם היותו מלך ויהרגהו וגם שאול אירע לו מאד מזה שהלכה כמותו וכמו שאמרו רז"ל:
ועוד אפשר לומר דהנה שמואל ידע מקום המקדש והיה יכול לאומרו דבדבר מציאות הנביא יכול לאומרו (דבדבר מציאות הנביא יכול לאומרו) כמ"ש במ"א והכא ניכר שלא אמרו שמואל לעשות יקר לדוד לגדלו ועל זה נתקנא דואג דידע דלכבד דוד כבש שמואל נבואתו. א"נ אפשר דהמלך אחוז במ' ובית המקדש רומז למ' ודוד לפי שהוא מלך ידע מקום בה"מ שהוא בחינתו וע"ז נתקנא דואג וז"ש כי קנאת בית"ך רומז למ' ולבה"מ:

סבור למבנייה בעין עיטם וכו'. מקשים העולם דלמ"ד ירושלם לא נתחלקה לשבטים א"כ ליכא לשנויי לא מקרא דבין כתפיו ולא משום דגמירי דסנהדרין בחלק יהודה ולדידיה אמאי לא בנאוהו בעין עיטם דמידליא. ולפום ריהטא קושיא גדולה היא. ומה גם דהכא משתעי גופא דעובדא היכי הוה וכמו זר נחשב לומר דלמ"ד כל זה הויכוח שקר ולא היו דברים מעולם:
וחזה הוית לעמית בתורה הרב שיח יצחק בשיטתו ליומא דף י"ב ארוכ"ה לו עלתה בהא דירושלם נתחלקה והסכים דדעת הרמב"ם דפלוגתא דתנאי אי ירושלם נתחלקה אי לא היינו דלכ"ע ירושלם נתחלקה מתחילה לשבט יהודה ובנימין. ומ"ד לא נתחלקה היינו שלא עמדו בחילוקה דלבסוף נתנו דושנה של יריחו במקום ירושלם. א"נ דבני יהודה ובנימין הפקירו חלקם לכל ישראל וכו' ע"ש. ולפי העלות שיטה זו לק"מ ותנוח דעתנו בקושיא הנזכר. אך מדברי התוס' סוף פרק מרובה נראה דלמ"ד לא נתחלקה הוי כפשט הדבר דלא נתחלקה כלל וכך מטין דברי רש"י פרק בני העיר ע"ש ודוק הטב:

דגייז ליה. אחר שיבש סתר הבנין מעל חלקו של יהודה: ופרכינן והא אבנים שלמות כתיב. שיהא חלק ולא פגימות פגימות ואי אפשר לסתירה להיות חלקה: דמחית מידי מתותיה. כלומר במקומו על (כנגד) חלקו של יהודה הניח עץ ארוך ועוביו כעובי המלבן וחלק [והניח] בתוך המלבן ולא יכול להדביק עם חלוקי האבנים ע''י שפיכת המיחוי של סיד וקוניא ולכשיבש קצת נטלו ונשאר מקומו חלק: קרנות של מזבח חלולות היו. נקבים נקבים עמוקים בארבעתן שיפול דם החטאת ויבלע לתוכו: כמזרק כזיות מזבח. אלמא בית קיבול יש כמזרקים: דמחית מידי מתותיה. מקלות וקסמין [דקים] נתן בין חלוקי האבנים וכשיבש הוציאם ונשארו מקומות בנקבים חלוקים ולא הוצרך לפגום בפגימות לנקבים: שהן יושבים ברמה. בעירו של שמואל: נויו של עולם. למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה: ועלית. בכל שעריך קרי עלייה ומשם לבית המקדש מלמד שבית המקדש היה גבוה מכל ארץ ישראל: וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות. לא מיבעיא לן הכא ולאו מהכא נפקא לן אלא מקרא אחרינא דכתיב (ירמיהו טז כג) לא יאמר עוד חי וגו' כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון ומכל המקומות אשר הדחתים שם וגו': דוכתיה. מקומו היכן מקום הגבוה בא''י בגבול מי הוא: אייתו ספר יהושע. לבדוק בגבולי השבטים ולא פירשו שם באחד מכל השבטים פיאות גבוליהם לארבע רוחותיהם חוץ משבט יהודה ובנימין שנתפרשו שם כל הגבולים מסובבין ברוחותיה ומקצועותיה גבול יהודה לדרומה של ארץ ישראל וארץ אדום גבולו לדרום על פני כולו ואורך גבול יהודה מן המזרח למערב על פני אורך כל גבולה של א''י ים המלח למזרח וים הגדול למערב והן מן גבולי ארץ ישראל בפרשת אלה מסעי וגבול צפוני של ארץ יהודה לא היה מכוון לארכו אלא התחיל למזרח מן הירדן ועולה למערב ומרחיב מאמצעו ופונה באלכסון לצפון ועולה מדביר ומרחיב לצד צפון אל הכתף היבוסי היא ירושלים ומשהתחיל מן המזרח מונה והולך עד ירושלים: כתיב ועלה הגבול ולא כתיב וירד. ועוד כתיב בעלייה אחת מירושלים עד ראש ההר על פני גיא בן הינום ומשם עד הים שהוא לרוח מערב כתיב ותאר הגבול וירד הגבול: ולא כתיב ועלה. ונחלת בנימין בצפונה של נחלת יהודה וגבול נגב לבנימין הוא גבול צפונה ליהודה אלא שאין אורך נחלת בנימין מן המזרח ועד הים אלא עד ירושלים ועד ההר אשר על גיא בן הינום ועד קרית יערים: כתיב ועלה ותאר ולא כתיב וירד. ותאר אינה לא עליה ולא ירידה למדנו שראש ההר אשר על גיא בן הינום הוא גבוה מן הכל ולמעלה מירושלים דמירושלים ולשם כתיב ועלה: סבור למיבנייה בעין עיטם. נראה בעיני שהוא מעין מי נפתוח האמור שם אחר עליית ההר אשר על פני גיא בן הינום אשר לא נכתב ירידה בינתיים: ניתתי ביה קליל. נעשה אותו נמוך מעט ונבנהו בירושלים שהיא למטה כדכתיב כתפיו ולא כתיב ראשו: ואיכא דאמרי. האי דלא בנאה בעין עיטם משום דרחיק שם נחלת בנימין מנחלת יהודה יותר משיעור הר הבית ואפשר לסמוך לשכת הגזית לעזרה ואנן בעינן סנהדרין בעזרה דכתיב וקמת ועלית וגו' וצריכה להיות בחלקו של יהודה כדמפרש ואזיל גמירי סנהדרין בחלקו של יהודה כדכתיב (בראשית מט) ומחוקק מבין רגליו: את כל ענותו. אשר עינה את עצמו לעסוק ולדעת ונשבע ונדר אם אבא באהל וגו': מתני' זבחי שלמי צבור. כבשי עצרת: אשם גזילות. האמור בשבועת הפקדון (ויקרא ה): אשם מעילות. הנהנה מן הקדש: אשם שפחה חרופה. הבא על שפחה כנענית המיועדת לעבד עברי: אשם נזיר. שנטמא במת דכתיב ביה והזיר לה' את ימי נזרו וגו' (במדבר ו): אשם תלוי. ספק שגג בכרת ספק לא חטא והוא כתוב בויקרא גבי אשם מעילות אשם ודאי ל''ג שכל אלו שהוזכרו אשמות ודאין הן חוץ מאשם תלוי: שתי מתנות שהן ארבע. דבאשם נמי בעינן זריקת סביב דכתיב במקום אשר ישחטו וגו' (ויקרא ז): ונאכלין לפנים מן הקלעים. דכתיב באשם בויקח קרח לכל אשמם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו וגו'. וזבחי שלמי צבור בגמרא מפרש מנא ליה:

דגייז ליה. תימה מעיקרא ליעבד מלבן בענין זה: אבנים שלמות כו'. תימה דהוה ליה לאקשויי לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא ויש לומר שהש''ס קיצר כאן ורוצה לומר כמו שמדקדק הש''ס במסכת ע''ז פרק רבי ישמעאל (דף נב:) גבי אבני מזבח ששקצום אנשי יון ליתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא לינסרינהו לא תניף עליהם ברזל כתיב ואם תאמר וליעביד על ידי שמיר דבבית שני הוה שמיר כדמוכח בסוטה פרק עגלה ערופה (דף מח.) דקתני משמתו נביאים הראשונים בטל אורים ותומים [והיינו בית ראשון] משחרב בית המקדש בטל השמיר והיינו בית שני דאי בית ראשון ליערבינהו וליתנינהו דמשמתו נביאים הראשונים היינו חורבן הבית כדתניא בגמרא משחרב בית המקדש בטלו אורים ותומים והיינו בית ראשון דחמשה דברים חסר בית שני מבית ראשון כדאיתא ביומא (דף כא:) ובטל השמיר היינו לאחר בית שני וכן הא דקאמר רבן שמעון בן גמליאל התם משחרב בית המקדש ניטל טעם פירות ומסתמא בבית שני שחרב בימיו איירי תדע דאשכחן בבית שני שהיו פירותיהם מתברכים בימי שמעון בן שטח שנעשו חיטין ככליות של שור הגדול (תענית דף כג.) ועוד יש להביא ראיה דהוה שמיר בבית שני מעובדא דדמא בן נתינה שמו דפרק קמא דקדושין (דף לא.) ובפרק שני דמסכת ע''ז (דף כג:) שבקשו ממנו חכמי ישראל אבנים לאפוד ואבני אפוד בעו שמיר כדמוכח פרק עגלה ערופה (סוטה דף מח:) מדכתיב במלואותם ואפי' רבי יהודה דפליג עליה ואמר שמיר שבו בנה שלמה את בית המקדש מודה דאבני אפוד נמי בעו שמיר כדמוכח פרק מי שאחזו (גיטין דף סח.) גבי בנין בית המקדש שעשה שלמה דקאמר היכי נעביד איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד וההיא על כרחין רבי יהודה היא דלר' נחמיה לא הוה בעי שמיר למקדש ועובדא דבן נתינה בבית שני דקאמר הדר לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו ושבע פרות היו הראשונה עשה משה שניה עשה עזרא כדתנן במסכת פרה (פ''ג מ''ה) וכמו כן קשה בפרק רבי ישמעאל במסכת ע''ז (דף נב:) אמאי גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום אנשי יון כיון דאפשר על ידי שמיר ויש לומר דשמיר אין עושה אותן שלמות שלא תחגור בה הצפורן ופרק קמא דחולין (דף יח.) אמרינן וכמה כדי פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן ומיהו קשה בית המקדש כתיב אבן שלמה מסע נבנה וקאמר רבי יהודה דהוה שמיר לבית המקדש: ומלאו כמזרק כזוית מזבח. הוה מצי לאתויי מתני' דמסכת מדות (פ''ג מ''ב) ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים כמין שני חוטמין דקין שהדמים היו נתונים על יסוד דרומית יורדין בהן ומתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון אלא ניחא ליה לאיתויי דרב כהנא משום קרא ובקונטרס פירש שהנקבים היו בד' קרנות שיפול דם חטאת לתוכן ויבלע ותימה לפירושו שלא היו המתנות למעלה אלא כנגד חודה מבחוץ:

דף נד - ב

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד