זבחים נו ע"א

אורך מאה ושמונים ושבע על רוחב מאה ושלשים וחמש אמות, שהוא תחום העזרה.

מסופר, תני [שונה] היה התנא, חוזר המשניות קמיה [לפני] רב נחמן את המשנה במסכת מדות: כל העזרה היתה מאה שמונים ושבע על רוחב מאה שלשים וחמש. אמר ליה [לו] רב נחמן, הכי [כך] אמר לי אבא: כגון זה כלומר, בכל השטח הזה, כהנים נכנסין לשם ואוכלין שם קדשי קדשים, ושוחטין שם קדשים קלים, וחייבין כרת הנכנסים לשם כשהם טמאים משום טומאה.

ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] באה הדגשה זאת? אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] חלונות דלתות ועובי החומה, שאין דינם כדין העזרה, אלא כדין הר הבית — הלוא כבר תנינא [שנינו] להיפך: החלונות ועובי החומה דינם כלפנים!

ואלא באה למעוטי [למעט] את הלשכות שבעזרה. ויש לברר: ובאיזה לשכות מדובר, אי [אם] הן בנויות בחול מחוץ לתחום הזה, ופתוחות לקדש, והתנן [והרי שנינו במשנה]: תוכן של הלשכות הללו הפתוחות לקודש גם הוא קודש! ומשיבים: מדרבנן [מדברי חכמים] הוא, שיש להן דין עזרה, אבל מדין תורה אין תוכן קודש.

ותוהים: ודאורייתא לא [ומן התורה אינן קודש]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: לשכות שהיו בנויות בחול ופתוחות לקדש, מנין שהכהנים נכנסין לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ושירי מנחה? תלמוד לומר לגבי המנחה הנאכלת בעזרה: "תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד יאכלוה" (ויקרא ו, ט), ודי היה לומר "במקום קדוש" שהוא העזרה, ובמה שנאמר "בחצר אוהל מועד" התורה ריבתה חצירות הרבה אצל אכילה אחת. ואם לשכות אלה אינן קדושות ממש — לא היו חכמים מתירים איסור תורה לאכול קדשי קדשים בחול!

אמר רבא: לאכילה שאני [שונה] הדבר, שיש בזה ריבוי מיוחד, שלא רק בעזרה עצמה ניתן לאכול קדשי קדשים, אלא גם במה שפתוח אליה. אבל אין הדין כן לענין שחיטת קדשים קלים, וחיוב כרת על טומאה.

ומקשים: אבל לענין טומאה לא אין חייבים שם? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: לשכות הבנויות לחול ופתוחות לקודש, כהנים נכנסין לשם ואוכלין שם קדשי קדשים, ואין שוחטין שם קדשים קלים, וחייבין עליהם משום טומאה!

ומשיבים: לאו אמרת [האם לא אמרת] שאין שוחטין שם? תני נמי [שנה גם כן] ותקן: אין חייבין גם משום טומאה.

ומקשים: בשלמא [נניח] שאתה אומר אין שוחטין — יש טעם לדבר, כי בעינא [צריכים אנו] שתהיה השחיטה כנגד הפתח, כפי שלמדנו בעמוד הקודם (נה,ב), שנאמר: "ושחטו פתח אהל מועד" (ויקרא ג, ב) וליכא [ואין כאן], שהרי הוא שוחט בתוך הלשכה. אלא אין חייבין משום טומאה, אמאי [מדוע]?

ומשיבים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], מה ששנינו אין שוחטין, מי לא עסקינן דאיכא [האם אין אנו עוסקים גם במקרה שיש] שחיטה כנגד הפתח? דאי ליכא [שאם אין] מדובר גם בשחיטה כנגד הפתח, למאי איצטריך [למה הוצרך] לשנות דין זה בלשכות? הרי ממילא אי אפשר לשחוט שם מהטעם שאין זה כנגד הפתח! אלא אף על גב דקא שחיט [אף על פי שהוא שוחט] כנגד הפתח, תני [הריהו שונה] אין שוחטין, משום שלדעת התנא לא קדיש [קדוש המקום] בקדושת העזרה. אם כן, מסיבה זו עצמה תני נמי [שנה גם כן]: אין חייבין שם משום טומאה. ומכל מקום לענין אכילה ריבה הכתוב אותן לשכות, ואוכלים בהן קדשי קדשים.

ושואלים: והאם לאכילה לא בעינן [צריכים אנו] שיהיה המקום כנגד הפתח? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יוסי בר' יהודה אומר: שני פשפשין (פתחים קטנים) היו בבית החליפות בצד המערבי הפונה לאחורי העזרה, שהיה גובהן שמונה אמות, כדי להכשיר את העזרה כולה לאכילת קדשי קדשים ולשחיטת קדשים קלים. משמע שאף לאכילה צריך שיהא המקום כנגד הפתח! אמר רבינא: סמי [מחק] מכאן אכילה, שלענין אכילה לא צריך כנגד פתח.

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] לאהרן ולבניו בימי חנוכת המשכן: "בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אותו" (ויקרא ח, לא), משמע שאף האכילה צריכה להיות בפתח אוהל מועד! ודוחים: קדשי שעה שאני [שונים], ושם גזירת הכתוב היא שיאכלו בפתח אהל מועד, אבל אין הדין כן בקדשים לדורות.

א אמר רב יצחק בר אבודימי: מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה ושוב אינו ראוי לזריקה על המזבח? שנאמר: "ביום הקריבו את זבחו יאכל" (ויקרא ז, טז), ומכאן אנו למדים: ביום שאתה זובח (שוחט) בו — אתה מקריב וזורק את הדם, ביום שאי אתה זובח — אי אתה מקריב.

ואומרים: האי מיבעי ליה [פסוק זה נצרך לו]

an area whose length is 187 cubits by 135 cubits in width.

A tanna taught a baraita before Rav Naḥman: The entire Temple courtyard was 187 cubits in length by 135 cubits in width. Rav Naḥman said to the tanna: My father said this to me: In an area such as this, the priests enter there and eat offerings of the most sacred order there, and slaughter offerings of lesser sanctity there, and are liable due to entering in a state of ritual impurity.

The Gemara asks: These specific dimensions serve to exclude what? If we say they are stated to exclude the windows, doors, and thickness of the wall, we learn the opposite in a mishna (Pesaḥim 85b): The windows in the wall and the thickness of the wall are considered as though they are inside the Temple courtyard.

But rather, they are stated to exclude the chambers in the Temple courtyard. The Gemara asks: And if it is referring to chambers that are built in the non-sacred area, which is outside this designated space, and open to the sacred area, but didn’t we learn in a mishna (Ma’aser Sheni 3:8): The inside of chambers that are built in the sacred area but are open to the non-sacred area is non-sacred, but their roofs are sacred. If they are built in a non-sacred area and open to a sacred area, their interior is sacred and their roofs are non-sacred? The Gemara answers: They have sanctity by rabbinic law.

The Gemara asks: And do they not have sanctity by Torah law? But isn’t it taught in a baraita: With regard to the chambers that are built in the non-sacred area of the Temple Mount and open to the sacred area, from where is it derived that the priests enter there and eat there offerings of the most sacred order and the remainders of meal offerings? The verse states with regard to a meal offering: “It shall be eaten without leaven in a holy place; in the courtyard of the Tent of Meeting they shall eat it.” (Leviticus 6:9). The verse could have simply stated: “In a holy place,” which indicates the courtyard. By also stating: “In the courtyard of the Tent of Meeting,” the Torah amplified many courtyards with one type of eating, i.e., of the meal offering. If the chambers do not have sanctity by Torah law, the Sages would not have permitted the priests to eat offerings of the most sacred order there.

Rava said: The halakha concerning eating is different. The Torah specifically includes these chambers in addition to the Temple courtyard itself for eating offerings of the most sacred order. By contrast, with regard to slaughtering offerings of lesser sanctity and the punishment for entering the courtyard in a state of ritual impurity, these chambers are not considered sacred by Torah law.

The Gemara asks: But with regard to ritual impurity, is one not liable to receive karet for entering these chambers? But isn’t it taught in a baraita: With regard to the chambers that are built in the non-sacred area and that open to the sacred area, priests enter there and eat offerings of the most sacred order there, but may not slaughter offerings of lesser sanctity there, and are liable to receive karet due to ritual impurity if they enter there while ritually impure?

Rava could answer: Did you not say in the baraita that they may not slaughter offerings of lesser sanctity in those chambers? If so, emend the text of the baraita and teach also: They are not liable to receive karet for entering in a state of ritual impurity.

The Gemara challenges: Granted, the priests may not slaughter there, because slaughtering an offering requires that it be performed before the entrance of the Temple courtyard, and if he slaughters it inside a chamber, it is not. But why would they not be liable for entering there in a state of ritual impurity?

The Gemara answers: And according to your reasoning, when it teaches that they may not slaughter there, are we not dealing even with a case in which there is an act of slaughter performed before the entrance, i.e., the entrance to the chamber directly faced the entrance of the Temple? As if not, for what purpose was it necessary to teach this at all? Rather, even though he slaughters the offering before the entrance, the baraita teaches that a priest may not slaughter offerings in the chambers because that area is not sacred. If so, teach also that they are not liable to receive karet for entering the chambers in a state of ritual impurity, as they are not sacred.

The Gemara asks: And for eating an offering, do we not require that this take place before the entrance of the Temple courtyard? But isn’t it taught in a baraita: Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: There were two wickets in the Chamber of Knives, and their height was eight cubits; the function of these openings was in order to render fit the entire Temple courtyard for the eating of offerings of the most sacred order, and to render fit all of the Temple courtyard for the slaughter of offerings of lesser sanctity? Ravina said: Remove from here the clause concerning eating. The eating of offerings does not have to take place before the entrance of the Temple courtyard.

The Gemara asks: But isn’t it written with regard to the offerings brought at the inauguration of the Tabernacle: “And Moses said to Aaron and to his sons: Cook the meat at the entrance of the Tent of Meeting; and eat it there” (Leviticus 8:31). This indicates that the eating of offerings had to be at the entrance of the Tent of Meeting. The Gemara answers: Offerings that were sacrificed only one time are different. Since they were specifically commanded for just that time, one cannot derive from there any halakhot with regard to offerings in general.

§ Rav Yitzḥak bar Avudimi says: From where is it derived that the blood of offerings becomes disqualified at sunset and can no longer be presented on the altar? This is as it is stated in the verse: “But if the sacrifice of his offering be a vow, or a gift offering, it shall be eaten on the day that he sacrifices his offering [zivḥo], and on the morrow” (Leviticus 7:16). This means that on the day that you slaughter [zove’aḥ] the offering you sacrifice it on the altar and present its blood. But on the day that you do not slaughter the offering you may not sacrifice it and present its blood.

The Gemara challenges: But he requires this verse