דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סד - ב

אמר רבי יוחנן:  הקפה שהיה כהן גדול עושה ברגל היה עושה ולא היו הנסכים בידו עד שבא למקום שמנסכים שם, כי חששו שמא יתעשנו שם, ושונה כהן [90] גדול שיש לו מצווה להקיף בגלל שבא למזבח להקטיר עולה גם כן, מה שאין כן כהן - הדיוט שזכה בפייס רק בניסוך היין שעולה מיד למקום הניסוך והנסכים בידו וחוזר על עקבו.

אמר רבא: דיקא נמי מתניתין כרבי יוחנן שלא הקיף הכהן - הגדול כשהיין בידו דקתני במתניתין: נתנו לו יין לנסך, ולא קתני: אומר לו נסך! שמע - מינה כרבי יוחנן שנותנים לו את היין רק כשהגיע למקום הניסוך שהוא בקרן דרומית מערבית.

תנו רבנן: כל העולין למזבח עולין דרך ימין ויורדין דרך שמאל, עולין דרך מזרח של כבש הקרוב לצד ימין, משום שעמדו לפנות לצד ימין ולמה להם להאריך הילוכם בכבש שאם ילכו בצד מערב של כבש אם כן, כשיצטרכו לפנות לימין המזבח יצטרכו לחצות את כל רחבו של כבש, ואין זה דבר ראוי, וכשיורדין בכבש מן המזבח יורדין דרך מערב, חוץ מן העולים לשלשה דברים הללו שעולים דרך מערב ויורדין דרך מערב, עולין דרך ימין ויורדין דרך ימין.

ומקשינן: למה כתוב בברייתא שעולין דרך ימין, הלא דרך שמאל הוא עולה שהרי כשהאיש פניו למזבח, מערבו של כבש הוא בשמאלו?

אמר רבא: תני תגרוס אכן בברייתא כשהן עולים עולים דרך שמאל.

רבינא אמר: לא תגרוס בברייתא שעולין דרך שמאל. ומה שקשה לך, והלא כשעולים הוא דרך שמאל, נתרץ כך: מאי ימין שאמרה הברייתא? פירושו: הוא ימין דמזבח, ומכיון שפני מזבח לדרום ימינו של מזבח למערב, ומאי שמאל שאמרה הברייתא ברישא שכל היורדים יורדים דרך שמאל? נפרש: הוא שמאל דגברא. שמאלו של האדם, ומערב הכבש הוא לשמאל האדם.

ומקשינן על פירוש רבא: וניתני בברייתא או אידי ואידי ברישא ובסיפא ימין ושמאל דמזבח, או שיאמר אידי ואידי ברישא ובסיפא ימין ושמאל דגברא, ומדוע אמר התנא אופן אחד בשתי לשונות שונות.

קשיא!

מתניתין:

חטאת העוף, כיצד היתה נעשית?

היה מולק את ראשה של החטאת ממול ערפה צדו האחורי של הראש קרוי "עורף" ומתחתיו למטה לכיוון הגוף נקרא "מול העורף", ואינו מבדיל את הראש מן הגוף אלא חותך שדרה ומפרקת ורוב הבשר עד שמגיע לוושט או לקנה ומולק רק סימן [91] אחד מבין שני הסימנים.

ואוחז בעוף, ומזה מדמה על קיר המזבח למטה מחוט הסיקרא, ואחר ההזאה היה מקרב ודוחק [92] את מקום מליקתו למזבח, ואז שירי הדם היה מתמצה נסחט, ויורד על היסוד.

חטאת העוף, אין עולה למזבח אלא דמה, וכולה [93], כל בשרה מלבד הדם, היתה לכהנים.

גמרא:

תנו רבנן: מהפסוק "והזה מדם החטאת" למדים שההזאה נעשית מגופו של חטאת עצמה ולא בכלי [94] או באצבע.

הא כיצד נעשית הזאה זו?

אוחז בראש ובגוף, ומזה על על קיר המזבח, ולא על קיר הכבש, ולא על קיר היכל, ולא על קיר אולם. ואיזהו קיר המזבח שעליו היה מזה? זה קיר התחתון מתחת לחוט הסיקרא של המזבח.

אתה אומר קיר התחתון או אינו אלא שהיה מזה על קיר העליון של המזבח?

ודין הוא, שנלמד בקל - וחומר שהזאה של חטאת העוף נעשית על קיר העליון: ומה בהמה, שעולתה נזרק דמה למטה, אף על פי כן את דם חטאתה של בהמה זורקים למעלה, אם כן, עוף, שעולתו נעשית למעלה, אינו דין שחטאתו תהיה נעשית למעלה, ומדוע אמרת שחטאת העוף נעשית למטה?

תלמוד לומר מזה שכתוב לגבי חטאת העוף בפסוק "והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח" למדים שהזאת חטאת העוף היא על קיר שהשירים שלו מתמצים ליסוד, ואיזה זה קיר ששיריו מתמצים ליסוד, הלא זהו קיר התחתון. שאם מזה על קיר העליון לפעמים הדמים מגיעים עד הסובב שהיה מפריד בין חצי קיר המזבח העליון לחצי התחתון ואינם מגיעים ליסוד.

ועדיין קשה מנין ללמוד מפסוק זה שהזאה הראשונה היתה נעשית בקיר התחתון, ואולי נעביד מעילאי למעלה את ההזאה ראשונה, וזה שאמר הפסוק שהדם יהיה מתמצה ליסוד יתקיים בזה דהדר נעביד את המיצוי מתתאי בקיר התחתון.

אמר רבא: מי כתיב בפסוק יְמַצֵה והלא יִמָּצֵה כתיב בפסוק, ואם היה כתוב "יְמַצֵה" היה משמע שהוזהר הכהן לחזור ולעשות מעשה מיצוי אחר ההזאה, והיה אפשר לומר שהזאה במקום אחד ומיצוי במקום שני, אבל מכיון שכתוב בפסוק "יִמָּצֵה" משמע שהוא מזה במקום דממילא יהיה הדם מתמצה על היסוד וזהו קיר התחתון.

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: כיצד מולקין חטאת [95] העוף? אוחז את שני גפיו כנפיו של העוף בשתי אצבעות בין אמה לאצבע, ואת שתי הרגלים של העוף אוחז בשתי אצבעות בין אצבע קטנה לקמיצה, ומותח צוארה על רוחב אצבע גודלו [אגודל שלו] [96], ומולקה.

במתניתא תנא: כשהיה מולק את חטאת העוף היה אוחזו כשציפרא כשהעוף נמצאת מלבר - מחוץ לידו על גב היד, והופך את פניו של העוף לצד גב היד כדי שיהא העורף מלמעלה, אוחז את גפיו של העוף בשתי אצבעות של כהן, ושני רגלים של העוף בשתי אצבעות של כהן ומותח צוארו על רוחב שתי אצבעותיו ומולק.

וזו המליקה היא עבודה קשה שבמקדש.

ומקשינן: זו היא עבודה שקשה במקדש, ותו לא שקשה במקדש, והאיכא [והרי יש] עבודת קמיצה של המנחה שהיתה עבודה קשה שהרי צריך להקפיד שלא יהא הקומץ גדוש, מכיון שהקומץ היתר פסול, וכן צריך להקפיד שלא יהא הקומץ חסר, שהקומץ החסר פסול והיה מוריד את הנותר על הקומץ באגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה למטה וכן יש עבודת חפינה של קטורת סמים דקה של יום - הכיפורים שהיתה עבודה קשה שצריך מלא חפניו בדיוק.

ומתרצינן: באמת לא רק מליקה היתה עבודה קשה במקדש, אלא אימא בברייתא זו מליקה היתה עבודה הכי קשה מעבודות האחרות הקשות שהיו במקדש.

מתניתין:

עולת העוף כיצד היתה נעשית? עלה הכהן העובד לכבש משום שעולת העוף נעשית למעלה במזבח, ופנה הכהן לסובב, בא לו לקרן דרומית מזרחית שאע"פ שהמליקה כשרה גם בקרן אחרת במזבח, מכל - מקום לכתחילה היה מולק בקרן דרומית מזרחית מפני שקרובה לבית - הדשן שלשם היה משליך את מוראתה ונוצתה.

היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל חותך את שני הסימנים מצה את [97] דמה על קיר המזבח למעלה.

נטל את הראש והקיף את בית מליקתו למזבח מקרו ודוחקו לקיר המזבח כדי שיתמצה הדם וספגו את הראש, היה מקנחו במלח הנמצא בראש המזבח וזרקו [98] על גבי האשים.

בא לו לגוף והסיר את המוראה ואת הנוצה ואת בני המעיים היוצאין עמה והשליכן לבית הדשן מקום היה במזרחו של כבש שלשם היו נותנין בכל בוקר את תרומת הדשן. ולשם משליך את המוראה והנוצה ובני המעיים.

שיסע בידו את העוף בין כנפיו ולא הבדיל לגמרי בין חלקי הגוף של העולה, שעדיין הגוף מחובר. ואם הבדיל [99] כשר מכיוון שנעשה השינוי אחר עבודות הדם, לכך אינו פוסל.

ספגו את הגוף במלח, וזרקו [100] על - גבי האשים.

אם לא הסיר את המוראה, וכן אם לא הסיר את הנוצה, וכן אם לא הסיר את בני המעיים היוצאים עמם, וכן אם לא ספגן במלח כשר משום שכל ששינה בה והשינוי היה מאחר שמיצה את דמה כשירה.

אבל שינוי בעבודה שנעשה קודם המיצוי פוסל, ולכך אם הבדיל שני סימנין בחטאת העוף, ולא [או אם לא] הבדיל שני סימנין במליקת העולה פסול.

מיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף פסול [101], ואם מיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש כשירה.

חטאת העוף שמלקה וחשב הכהן המולק בזמן המליקה מחשבת שלא לשמה, או שמיצה דמה ובזמן המיצוי חשב מחשבת שלא לשמה, או שחשב מחשבת לשמה ומחשבת שלא לשמה ביחד, או שחשב מחשבת שלא לשמה ומחשבת לשמה ביחד פסול שהרי שנינו במשנה [בתחילת המסכת] שמחשבת שלא לשמה פוסלת בקרבן חטאת, ואין חילוק בזה בין חטאת בהמה לחטאת העוף.

אבל אם חשב מחשבת שלא לשמה בעבודות עולת העוף כשירה, ובלבד שלא עלתה לבעלים לשם חובה כדין עולת בהמה שאין מחשבת שלא לשמה פוסלת בה.

אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף שמלקן ושמיצה את [102] דמן במחשבה על מנת לאכול דבר שדרכו לאכול - זה חטאת. ולהקטיר [או חשב על מנת להקטיר] דבר שדרכו להקטיר - זה עולה. חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, ואם חשב לאכול או להקטיר חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת, ובלבד שיקריב את המתיר של הקרבן כמצוותו.

כיצד קרב המתיר כמצותו? אם מלק בשתיקה שלא חישב מחשבה שאינה נכונה בעבודת המליקה ומיצה הדם במחשבת חוץ לזמנו, או שמלק במחשבת חוץ לזמנו ומיצה את הדם בשתיקה, או שמלק ומיצה הדם במחשבת חוץ לזמנו - זהו שקרב המתיר כמצותו!

כיצד לא קרב המתיר כמצותו? מלק במחשבת חוץ למקומו ומיצה הדם במחשבת חוץ לזמנו, או שמלק במחשבת חוץ לזמנו ומיצה הדם במחשבת חוץ למקומו, או שמלק ומיצה הדם במחשבת חוץ למקומו,


הערות

[90] כך דעת רש"י שרק כהן גודל היה מקיף לניסוך כיון שגם היה מקטיר. או כמו שפירש בשטמ"ק שכהן גדול דווקא מקיף כדי להראות שהוא עדיף משאר הכהנים. וכשהגיע למקום הניסוך בקרן דרומית מערבית הגישו לו היין. אך שאר הכהנים המנסכים אינם מקיפים אלא עולים מיד לקרן דרומית מערבית והניסוך בידם. אך דעת הרמב"ם [פ"ז ממעה"ק הי"ב] שכל הכהנים היו עושים כך [ולא דווקא כהן גדול] שהכהן המנסך היה מקיף את המזבח וכשהגיע לקרן דרומית מערבית הגיש לו כהן אחר את היין [והמים] ובשפת אמת ביאר שהכהן המגיש אינו צריך להקיף כיון שאינו עולה לעבוד.

[91] כך היא דעת רש"י שהבדלה בחטאת העוף פירושה מליקת שני סימנים. ובחולין [דכא: ד"ה ואינו מבדיל] פירש שיטתו היטב. שכל מה שמולק יותר ממה שצריך להכשר הקרבן הרי זה קרוי הבדלה. ומכיון ששחיטת עוף היא בסימן אחד, ממילא מליקת סימן שני מכיון שאינה נצרכת להכשר הקרבן קרויה הבדלה. והקשה רש"י הלא מספיק רוב סימן אחד לשחיטת עוף ואם כן אפילו סימן אחד שלם גם כן יחשב הבדלה [כיון שמספיק רוב] ותירץ רש"י שלכתחילה צריך סימן שלם ולכן גמר מליקת סימן ראשון אינה הבדלה. אך סימן שני אפילו לכתחילה אין צורך ולכן מליקתו קרויה הבדלה. אך דעת הרמב"ם ששחיטת עוף לכתחילה בשני סימנים. ואכן הרמב"ם מפרש שהבדלה בחטאת העוף אינה תלויה בסימנים. אלא בהפרדת הראש מהגוף. ובשיטה מקובצת כאן הקשה גם כן כקושיית רש"י שכיון שהכשר עוף ברוב סימן אחד איך מותר לגמור את הסימן. ותירץ שלכתחילה צריך סימן שלם. וחזר והקשה הלא כמו כן לכתחילה צריך שני סימנים [וכדעת הרמב"ם] ומדוע שני סימנים קרויים הבדלה. ועל כן חזר בו ותירץ שסימן אחד מותר לגמור שסברא היא שמכיון שהתחיל יכול לגומרו.

[92] כך פירש רש"י כאן שהמיצוי הוא על ידי דחיקת העוף לקיר המזבח. ועמד בזה הרש"ש שבמנחות [דף ב ב] לא פירש כך. אלא שסוחט את העוף והדם הולך למרחוק.

[93] כתב הרמב"ם [פ"ב ממעילה ה"ו] שחטאת העוף שהיזה דמה מוראתה ונוצתה אסורים בהנאה [ואין בהם מעילה] ודבריו צריכים ביאור, הלא הזאת דם חטאת העוף מתירה הכל לכהנים וכמבואר כאן במשנה ומדוע מוראה ונוצה אסורים. והכסף משנה ציין מקור לרמב"ם מסוף מסכת תמורה שמבואר שם שמוראה ונוצה אסורים, ותמהו עליו כל האחרונים שדברי הגמרא שם אמורים בעולת העוף שנאמר בה להשליך את המוראה והנוצה לבית הדשן ולכך הם אסורים בהנאה. אך הרמב"ם הלא פוסק זאת בחטאת העוף. וחטאת התמעטה בתורת כהנים שאין בה דין השלכה למוראה ונוצה. ומדוע הם אסורים. והרש"ש בסוף תמורה כותב שלרמב"ם יש גירסא אחרת. ובראב"ד בתורת כהנים כתה שמוראה של חטאת העוף אוכלה הכהן אם ירצה. הרי שמותרת לכהנים. ויש חידוש נוסף בדבריו שכתב אם ירצה. אך אינו מחוייב לאכלה ואינו עובר בבל תותירו.

[94] כך פירש רש"י שהדרשה באה למעט כלי וצריך הזאה מהעוף עצמו. ותמוה בזה שהגמרא בפרק דם חטאת [צב ב] מסתפק אם אפשר להזות דם חטאת העוף מכלי, ולא הזכירו דרשה זו כלל. והראב"ד בפירושו למסכת קינים [דף כב ב] פירש דרשה זו באופן אחר. שעצמה של חטאת הכוונה שצריך הזאת חטאת ועולת העוף מדם הנפש דווקא. ולכן פסול דם הראש כיון שהוא אינו דם הנפש. [ובגמרא להלן סו. יש מיעוט אחר על דם הראש שפסול]. והרז"ה שם חולק עליו. וסובר שדם הנפש ממעט רק את דם העור ודם התמצית. אך דם הראש הוא דם הנפש. וכן בעיקר הפירוש בדרשה הוא חולק עליו ומפרש כרש"י שצריך מהעוף עצמו ולא מכלי.

[95] לכאורה צורה זו היא גם במליקת עולת העוף. וצריך ביאור למה אמרו זאת על חטאת העוף דווקא. וגם הרמב"ם [פ"ז ממעה"ק ה"ו] הביא זאת לגבי חטאת העוף. ובדיני עולת העוף לא הזכיר מזה כלום. אך וודאי שגם בעולת העוף כך מולקים [בריסק כתבי תלמידים].

[96] והכל עושה ביד אחת הן אחיזת העוף והן המליקה. ומדוע שלא יאחז את העוף בידו השמאלית והמליקה תהיה בימין? ביאר במקדש דוד שכיון שדינו לאחוז את העוף, שוב זה כעבודה שצריך ימין דווקא. וכן מבואר בשטמ"ק כאן [אות י"ד] שכל העבודות נעשות בימין. אך הרמב"ם בפירוש המשניות כתב שהיה אוחז את העוף בידו השמאלית.

[97] והקטרת עולת העוף היא מן הכבש למזבח [ולא מן הסובב] ואם כן כשעושה עולת העוף בעיקר מקומה שהוא בקרן דרומית מזרחית [כשאינה רבה] נמצא סדר העבודה כך. נוטל את הראש ומקיף אתו את כל הסובב עד שבא לכבש ויורד במערב הכבש עד הרצפה. וחוזר ועולה במזרחו של כבש וזורק הראש למערכה. ומקיף כל המזבח ויורד וחוזר ועולה לסובב ונוטל הגוף ומסיר מוראתו ונוצתה ומשליך ומשסע ומקיף כל הסובב ויורד וחוזר ועולה בכבש ומקטיר הגוף על המזבח. וכל זה לדעת התוספות בע"א שיש כבש לסובב בדרומית מערבית. ולרש"י החולק שרק בדרומית מזרחית יש כבש לסובב. אם כן אי אפשר להקיף הסובב ולירד. ולפי זה נוטל הראש וחוזר לאחוריו לכבש וכמו כן בנטילת הגוף חוזר לאחוריו לכבש ועולה ומקטיר. חזון איש.

[98] הבה"ג מונה זאת במנין הלאוים אם שיסע והבדיל בעולה. אך ברמב"ם משעמ שאין זה לאו רק שאין צורך להבדיל בשיסוע. ובתורת כהנים איתא, יכול אם הבדיל פסול תלמוד לומר והקטיר. ביאור הדברים, זה וודאי שאין צד שהקרבן יהיה פסול אם הבדיל, שהרי כבר מיצה דמה והוכשר הקרבן. רק השאלה שההקטרה תהיה פסולה כיון שהבדיל, ועל זה למדים מהפסוק והקטיר שההקטרה גם כן כשירה. אך מוכח מזה שאסור להבדיל, שאם אין איסור מה היה הצד לפסול כשהבדיל. שפת אמת.

[99] בעולת בהמה מבואר במסכת תמיד [דף לא א] שהיה קורע את הלב לפני ההקטרה ומוציא את דמו. ועמד בזה המקדש דוד מדוע בעולת העוף לא נזכר שקורע הלב ומוציא דמו. והרא"ש שם ביאר שטעם הוצאת דם הלב הוא, שכיון שלא התקבל בכלי שרת הרי הוא דם פסול ואין ראוי שיעלה על המזבח. ואם כן מובן שבעולת העוף אין צורך לקרוע הלב. שהרי אין בעוף דין קבלת הדם כלל ודם הלב כשר. אלא שבספק הגמרא להלן [צב ב] אם בעוף אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא כלי שרת, פירש רש"י שצוואר העוף הוא ככלי שרת ושם מתקבל הדם, ואם כן הדם שבלב העוף שלא התקבל בצוואר דם פסול הוא. [וכמו בבהמה] אלא שברא"ש שם מבואר שדם הלב הוא דם שחוזר אליו בשעת השחיטה מהצוואר, ואם כן בעוף הרי זהו דם שכבר התקבל. אך אם כן קשה שימצו את דם הלב למזבח לפי הצד בגמרא שדם העוף שנשפך אוספו וזורקו על המזבח.

[100] סדר המשנה הוא מתחילה מיצה את דמה על המזבח ואחר כך מקיף את הראש למצות דמו למזבח. והיינו שמיצוי דם הגוף קודם למיצוי דם הראש. וכתב המקדש דוד שיש לומר שסדר זה הוא בדווקא. שכיון שעיקר המיצוי הוא מדם הגוף, ואם מיצה רק מדם הראש פסול. הרי מיצוי הראש הוא כעין שירים. וזמנו הוא בדווקא אחרי מיצוי דם הגוף. ואם ימצה הראש לפני מיצוי הגוף לא נתקיים בראש כלום.

[101] יש לדון שמיצה דם הראש ולא דם הגוף שפסול זה דווקא בעולת העוף. שכל עבודת דמה הוא רק במיצוי. ואם מיצה רק מדם הראש פסול. אך בחטאת העוף שעיקר עבודת הדם הוא בהזאת דמה, והמיצוי בה הוא בגדר שירים, יתכן שלזה מספיק דם הראש בלבד. מקדש דוד.

[102] הגמרא במעילה [דף ט א] מקשה מכאן למאן דאמר שמיצוי בחטאת העוף אינו מעכב. אם כן איך אפשר לפגל בו. ופיגול הוא רק בעבודות המתירות את הקרבן. ומתרצת הגמרא שמיצוי הולך רק על עולת העוף. ומליקה פוסלת בין בחטאת העוף בין בעולת העוף.

אין מדובר אלא על הקפה ברגל בלא שיהא היין בידו, וכשמגיע לקרן מערבית דרומית נותנים לו את היין. אמר רבא: דיקא נמי [מדוייק גם כן], דקתני [ששנה]: נותנין לו יין לנסך, ולא קתני [שנה]: אומר לו "נסך", שמע מינה [למד מכאן] שעד אותה שעה אינו מחזיק את היין בידו.

א ובענין ששנינו במשנתנו תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כל העולין למזבח עולין דרך ימין הכבש ויורדין דרך שמאל של הכבש, עולין דרך מזרח ויורדין דרך מערב, חוץ מן העולה לשלשה דברים הללו ניסוך היין והמים ועולת העוף, הנעשים בקרן דרומית מערבית, שעולים דרך מערב ויורדין דרך מערב, עולין דרך ימין ויורדין דרך ימין.

ותוהים: וכי העולים דרך מערב עולים דרך ימין? הלא כאשר עולה בכבש מדרום, דרך מערב דרך שמאל הוא! אמר רבינא, תני [שנה] ותקן: שמאל. רבא אמר: מאי [מה פירוש] ימין? ימין של מזבח שחזיתו של המזבח פונה לדרום, ולפיכך צד מערב הריהו ימין שלו. ולפי זה מאי [מה פירוש] שמאל ששנינו בתחילת הברייתא, שהיורד מן המזבח יורד דרך שמאל? שמאל דגברא [של האיש] העומד מול המזבח.

ומקשים: וניתני [ונשנה] או אידי ואידי [זה וזה], בתחילת הברייתא ובסופה, לפי פניו של המזבח, או אידי ואידי דגברא [זה וזה, לפי כיוון עלייתו השל איש]! וכיצד משתמש בשני מובנים שונים באותה ברייתא? ואומרים: אכן, קשיא [קשה].

ב משנה חטאת העוף כיצד היה נעשית? (עלה לכבש ופנה לסובב בא לו לקרן דרומית מזרחית). היה מולק חותך בציפורן אגודלו את ראשה ממול ערפה כלומר, מאחורי צווארה, ואינו מבדיל (מפריד) את הראש מן הגוף, וכשהוא אוחז מזה מדמה על קיר המזבח. שירי הדם היה מתמצה על היסוד. ואין למזבח אלא דמה, וכולה נאכלת לכהנים.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: "והזה מדם החטאת על קיר המזבח" (ויקרא ה, ט) — מגוף החטאת כלומר, לא מתוך כלי, ולא באצבע, אלא מגוף העוף עצמו. הא [הרי] כיצד? אוחז בראש ובגוף של העוף ומזה מן הדם על קיר המזבח. והוצרך לומר "קיר המזבח", להדגיש: ולא על קיר הכבש ולא על קיר היכל ולא על קיר אולם. ואיזה קיר של המזבח? זה קיר התחתון של המזבח, מחוט הסיקרא ולמטה.

ושואלים: או אינו אלא קיר העליון? ולכאורה דין [קל וחומר] הוא: ומה בהמה שזריקת דם עולתה למטה מחוט הסיקרא, בכל זאת הזאת דם חטאתה למעלה על קרנות המזבח, עוף שעולתו למעלה אינו דין שחטאתו למעלה?

תלמוד לומר בחטאת העוף: "והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח" (ויקרא ה, ט), ומכאן יש ללמוד שמזה על קיר שהשירין שלו מתמצים ויורדים ליסוד, ואיזה? זה קיר התחתון, שהרי רובו של הקיר העליון מצוי מעל לסובב.

ושואלים: ונעביד מעילאי [ושנעשה הזאה מלמעלה] לפי הסברה שאמרנו, והדר נעביד מתתאי [ואחר כך נעשה מיצוי מלמטה], ונקיים את האמור בכתוב! אמר רבא: מי כתיב [האם נאמר] ימצה? ימצה כתיב [נאמר], דממילא (שמעצמו) משמע שהדם מתמצה מן הקיר, ויורד אל היסוד, וזה יכול להעשות רק כשממצה את הדם בחציו התחתון של המזבח, מתחת הסובב.

ד אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: כיצד מולקין חטאת העוף? מחזיק את העוף מגבו, לרוחב כף ידו, כשאוחז גפיו (כנפיו) בשתי אצבעות בין האצבע והאמה, ושתי רגלים בשתי אצבעות בין הקמיצה והזרת, וראשה נמצא בין האצבע לאגודל, ומכניס אגודלו מתחת לצווארה, ומותח צוארה על רוחב גודלו ומולקה בציפורנו מן העורף.

במתניתא תנא [בברייתא שנה]: ציפרא מלבר [הצפור מחוץ], כלומר, לא כמו שאמרנו, שגוף הציפור נמצא בתוך ידו, אלא על גב ידו לרוחבה, וגבה מופנה אליו, כאשר הוא אוחז גפיו בשתי אצבעות קמיצה וזרת ושני רגלים בשתי אצבעות אצבע ואמה, ובאמצעות אגודלו הוא מכופף את ראשה לתוך כף ידו מותח צוארו על רוחב שתי אצבעותיו ומולק. וזו עבודה קשה שבמקדש להחזיק את הגוף כולו ואת צוארו במקום הנכון ולמלוק.

ותוהים: זו היא ותו לא [ולא עוד]? והאיכא [והרי יש]: קמיצה של קומץ המנחה וחפינה של הקטורת ביום הכיפורים, שגם הן עבודות קשות שבמקדש! אלא אימא [אמור]: זו עבודה קשה, אחת מעבודות קשות שבמקדש.

ה משנה עולת העוף כיצד נעשית? עלה לכבש ופנה לסובב, בא לו לקרן דרומית מזרחית, היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל לגמרי את הראש מן הגוף, ומיצה (תוך כדי סחיטה) את דמה על קיר המזבח; נטל את הראש והקיף (הצמיד) בית מליקתו (המקום בו נמלק, הצואר) למזבח כדי שיתמצה הדם ממנו, ספגו את הדם שבו במלח שמניח שם וזרקו על גבי האשים (האש שעל המזבח)

בא לו לגוף, והסיר את המוראה (הזפק) ואת הנוצה שעליה, ואת בני המעיים היוצאין עמם והשליכן לבית הדשן. שיסע את העוף לאורכו, ולא הבדיל לא הפריד לגמרי שני חלקי העוף המשוסעים, ואם הבדיל — כשר. סופגו במלח וזרקו על גבי האשים.

לא הסיר המוראה ולא הנוצה ואת בני מעיים היוצאין עמם, ולא ספגו במלח, כל דבר ששינה בה מאחר שמיצה את דמה — כשירה. הבדיל את הראש מן הגוף בחטאת ולא הבדיל בעולה — בשניהם פסול. מיצה בעולת העוף את דם הראש ולא מיצה דם הגוף — פסולה, אבל מיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש — כשירה. ומעתה דנים בפסולי מחשבה שבקרבנות העוף.

חטאת העוף שמלקה שלא לשמה, מיצה דמה שלא לשמה, או שעשה זאת לשמה ואחר כך שלא לשמה, או שלא לשמה ולשמה — פסול, כשאר החטאות הנפסלות כשנעשות שלא לשמה (ראה לעיל זבחים יד,א). עולת העוף שעשאה שלא לשמה — כשירה, ובלבד שלא עלתה לבעלים לשם חובה.

אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף, שמלקן ושמיצה את דמן לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר, אם עשה זאת במחשבה לעשות זאת חוץ למקומו, כלומר, חוץ לעזרה — פסול ואין בו כרת, ואם חישב שיעשה חוץ לזמנו למחרת — פיגול וחייבין עליו כרת, ובלבד שיקריב המתיר (הדם, שמתיר את הבשר להקטרה או לאכילה) כמצותו, שרק אז חל עליו דין פיגול.

כיצד קרב המתיר כמצותו? מלק בשתיקה (שלא במחשבת פסול) ומיצה הדם במחשבת חוץ לזמנו, או שמלק במחשבת חוץ לזמנו ומיצה הדם בשתיקה, או שמלק ומיצה הדם חוץ לזמנו — זהו שקרב המתיר

כמצותו. כיצד לא קרב המתיר כמצותו? מלק במחשבת חוץ למקומו ומיצה הדם במחשבת חוץ לזמנו, או שמלק חוץ לזמנו ומיצה הדם חוץ למקומו, או שמלק ומיצה הדם חוץ למקומו;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The circling around the altar by the High Priest is done on foot, i.e., empty-handed, as he was given the wine to pour only once he arrived at the southwest corner. Rava said: The language of the mishna is also precise, as it teaches that he is given wine to pour, and the mishna does not teach that one tells him to pour the wine, which would have indicated that the High Priest was already holding the wine as he circled the altar. The Gemara comments: Conclude from the language of the mishna that the High Priest was given the wine only once he arrived at the southwest corner of the altar.

§ The Sages taught in a baraita: All those who ascend the ramp to the altar ascend via the right side of the ramp and descend via the left side; they ascend via the east side of the ramp and descend via the west side, except for one who ascends for one of these three matters: The wine libation, the water libation, and the sacrificial rite of a bird burnt offering. In these cases, one ascends via the west side of the ramp and descends via the west side; one ascends via the right side and descends via the right side.

The Gemara asks: Does one who ascends via the west side of the ramp do so via the right side? Ascending via the west side of the ramp is the same as ascending via the left. Ravina says: Emend the baraita so that it teaches that he ascends via the left side. Rava says: What is the meaning of the right side mentioned in the latter clause of the baraita? It is the right side from the standpoint of the altar, facing south, in which case the altar’s west side is synonymous with its right side. And what is the meaning of the left side mentioned in the first clause of the baraita? It is the left side from the standpoint of a person facing the altar.

The Gemara objects: But let the baraita be consistent and teach both this case and that case, i.e., the first clause and latter clause, from the standpoint of the altar, or let it teach both this case and that case from the standpoint of a person facing the altar. The Gemara concedes: This is difficult.

MISHNA: The sacrifice of the bird sin offering, how was it performed? The priest would pinch off the bird’s head by cutting opposite its nape with his thumbnail and would not separate the bird’s head from its body. And he sprinkles from its blood on the wall of the altar below the red line. The remaining blood would be squeezed out from the body of the bird on the base of the altar. The altar has only its blood and the entire bird goes to the priests for consumption.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: The verse states with regard to the bird sin offering: “And he shall sprinkle of the blood of the sin offering upon the side of the altar” (Leviticus 5:9). This teaches that the blood is sprinkled directly from the body of the sin offering, not with the priest’s finger or from a vessel. How so? The priest holds the head and the body and sprinkles its blood on the wall of the altar. And he does not sprinkle it on the wall of the ramp, and not on the wall of the Sanctuary, and not on the wall of the Entrance Hall. And which is this wall of the altar that the blood is sprinkled on? This is the lower wall, below the red line.

The baraita suggests: Or perhaps the verse is referring only to the upper wall, above the red line. And this should be a logical inference: Just as with regard to an animal offering, where the blood of a burnt offering is applied below the red line (see 10b), nevertheless, the blood of the sin offering is applied above the red line (see Leviticus 4:30), with regard to a bird offering, where the blood of the burnt offering is sprinkled above the red line (see 65a), is it not logical that the blood of its sin offering is sprinkled above the red line?

Therefore, the verse states: “And the rest of the blood shall be squeezed out [yimmatze] at the base of the altar” (Leviticus 5:9), which teaches that the priest sprinkles the blood on the wall where its remaining blood drains to the base of the altar. And which wall is this? This is the lower wall. The surrounding ledge of the altar is located one cubit above the red line, and any blood sprinkled above this ledge will not drip down to the base of the altar. The verse teaches that the blood is sprinkled on the wall of the altar from which it would drip down to the altar’s base unimpeded.

The Gemara suggests: Let the priest perform the sprinkling of the blood above, as the baraita logically deduced, and then perform the squeezing below in fulfillment of the aforementioned verse. Rava said: Is it written: He shall drain [yematze]? It is written: It shall be drained [yimmatze], which indicates that the blood trickles down to the base of the altar by itself. Accordingly, the blood must be sprinkled on a part of the altar wall from which it can trickle down to the base of the altar.

§ Rav Zutra bar Toviyya says that Rav says: How does the priest pinch the nape of a bird sin offering? He holds the bird by its back in the palm of his hand and holds its wings with two fingers, i.e., the middle and index fingers, and its two legs with his next two fingers, i.e., the ring finger and pinky, leaving the head resting between his index finger and thumb, and he stretches its neck over the width of his thumb and pinches its nape with his thumbnail.

The Gemara cites a varying opinion: It was taught in a baraita: The bird is not in the priest’s palm, but rather on the outside of his hand. The priest holds its wings with two fingers and its two legs with two fingers. Using his thumb, the priest bends its head into his palm and stretches its neck over the width of his two fingers, and pinches its nape. And this is the most difficult sacrificial rite in the Temple to perform.

The Gemara asks: This is the most difficult rite to perform, and no other? But isn’t there also the removal of the handful of the meal offering and the handful of the incense on Yom Kippur? The Gemara answers: Rather, say that the pinching procedure was a difficult sacrificial rite, one of the most difficult sacrificial rites in the Temple to perform.

MISHNA: The sacrifice of the bird burnt offering, how was it performed? The priest ascended the ramp and turned to the surrounding ledge and came to the southeast corner of the altar. He would then pinch off the bird’s head by cutting at its nape with his thumbnail and separate the bird’s head from its body, and would squeeze out its blood on the wall of the altar. He took the head and neared the place of its pinching, i.e., its nape, to the altar in order to squeeze the blood from the head. He would then absorb the remaining blood with salt and throw the head onto the fire on the altar.

He then arrived at the body and removed the crop and the feather attached to it and the innards that emerge with them and he tossed them to the place of the ashes. He then ripped the bird lengthwise and did not separate the two halves of the bird; but if he separated them, the offering is valid. He would then absorb the remaining blood with salt and throw the body of the bird onto the fire on the altar.

If he neither removed the crop, nor the feather and the innards that emerge with them, nor absorbed the blood with salt, with regard to any detail that he changed in the sacrificial rites after he squeezed out its blood, the offering is valid. If he separated the head from the body in sacrificing the sin offering, or if he did not separate the head from the body in sacrificing the burnt offering, the offering is disqualified. In a case where he squeezed out the blood of the head and did not squeeze out the blood of the body, it is disqualified. If he squeezed out the blood of the body and did not squeeze out the blood of the head, the offering is valid.

In the case of a bird sin offering that the priest pinched not for its sake, or if he squeezed out its blood not for its sake, or if he did so for its sake and then not for its sake, or not for its sake and then for its sake, it is disqualified, like all other sin offerings that are disqualified when performed not for their sake (see 2a). A bird burnt offering sacrificed not for its sake is valid; it is just that it did not satisfy the obligation of the owner.

With regard to both a bird sin offering and a bird burnt offering where the priest pinched its nape or squeezed out its blood with the intent to partake of an item whose typical manner is such that one partakes of it, or to burn an item whose typical manner is such that one burns it on the altar, outside its designated area, the offering is disqualified. But there is no liability to receive karet for one who partakes of the offering. If his intent was to eat it or burn it beyond its designated time, the offering is piggul and one is liable to receive karet for partaking of the offering, provided that the permitting factor, the blood, was sacrificed in accordance with its mitzva.

How is the permitting factor sacrificed in accordance with its mitzva? If one pinched the nape in silence, i.e., with no disqualifying intent, and squeezed out its blood with the intent to partake of the parts typically eaten or to burn the portions that are to be burned on the altar, beyond its designated time; or in the case of one who pinched with the intent to partake of the offering or burn it on the altar beyond its designated time, and squeezed out its blood in silence; or in the case of one who pinched and squeezed out the blood with the intent to partake of the offering or burn it on the altar beyond its designated time, that is the case of a bird offering where the permitting factor is sacrificed in accordance with its mitzva.

How is the permitting factor not sacrificed in accordance with its mitzva? If the priest pinched the nape of the bird with the intent to partake of it or burn it outside its designated area and squeezed out its blood with the intent to partake of it or burn it beyond its designated time, or he pinched with the intent to partake of it or burn it beyond its designated time and squeezed out its blood with the intent to partake of it or burn it outside its designated area, or if the priest pinched and squeezed out the blood with the intent to partake of it or burn it outside its designated area,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ד"ה היה מתמצה. שמקיף ומקרב כו'. כצ"ל ולשון הרע"ב שמקרב כו'. ובריש מנחות (סד ב) פי' מיצוי סוחט בין אצבעותיו וניצוק הדם הולך למרחוק. ונ"ל ראיה לפירושו דכאן מלקמן בגמרא (ר"ד פח) דמגע להו (פי' לכותל מזבח כשמזה) ופריך הזאה היא מיצוי היא. וכן במשנה דלקמן נטל את הראש והקיף בית מליקתו למזבח. וזה יש לדחות די"ל דדוקא הראש שהוא קצר וקשה צריך לדחקו לכותל (ובזה נדחו דברי התוס' לקמן (סה) בד"ה דמו ועמש"כ שם). ואדרבה משם ראיה להפך. מדל"ק כן ברישא במיצוי הגוף. אבל לכאורה יש להכריע כפי' דמנחות מהא דלעיל (טו) אלא חטאת העוף דפסולה בה מחשבה לר"ש המ"ל כו' ואי בתר דנפיק דם איתעביד מצותה מאי קושיא דלמא מדפריש ועד דמטא למזבח. ואי כפי' דהכא יקשה מעולת העוף דלית בה אלא מיצוי:

גמרא קיר שהשירין שלו מתמצין ליסוד. ופי' והנשאר הוא מה שנשאר מהדם שקלט ונדבק בקיר המזבח. או דדרשינן והנשאר כמו והנשר והא' יתירא כא' דוהאזניחו (ישעיה יט) והוא לשון נשירה שבדברי חז"ל:

שם מי כתיב ימצה. כ"ה נקוד בגמרות שלפנינו (ול"י ממי יצאו) והוא בנין הפעיל. ובתוי"ט כתב כלומר בשו"א ופת"ח והוא מבנין פעל. ולכאורה הנקוד שלפנינו יותר נכון דומיא דוהזה רישא דקרא. אבל ל"נ לנקדו ימצה בקל כי לא נמצא שורש זה בתנ"כ רק בנפעל ובקל ביוצא לשני כהכא. אח"ז מצאתי בבה"ז ג"כ נקוד כמש"כ:

במשנה חטאת העוף כו' (ובמשנה הב') מיצה דמה שלא לשמה כו' אחד חטאת כו' ושמיצה א"ד כו'. עי' מעילה (ר"ד ט) ובתוס' שם ובמש"כ שם בס"ד:

שם כיצד קרב המתיר כמצותו כו' כיצד ל"ק המתיר כו' או שמלק ומיצה הדם חוץ למקומו כו' (ובסוף המשנה בדף סה א) לאכול כח"ז ולהקטיר כח"ז כשר כו'. עי' בכ"ז מש"כ לעיל (לא ב) בס"ד. ומש"כ התו"ח כאן דאם חשב סתם חוץ לזמנו מ"מ הוי פסול ע"ש. לא מחוור בעיני דהרי בגמרא שם אמר רבא בר ר"ח וא"א אויר מזבח כמזבח דמי עולת העוף דפסלה במחשבה המ"ל. מדלא קאמר דמפגלה וקאמר דפסלה משמע דאפי' פסול לית בה:

(סד ב משנה) נטל את הראש והקיף בית מליקתו למזבח.—לפירש"י ענין זה שדוחק את הראש בקיר המזבח כדי שיתמצה ממנו כל הדם. וצ"ל לפירוש זה דמה ששנינו ברישא "ומיצה את דמה על קיר המזבח" אינו אלא דם הגוף בלבד. וזה דוחק. ועוד דמפורש תניא בספרא פ' ויקרא [נדבה פרשה ז ז]: "ונמצה דמו דם כולו אוחז בראש ובגוף ומוצה משניהם", ומשמע דבפעם אחת הוא מוצה משניהם יחד (עי' חולין כב א). וכ"כ הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות פ"ו ה"כ (בדין עולת העוף): "וממצה דם הראש ודם הגוף על קיר המזבח", ולמטה שם כתב: "ונוטל את הראש ומקיף בית מליקתו למזבח". ומוכרח שאין ביאורו כמו שפירש רש"י. ונראה שהרמב"ם מפרש ענין "מקיף בית מליקתו למזבח", שבשעה שהוא נוטל את הראש כדי לסופגו במלח ולזורקו ע"ג האשים ה"ז אוחזו באופן שיהא בית מליקתו לצד המזבח ולא לחוץ, וכעין זה ששנינו בתמיד ספ"ד: "הרגל של ימין בשמאלו ובית עורה לחוץ", ובפיה"מ להרמב"ם שם משמע שמפרש, דמקום העור יהיה לחוץ ומקום החתך יהיה לצד המזבח (ועי' מ"ש בתמיד שם).

הקפה ברגל. ואין היין בידו ולמצוה בעלמא מפני שכל העולין לשאר דברים פונין לימין ומקיפין וזה להקטיר עולה לפיכך מקיף ובא למקום שמנסכין שם ונותנין לו יין לנסך אבל שאר כהנים שהזוכה בנסכים בפייס לא זכה לעבודה אחרת עולה והיין בידו ופנה לשמאל וחוזר על העקב כדמתני': עולים דרך מזרח. כשהן עולין לכבש במזרחו אצל שפתו עולין שהרי דרך ימין יפנה ולמה לו להאריך הילוכו כל רחבו של כבש וכשהוא יורד יורד בשפת מערבו של כבש: ה''ג חוץ מן העולה לג' דברים הללו שעולין דרך מערב ויורדין דרך מערב עולין דרך ימין ויורדין דרך ימין: שמאל הוא. מערבו של כבש שמאל הוי כשהאיש פניו למזבח: מאי ימין. דקתני בסיפא ימין דמזבח שהמזבח פניו לדרום וימינו למערב: ומאי שמאל. דקתני ברישא שמאל דגברא: אידי ואידי. דרישא ודסיפא: מתני' ואינו מבדיל. הראש מן הגוף אלא סימן אחד לבדו מולק דכתיב בה ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל (ויקרא ה) ובהכל שוחטין (חולין דף כא:) ילפינן דבסימן אחד הוא: ומזה. אוחז בעוף עצמו ומזה: היה מתמצה. שמקיף ומתקרב בית מליקתו למזבח ודוחקו בקיר והדם מתמצה ויורד ליסוד שהרי למטה מן החוט היא נעשית וכניסת הסובב למעלה הימנו: גמ ' מגוף של חטאת. שלא יזה לה בכלי ולא באצבע אלא אוחז בעוף עצמו ומזה: קיר התחתון. שלמטה מן החוט: בהמה שעולתה למטה. כדאמרן בפ''ק (לעיל דף י:) דכתיב בחטאת בהמה המחטא אותה אותה דמה למעלה ואין אחרת דמה למעלה: חטאתה למעלה. דקרנות כתיבי בה: עוף שעולתו למעלה. כדיליף לקמן בפירקין (דף סה.): שהשירים שלו. כשמזה הדם שותת ומתמצה ליסוד: ואיזה זה קיר התחתון. פעמים שהוא מתמצה לסובב כשהוא עושהו למעלה מן הסובב דמן החוט עד הקרנות קיר העליון הוא אבל קיר התחתון כולו למטה מן הסובב שהחוט למטה מן הסובב אמה: ונעביד מעילאי. הזאתה יעשה למעלה והדין נותן כדאמרן והדר נעביד מיצוי מתתאי כדכתיב: מי כתיב ימצה ימצה כתיב. אי הוה כתיב ימצה הוה משמע שמזהיר את הכהן שיחזור וימצה אחר הזאה השתא דכתיב ימצה משמע נמי לענין הזאה דממילא יהיה דם מצוי אצל היסוד: אוחז שני גפיה בשתי אצבעות. גוף העוף על כפו מבפנים ומכניס שני רגליה בין אצבע קטנה זרת לקמיצה ושני גפיה בין אמה לאצבע: ומותח צוארה. גרונה התחתון מותח על רוחב החיצון של גודל שמכניס הצואר בין אצבע לגודל נמצא הגרון לצד גודלו ומותחו על גודלו והעורף מלמעלה ומולק: ציפרא מלבר. כמו שאנו עושים על גב היד אלא שהופך פניו של עוף על גב ידו שיהא העורף מלמעלה: מותח צוארו. הגרון על רוחב הפנימי של שתי אצבעותיו אצבע ואמה: גבי קמיצה נמי תניא זו היא עבודה קשה. שצריך למחוק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה למטה שלא יהא הקומץ מבורץ וכן בחפינת יום הכפורים נמי תניא זו היא עבודה קשה ותרוייהו בסדר יומא בפרק הוציאו לו (דף מז: ודף מט:): עבודה קשה מעבודות קשות. כלומר אחת מעבודות קשות שבמקדש: מתני' עלה בכבש. לפי שנעשית למעלה כדילפינן בגמרא: בא לו לקרן דרומית מזרחית. כדאמרן שקרובה לבית הדשן: ומבדיל. בשני סימנין כדיליף בהכל שוחטין (חולין דף כא:): ערפה. גובה הראש מול ערפה למטה לצד האגפים מול הרואה את העורף: והקיף את בית מליקתו למזבח. סומכו ודוחקו בקיר כדי שיתמצה הדם: ספגו במלח. מקנחו במלח הנמצא בראש המזבח כדכתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ואומר בהקומץ רבה (מנחות דף כא:) בג' מקומות המלח נתונה בלישכת המלח ועל גבי הכבש ובראש המזבח: מוראה. זפק: נוצה. שנוטל העור שכנגד הזפק בנוצתה עם הזפק: שיסע. הגוף בין אגפיה: הבדיל בחטאת. במליקתה שמולק שני סימנין או לא הבדיל בעולה שמלקה בסימן אחד: פסול. דכל שינוי שהוא לפני עבודות הדם פסולות ובגמרא מפרש טעמא: מיצה דם כו'. מפרש טעמא בגמרא: לאכול דבר שדרכו לאכול. חטאת העוף: שדרכו להקטיר. עולת העוף: שלא לשמן. אין מוציא עולה מידי פיגול מפני שהיא כשירה בשלא לשמה:

חטאת העוף כיצד היתה נעשית . משום דדם חטאת קודם לעולה מפרש חטאת תחילה: מגופה של חטאת. מדכתיב והזה מדם החטאת ולא כתיב ולקח דמשמע בכלי: אוחז בראש ובגוף ומזה: תימה דלא בעי הכא מאי קאמר כדקבעי פ''ק דחולין (דף כב.): ואיזה זה קיר התחתון. דאי קיר העליון פעמים שהוא מתמצה לסובב אם עושה למעלה מן הסובב דקיר העליון הוי מן החוט עד הקרנות: קמיצה וחפינה. בכולהו תנינא עבודה קשה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד