זבחים ע ע"א

ושואלים: אם בדרך זו הוא למד, האי נמי [זו גם כן] טומאת חלב נבילה של בהמה טמאה, תיפוק [תצא, תילמד] לי ממה שנאמר: "וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה" (ויקרא ז, כד), והמלים "ואכול לא תאכלוהו" מלמדות כי דווקא

מי שאיסורו משום בל תאכל חלב נבלה הוא זה שאין חלבו מטמא טומאת נבילות (כנלמד מהכתוב "יעשה לכל מלאכה"). יצאתה זו (בהמה טמאה) שאין איסורה משום בל תאכל [חלב נבלה], אלא משום שהיא בעל חיים טמא, ולכן אין חלב נבלתה מטמא. ואין צורך איפוא ללמוד הלכה זו מ"טריפה" האמורה בענין זה!

ומשיבים: אלא לשיטת ר' יהודה, האי [אותה] "טרפה" האמורה שם מיבעי לאיתויי [הוצרכה כדי להביא, לרבות] חלב חיה טהורה שמתה, ללמד שאינו טמא. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: דווקא מי שחלבה אסור באכילה ובשרה מותר באכילה (בהמה טהורה), חלבה אינו בכלל טומאת נבילות. יצאת זו (חיה טהורה) שהן חלבה והן בשרה מותר באכילה כשנשחטה כראוי, ולכן אם נתנבלה — גם חלבה טמא. לכן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב בלשון "טריפה", שכל שיש במינו טריפה — אין חלב נבלתו טמא, ואף חלב חיה טהורה בכלל זה.

אמר ליה [לו] בדחייה: אין אתה יכול לדרוש כך, שכן מאי שנא [במה שונה] חלב בהמה טמאה שאינו בכלל האמור בפסוק זה — משום שאין חלבה חלוק מבשרה, שהרי שניהם אסורים באכילה. חיה נמי [גם כן] אין חלבה חלוק מדינו של בשרה, שהרי שניהם מותרים באכילה! ועוד, הכתיב [הרי נאמר] באותו כתוב: "ואכל לא תאכלוהו", ומשם למדו כי מדובר בפסוק זה בחלב שאסור באכילה. ואילו חלב חיה טהורה מותר באכילה!

אלא אמר אביי: לשיטת ר' יהודה, הכתוב "וחלב טריפה" לגופיה איצטריך [לגופו, לדין חלב טריפה של בהמה טהורה עצמה, הוצרך], להשמיענו שאף הוא אינו בכלל טומאת נבילות. שלא תאמר: הואיל ובהמה טמאה אסורה מחיים, וכן טריפה אסורה מחיים, אם כן יש מקום להשוותם: מה בהמה טמאה חלבה טמא, אף טריפה חלבה טמא.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שבדרך זו הוא דורש, האי נמי [זו גם כן] לשון "טריפה" האמורה בענין טומאת נבלת עוף (ויקרא יז, טו), שממנה למד ר' יהודה ששחיטת עוף טריפה אינה מטהרתו, מיבעי [הוצרכה] לגופה, ללמד שנבלת עוף טריפה מטמאה. שלא תאמר: הואיל ועוף טמא אסור באכילה, וטריפה אסורה באכילה, יש מקום להשוותם: מה עוף טמא אינו מטמא בטומאת בית הבליעה, אף טריפה אינה מטמאה!

ועוד, מי איכא למילף [האם בכלל יש מקום ללמוד] לגבי בהמה טרפה מבהמה טמאה, שלשם כך הוצרך הכתוב לשלול לימוד שכזה? והרי טמאה חמורה יותר, שלא היתה לה מעולם שעת הכושר, שמשעת לידתה אסורה היא, ואילו טריפה היתה לה שעת הכושר, קודם שנטרפה! וכי תימא [ואם תאמר]: בהמה שהיתה טריפה עוד מזמן היותה בבטן אמה, שלא היתה לה מעולם שעת הכושר, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי יש צורך בכתוב המלמד שחלבה טהור — גם לכך אין צורך, שכן במינה מיהא איכא [על כל פנים יש] שעת כושר!

אלא אמר רבא: לשיטת ר' יהודה, "טריפה" שהובאה בענין זה לא באה ללמדנו לגבי טומאת חלב הטריפה, אלא לגבי איסור אכילתו, שבפסוק זה "וחלב נבילה וחלב טריפה... אכול לא תאכלוהו" התורה אמרה: יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב, לחייב את האוכלו גם משום איסור חלב וגם משום איסור נבילה. וכן יבא איסור טריפה ויחול על איסור חלב, לחייב את האוכלו משום חלב ומשום טריפה.

ומוסיפים: וצריכי [ונצרכו] שני המקראות להיאמר, בנבילה ובטריפה, שכן לא היינו למדים מן האחד את דינו של השני, משום דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] כן רק באיסור נבילה שהוא חל על איסור חלב, היה מקום לומר כי טעם הדבר הוא — משום דמטמיא [שנבילה מטמאת], אבל טריפה שאינה מטמאה אין איסורה חמור כמותה, ולכן אימא [אמור] שלא יחול על איסור חלב. ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] כן רק באיסור טריפה, שהוא חל על איסור חלב, היה מקום לומר בטעם הדבר — משום שאיסורה מחיים, אבל נבילה שאינה נאסרת אלא לאחר מיתה אימא [אמור] שלא יחול על איסור חלב. ולכן צריכא [נצרכו] שני המקראות.

א עד כאן דנה הגמרא בשיטת ר' יהודה, הלמד מן המלה "טריפה" האמורה בטומאת נבלת העוף (ויקרא יז, טו), כי טריפת העוף, למרות שנשחטה — מטמאת בבית הבליעה, כנבילה. ושואלים: ור' מאיר, הסבור ששחיטת עוף טריפה מוציאתו מכלל טומאת בית הבליעה, האי [אותה] "טרפה" מאי עביד ליה [מה עושה לו, כיצד הוא דורשו]? ומשיבים: מיבעי ליה למעוטי [נצרך לו למעט] שחיטה של עוף חולין שהיא נעשית לפנים (במקדש) שאינה מטמאת, למרות שהעוף נאסר באכילה.

ושואלים: ור' יהודה, מנין הוא למד הלכה זו? ומשיבים: לשון "טרפה" אחרינא כתיב [אחרת נאמרה] בעניינה של טומאת בית הבליעה בנבלת עוף ("נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה", ויקרא כב, ח) וממנה למדים הלכה זו.

ושואלים: ור' מאיר, לשם מה נצרך לו גם כתוב זה? ומשיבים: חד [אחד] למעוטי [למעט] שחיטה שהיא לפנים, וחד [ואחד] למעוטי [למעט] עוף טמא ללמד שנבלתו אינה מטמאת.

ושואלים: ור' יהודה, מנין הוא למד שאינה מטמאת? ומשיבים: מהכתוב "נבלה... לא יאכל לטמאה בה" (ויקרא כב, ח) נפקא ליה [יוצא, נלמד לו], משם הוא למד שרק מה שנאסר באכילה משום נבילה מטמא, ולא מה שאסור משום שהוא עוף טמא.

ושואלים: ור' מאיר האי [מקרא זה] "נבלה... לא יאכל" מאי עביד לה [מה עושה לו, כיצד הוא דורשו]? ומשיבים: מקרא זה בא להשמיענו כי נבלת העוף מטמאת בבית הבליעה כשיש בה שיעור אכילה, שהוא בכזית.

ושואלים על כך: ותיפוק [ותצא, ותילמד] לי הלכה זו מקרא קמא [מהמקרא הראשון, הקודם]: "וכל נפש אשר תאכל נבלה" (ויקרא יז, טו), מדאפקיה רחמנא [ממה שהוציאתו התורה] בלשון אכילה!

ומשיבים: שני המקראות הללו נצרכו לענין שיעור אכילה המטמא, חד [אחד] לשיעור אכילה שהוא בכזית, וחד [ואחד] לשיעור אכילה שאינו נטמא אלא אם אוכל שיעור כזית בכדי משך זמן של אכילת פרס (חצי ככר לחם) ולא במשך זמן ארוך יותר.

ונצרך אף לימוד זה של כדי אכילת פרס, משום שסלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: הואיל וחידוש הוא שנבלת עוף טהור אינה מטמאת במגעה ובמשאה כשאר נבילה, אלא דווקא בעת היותה בבית הבליעה, אם אכל כזית מנבלת עוף גם ביותר מכדי אכילת פרס נמי ליטמא [גם כן שיטמא], לכן קא משמע לן [משמיע לנו הכתוב] שדווקא בכדי אכילת פרס הריהי מטמאה.

ב ושבים לדון בענין טומאת חלב נבילה. תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה" (ויקרא ז, כד), ולמדים ממנו שאין החלב מטמא טומאת נבילה — בחלב בהמה טהורה הכתוב מדבר.

ודנים בדבר, אתה אומר: בחלב בהמה טהורה הכתוב מדבר, או אינו אלא בחלב בהמה טמאה?

אמרת (אומר אתה) בתשובה לכך: הכתוב טיהר את הבהמה מלטמא בטומאת נבילות מכלל (מטעם) היותה שחוטה כלומר, כאשר שוחטים אותה, וכן טיהר הכתוב מלטמא בטומאת נבילות מכלל (מטעם) חלב, שחלב נבילה אינו מטמא. ויש איפוא להשוותם: מה כשטיהר מכלל שחוטה — בטהורה טיהר ולא בטמאה, שגם אם נשחטה הריהי מטמאת כנבילה, אף כשטיהר מכלל חלב — בטהורה ולא בטמאה.

ויש לדון: או שמא כלך (לך) לדרך זו: טיהר הכתוב מכלל (מטעם) נבילה, שנבלת בעל חיים טמא אינה מטמאת, וכן טיהר הכתוב נבילה מלטמא מכלל (מטעם) חלב, שחלב נבילה אינו מטמא, ויש איפוא להשוותם: מה כשטיהר מכלל נבילה — בטמאה ולא בטהורה, אף כשטיהר מכלל חלב — בטמאה ולא בטהורה!

אמרת (אומר אתה) בתשובה לכך:

The Gemara challenges: According to this logic, one can also derive the halakha that the forbidden fat of the carcass of a non-kosher animal is impure from the verse: “And the fat of a carcass, and the fat of a tereifa, may be used for any other service” (Leviticus 7:24), which teaches that such forbidden fat is ritually pure.

The continuation of the verse: “But you shall in no way eat of it,” indicates that the verse renders pure only fat that is forbidden specifically due to the prohibition: You shall not eat the forbidden fat of a carcass, i.e., the forbidden fat of kosher animals. This serves to exclude this forbidden fat of a non-kosher animal, which is not forbidden due to the prohibition: You shall not eat the forbidden fat of a carcass, but rather due to the prohibition against eating a non-kosher animal. Since the verse that states that fats are ritually pure is referring only to kosher animals, the forbidden fat of a carcass of a non-kosher animal must be impure. Rav Sheizevi’s derivation of this halakha from the word tereifa is therefore superfluous.

Rather, this word “tereifa” is necessary to include the forbidden fat of a carcass of a kosher undomesticated animal, to teach that it is ritually pure; as it might enter your mind to say that only the forbidden fat of carcasses of those animals whose fat is forbidden and whose meat is permitted if slaughtered, i.e., kosher domesticated animals, is ritually pure, and this serves to exclude this forbidden fat of carcasses of those animals whose fat and meat are both permitted if slaughtered, i.e., kosher undomesticated animals, whose fat is impure. To counter this possibility, the word “tereifa” teaches us that the fat of a carcass of any animal that can become a tereifa is ritually pure, including the fat of kosher undomesticated animals.

He said to him: If it is derived from the verse that the forbidden fat of a carcass of a kosher undomesticated animal is pure, what is different about a non-kosher animal that would cause its forbidden fat to be impure? If the difference is that its fat is not distinct from its meat, as both are forbidden for consumption, the fat of a kosher undomesticated animal is also not distinct from its meat, as both are permitted. And furthermore, isn’t it written later in the verse: “But you shall in no way eat of it” (Leviticus 7:24)? This phrase is interpreted (70b) as excluding the fat of undomesticated animals, teaching that it is impure.

Rather, Abaye said: The word “tereifa” in this verse was necessary for its own sake, to teach that the forbidden fat of a carcass of a tereifa of a kosher domesticated animal is pure. The inclusion of the word teaches that you should not say that since a non-kosher animal is forbidden while still alive, and a tereifa is forbidden while still alive, therefore just as the forbidden fat of a non-kosher animal is impure, so too the forbidden fat of a tereifa is impure. The word “tereifa” therefore teaches that it is pure.

The Gemara asks: But if so, i.e., if one could have learned the halakha of the forbidden fat of a tereifa from the halakha of the forbidden fat of a non-kosher animal, then this word “tereifa” in the verse concerning the impurity of a kosher bird carcass (Leviticus 17:15) is also necessary for its own sake, to teach that the carcass of a kosher bird that is a tereifa is impure. It is necessary for this to be written with regard to the carcass of a kosher bird so that you should not say as follows: Since a non-kosher bird is forbidden for consumption, and a tereifa is forbidden for consumption, therefore just as a non-kosher bird does not impart impurity, so too a tereifa does not impart impurity. According the Rabbi Yehuda, the word is necessary to include the slaughtered kosher bird that is a tereifa, not a carcass.

And furthermore, is it possible to derive the halakha concerning a tereifa from that concerning a non-kosher animal, as suggested? The two cases are incomparable, as a non-kosher animal never had a kosher period before being forbidden, whereas a tereifa had a kosher period before becoming a tereifa. And if you would say: What can be said with regard to an animal that is a tereifa from the womb, which never had a kosher period? In any event, there are kosher animals among its species, i.e., the tereifa is a member of a kosher species, which cannot be said of a non-kosher animal.

Rather, Rava said: The word tereifa in the verse concerning forbidden fat (Leviticus 7:24) teaches a different halakha. By stating: “But you shall in no way eat of it,” referring to the forbidden fat of a carcass, the Torah states: Let the prohibition of eating a carcass come and take effect where the prohibition of eating forbidden fat already exists. One who eats the forbidden fat of a carcass is liable both for eating forbidden fat and for eating from a carcass. Likewise, the word “tereifa” in the verse teaches: Let the prohibition of eating a tereifa come and take effect where the prohibition of eating forbidden fat already exists, so that one who eats the forbidden fat of a tereifa is liable for transgressing two prohibitions.

And both the word “carcass” and the word “tereifa” are necessary, even though they teach similar halakhot. As, had the verse taught us about additional liability only with regard to the forbidden fat of a carcass, one might have thought that it applies to only a carcass, as it imparts ritual impurity, but with regard to a tereifa, which does not, one might say that the additional liability does not apply. And had the verse taught us this halakha only with regard to a tereifa, one might have thought that it applies only to a tereifa, as its prohibition takes effect while it is still alive, but with regard to a carcass, which becomes forbidden only when it dies, one might say that it does not apply. Both words are therefore necessary.

§ The Gemara has established that according to Rabbi Yehuda, the word “tereifa” in the verse concerning the impurity of a kosher bird carcass (Leviticus 17:15) teaches that a slaughtered bird that is a tereifa imparts ritual impurity. The Gemara asks: And what does Rabbi Meir, who holds that a slaughtered bird that is a tereifa does not impart ritual impurity, do with this word “tereifa”? The Gemara answers: It is necessary to exclude the slaughter of non-sacred birds that occurs inside the Temple courtyard, teaching that it does not cause them to impart ritual impurity as would a carcass, even though they are forbidden for consumption.

And how does Rabbi Yehuda derive this halakha? The Gemara answers: Another instance of the word tereifa is written concerning the ritual impurity of birds: “A carcass, or a tereifa, he shall not eat to become impure with it” (Leviticus 22:8). Rabbi Yehuda derives the halakha from this verse.

And how does Rabbi Meir interpret the appearance of the word tereifa in both verses? The Gemara answers: One is necessary to ex-clude the slaughter that occurs inside the Temple courtyard as mentioned above, and one is necessary to exclude a non-kosher bird, to teach that the carcass of a non-kosher bird does not impart ritual impurity.

And how does Rabbi Yehuda derive that the carcass of a non-kosher bird does not impart ritual impurity? The Gemara answers: He derives it from the word “carcass” in the verse: “A carcass, or a tereifa, he shall not eat to become impure with it” (Leviticus 22:8), which indicates that only carcasses of birds that are forbidden for consumption due to their status as a carcass are impure. Non-kosher birds are forbidden due to their non-kosher status, not due to their status as a carcass.

The Gemara asks: And what does Rabbi Meir do with this word “carcass”? The Gemara answers: Since the verse mentions eating, Rabbi Meir holds that the word “carcass” is written to teach that the minimum measure of consumption of the meat of a bird carcass that renders one impure is an olive-bulk, which is the standard legal measure of consumption for Torah laws in general.

The Gemara challenges: But let him derive this measure from the first verse: “And every soul that eats a carcass…shall be impure” (Leviticus 17:15), from the fact that the Merciful One expresses this halakha using the language of consumption.

The Gemara responds: Both verses are necessary, one to indicate that the measure of consumption that renders one impure is an olive-bulk, and one to indicate that the maximum measure of time for consumption of the olive-bulk is the time it takes to eat a half-loaf of bread. One who takes longer than this standard measure of time will not contract impurity.

It is necessary for the Torah to indicate this latter halakha as well, as otherwise it might enter your mind to say: Since the impurity of carcasses of birds is a novelty, as one contracts it by eating rather than by touching or carrying, perhaps its halakhot are unusually stringent and even one who eats an olive-bulk in more than the time it takes to eat a half-loaf of bread should also contract impurity. Therefore, the verse teaches us otherwise.

§ The Gemara cites a baraita concerning the impurity of the forbidden fat of a carcass. The Sages taught: When the verse: “And the fat of a carcass, and the fat of a tereifa, may be used for any other service” (Leviticus 7:24) teaches that such fat is pure, the verse speaks of the forbidden fat of a kosher animal.

The baraita challenges: Do you say that the verse speaks of the forbidden fat of a kosher animal, or perhaps does it only speak of the forbidden fat of a non-kosher animal?

You may say in response: The Torah renders a slaughtered animal pure of the impurity of a carcass due to the fact that it was ritually slaughtered. And likewise the Torah renders the forbidden fat of a carcass pure, due to the fact that it is forbidden fat. Therefore, the two cases are comparable: Just as when the Torah renders a slaughtered animal pure due to the fact that it was slaughtered, it is referring only to a kosher animal and not to a non-kosher animal, which is impure even when ritually slaughtered, so too, when the Torah renders forbidden fat pure due to the fact that it is forbidden fat, it is referring only to a kosher animal and not to a non-kosher animal.

The baraita challenges: Or perhaps go this way and maintain that since the Torah renders the carcass of a non-kosher animal ritually pure, removing it from the category of a carcass, and likewise the Torah renders the forbidden fat of a carcass pure, due to the fact that it is forbidden fat; therefore, the two cases are comparable: Just as when the Torah renders the carcass of a non-kosher animal pure, removing it from the category of a carcass, it is referring only to a non-kosher animal and not to a kosher animal, the carcass of which imparts impurity, so too, when the Torah renders forbidden fat pure due to the fact that it is forbidden fat, it is referring only to a non-kosher animal and not to a kosher animal.

You may say in response: