זבחים עב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עב - א

ומשנינן: צריכי. יש צורך לשנות את שתי המשניות:

דאי מהתם, הוה אמינא, הני מילי שגזרו חכמים לאסור תערובת איסורי הנאה אפילו בכל שהוא, לחולין בלבד הוא שגזרו. אבל כשהתערבו איסורי הנאה בבהמות קדשים, שאם נאסור יהיה פסידא לגבוה, אימא לא נפסדינהו לכולהו קדשים, אלא נתקן שבקדשים כן יתבטלו איסורי הנאה ברוב, כעיקר דינם מהתורה, ויהיה מותר להקריבם היות והתבטל האיסור ברוב, קא משמע לן התנא כאן שלא הקילו בקדשים.

ואי מהכא, הוה אמינא, הני מילי שנאסרת כל התערובת, ואפילו כשנתערבו איסורי הנאה כל שהם, כי מדובר בקדשים, דמאיס להביא קרבן מבהמה שהיתה איסור על אף שהתבטלה ברוב. אבל חולין, דלא מאיס לההנות מדבר שהיה איסור הנאה והתבטל ברוב, אימא איסורי הנאה ליבטלי ברובא. הילכך צריכא להשמיענו שאפילו בחולין אינם מתבטלים. ^[5]

ודנה עתה הגמרא בביאור דברי המשנה, מדוע אין כאן דין ביטול ברוב, ואסורה כל התערובת?

וניבטיל הבהמה האסורה ברובא של הבהמות הכשרות?

וכי תימא, שמא תאמר, שטעם הדבר הוא משום שבעלי חיים חשיבי הם, ולא בטלי, וחשיבותם היא בכך שהם "דבר שבמנין", ולכן אינם מתבטל ברוב, עדיין יקשה:

כי הניחא למאן דאמר "כל שדרכו להמנות" שנינו. והיינו, שלדעתו מה ששנינו "דבר שבמנין" אינו בטל, הוא כל דבר שיש אנשים המחשיבים אותו למנותו בפני עצמו, ואינם מכלילים אותו בקבוצה. כגון בהמות, שיש אנשים המקפידים למנות את בהמותיהם אחת אחת, ובשעה שהם מוכרים אותן אין הם מוכנים למוכרם כ"עדר" של בהמות, אלא מונים כל בהמה אחת אחת בפני עצמה, והילכך שפיר נקראת בהמה "דבר שבמנין", שאינו מתבטל ברוב, וזאת, על אף שיש אנשים אחרים שאינם מונים כל בהמה לעצמה. ומובן לפיו, מדוע בהמה פסולה אינה מתבטלת ברוב בהמות כשרות.

אלא למאן דאמר רק "את שדרכו להמנות" שנינו, והיינו, שלדעתו מה ששנינו דבר שבמנין אינו בטל הוא רק דבר שכך היא דרכו, שכל האנשים נוהגים למנותו בפני עצמו מחמת חשיבותו, רק הוא אינו מתבטל ברוב, מאי איכא למימר!? הרי יש אנשים שאינם מקפידים על מנין הבהמות למנות כל בהמה בפני עצמה, אלא מוכרים עדר שלם לפי אומד ולא לפי מנין מדוייק של הבהמות, ואם כן, אין בהמה נחשבת דבר חשוב שאינו מתבטל ברוב!?

ומבארת עתה הגמרא היכן נחלקו לגבי דבר חשוב אם הוא דוקא "את שדרכו להמנות", או גם "כל שדרכו להמנות".

דתנן [ערלה ג ו], מי שהיו לו חבילי תילתן, מין תבלין חשוב מאד, והיו אותן חבילי תלתן אסורין באיסור של כלאי הכרם,

הערות

^[5] כל דבר איסור שהתערב ברוב היתר הרי הוא מתבטל ברוב מן התורה, ומותר. אלא שגזרו חכמים שכל דבר איסור שהוא "דבר חשוב", אינו מתבטל ברוב. א. אחד הדברים המגדירים את האיסור כ"דבר חשוב", שאינו מתבטל ברוב, הוא "דבר שבמנין". והיינו, דבר שמחמת חשיבותו רגילים האנשים למנות כל פרט ממנו, שהם לא מוכרים אותו באומד, ולא מכלילים אותו עם דברים אחרים, אלא כל פרט ופרט נמנה בפני עצמו. וכגון בהמה, שיש אנשים שאינם מוכנים למכור את בהמותיהם כ"עדר", באומד, ללא מנין מדוייק של כל בהמה בפני עצמה, אלא מקפידים למנות כל בהמה ובהמה בפני עצמה, מפאת חשיבותה. אך מאידך, יש אנשים שמוכרים את עדרם באומד, באופן כולל, מבלי למנות כל בהמה בפני עצמה. ב. כמו כן מוגדר "דבר שבמנין", שהוא דבר אשר דרך המוכרים היא להקפיד על המנין, שאינם מוסיפים יתירה עליו [בעוד שדרך המוכרים להוסיף יתירה בדברים שאינם חשובים]. ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בגדר "דבר שבמנין", שאינו מתבטל ברוב: האם הוא דבר שיש אנשים הרגילים למנותו בפני עצמו, אך יש גם אנשים שכן כוללים אותו יחד עם אחרים, כגון במכירת עדר בהמות, ולא מונים כל בהמה בפני עצמה. או שהוא דבר אשר כל אדם נוהג למנותו מחמת חשיבות. אך אם יש אנשים שאינם מונים אותו בפני עצמו, אין הוא נחשב דבר שבמנין. מחלוקת זו של רבי יוחנן וריש לקיש היא בשיטת רבי מאיר. אך מצינו דעה נוספת, במשנה אחרת, האומרת שאפילו דבר שרק לפעמים "יש בו מנין", הרי הוא חשוב ואינו מתבטל ברוב.

ומשיבים: צריכי [צריכות] שתי המשניות הללו להישנות, דאי מהתם [שאם משם] מהמשנה שבמסכת עבודה זרה, הוה אמינא [הייתי אומר]: דין זה הוא דווקא כשנתערבה הבהמה האסורה בבהמות חולין, והכל נאסר להדיוט, אבל כשנתערבה בבהמות קדשים, שמיועדות לגבוה (להקדש) ויש בכך הפסד קדשים — אימא [אמור] שלא נפסדינהו לכולהו [נפסיד את כולם כל הקרבנות הכשרים], ודי ברוב רגיל כדי לבטל בהם את האיסור, לכך נצרכה להישנות אף משנתנו.

ומן הצד האחר, אי מהכא [אם מכאן, ממשנתנו] בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה] שכל התערובת נאסרת, אמורים דווקא בקדשים — משום דמאיס [שמאוס, מגונה] הדבר להקריב לפני המקום מתערובת שכזו, שיש בה בהמה אסורה, אבל לענין שימוש של חולין מתערובת שכזו, דלא מאיס [שאין הדבר מאוס] — אימא [אמור]: איסורי הנאה ליבטלי ברובא [שייבטלו ברוב], על כן צריכא [נצרכה] אף המשנה שבמסכת עבודה זרה.

ושואלים: ובאמת, מדוע לא נאמר כי ניבטלו [ייבטלו] הבהמות האסורות בהנאה ברובא [ברוב], כמו שאר דברים שבתורה! וכי תימא [ואם תאמר] בתשובה: חשיבי [חשובים] הם לעצמם, שכל בהמה נמנית לעצמה, ולכן הם לא בטלי [בטלים] ברוב, ואולם הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] בענין זה: כל דבר שדרכו לימנות (להיספר) כשמוכרים אותו, שנינו שאיננו בטל ברוב מחמת חשיבותו, גם אם לעתים הוא נמכר כחלק מחבילה. כגון בהמה, שיש שהיא נמכרת כחלק מעדר ולא לפי מנין מדוייק.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: דווקא את שדרכו לימנות תמיד שנינו שאיננו בטל ברוב, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע בהמה אינה בטלה ברוב? והרי יש והיא נמכרת כחלק מעדר! ומה היא אותה מחלוקת? דתנן [ששנינו במשנה]: מי שהיו לו חבילי תילתן, שהוא תבלין חשוב, של כלאי הכרם, כלומר, שנזרע בתוך כרם,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara explains that both the mishna here and the mishna in Avoda Zara are necessary, as, if this halakha had been learned only from there, the mishna in Avoda Zara, I would say that this applies only if the prohibited animal is intermingled with a non-sacred animal and thereby becomes prohibited to an ordinary person. But if it is intermingled with offerings that are designated to the Most High so a loss to the Temple would ensue, one might say that we should not lose all the valid offerings, and therefore the prohibited animal should be nullified in a simple majority. Accordingly, the ruling of the mishna here was necessary, to teach that the same applies to a mixture involving offerings.

The Gemara continues: And conversely, if this halakha were learned only from here I would say that this statement, that the entire mixture is prohibited, applies specifically to sacrificial animals, as it is repulsive to sacrifice to God an animal from a mixture that includes a prohibited animal. But with regard to deriving benefit from a non-sacred animal from this mixture, which is not a repulsive act, one might say: Let the items from which deriving benefit is prohibited be nullified in a majority. Therefore, the mishna in Avoda Zara is also necessary.

The Gemara questions the ruling of the mishna: But let the prohibited animals be nullified in a majority, as is the halakha concerning other matters, in which the minority items assume the status of the majority. And if you would say in response that animals are significant, as they are counted individually and therefore they are not nullified in a majority, this answer is unsatisfactory. The Gemara elaborates: This suggested answer works out well according to the one who says that we learned in the mishna discussing nullification in a majority (see Orla 3:6–7): Any item whose manner is also to be counted, i.e., that are sometimes sold by unit rather than weight or volume, is considered significant. This definition includes animals, as they are sometimes sold as individual animals, and therefore they would be considered significant.

But according to the one who says that we learned in that mishna: An item whose manner is exclusively to be counted, i.e., one that is always sold by unit, is considered significant, what can be said? Although animals are often sold by unit, they are occasionally sold as part of a herd, and would therefore not be considered significant. The Gemara cites the mishna in which this dispute appears. As we learned (Orla 3:6–7): With regard to one who had bundles of fenugreek, a type of legume, that were diverse kinds planted in a vineyard, from which it is prohibited to derive benefit,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא אבל לגבוה אימא לא נפסדינהו לכולהו. ועפרש"י. והתוס' הקשו בר"פ הא נמי תנינא בקינין ואם פרח מבין המתות לכולן כו'. ולע"ד י"ל דאי מהתם ה"א דוקא עופות דאין להן תקנה בפדיון כדאיתא ברפי"ב דמנחות וכמש"כ רש"י לקמן (עג ב) ד"ה חטאת והתוס' (עד ב) ד"ה והא. אבל בהמה דאית לה תקנתא בפדייה אימא לא נפסידינהו ויהיו מותרים להדיוט:

שם ואי מהכא ה"א ה"מ קדשים דמאיסי. התוי"ט העתיק כאן לישנא דגמרא בתמורה דלגבוה דמאיס אבל להדיוט אימא ה"נ דליבטלו כו'. ונראה דל"ד במחכ"ת דהא מהכא שמעינן דאפי' להדיוט לא בטילי מדקתני ימותו ולא תני תקנתא דירעו וימכרו כמו בבבא הסמוכה וכמו שפרש"י בד"ה אימא ניבטלי אבל לגי' דהכא א"ש דר"ל דכיון שנתערבו בקדשים להכי מאיסי אפי' להשהותן עד שיוממו ויפדו. וע"ד שאמרו בתמורה חדא בחולין וחדא בקדשים וצריכי דאי אשמעינן גבי קדשים משום דמאיסא ע"ש. ושם בתמורה קאי ארובע וחבריו דתנן הכא דאינן אסורין אלא להקדש ע"ש:

צריכי דאי מהתם הוה אמינא הני מילי חולין. אבל קדשים אימא ליעביד להו תקנתא דליבטיל איסורי הנאה ברובא ונימא יקרבו כי היכי דלא נפסדינהו לגמרי לכולהו: ופרכינן וניבטיל ברובא. דהא כתיב אחרי רבים להטות: וכי תימא חשיבי. הואיל ודרכן למנות: כל שדרכו לימנות. שיש בני אדם המקפידין במניינם ומוכרין במניינם שנינו דלא בטלי בסמוך בהך משנה דחבילי תילתן שפיר דהא [בהמות] נמי הרבה בני אדם המקפידין עליהן ומוכרין אותן במנין ואע''פ שיש בני אדם שאין מקפידין כל כך ומוסיפין יתירה או מוכרין העדר יחד: אלא למ''ד את שדרכו לימנות. שדרכו מיוחד לכך שאין לך אדם דמוסיף עליהן יתירה ללוקח ולא מוכר בלא מנין הני אין דרכן מיוחד למנין שיש המוסיפין יתירה או מוכרין העדר בלא מנין: תילתן. מין תבלין וחבילין חשוב מאד שאף טעם העץ שוה לפרי ובלע''ז פינוגר''י:

וליבטלו ברובא. דמטעם בריה אין לומר דלא בטיל דאע''ג דאבר מן החי חשיב בריה (חולין קב:) איסור תערובת דהכא לאו משום אבר מן החי אלא שלא ישחוט ויאכל משום חטאת המתה ושור הנסקל וכי שחיט ליה אזיל ליה איסור אבר מן החי ואיסור חטאת המתה ושור הנסקל אפי' שלם לא חשיב בריה כמו נבילה וחלב ודם דלא הוי בריה ועוף טהור קטן שלם אם אין בו כזית בשר אין לוקה עליו משום נבילה דלא חשיב בריה דעוף טמא ודאי חשיב בריה דכשאסרו הכתוב אסרו בין גדול בין קטן אע''ג דלית ביה כזית אלא כל שהוא בעלמא וכן גיד הנשה חשיב ליה בריה בפ' גיד הנשה (שם ק.) דכי אמר רחמנא לא תאכל גיד אפילו כל שהוא וכן אבר מן החי חשיב בריה דטעמא דבריה משום דהוי כאילו פירש בין גדול ובין קטן כדמוכח פ''ג דשבועות (דף כא:) דאמר וכי היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב כו' ופריך והרי מפרש ומשני מפרש נמי כבריה דמי והא דאמר בפ' אלו הן הלוקין (מכות יז.) דקאמר ר''ש אף חטה כברייתה ורבנן בריית נשמה חשיבא חטה לא חשיבא דמשמע שהדבר תלוי בנשמה והאיכא גיד הנשה רבנן לדבריו דרבי שמעון קאמרי ליה לדידן טבל לאו בריה הוא דלא דמי למפרש אלא לדידך דמדמית חטה לנמלה לא דמי דנמלה בריית נשמה וחשיבא ואע''ג דרבנן גופייהו לא חיישי בהאי טעמא קאמרי ליה הכי וכהאי גוונא אשכחן לקמן בפירקין (דף עז.) דאברין באברי בעלי מומין רבי אליעזר אומר יעלו וחכ''א לא יעלו ומפרש טעמא דרבי אליעזר משום דכתיב מום בם הוא דלא ירצו הא ע''י תערובות ירצו והא דקתני רואה אני את בשר בעל מום כאילו הוא עצים לדבריהם דרבנן קאמר להו אע''ג דרבי אליעזר גופיה לא חייש להאי טעמא דעצים: אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר. תימה מי גרע שור גדול מאת שדרכו למנות הא אפילו חתיכה בעלמא חשיבא את שדרכו למנות משום דחשובה להתכבד בפני האורחים [כדאמרינן] בפ' גיד הנשה (חולין ק.) וכל הנך י' דברים דחשיבי את שדרכו לכאורה בכולהו לא חשיב כשור הגדול ועוד דבפ' בתרא דע''ז (דף עד.) חשיב שור הנסקל ואמרי' התם האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסור הנאה ולא פריך הניחא למאן דאמר כל שדרכו כו' כדפריך הכא ובביצה פ' קמא (דף ג:) ובפ' גיד הנשה (חולין ק.) שמע מינה דלכל הפחות חשיב את שדרכו ועוד מדפריך התם דניתני אגוזי פרך ורימוני באדן ולא פריך מחבילי תלתן משמע דחשיב כששה דברים ונראה לפרש דמשום חטאות המתות פריך הכא למאן דאמר את שדרכו דמשמע אפי' חטאת העוף כדתניא במס' קינים (פ''ב מ''ג) או שפרח מבין המתות ימותו כולן ואע''ג דקתני במתני' זבחים ועוף לאו בכלל זבח הוא מכל מקום מדקתני כל הזבחים משמע אפי' עוף בכלל וא''ת כיון דהני דע''ז כששה דברים חשיבי אם כן יין נסך דקתני התם היינו חביות סתומות והא תנא ליה גבי ששה דברים ולא הוה ליה למיתנייה כי היכי דלא חשיב ככרות של בעל הבית משום דתנא ליה גבי ששה דברים כדמפרש התם ושמא החמירו ביין נסך לאסור אפי' חביות פתוחות משום דחמירא עבודת כוכבים משאר איסורין דמטמאה ותופסת דמיה ועוד נראה דאיצטריך למיתני חביות סתומות משום דיין נסך נפקא לן מדברי קבלה ולא כתיבא איסורה באורייתא ומשמע דהוי כסתם יינם דרבנן וס''ד דבטל ועוד אשכחן איסור עבודת כוכבים דקיל לרבי אליעזר דאמר יש פדיון לעבודת כוכבים מה שאין כן בשאר איסורים והשתא אפרש כל הנהו דע''ז היכי חשיבי כששה דברים יין נסך משכחת לה בחביות סתומות עבודת כוכבים בטבעות וכוסות דחשיבי ועורות לבובין כשעשה ממנו כלי נאה אי נמי עבודת כוכבים משום דחשיבא לעובדיה וכן עורות לבובין ואי נמי כדמפרש בירושלמי יין נסך ועבודת כוכבים ועורות לבובים על שם לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואיירי אפילו בחביות פתוחות ושמא לא הביא פסוק זה בירושלמי אלא למימרא דמיניה ילפינן איסורי הנאה בהני תלת וציפורי מצורע מיירי בציפור דרור גדולים וחשיבי שער נזיר בציפרתא כדאי' בסוף תמורה (דף לד.) שעשה צורת ציפור כבגד מעשה רוקם משער נזיר ויש עוד אחרים משער היתר ופטר חמור ובשר בחלב ועגלה ערופה וחולין שנשחטו בעזרה בחתיכות הראויות להתכבד דעדיפי מאת שדרכו וחשיבי כאגוזי פרך ואע''ג דאיסורי הנאה נינהו חשיב ראוי להתכבד כיון דאי היתה בטילה היתה ראויה להתכבד הלכך לא בטלה והא דאמרי' בסוף הערל (יבמות פא:) דחתיכה של חטאת טמאה במאה של חטאת טהורה תעלה התם אפי' תתבטל לא חשיב ראוי להתכבד בפני אורחים כהנים דאין מחזיקין טובה זה לזה שכולן שוין כדכתיב (ויקרא ז) לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו אבל של חטאת בשל חולין. קאמר התם דלא תעלה דלאו דוקא טהורה בשל חולין דהוא הדין טמאה בשל חולין ובקונטרס פירש ביבמות דטמאה בטהורות תעלה משום דלהפסד מרובה חששו אבל טהורה בשל חולין הפסד מועט דחזיא לכהנים וזו תימה דכמה איסורי הנאה לא בטלי ולא חיישינן וא''ת אמאי לא חשיב במסכת ע''ז פרוסה של לחם הפנים וחתיכה של חטאת טמאה וחתיכה של קדשים שמתו וי''ל דבקדשים לא קמיירי ומיהו הוה מצי למתני אברי שעיר המשתלח למאן דאסר ביומא (דף סז.) וחתיכה של עיר הנדחת ושער של מת דאסרינן בפ''ק דערכין (דף ז:) וקצת קשה מירושלמי לפי מה שפירשתי דהנהו דע''ז עדיפי מאת שדרכו דמשמע התם דלא הוו אלא י' דברים את שדרכו והכי איתא התם בפ''ב דמסכת ערלה דר' יוחנן ור''ל איתפלגון חד אמר י' דברים מקדשין דברי רבי מאיר פי' י' דברים השנויים במשנה שכולם את שדרכו ואחרים אמרו כל הדברים מקדשין דברי רבי מאיר פי' דכל שדרכו למנות שנינו (ובר) דאותם י' דברים דקאמר רבי יוחנן היינו אותם ששה דברים דקאמרי רבנן וחבילי תלתן הרי ז' ובגד שצבעו בקליפי ערלה ונתערב באחרים וצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואינו יודע איזהו דבתרווייהו תנן התם כולן ידלקו דברי ר' מאיר ובגד וסיט תרי מילי חשיבי וסיט חשיב את שדרכו כדאמר התם בירושלמי ואורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד דקתני התם ידלק הבגד קאמר עלה בגמ' דאית תנא דתני במשנה דברי ר''מ ואית דלא תני דברי ר''מ מאן דתני דברי רבי מאיר אית ליה י' דברים מקדשים פי' שזו היא העשירית ומאן דלא תני דברי ר''מ מנא ליה י' דברים מקדשין פי' אותן עשרה דברים שאמר ר' יוחנן דמקדשי לר''מ דהוו את שדרכו היכן הם ומשני ר''מ כר''ע שמוסיף אף ככרות של בעל הבית והשתא מאי קא קשיא ליה הא איכא כל הנהו דע''ז דמיקדשי אפי' לרבנן וכ''ש לר''מ ועוד דאמר בפ''ג דבכורות (דף כה:) דגיזי בכור בעל מום שנתערבו בגיזי חולין אוסרין בכל שהן א''כ הוו את שדרכו לר' יוחנן ושמא לא מיירי בירושלמי אלא באותם דברים השנויים במסכת ערלה באותה משנה אבל אכתי איכא טובא וביבמות הארכתי יותר: נתערבו באחרות ואחרות באחרות. ר''ת ל''ג בשום מקום ואחרות באחרות בהך משנה ששנויה בסוף מסכת ערלה ובהנהו דמסכת ע''ז בסוף פרק כל הצלמים גבי אפה בו את הפת כו' וגבי בגד שצבעו בקליפי ערלה ובכמה מקומות כיוצא באלו מדפריך לקמן (דף עד.) על שמואל דאסר ספק ספיקא בעבודת כוכבים מברייתא שמתרת. דלא משכח דקאי כשמואל אלא רבי יהודה שאוסר אפילו בשאר איסורין ספק ספיקא כגון רמוני בדן ושמואל סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ואי הוה גרסינן הכא ובמסכת ע''ז ואחרות באחרות הוה ליה לאיתויי ראייה לשמואל מהנך משניות ולא היה דוחק להביא מברייתא דרבי יהודה ועוד יש לדקדק מגופה דמתניתין דהתם במסכת ערלה (פ''ג) גבי בגד שצבעו בקליפי ערלה וגבי תבשיל שבשלו בקליפי ערלה והך דחבילי תלתן קתני נתערבו באחרים וגבי צובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואינו יודע איזהו וגבי אורג מלא הסיט מצמר בכור בבגד לא קתני נתערבו באחרים והיינו טעמא משום דאם נתערב בשאר בגדים יכול להסיר מכל אחד מלא הסיט ומישתרי מטעם

דף עב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד