דף עו - ב
ואם לאו, שלא הייתי מצורע, וקרבן זה שאני מביא איננו קרבן מצורע, הרי "אשם" זה שאני מביא מספק, קרבן של שלמי נדבה יהא.
ואותו "אשם", שהוא ספק אשם מצורע ספק שלמי נדבה, טעון שחיטה בצפון, ומתן דמים על בהונות הספק - מצורע, כדין קרבן אשם מצורע, וסמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק כדין קרבן שלמים. ונאכל ליום ולילה בלבד, כדין אשם.
ומוכח מכך שהתיר רבי שמעון להביא את הקרבן ולאכלו ליום ולילה בלבד, על אף שיש צד שהוא קרבן שלמים הנאכל לשני ימים ולילה, שגם לכתחילה מתיר רבי שמעון להביא קדשים לבית הפסול, ותיקשי לרבה.
ומתרצינן: תקוני גברא שאני, שלא החמירו מחמת החשש שיבוא הקרבן לבית הפסול למנוע מהמצורע את טהרתו, שהרי מספק הוא מחוסר כיפורים, ואינו טהור להכנס למקדש ולאכול קדשים.
ועתה, לאחר שתרצנו את דברי רבה, באה הגמרא לדון במילתא דרבי שמעון לגבי מצורע:
התינח שהתירו לו להביא קרבן אשם, ולהתנות עליו שאם אינו מצורע יהא שלמים. אבל הבאת לוג שמן של מצורע, מאי איכא למימר? הרי על הצד שהוא אינו מצורע, הוא מביא חולין לעזרה, ועושה בשמן חולין את עבודת ההזאה של השמן כנגד פתח המקדש, ונתינתו על הבהונות, וכיצד מתיר זאת רבי שמעון?
ומשנינן: יש לו תקנה, להביא את לוג השמן בהתנייה, וכגון דאמר "לוג זה יהא נדבה אם אינני מצורע". שהרי שנינו לקמן שיכול אדם להתנדב קרבן של שמן ולהביאו בפני עצמו.
אלא שעדיין הוינן בה: ודילמא לאו מצורע הוא, וכיון שהתנה שאם איננו מצורע יהא לוג השמן קרבן נדבה, ובעי מקמץ, לעשות קמיצה בשמן כשם שקומצים את המנחה [ולהקטיר לאחר מכן את קומץ השמן על המזבח]?
ומשנינן: אכן בעינן דמקמיץ [23] לשמן, ומקטיר את קומץ השמן על המזבח.
ומקשינן: כיצד הוא מקמץ את השמן ומקטירו? ודילמא אכן מצורע הוא, ובעי מתן שבע הזאות מלוג השמן כנגד פתח אוהל מועד.
ומתרצת הגמרא: אכן מדובר באופן דיהיב, שנתן [היזה] את שבע ההזאות מן השמן [24].
אך עדיין קשה: והא, הרי בקמיצתו שקמץ מהשמן, חסר ליה האי שיעורא דקמיצה מלוג השמן, ונמצא שאינו מזה את שבע ההזאות מלוג שמן מלא, ואיפסיל בהכי!?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן דמייתי, שהוא מביא לאחר שקמץ מהשמן, פורתא, מעט שמן אחר, ומלי ליה, וממלא את השיעור של לוג השמן.
ומוכיחה הגמרא שניתן לעשות כן, דתנן: אם היה חסר שמן מן הלוג, הרי עד שלא יצק ממנו הכהן על כפו השמאלית, ימלאנו ללוג בשמן אחר. ואם כן, גם כאן יכול הוא לקמוץ תחילה את הלוג, ולצאת ידי חובת ספק נדבה, ולאחר מכן למלאות אותו בשמן אחר, עוד לפני שיצוק ממנו הכהן לכפו.
ואכתי הוינן בה: והא בעי אותו קומץ שמן הקטרה על המזבח, כי דלמא נדבה הוא?
ומשנינן: אין הכי נמי, דאקטר ליה. ולאחר הקטרתו של קומץ השמן נאכלים השיריים ממה נפשך. שהרי בין אם הם שיירי לוג שמן של מצורע, שנשתיירו לאחר ההזאות ומתן בהונות, ובין אם הם שיירי קרבן שמן שנשתיירו מהקמיצה - הרי הן נאכלין.
ותו הוינן בה: דאקטר ליה להאי קומץ שקמץ מלוג השמן, אימת?
אי אקטר ליה בתר שנתן מן הלוג מתנות שבע [שבע ההזאות שהיו מזין מהשמן שבלוג כנגד פתח אוהל מועד], תיקשי, כיצד מותר לו להקטיר את קומץ השמן? והרי דילמא שמן זה קרבן נדבה הוא כמו מנחה, וכיון שכבר נתן ממנו מתן שבע לפני שהקטיר את קומץ השמן, הוו להו, שיירי השמן שנשארו לאחר מתן שבע, שיריים של קרבן מנחה שחסרו בין קמיצה להקטרה. ואין מקטירין את הקומץ עליהן. משום דבעינן שיהיו השיריים שנשתיירו מהקמיצה קיימין בשלמות עד שעת הקטרת הקומץ, ואם חסרו בינתיים, אין מקטירין את הקומץ!?
ואי הקטיר את הקומץ קודם מתן שבע, גם תיקשי, שמא לוג השמן קרבן נדבה הוא, והקטרת הקומץ חשיבה הקטרה, ואיך מותר להזות את שבע ההזאות, והרי ההזאה נחשבת כהקטרה [שהרי בלוג שמן של מצורע אין הקטרה מלבד שבע ההזאות, הבאות במקום הקטרת הקומץ במנחה], ויש לנו כלל, "כל שממנו לאישים, הרי הוא בבל תקטיר ו".
דהיינו, כל הקדשים [ובכללם גם שירי מנחה, ולחם הפנים], אם כבר קרב מהם דבר מה הראוי להקטיר לאישים [כמו אימורים מהקרבנות, או קומץ מהמנחה, או בזיכין של לחם הפנים], הרי הוא בבל תקטירו מהשיירים. והיינו, שאסור להקטיר ממנו דבר נוסף אחרי שכבר קרב ממנו פעם אחת. ואם כן תיקשי, כיצד מותר להזות שבע הזאות לאחר הקטרת הקומץ של השמן!?
אמר רב יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: דמסיק להו להזאות השמן "לשם עצים". שעומד הכהן המזה את שבע ההזאות, ומתנה: אם אדם זה שאני עומד להזות עליו הוא מצורע, ונמצא שלוג השמן אינו קרבן נדבה, וקומץ השמן שהוקטר ממנו איננו נחשב בכלל "כל שממנו לאישים", שהרי אין הוא עומד להקמץ ולהיות מוקטר על האש, הרי אני מזה את ההזאות על המצורע כדינן, שההזאות הן במקום ההקטרה. ואם אדם זה איננו מצורע, ונמצא שלוג השמן הוא קרבן נדבה, והקומץ שהוקטר ממנו על האש שעל המזבח הוא בכלל "כל שממנו לאישים", הרי אני מזה את שבע ההזאות לא בתור הזאות המצורע שהן במקום הקטרה, אלא כאילו הן הזאות של מים בעלמא. כי כשם שמותר להעלות את שיירי המנחה על המזבח מבלי להקטירם לשם קרבן, אלא לשורפם בתור עצי המזבח, כך מותר להזות את השמן לשם הזאת מים בעלמא, ולא בתורת הקטרה.
ומוסיפה הגמרא: זה שהעמדנו שמתנה הכהן ואומר, שאם אדם זה אינו מצורע תהיה הזאת השמן כהזאת מים בעלמא, שמותר לעשותה ואין בה משום "כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו", כשם שמותר להעלות שיירי מנחה לשם עצים ולא לשם הקטרה, אתיא כרבי אליעזר.
דתניא: רבי אליעזר אומר: אחר שנאמר "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" ללמדנו ש"כל שממנו לאישים, הרי הוא בבל תקטירו", כתיב "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח", ומפסוק זה יש לדרוש: רק לשם ריח ניחוח [קרבן] אי אתה מעלה את השיירים של קרבן אשר כבר קרב ממנו לאישים.
הערות
[23] כיצד קומצים שמן? המקדש דוד [יא ב] דן בשאלה האם צריך להקריש את השמן לפני שקומצים ממנו. והעיר הגרא"ז מלצר בהערות על המקדש דוד מדברי התוספות יום טוב במסכת מנחות, האומר שאי אפשר לקמוץ את השמן בפיסת ידו, ובהכרח שהוא מפריש את הקומץ בכלי המכיל את מידת הקומץ, שהוא שיעור הקומץ. ומוכיח המקדש דוד שאפשר לקמוץ שמן גם כשאינו מקרישו, וגם כשאינו נוטלו בכלי, מדברי התוס' במסכת מנחות [עד ב] שחילקו בין שמן שאפשר לקומצו ובין יין שאי אפשר לקומצו מפני שהוא צלול. והרי גם יין אפשר להקריש [סוכה יב א]. ומוכח שהקמיצה האמורה בשמן היא בלי הקרשה.
[24] רש"י בכמה מקומות מבאר שהאת השמן היא בהיכל. והקשה המקדש דוד [יב ה] אם כן, איך אמרה הגמרא שבספק מצורע מזים מספק, והרי מספק אסור להכנס בביאה ריקנית להיכל?
והא הכא דלמא לאו מצורע הוא והוי שלמים וקתני ונאכל ליום ולילה אלמא לכתחלה נמי שרי ר''ש: הא תינח אשם כו'. מלתיה דר''ש קא מפרש ואזיל ולאו לרבא קא מותיב: לוג זה יהא נדבה. אם אינו מצורע דאמרי' לקמן בפ' כל התדיר (דף צא.) מתנדבין שמן בפני עצמו: ובעי מיקמץ. המתנדב שמן קומצו ומקטיר הקומץ ושיריו נאכלין כדיליף ליה מקרבן מנחה (קרבן) מלמד שמתנדבין שמן כמנחה כו': מתן שבע. כדכתיב קרא בלוג של מצורע והזה מן השמן באצבעו [וגו'] (ויקרא יד): והא חסר ליה. ע''י קמיצה ולוג חסר פסול כדכתיב (שם) ולוג שמן: עד שלא יצק. מן הלוג על כפו השמאלית כדכתיב ומן השמן יצק הכהן על כף הכהן השמאלית והזה הכהן באצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית (שם): והא בעי קומץ הקטרה. דדלמא נדבה הוא: דמקטיר ליה. ושיריים נאכלין ממ''נ אי דמצורע הוא הרי הוא נאכל כדאמרי' בפ' בית שמאי (לעיל דף מד:) לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע ואי נדבה הוא הרי הוא כשירי מנחה: אי בתר מתנות שבע. דלמא נדבה הוא וכי יהיב מתן שבע בתר קמיצה הוו להו שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה וקי''ל במנחות בפ''ק (דף ט:) אין מקטירין הקומץ עליהן דכתיב מן המנחה פרט לשחסרה היא כו': ואי קודם מתן שבע. היכי מצי למיתב תו מיניה מתן שבע דלמא נדבה היא והקטרת הקומץ הקטרה והנך הוו להו שיריים וכי הדר מעייל מידי מינייהו קא עבר משום בל תקטירו כדכתיב (ויקרא ב) כי כל שאור וכל דבש וגו' והאי ממנו יתירא הוא ודרשינן ביה נמי לא תקטירו כל שממנו אשה לה' יש בכלל הזה קדשים ושירי מנחה ולחם הפנים שקרב מהן כבר לאישים האימורים וכן הקומץ וכן הבזיכין קיימי שירים בבל תקטירו והנך הזאות במקום הקטרה קיימי: לשם עצים. דאמר הכי אם מצורע הוא דאין הקטרת הקומץ הקטרה דהא לאו נדבה הואי הרי מזה מאלו שאינן שיריים ואם אינו מצורע והקטרת הקומץ הקטרה ויש ממנו לאישים ואלו שיריים הם ובבל תקטירו הרי הזאות האלו כאילו הם מים שהרי רשאי להעלות שירי מנחה על המזבח:
נדבה וזו חובה וחטאת העוף מחובתי ואם טהור אני העולה ראשונה חובה וזו נדבה וחטאת העוף ספיקו וה''ה נמי דמתנה אם כלתה נזירות מתגלחת שניה שתיהן העולות נדבה וחטאת העוף ספק אך לא חש לפרש כל כך ושותה יין ומיטמא למתים ותימה למה לא הזכיר בקרבנות תגלחת רביעית זו חטאת שהרי ודאי נזיר היה ועדיין לא הביא חטאת בהמה בשום פעם ואם באנו לפרש רישא דברייתא ספק נזיר טמא וספק אינו נזיר כלל עכשיו אבל נזיר ודאי היה ולכך לא יביא חטאת בהמה שהרי אינה באה על ספק לא משתמעא הכי דא''כ הו''ל לפרושי בהדיא ועוד א''כ בשלמים הו''ל למיתני תנאי או למיהוי שלמי נדבה או שלמי נזיר לענין מורם מהם דבהאי חזה ושוק ובהאי זרוע בשלה. בד''א בזמן שנדר שלשים יום אבל נדר י''ב חדש אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ד' שנים באותו ענין ובאותה שאמרנו מגלח לסוף שנה באותה של סוף שלשים באותה תנאי ולבסוף שתי שנים בשניה ולסוף ג' שנים בשלישית ולסוף ארבע ברביעית טמא בספק ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים דתגלחת מצורע ודאי דוחה איסור גילוח דנזיר ומיד כשיבא לפנינו מגלח ראשונה ובשביעית תגלחת שניה ובשמיני מכניס ידיו לבהונות ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר שלשים ושבע כך כתוב בתוספתא ונראה דגרס ששים ושבע לפי שיטה שפירשנו. טמא בודאי ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר שבעה ושלשים יום שותה ביין ומיטמא למתים לאחר שבעים וארבעה יום (טמא בודאי ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה יום שותה ביין ומיטמא למתים לאחר ארבעה ושבעים יום) טמא בודאי ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמנה ימים שותה ביין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה יום: אשם זו יהא שלמי נדבה. וא''ת והא אמרן לעיל בפ' איזהו מקומן (דף מז:) דאשם מצורע שני כהנים מקבלין את דמו אחד ביד ואחד בכלי ושלמים אמרי' לעיל (דף כה.) דצריך שיקבל בכלי את כל דמו (של פר) וי''ל דתקוני גברא שאני: וסמיכה. למ''ד (לעיל דף לג.) סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא הוא בהקפת יד ואע''ג דשלמים בעו סמיכה גמר משום תקוני גברא התירו כדפרישית לעיל ולמאן דאמר דאורייתא הזכיר בחנם סמיכה וכן נסכים דבין אשם בין שלמים טעונין סמיכה ונסכים: ונאכל ליום ולילה. ובתודה דאין נאכלת אלא ליום ולילה אין יכול להתנות משום דבעינן לחם ובלחם אי אפשר לעשות תקנה כדמוכח בפ' התודה (מנחות דף פ:): לוג מאי איכא למימר. פי' דשמא אינו מצורע והוי חולין בעזרה כיון דעביד מינה עבודה שמזה שבע כנגד פתח אהל מועד ונותן על הבהונות ועל ראש המצורע ותימה ליזיל ליקדיש ליה קדושת דמים על תנאי אם אינו מצורע דהשתא נמי מייתי פורתא להשלים הלוג וליקדוש ליה קדושת דמים וכי בעי למיכל השיריים פריק להו כדאיתא בסמוך ויש לומר דהכי עדיף טפי לעשות קדושת הגוף בכל מה שיכול ותימה לי היאך נותן מתן שבע ועל הבהונות מההוא פורתא שקדוש קדושת דמים דשמא אינו מצורע וזורקו לאיבוד שמן הקדש. ברו''ך: חסר הלוג עד שלא יצק ימלאנו. משנה זו במס' נגעים פ' בתרא (מ''י): אימת אי בתר מתנות שבע הוה להו שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה כו'. וא''ת והא ר' יוחנן הוא דאמר בפ''ק דמנחות (דף ט.) דמקטירין קומץ עליהם ואפי' ר''ל דאמר אין מקטירין אליבא דר''א מודה דמקטירין כדאיתא התם וכר' אליעזר משני הכא לבסוף דמסיק לשם עצים ויש לומר אע''ג דמקטירין מ''מ לענין אכילה לא משכחת תקנה דהא אסירי שיריים באכילה כדנפקא ליה התם מוהנותרת ולא הנותרת מן הנותרת: ואי קודם מתן שבע. דלמא נדבה היא והקטרתו הקטרה והני הוו להו שיריים וכי הדר מעייל מינייהו לפנים להזות קא עבר משום כל שממנו לאישים קיימו שיריים בבל תקטירו והנך הזאות נמי בשמן כהקטרה במזבח בדבר הראוי להקטיר דמי כך פי' בקונטרס והא דמשני דמסיק להו לשם עצים הוה ליה למינקט דמדי לשם מיא בעלמא ודוחק בקונטרס לפרש [כך] משום לישנא דקרא דאותביה מכל שממנו לאישים ועוד אי שייך כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו אפי' בהזאות א''כ קשה הא דאמרי' לקמן (דף פ.) הניתנים במתנה אחת שנתערבו במתן ארבע ר' אליעזר אומר ינתנו במתן ארבע הא כיון דניתן במתנה אחת אידך הוו להו שיריים וקא עבר משום בל תקטירו מיהו יש לומר דר' אליעזר לטעמיה דאית ליה (שם עט:) רואין כאילו הוא מים ועוד כיון דשירי הדם למזבח ליסוד מש''ה כי יהיב ליה למעלה לא עבר בבל תקטירו כיון דבלאו הכי טעונין מזבח ועוד קשה לימא דיהיב מתן שבע ברישא והדר ממלא ליה וקמיץ ואע''ג דאמר ר''ל בפ''ק דמנחות (ג''ז שם) מנחה שחסרה קודם קמיצה לא יביא מתוך ביתו וימלאנה הא איתותב התם ונראה לפרש דמהקטרה ממש פריך דמקטיר מלוג שמן של מצורע חייב כר' עקיבא דאמר בפ' כל המנחות באות מצה (שם דף נח.) כל ששמו קרבן ור' אליעזר פליג עליה ואע''ג דהך סוגיא כר' אליעזר כדמשני דמסיק לשם עצים באידך לא מסתברא כר' אליעזר דשמותי הוא אלא כר' עקיבא ואף על גב דקודם מתן שבע איירי שמו קרבן מיקרי כיון דעתיד להיות קרבן כמה דמקטיר בשר חטאת קודם זריקת דם דמסתמא חייב ומעיקרא פריך אי לאחר מתן שבע כו' הוי מצי למיפרך נמי מכל שממנו לאישים ובלאו הכי שפיר פריך ליה תימה והא קדוש קדושת הגוף