דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עז - א

אבל אתה מעלה אותם  לשם עצים. [25]

אלא דאכתי תיקשי: והא איכא שיריים של השמן שלא הותרו לאכילה, והוא אותו מעט שמן דבעי מילינהו [26] ללוג השמן אחר שקמצו ממנו. ונמצא כי איכא הך פורתא שמן שאין לו היתר לאכילה לא בקמיצה, דהא לא קמיץ עליה [שהרי אותו פורתא שמן הובא לאחר הקמיצה, כדי למלאות את החסרון של הקמיצה ולא הותר בקמיצה מהלוג], וגם הזאת שבע שלאחר מכן לא תתיר אותו לאכילה, כי ההזאה מתירה רק לוג שמן של מצורע, והכא הרי מסתפקנא דילמא שמן של קרבן נדבה הוא!?

ומתרצינן: איכא תקנתא להאי פורתא, דפריק ליה. שמביא מעות בשיווי אותו פורתא שמן ופודה אותו בתנאי, שאם שמן זה קרבן נדבה הוא [ולאחר שנקמץ לא היו צריכים להשלים אותו], הרי הוא מחולל על אותן המעות. ואם אינו נדבה אלא הוא השלמה ללוג שמן של מצורע, הרי הוא נשאר בקדושתו, והזאת שבע תתיר אותו לאכילה.

והוינן בה: דפריק ליה להאי פורתא שמן - הי כא?

אי פריק ליה גוואי, בתוך העזרה, הא קא מעייל חולין לעזרה?! דקא סלקא דעתין שאסור לחלל קודש בעזרה ולעשותו חולין, כי עשייתו חולין, היא כהכנסת חולין לעזרה.

ואי פריק ליה אבראי, לאחר הוצאתו אל מחוץ לעזרה, הא איפסיל ליה ב"יוצא"?!

ומתרצינן: לעולם פריק ליה גוואי בעזרה. ולא עבר משום מכניס חולין לעזרה, כי הפודה עושה רק את פעולת הפדיון, וחולין - ממילא הויין בעזרה, שאין מעשה הפדיון נחשב כמעשה בפועל של הכנסת חולין לעזרה.

ועתה מקשה הגמרא על עיקר דינו של רבי שמעון, שאמר ספק מצורע מוחלט יכול להביא אשמו ולוגו, ולהתנות שהאשם והלוג יהיו קרבן מצורע או קרבן נדבה.

כיצד מצית למימר שמביא לוג שמן בתור נדבה, והא אמר רבי שמעון, אין מתנדבין שמן?!

ומשנינן: תקוני גברא שאני. כדי להתיר את ספק - המצורע באכילת קדשים, איפשרו לו להביא ולהתנות על שמן שיהיה קרבן נדבה. [27]

יתיב רב רחומי קמיה דרבינא, ויתיב וקאמר משמיה דרב הונא בר תחליפא: הא איכא תקנתא אחריתי למצורע - ספק, נימא אותו מצורע - ספק: אם איני מצורע, הרי אשם זה יהא אשם תלוי. שהרי אמר רבי אליעזר, יכול אדם לנדוב בכל יום אשם תלוי, שאין לך אדם שאינו עומד בספק חטא, ואם כן, שפיר הוא יכול להתנות שאם הוא מצורע, הרי זה אשם ודאי של מצורע, ואם אינו מצורע, הרי זה אשם תלוי. ועדיף לעשות כן מאשר להתנות שאם אינו מצורע הרי זה קרבן נדבה, שהרי אשם תלוי דינו כאשם ודאי שנאכל ליום ולילה, ואילו קרבן נדבה נאכל לשני ימים ולילה, והווי מביא קדשים לבית הפסול!? ומכך שלא העמיד רבי שמעון באופן כזה, שמתנה עליו שאם אינו מצורע יהיה הקרבן אשם תלוי, שמע מינה, מאן הוא תנא דפליג עליה דרבי אליעזר [במסכת כריתות כה א], ואמר אין מתנדבין אשם תלוי - רבי שמעון הוא! שלכן לא העמיד כאן רבי שמעון באופן שמתנה על אשם תלוי שיהיה נדבה.

אמר ליה רבינא לרב רחומי: תורה, תורה?! [היכן היא תורה של אדם גדול כמותך], כיצד אפשר להעלות על הדעת רעיון כזה שאפשר להביא קרבן ולהתנות עליו שיהיה או אשם ודאי של מצורע או אשם תלוי שבא בנדבה, והרי אשם מצורע הוא כבש בן שנתו ואילו אשם תלוי הוא איל בן שנתיים, וכיצד קרה הדבר שאימרי [כבשים קטנים] בדיכרי [באילים גדולים] מיחלפי לך?!

מתניתין:

איברי חטאת הנאכלים לכהנים שנתערבו באיברי עולה המוקטרים כליל על גבי המזבח -

רבי אליעזר אומר: יתן על המערכה למעלה את כל איברי התערובת, כולל איברי החטאת האסורים בהקטרה, ורואה אני את בשר איברי החטאת הנמצאים למעלה על אש המערכה כאילו הן עצים, כי היות ואינו מתכוון להקטירם אלא להשתמש בהם בתור חומר בעירה כמו עצים, שפיר דמי.

וחכמים אומרים: אין היתר להקטיר איברי חטאת הנאכלים לשם "עצים", אלא אין תקנה לאותן איברי חטאת שנתערבו בעולה, ולפיכך תעובר צורתן, שיניח את איברי התערובת למשך הלילה, ויפסלו בנותר, ויצאו לבית השריפה כשאר קדשים שנפסלו.

גמרא:

והוינן בה: מאי טעמא דרבי אליעזר שאמר רואין את איברי החטאת כאילו הן עצים?

ומבארינן: אמר קרא ביחס לשאור ודבש "לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית [ביכורים] תקריבו אותם [לפני המזבח], ואל המזבח [עצמו] לא יעלו לריח ניחח", ודרשינן להאי קרא הכי: לריח ניחח אי אתה מעלה שאור ודבש. אבל אתה מעלה שאור ודבש, והוא הדין איברי חטאת שאינן ברי - הקטרה, לשם עצים.

ורבנן דפליגי ארבי אליעזר סברי, הא מיעט רחמנא וקאמר "אותם", הילכך הכי דרשינן להאי קרא: אותם, את השאור והדבש האמורים בפרשה, הוא דאי אתה מעלה לריח ניחח, אבל אתה מעלה אותם לשם עצים. אבל מידי אחרינא, כגון איברי חטאת [הנאסרים בהעלאה מכח הפסוק הקודם, שממנו ילפינן שכל שהועלה ממנו לאישים הרי אסור שוב לעלות ממנו משום "בל תקטירו"] לא. אי אפשר להעלותם לשם עצים.

ורבי אליעזר דריש להאי מיעוטא ד"אותם" הכי: הרי ריבתה תורה לאיסור העלאת שאור ודבש על כבש המזבח כמו על המזבח. כי דין זה שדבר האסור בהעלאה למזבח אסור גם בהעלאה על הכבש התחדש רק ביחס לשאור ודבש, ולא ביחס לדברים האסורים בהקטרה מצד "כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו", והכי דרשינן: "אותם", שאור ודבש האמורים בפרשה, הוא דרבאי לך, ריבתה לך התורה שאיסור העלאתם על כבש הוא כהעלאתם על מזבח עצמו, אבל מידי אחריני, לא אסרה תורה את העלאתם על הכבש כהעלאתם על המזבח עצמו.

ורבנן סברי, תרתי שמעינן מינה! שהרי "אותם" הוי מיעוטא על כל האמור בפרשה, הילכך למדים ממנו גם למעוטי איסור העלאת איברי חטאת על הכבש, שרק בשאור ודבש ריבתה התורה את איסור העלאתם על גבי כבש, וגם למעוטי העלאתם לשם עצים על גבי המזבח, שרק בשאור ודבש נאמר ההיתר ולא באיברי חטאת.

ומוסיפה הגמרא ואומרת: מתניתין, דקתני בה פלוגתא דרבנן ורבי אליעזר אם מעלין איברי חטאת לשם עצים, היא דלא כי האי תנא

דתניא, אמר רבי יהודה: לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים על איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה שיקרבו, שהכל מודים שמקריבים את איברי החטאת לשם עצים.

וכן לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים באברי רובע ונרבע שלא יקרבו אפילו לשם עצים, משום שהם מאוסים לגבוה.

על מה נחלקו רבי אליעזר וחכמים? על איברי עולה תמימה שנתערבו באיברי עולה בעלת מום. שרבי אליעזר אומר יקרבו כולן, ורואה אני את איברי בעלת המום שעולים למעלה על אש המערכה [יחד עם איברי העולה התמימה], כאילו הן עצים. וחכמים אומרים לא יקרבו, וכמתבאר לקמן משום שבעלי מומין מאוסין למזבח.

והשתא הוינן בדברי התנא דברייתא [דפליג אתנא דמתניתין]:

ורבי אליעזר, מאי שנא רובע ונרבע שלא יעלו לשם עצים, משום דלא חזו להקרבה, והרי בעלת מום נמי לא חזי להקרבה, ובכל זאת אפשר להעלות את איבריה לשם עצים?


הערות

[25] עיין בחידושי הגרי"ז שדן בשאלה, אם מקטיר הכהן קרבן כשר אלא שהעלה אותו לשם עצים, אם בכך תתבטל שם ההקטרה של הקרבן ויעלה לו רק לשם עצים, או שנשארת הקטרת הקרבן כמות שהיא.

[26] גירסת השיטה מקובצת היא "מיכלינהו" שצריך לאכול את כל היריים, ואינו יכול לאכול משום המקצת שלא קמץ עליו.

[27] הקשו התוס', אם האיסור של רבי שמעון לנדב שמן הוא מן התורה, כיצד אפשר להתירו לצורך תיקוני גברא! ? והרי כיון שאין מתנדבין שמן, נמצא שמביא חולין בעזרה! ? ותירץ המקדש דוד [סימן יא ב], שאמנם רבי שמעון אמר שאין מתנדבים שמן, אך אין זה אומר שאם יביאו יעבור על חולין בעזרה, והרי זה דומה לדברי ריש לקיש, האומר שהמעלה אברי חיה טהורה למזבח אינו חייב כלום, ומה שאמרה תורה בהמה ולא חיה זה רק לגבי קיום מצות קרבן, אבל אין זה איסור להעלות איברי חיה על המזבח.

לשם עצים.

ומקשים: גם אם ניתן לקמוץ מלוג השמן ולהקטיר, וכן להזות ממנו לפני ה', והא איכא [והרי עדיין יש] שיריים דבעי מילינהו [שצריך היה למלא, להשלים אותם] לאחר הקמיצה, כדי שיוכל להזות שבע הזיות מלוג שלם, ואיכא הך פורתא [ויש איפוא המעט הזה שהוסיף] דלא קמיץ עילויה [שלא קמץ עליו] מתחילה. ואם אין הוא מצורע, ולוג השמן הריהו נדבה, נמצא שיש חלק מלוג השמן שלא הותר על ידי הקמיצה! ומשיבים: דפריק ליה [שהוא פודה אותו]. כלומר, לאחר שהיזה מלוג השמן את ההזיות שלפני ה', עושה תנאי שאם אכן אין הוא מצורע, אותו שמן מתחלל על מעות ונעשה חולין.

ושואלים: דפריק ליה היכא [שפודה אותו היכן]? אי גוואי [אם כשהשמן בפנים, בעזרה שבמקדש] — קא מעייל [נמצא שבכך הוא מכניס] חולין לעזרה! אי אבראי [אם בחוץ] שמוציא את לוג השמן אל מחוץ לעזרה — איפסיל ליה [נפסל לו] בפסול יוצא, ואסור הדבר! ומשיבים: לעולם מדובר כשפודה אותו כשהוא בגוואי [בפנים]. ואין זה אסור, משום שחולין ממילא הויין [הם נעשים] על ידי הפדיה, ומתחילה הרי לא הכניס חולין לעזרה.

ומקשים עוד על עצם הפתרון שהציעו לדעת ר' שמעון, למי שהוא ספק מצורע, להביא לוג שמן לנדבה ולהתנות עליו: והא [והרי] אמר ר' שמעון עצמו שאין מתנדבין שמן! ומשיבים: תקוני גברא שאני [תיקון של האדם שונה], כלומר, מודה ר' שמעון במקרה זה, שהרי רק כך יכול המצורע להיטהר לגמרי.

ועוד בענין שיטת ר' שמעון, שספק מצורע יכול להביא כבש שלמים לנדבה, ולהתנות עליו מסופר: יתיב [יושב היה] רב רחומי קמיה [לפני] רבינא, ויתיב וקאמר משמיה [ויושב היה ואומר משמו] של רב הונא בר תחליפא: מדוע לא יביא המצורע כבש לאשמו, ונימא [ויאמר] שאם אינו מצורע אשם זה יהא אשם תלוי (הבא על ספק עבירה), שהוא נאכל ליום ולילה, כמו אשם מצורע. וכך אין הוא ממעט בזמן אכילת קדשים, כדרך שממעט בזמן אכילת השלמים!

ומתוך שלא נקט כן ר' שמעון, שמע מינה [למד מכאן]: מאן [מיהו] התנא דפליג עליה [שחולק עליו] על ר' אליעזר הסבור (במסכת כריתות כה,א) שיכול אדם להתנדב אשם תלוי — ר' שמעון הוא, דאמר [שהוא אומר], כפי שעולה מדבריו כאן: אין מתנדבין אשם תלוי. אמר ליה [לו] רבינא לרב רחומי: תורה, תורה, כלומר, היכן היא תורתו של אדם גדול כמוך! אימרי בדיכרי מיחלפי [כבשים באילים מתחלפים] לך שהרי אשם מצורע הוא כבש (ויקרא יד, י) בן שנה, ואיך הוא יכול להתנות שיקרב כאשם תלוי, שאינו בא אלא מן האילים (ויקרא ה, טו), שהם בני שנתיים?

א משנה איברי חטאת, שבשרה נאכל על ידי הכהנים, ואסור בהקרבה, שנתערבו באיברי עולה, שקרבים על המזבח, מה יעשה בהם? ר' אליעזר אומר: יתן את כולם למעלה (על המזבח), ורואה אני את בשר (איברי) החטאת מלמעלה כאילו הן עצים שנשרפים על המזבח ולא כקרבן. וחכמים אומרים: לא כך יעשה, אלא ימתינו כל האיברים שבתערובת עד שתעובר צורתן (ישתנו מראיהם) בלינה, וייפסלו להקרבה כדינו של נותר, ויצאו כולם לבית השריפה שבעזרה, כדין קדשי קדשים שנפסלו.

ב גמרא ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] לשיטת ר' אליעזר, שהתיר להעלות את בשר החטאת על המזבח לשם עצים? ומשיבים: אמר קרא [המקרא] באיסור הקרבת שאור ודבש: "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח" (ויקרא ב, יב), לריח ניחוח אי (אין) אתה מעלה אותם, אבל אתה מעלה אותם לשם עצים. ומכאן אתה למד לשאר דברים האסורים בהקרבה, כגון בשר החטאת, שניתן להעלותם כעצים.

ורבנן [חכמים] החולקים על ר' אליעזר, מה הם משיבים? לדעתם מיעט רחמנא [הכתוב] בתחילת אותו פסוק: "קרבן ראשית תקריבו אותם", ללמדנו: אותם (שאור ודבש) הוא שנאמר בהם: אי (אין) אתה מעלה לקרבן אבל אתה מעלה אותם לשם עצים, אבל כל מידי אחרינא [דבר אחר] שנאסר בהקרבה — לא מעלים על המזבח כלל.

ושואלים: ור' אליעזר כיצד הוא דורש את המיעוט הזה? ומשיבים: הוא דורש אותו לאיסור אחר שדייקו מפסוק זה: דווקא אותם (שאור ודבש) הוא דרבאי [שריבה] לך בהם איסור העלאה על כבש המזבח כהעלאה על המזבח עצמו, אבל כל מידי אחריני [דבר אחר] — לא נחשבת להם העלאתם לכבש המזבח כהעלאה למזבח עצמו.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מנין להם הלכה זו? ומשיבים: תרתי שמע מינה [את שני הדינים אתה יכול ללמוד מכאן], ש"אותם" מדגיש כי כל מה שנאמר בפסוק זה אינו נוגע אלא לשאור ודבש — הן שמותר להעלותם על המזבח כעצים, והן שדין הכבש הריהו כדין המזבח.

ג ומעירים: מתניתין [משנתנו] היא שלא כי האי תנא [כמו שיטת תנא זה] בהבנת מחלוקתם, דתניא [שכן שנויה ברייתא], אמר ר' יהודה: לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה — שלדעת הכל, וגם לדעת חכמים, יקרבו כולם. וכמו כן לא נחלקו שאם נתערבו איברים הראויים להקרבה באיברי רובע ונרבע האסורים להקרבה — שלא יקרבו, גם לדעת ר' אליעזר, שגנאי הוא למזבח.

על מה נחלקו? על איברי עולה תמימה שנתערבו באיברי בעלת מום הפסולה להקרבה, שבמקרה זה ר' אליעזר אומר: יקרבו כל האיברים, ורואה אני את איברי בעלת המום למעלה על המזבח כאילו הן עצים. וחכמים אומרים: לא יקרבו.

ושואלים לשיטה זו: ור' אליעזר, מאי שנא [במה שונים, מיוחדים] איברי רובע ונרבע שאינם עולים למזבח — משום שרובע ונרבע לא חזו [אינם ראויים] להקרבה, איברי בעלת מום נמי [גם כן] לא חזי [אינם ראויים] להקרבה!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

for the sake of wood, not as an offering. Here as well, the priest stipulates that if the man is not a confirmed leper, the sprinkling of the oil should not be viewed as a rite.

The Gemara questions further: But even if the priest removes a handful from the oil and burns it, and also sprinkles from the oil, there is the matter of the remainder of the oil, which must be filled after the removal of the handful so that the priest can perform the sprinkling with a full log, and there is therefore that bit of oil that was added from which the priest did not remove the handful initially. If the one bringing the offering is not a leper, and the log of oil is a gift, it will turn out that there is a small portion of the oil that was not permitted by the removal of the handful. The Gemara explains that the priest redeems it, i.e., after the sprinklings of the oil have been performed, he stipulates that if the person who brought the offering is not a leper then the oil should be desacralized by his giving its value to the Temple treasury.

The Gemara asks: If you say that he redeems it, where does he redeem it? If he redeems it when the oil is within the walls of the Temple, he would thereby be bringing non-sacred oil into the courtyard. If he redeems the oil outside the courtyard, before he can redeem the oil it would become disqualified due to the prohibition of a consecrated item leaving the courtyard. The Gemara answers: Actually, he redeems the oil when it is within the walls of the Temple. This is permitted because the non-sacred oil is then found in the Temple courtyard by itself, i.e., he did not bring a non-sacred item into the Temple courtyard.

The Gemara asks a question with regard to the suggested resolution, according to the opinion of Rabbi Shimon, that one whose status as a leper is uncertain should bring a log of oil as a gift offering and state a stipulation. But doesn’t Rabbi Shimon say that one may not donate oil as a gift? The Gemara answers, as on 76b: The remedy of a person is different, i.e., Rabbi Shimon concedes that one may donate oil in this instance, as this is the only manner by which this person can undergo ritual purification.

The Gemara continues to discuss the opinion of Rabbi Shimon. It was stated above that according to Rabbi Shimon, one whose status as a leper is uncertain may bring a lamb as a gift for a peace offering and state a stipulation with regard to it. The Gemara relates that Rav Reḥumi was sitting before Ravina, and he was sitting and saying the following in the name of Rav Huna bar Taḥlifa: But why can’t he bring a lamb for a guilt offering and say that if he is not a leper then this guilt offering shall be a provisional guilt offering, brought by one who is uncertain whether he committed a sin that requires a sin offering? This guilt offering is eaten for one day and night, like the guilt offering of a leper, and therefore he would not be reducing the time for its consumption, unlike when he stipulates that it should be a peace offering.

Rav Reḥumi continued: Since this option was not suggested, one can learn from here that who is the tanna who disagrees with the opinion of Rabbi Eliezer, who holds that one may donate a provisional guilt offering (Keritut 25a)? It is Rabbi Shimon, who says, by inference from his suggestion here, that one may not donate a provisional guilt offering. Ravina said to Rav Reḥumi: Torah, Torah! That is, where is the Torah of such a great man as yourself? You are confusing lambs with rams. The guilt offering of a leper is a lamb in its first year (see Leviticus 14:10), which cannot be brought as a provisional guilt offering because these must be rams (see Leviticus 5:15), i.e., they must be in their second year.

MISHNA: In the case of the limbs of a sin offering, which are eaten by priests and may not be burned on the altar, that were intermingled with the limbs of a burnt offering, which are burned on the altar, Rabbi Eliezer says: The priest shall place all the limbs above, on the altar, and I view the flesh of the limbs of the sin offering above on the altar as though they are pieces of wood burned on the altar, and not as though they are an offering. And the Rabbis say: One should wait until the form of all the intermingled limbs decays and they will all go out to the place of burning in the Temple courtyard, where all disqualified offerings of the most sacred order are burned.

GEMARA: What is the reason of Rabbi Eliezer for deeming it permitted to burn the limbs of the sin offering on the altar as wood? The Gemara explains: The verse states: “No meal offering that you shall bring to the Lord shall be made with leaven; for you shall make no leaven, nor any honey, smoke as an offering made by fire to the Lord. As an offering of first fruits you may bring them to the Lord; but they shall not come up for a pleasing aroma on the altar” (Leviticus 2:11–12). This indicates that you may not offer up leaven and honey as a pleasing aroma, i.e., as an offering. But you may offer up leaven and honey and other substances that are prohibited to be sacrificed upon the altar, such as the limbs of a sin offering, for the sake of wood.

The Gemara asks: And the Rabbis, who disagree with Rabbi Eliezer, how do they respond to this reasoning? They claim that the Merciful One excludes other cases at the beginning of the verse: “As an offering of first fruits you may bring them.” This indicates that it is with regard to them, i.e., leaven and honey alone, that it is stated: You may not offer up as an offering, but you may offer up leaven and honey for the sake of wood. But with regard to any other substances that are prohibited to be brought on the altar, one may not offer them up to the altar at all.

The Gemara asks: And Rabbi Eliezer, what does he derive from this term of exclusion “them”? The Gemara explains: Rabbi Eliezer expounds this word as follows: It is only with regard to them, leaven and honey, that the verse includes a prohibition against bringing them up to the ramp of the altar like offering them up on the altar itself. But with regard to any other substances that are prohibited to be sacrificed upon the altar, bringing them up to the ramp is not considered like offering them up on the altar itself.

The Gemara further asks: And the Rabbis, from where do they derive this halakha? The Gemara answers that the Rabbis learn two halakhot from the word “them.” This term of emphasis teaches that all that is stated in this verse is referring only to leaven and honey, both the halakha that it is permitted to offer them up on the altar as wood, and the ruling that the ramp is considered like the altar with regard to this halakha.

§ The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of this following tanna, as it is taught in a baraita (Tosefta 8:15) that Rabbi Yehuda said: Rabbi Eliezer and the Rabbis did not disagree with regard to the limbs of a sin offering that were intermingled with the limbs of a burnt offering, as all agree that they shall be sacrificed. Likewise, they agree that if limbs that are fit to be burned on the altar became intermingled with the limbs of an animal that actively copulated with a person, or with the limbs of an animal that was the object of bestiality, which are prohibited to be sacrificed upon the altar, that they shall not be sacrificed, even according to the opinion of Rabbi Eliezer.

Rabbi Yehuda continues: With regard to which case did Rabbi Eliezer and the Rabbis disagree? They disagreed with regard to the limbs of an unblemished burnt offering that were intermingled with the limbs of a blemished animal, which is disqualified from the altar. As in this case Rabbi Eliezer says: All the limbs shall be sacrificed, and I consider the flesh of the limbs of the sin offering above, on the altar, as though they are pieces of wood burned on the altar. And the Rabbis say: They shall not be sacrificed.

The Gemara asks: And concerning the opinion of Rabbi Eliezer, what is different about the limbs of an animal that actively copulated with a person, or the limbs of an animal that was the object of bestiality, that they may not be sacrificed? If one says that the reason is that they are not fit for the altar, that cannot be the reason, as a blemished animal is not fit for the altar as well, and there he holds that the limbs are burned.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רש"י ד"ה ור"א. כדתניא בת"כ אין לי אלא מזבח כבש מנין כו'. וכ"ה במנחות (נז ב)] :

ברש"י (בסה"ע). הנקודות למחוק כי הד"א עם מה שבעמוד הב':

(עז סע"א) על מה נחלקו על איברי עולה תמימה שנתערבו באיברי בעלת מום וכו'.—בתוספתא פ"ח הט"ו הנוסח: על מה נחלקו על שנתערבו איברי בעל מום בתמים וכו'. ונוסחא יפה היא. ועי' מ"ש רש"י לקמן ע"ב על לשון המשנה "איברין באיברין בעלי מומין וכו'".

לשם עצים. והאי דנקט לישנא דעצים ולא נקט לשם מים משום לישנא דקרא דאותביה מבל תקטירו נקט לה: לריח ניחוח אי אתה מעלה. בתריה דההוא קרא דכל שממנו לאישים כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח קרבן ראשית אשאור ודבש הכתוב בראש המקרא העליון קאי וקאמר יש לך להביא מהן ביכורים מן הדבש ושתי הלחם מהשאור ואל המזבח לא יעלו אכוליה קרא קאי ואדרשה דבל תקטירו: שיריים. הך פורתא מה שהוסיף אחר קמיצה ודלמא נדבה הוה ולא שרי להו מתנות המצורע אלא קמיצה קא שרי להו: דפריק ליה. ואומר אם אינו מצורע הלוג נדבה הרי מה שהוספתי שלא לצורך מחולל על מעות הללו דכלי שרת אין מקדשים אלא מדעת וזה לא נתנו לתוך הלוג ע''מ שיקדשנו הלוג אם אינו מצורע לפיכך יש לו פדיון: קא מעייל חולין. כשהוא פודהו ומוציאו לחולין נמצא אותו שמן של חולין בעזרה: איפסיל ליה. כל הלוג ביוצא דהא קדש קדשים הוא כמנחה ואי קשיא למה לי כולי האי דקמיץ ברישא והדר מוסיף עליה ואיכא לאקשויי כל הני ליעבד ברישא כל צרכי מצורע והדר נימלייהו וניקמוץ וניקטר ולא בעי למיפרקיה איכא לתרוצי מאחר שהקדישו למזבח אין יכול לשנותו לצרכי מצורע שמא אינו מצורע והלוג של מזבח נמצא מאבד קדשי מזבח בידים הלכך קמיץ ברישא לצורך גבוה ואי נמי מצורע הוא לא מפסיד מידי דהדר ממלי ליה כדאמרן: והאמר רבי שמעון אין מתנדבין שמן. לקמן בפ' כל התדיר (דף צא.) והיכי אמרת לר''ש לוג זה יהא נדבה: ונימא אם אינו מצורע אשם זה יהא אשם תלוי. לכפר על ספק עבירה שבידו כר''א דאמר בכריתות (דף כה.) מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום שאין לך אדם שאינו עומד בספק חטא והכי שפיר טפי שזמן אחד לאכילת כל האשמות ולא מביא קדשים לבית הפסול: תורה תורה. כלומר היכן היא תורה של אדם גדול כמותך: אימרי בדיכרי קא מחלפין לך. כבש בן שנתו מיחלף לך באיל בן שתי שנים אשם מצורע כבש בן שנתו הוא והיאך יכול הוא להתנות עליו באשם תלוי שאינו בא אלא איל בן שתי שנים: מתני' יתן למעלה. על המזבח: ורואה אני את בשר חטאת. שהוא בבל תקטירו כאילו הן עצים דכיון דלא להקטרה מכוין שרי: ויצאו לבית השריפה. דלית להו רואין וקעבר בכל שממנו לאישים הוא בבל תקטירו שכבר אימוריו קרבו ונעשה הבשר שיריים: גמ' ואל המזבח לא יעלו. בתר לא תקטירו ממנו דדרשינן מיניה כל שממנו לאישים כתיב: אותם. ברישא דקרא כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם ואשאור ודבש קאי כדפרישית לעיל מה יש לך להביא מהן שתי הלחם מן השאור שהיא ראשית לכל המנחות וביכורים מן הדבש ואל המזבח לא יעלו וגו' אבל אתה מעלה לשם עצים: אבל מידי אחרינא לא. אכל שממנו לאישים דנפיק מסיפיה דקרא קמא לא קאי: ורבי אליעזר. להכי כתיב אותם למעוטי אשאור ודבש למעוטי שיריים מאזהרת אל המזבח לא יעלו דמרבינן מיניה כבש כמזבח כדתניא בתורת כהנים אין לי אלא מזבח כבש מניין תלמוד לומר אל המזבח: ורבנן תרתי שמעינן מינה. דמיעוטא דאותם אכל מאי דכתיב בהדא קרא קאי [וכי] היכי דממעט שיריים מאיסורא דריבויא דכבש כמזבח ממעט להו נמי מהיתירא דהעלאה לשם עצים דנפקא מהאי קרא: מתני'. דקתני [דבבשר] חטאת פליגי רבנן וקתני נמי איברים בבעלי מומין

דלוג הוי כלי שרת כדאמרי' בפ''ק דמנחות (דף ז.) ובפ' שתי מדות (שם דף צ.) וי''ל דכלי שרת אין מקדשין אלא מלאין דלא מצטרף להתקדש האי פורתא עם האחר שכבר נתקדש אי נמי האי פורתא מנא ליה בלוג לשם קדושת דמים והשתא משמע הכא דאע''ג דלא קדיש למזבח לא הוי כחולין בעזרה מאחר דקדוש קדושת דמים כדמסיק: וחולין ממילא הואי. וכי האי גוונא משני בפ' התכלת (שם דף מח.) גבי שחט שני כבשים על ארבע חלות דשתים מהן נאכלות ע''י פדיון וכי האי גוונא משני בפ' המוכר את הספינה (ב''ב דף פא:) גבי ביכורים דמקדיש להו ותימה דבפרק התודה (מנחות דף פ:) גבי תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן חבירתה אין לה תקנה ופריך ולייתי לחם ולימא אי הך קמייתא תודה היא הא לחמה ואי לא ליפוק לחולין ומשני וכי מכניסין חולין בעזרה והשתא אמאי לא מקדש להו והדר פריק להו וכן בפ' הזרוע (חולין דף קל.) דקאמר טעמא דכתב רחמנא זה הא לאו הכי הוה אמינא חולין חייבין בחזה ושוק הא בעי תנופה היכא לינופינהו אי אבראי לפני ה' כתיב אי אגואי קמעייל חולין בעזרה אמאי ליקדשינהו והדר ליפרקינהו ומיהו התם ניחא דמקרא קא דריש וזה לא חייבה תורה אבל עוד קשה בפרק בתרא דמנחות (דף קד:) גבי פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא מנחה של ששים עשרון דברי חכמים רבי אומר כו' וקאמר דפליגי במותר להכניס חולין לעזרה דרבי סבר דאסור להכניס חולין לעזרה ואסור לערב חובה בנדבה והשתא ליקדשינהו קדושת דמים והדר לפרקינהו וי''ל דגבי תודה לא בעי למימר דמקדישה ופריק גזירה שמא יאמרו יש פדיון ללחמי תודה וכן בההיא דפ' בתרא (גז''ש) שיש שם שיעור מנחה אתי למימר שיש לה פדיון אבל הכא דליכא שיעורא ידעי דהא דיש לה פדיון משום דאין לה שיעור לכך אין קדוש קדושת הגוף וכן בביכורים ידעי דמשום ספיקא הוא דאין ביכורים נפדין כתרומות ומעשרות דהשתא נמי לאחר פדיון אין נאכלין אלא לכהנים וליכא למיטעי מידי וכן בההיא דהתכלת (שם דף מח.) גבי שחט שני כבשים על ארבע חלות ידעי דלא קדשי אלא שתים ובלחמי תודה דלא קדשי אלא ארבעים ואין להקשות הנך שיריים דהכא דליפרקינהו לשם עצים חדא דרחמנא אמר דליכלינהו למצוה ועוד דלא שרינן לשם עצים אלא בדבר שנתערב במידי דבר הקרבה כגון איברי עולה באיברי חטאת: תקוני גברא שאני. תימה אי דאורייתא קאמר ר''ש אין מתנדבין שמן היכי שרי משום תקוני גברא ועוד כיון דאין מתנדבין חולין גמורין הוו: מאן תנא דפליג עליה דר' אליעזר ר' שמעון הוא. וההוא דקדושין (דף נה.) דבהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר דמשמע התם דאי אישתכח בן שתי שנים דאיכא לספוקי באשם לית ליה תקנתא צריך לומר דפליגא אדר' אליעזר דאי מתנדבין לייתי בהמה וליתני באשם תלוי: ורבי אליעזר אותם הוא דרבאי לך כבש כמזבח אבל מידי אחריני לא. וא''ת מה סברא היא זו לר' אליעזר דאותם לא קאי אכולהו ולריח ניחוח דבתריה קאי אכולהו אפי' אשיריים ויש לומר משום דלא מסתבר ליה טעמא לר' אליעזר להחמיר בשיריים טפי משאור ודבש ודרשא דכבש כמזבח חומרא היא ולא קאי אלא אשאור ודבש דחמיר: ורבנן תרתי שמעת מינה. הך סוגיא כרבי אלעזר דאמר בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נז:) המעלה מכולן ע''ג הכבש פטור ור' יוחנן מחייב התם והא דקאמר התם ור' יוחנן האי אותם מאי עביד ליה הוה ליה למימר דאיצטריך לכדדרשינן הכא רבנן אבל ניחא ליה לשנויי אפי' כר' אליעזר ועוד בכמה מקומות סוגיא דשמעתא כוותיה לעיל דמשני דמסיק לשם עצים ובפרק (שני) דמנחות (דף כ.):

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד