דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עח - ב

אלא, גם ריש לקיש סבירא ליה שנותן טעם דינו הוא מהתורה ולא איירי ריש לקיש בפיגול ונותר וטמא בשני מינים וכגון בשר ומנחה כדקא סלקא דעתין, אלא אם התערבו מין בשאינו מינו וניכר טעמו של האחד בשני מודה ריש לקיש שלוקה עליו מדאורייתא, ונקבע שיעור הביטול בטעמא, שכל עוד ניכר הטעם אין האיסור מתבטל, למרות שהוא מעורב ברוב של מין אחר.

אבל אם היתה התערובת מין במינו, ובהכי איירי ריש לקיש, שהתערב בשר בבשר ולא ניכר טעמו של האחד בשני, הרי הוא מתבטל ברובא.

ותמהינן: מדוע כאשר מהתערב מין במינו הרי הוא מתבטל ברוב גרידא? ואמאי לא נשער את תערובת מין במינו כאילו היתה תערובת של מין בשאינו מינו, ואילו היה בה נתינת טעם לא היה דין ביטול ברוב.

ויש להוכיח שבמקום שהתערב מין במינו משערים כאילו היתה התערובת מין בשאינו מינו ומשערים אם בתערובת שכזאת היתה נתינת טעם מהא דתנן במשנתנו: דם שנתערב ביין ואין ניכר הדם משום שמראהו אדום כמראה היין, רואין אותו את היין כאילו הוא מים ומשערים אם היה ניכר מראה הדם בשיעור מים שכזה.

מאי לאו דאכן זוהי כונת המשנה לומר - רואין אותו ליין כאילו הוא מים, ואם כן הוא הדין בדין נותן טעם יש לנו לשער כשהתערב במין במינו כאילו התערב מין באינו מינו ולשער את הטעם.

ודחינן: לא זוהי כונת המשנה. אלא - רואין אותו לדם כאילו הוא מים. ובאה המשנה לומר דדין דם שהתערב הוא בחזותא, וכשהתערב ביין שלא ניכר בו חזותא של הדם הרי הוא בטל ברוב.

ותמהינן: אי הכי אמאי נקט תנא דמתניתין לישנא דרואין אותו כאילו הוא מים, והרי "בטל" מיבעי ליה למימר, שזהו דינו.

ועוד קשה, דהא תניא בתוספתא דמקואות: דלי טמא שהוא מלא ביין ובא להטביל את הדלי במקוה כדי לטהרו מטומאתו, הרי אם ניכר מראה היין שבכלי בתוך מי המקוה הרי הוא חוצץ בין מי המקוה לכלי ולא עלתה טבילה לכלי.

ואם היה בכלי יין לבן שמראהו כמו מי המקוה

רבי יהודה אומר: רואין אותו, את היין הלבן, כאילו הוא יין אדום, ואם הוא היה בשיעור כה מועט עד שדיהה מראהו של היין האדום ולא היה ניכר במים, הרי הכלי כשר לטבילה, שאין היין הלבן שבתוכו מהווה חציצה. ואם לאו, שיש יין לבן בשיעור שכזה שאילו הוא היה יין אדום הוא היה ניכר, הרי הכלי שיש בו שיעור יין לבן שכזה פסול לטבילה.

וחזינן מהכא שאומרים "רואין" כאילו הוא יין אדום שניכר מראהו. ואם כן, אמאי לא אמרינן "רואין" במין שהתערב במינו, שנראה כאילו נתערב באינו מינו אם בשיעור שכזה היתה נתינת טעם?

ומשנינן: פלוגתא דתנאי היא אי אמרינן "רואין ".

דתניא: דלי טמא שיש בו יין לבן או שיש בו חלב, והטבילו - הולכין אחר הרוב. ואם יש בכלי תערובת של רוב מים ומיעוט יין לבן או חלב, עלתה לו טבילה. מפני שאין מראה היין או החלב ניכר במים.

רבי יהודה אומר: רואין אותו את היין הלבן או את החלב כאילו הוא יין אדום, שאם היה בשיעור מועט עד שדיהה מראהו של היין האדום ואינו ניכר במים הרי הכלי כשר לטבילה, ואם לאו שאילו היה היין אדום הוא היה ניכר, הרי אותו הכלי פסול בטבילה.

ומוכח מהאי ברייתא שענין "רואין" הוא פלוגתא של תנא קמא ורבי יהודה.

ורמינהי סתירה לכך, לכאורה, ממה ששנינו במסכת מקואות

דלי טמא שהוא מלא רוקין והטבילו - כאילו לא הטבילו. שהרוק, שהוא עבה, מהווה חציצה בין הכלי למי המקוה. ואם היו בכלי מי רגלים הרי זה כאילו היה הכלי מלא במים, שאינן מהווים חציצה, וכשמשיק את מי המקוה למי הרגלים נעשים מי הרגלים חיבור למי המקוה ועלתה טבילה לכלי, כי "רואין" אותן את מי הרגלים כאילו הן מים, אף על פי שמראיהן שונה במקצת מהמים.

ואם היה הכלי מלא מי חטאת, אין הן נחשבים כמים, משום חשיבות קדושתן, ומשום שהם מטמאים את הנוגע בהם כחומר הנוגע באב הטומאה, הילכך לא עלתה טבילה לכלי עד שירבו המים של המקוה הנכנסים לתוך הכלי על מי החטאת הנמצאים בו.

ומדייקת הגמרא: הרי נאמר לגבי מי הרגלים ש"רואין" אותם כאילו היו מים. מאן שמעת ליה דאית ליה "רואין", רבי יהודה. וקתני בסיפא, במי חטאת שהתערבו, דסגי ליה ברובא, ולא אמרינן רואין את מי החטאת כאילו הם יין אדום וכל עוד לא דיהה המראה הרי הם חוצצים!?

אלא, כך צריך לומר לשיטת ריש לקיש: תערובת של מין בשאינו מינו, כגון קמח חטים וקמח אורז, שטעמיהם שונים — בטעמא [בטעם], כלומר, הנותן טעם בחבירו אוסרו. ואולם אם נתערב מין במינו שטעמיהם שווים, וכגון תערובת בשר פיגול ונותר וטמא, שעוסק בה ריש לקיש — ברובא [ברוב], הולכים אחר הרוב.

ושואלים על כך: ומדוע לא נשער במקרה של מין שהתערב במינו כאילו היה זה מקרה של תערובת מין בשאינו מינו, ואין המועט בטל אם יש בו שיעור כדי נתינת טעם במרובה! דתנן [שהרי כן שנינו במשנתנו]: נתערב דם קרבן ביין (והרי זו תערובת מין במינו, שאין צבע הדם ניכר) — רואין אותו כאילו הוא מים. מאי לאו [האם אין] כוונת הדברים שרואין אותו ליין (מינו) כאילו הוא מים (אינו מינו), ואם באופן זה היה במים מראה דם — הרי זה כשר לזריקה, למרות שאין בו רוב?

ומשיבים: לא זו כוונת המשנה, אלא: אם נתערב הדם ברוב יין רואין אותו את הדם כאילו הוא מים, כלומר, הריהו פסול, כאילו זרק מים על המזבח. ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, "בטל הדם" מיבעי ליה [צריך היה לו לתנא] לומר!

ועוד שואלים: והרי תניא [שנויה ברייתא], דלי טמא שהטבילוהו במקוה כדי לטהרו, ויש בו יין לבן או חלב, ר' יהודה אומר: אף על פי שאין מראה היין או החלב ניכר במים, רואין אותו את היין הלבן או את החלב כאילו הוא יין אדום, אם מחמת תערובת המים היה דיהה (נחלש) מראהו האדום — בטלו המשקים במי המקוה, והדלי כשר (טהור),

ואם לאו [לא] — פסול (טמא). הרי שמשערים מין במינו (יין לבן במי המקוה) כאילו היתה זו תערובת מין בשאינו מינו, ואינו בטל ברוב!

ומשיבים: אין להביא ראיה מדברי ר' יהודה, שכן תנאי [מחלוקת תנאים] היא, ואנו פוסקים כשיטת החכמים החולקים עליו. דתניא [שכך שנויה אותה ברייתא]: דלי טמא שיש בו יין לבן או חלב, והטבילו את הדלי — הולכין אחר הרוב, שאם יש רוב ממי המקוה בדלי — נטהר הדלי. ר' יהודה אומר: רואין אותו את היין הלבן או את החלב שבדלי כאילו הוא יין אדום, אם מחמת המים דיהה מראהו — כשר, ואם לאו [לא] — פסול.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] בשיטת ר' יהודה ממה ששנינו במשנה: דלי טמא שהוא מלא רוקין והטבילו במקוה — הרוקים חוצצים בין מי המקוה לבין הדלי, והריהו כאילו לא טבל.

היה הדלי הטמא מלא מי רגלים (שתן) והטבילו, הרי אף שמי הרגלים שונים מעט במראם מן המים — רואין אותו (את מי הרגלים) כאילו הן מים, ומשעה שהושקו למי המקוה הרי הם נחשבים כמחוברים להם, ואין הם חוצצים מלטהר את הדלי.

היה הדלי הטמא מלא מי חטאת (מי פרה אדומה) — אין השקה מועילה להם, ואין הדלי נטהר עד שירבו המים כלומר, מי המקוה שנכנסו לדלי, על מי חטאת שבו, ויבטלם ברוב.

ויש לברר: מאן שמעת ליה דאית ליה [מיהו התנא ששמעת אותו שיש לו] "רואין" כפי ששנינו במשנה זו, בענין מי רגלים? ר' יהודה הוא (כפי ששנינו בברייתא לעיל), ואילו בסוף משנה זו קתני [הוא שונה] לגבי מי חטאת שנתערבו במים דסגי ליה ברובא [שדי לו ברוב] כדי לבטלם, ואין רואים אותם כאילו היו יין אדום!

אמר אביי: לא קשיא [אין זה קשה]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, one must say that according to Reish Lakish, in a case of a type of food mixed with food not of its own type, such as wheat flour and rice flour, whose tastes are different, the status is determined by the flavor. Therefore, if the dough tastes like wheat, it has the halakha of a dough made from wheat. But if it is a type of food mixed with food of its own type, e.g., a mixture of piggul and notar meat, which is the case addressed by Reish Lakish, the status of the mixture is determined by the majority.

The Gemara suggests: But let us estimate in a case of a type of food mixed with food of its own type as though it were a mixture of a type of food mixed with food not of its own type, and if so, the minority is not nullified if it is substantial enough to impart flavor to the majority. As we learned in the mishna: If the blood of an offering was mixed with wine, one considers it as though it is water. Although blood and wine certainly have different flavors, in the case of the mishna the determinative factor is not the taste of the mixture, but the appearance. Since they share the same appearance, they are considered a case of a substance in contact with the same type of substance. What, is it not correct to explain the mishna as stating that one views the wine as though it is water, i.e., a substance of a different type, and if the mixture would have the appearance of blood if the wine were water it is fit for presentation, despite the fact that the blood is not the majority?

The Gemara answers: No, this is not the explanation of the mishna. Rather, it means that one views the blood as though it is water, i.e., it is unfit for presentation, since it is as though one presented water on the altar. The Gemara questions this explanation: If so, the tanna of the mishna should have said: The blood is nullified.

And furthermore, it is taught in a baraita (Tosefta, Mikvaot 7:4): With regard to a ritually impure bucket containing a certain amount of white wine or milk that one immersed in a ritual bath, Rabbi Yehuda says: Although the appearance of the white wine or milk is not discernible in the water of the ritual bath that enters the bucket, one views the white wine or milk as though it is red wine, and makes the following determination: If its conjectured red appearance would pale due to the water that enters the bucket, the wine or milk is nullified by the water. Therefore, the act of purification is fit, and the bucket is ritually pure.

Rabbi Yehuda continues: But if its conjectured red appearance would not pale, the act of purification is unfit, and the bucket remains ritually impure. This is a case in which a substance was mixed with another substance of similar appearance, as white wine and milk have a similar appearance to the water, and yet it is treated as a mixture of a substance with a different type of substance, and it is not nullified in a majority.

The Gemara explains: One cannot cite a proof from the opinion of Rabbi Yehuda, as this is a dispute between tanna’im, and the ruling follows the opinion of the Rabbis, who disagree with the opinion of Rabbi Yehuda. As it is taught in that baraita: With regard to a ritually impure bucket in which there is white wine or milk, and one immersed it in a ritual bath, one follows the majority, i.e., if the majority of the contents of the bucket is now water from the ritual bath, it is pure. Rabbi Yehuda says: One views the white wine or milk as though it is red wine and makes the following determination: If its conjectured red appearance would pale due to the water that enters the bucket, the act of purification is fit, and the bucket is ritually pure. But if its conjectured red appearance would not pale, the act of purification is unfit, and the bucket remains ritually impure.

And the Gemara raises a contradiction to the opinion of Rabbi Yehuda from a mishna (see Mikvaot 10:6): If one had an impure bucket that is filled with spittle and one immersed it in a ritual bath, the spittle is considered an interposition between the water of the ritual bath and that of the bucket, and therefore it is as though he did not immerse it.

If the impure bucket was full of urine and he immersed it, although urine is slightly different in appearance than water, one views the urine as though it is water, and therefore once the urine is in contact with the ritual bath it is considered connected to the water, and it is not an interposition preventing the bucket from becoming ritually pure.

The mishna continues: If the impure bucket was filled with water of purification, the bucket is not purified until the water of the ritual bath that enters the bucket becomes greater in quantity than the water of purification it contains, thereby nullifying it in a majority.

The Gemara explains the contradiction: Whom have you heard who accepts this reasoning of: One views, which appears in this mishna with regard to urine? It is Rabbi Yehuda, as stated in the baraita cited above. And yet the mishna teaches that a majority suffices to nullify the water of purification that became mixed with water, and it is not considered as though it is red wine. This conflicts with the ruling of Rabbi Yehuda with regard to white wine and milk.

Abaye says: This is not difficult;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תד"ה ונשער. הגה"ה ואף על פי שהזכיר בקונטרס כו'. כצ"ל:

(עח ב תוספות) ד"ה דלי שיש בו יין וכו' וא"ת והא אמרינן כל חמרא וכו' לא בטל ממנו שם יין וכו'.—אפשר לתרץ זה שמאחר דרוב מקואות שבזמנם היו של מים מכונסים וסרוחים (עי' שבת יד א) והיין שנופלים בו מים סרוחים אפי' שיעור קטן אינו ראוי לשתייה, וכ"ש כשמים סרוחים רבו על היין שבאופן זה בטל ממנו שם יין.

אלא מין בשאינו מינו. שהטעם ניכר בו בטעמא מחייב ולקי מן התורה וכי אמר ריש לקיש בפיגול ונותר של מין ומינו דליכא למיקם אטעמא ולא תשמע מינה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא: ונשער מין במינו כמין בשאינו מינו. כיון דהיכא דקיימינן אטעמא כל כמה דיהיב טעמא לא בטיל כי ליכא למיקם נמי אמאי מזלזלינן באיסורי למיהדר ולבטלן ברוב נימא רואין אילו היה מין ושאינו מינו הא יש בו היכר טעמא השתא נמי לא ניבטיל עד דרבה עליו כל כך כשיעור ביטול של מין ושאינו מינו: מאי לאו רואין לאותו יין כאילו מים הוא. ואם מראה דם היה ניכר בהן כשר אלמא אע''ג דמין במינו הוא לענין ביטולא דחזותא לא אמרינן ליבטל ברוב אלא משערינן ליה כמין בשאינו מינו: לא רואין אותו לדם כאילו הוא מים. ופסיל דבטיל ליה ברובא הואיל ובתר חזותא אזלינן והכא ליכא למיקם עליה דמילתא בטיל ברובא: רבי יהודה אומר רואין אותו כאילו הוא יין אדום. לקמן מייתי לה לכולה משנה: דלי. טמא: שיש בו יין לבן או חלב. שאין מראיהן ניכר בתוך המים: והטבילו. וקאמר ר' יהודה הואיל ואילו יין אדום הוה כל זמן שאדמומית שלו ניכרת לא בטיל במים ואין טבילה עולה לכלי זה אלא אם כן שפך מהן עד שירבו ליכנס לתוכו ממי המקוה כדי להפקיע כל מראה היין הימנו השתא נמי כשהוא לבן רואין אותו כאילו היה אדום אם ממועט כל כך שהמים הנכנסים לתוכו יש בהן שיעור להפקיע מראיו כשר כלומר עלתה לו טבילה ואם לאו פסול אלמא משערין מין במינו כמין בשאינו מינו ולהחמיר דלא ליבטל ברובא כל דהו: תנאי היא. דרבנן פליגי עליה דר' יהודה וכוותייהו קיימינן: והטבילו. ולא שפך מה שבתוכו הולכין אחר הרוב אם לא היה חציו יין כיון שהטבילו ונתמלא ממי המקוה ורבו המים על היין טהור: (כאילו הוא יין. אדום): דלי שהוא מלא רוקין. גרסינן: כאילו לא טבל. שהרוק עב הוא וחוצץ בפני המים ואינו בטל במים ומלא לאו דוקא אלא איידי דבעי למיתני מלא מי רגלים דדוקא הוא דאשמעינן רבותא דלא בעי לבטולינהו דכיון שעברו מי המקוה על פיו ונשקו לאותן שבתוכו נעשו חבור להם וטהר דמי רגלים מין מים הן תני נמי מלא רוקין: רואין אותו כאילו הן מים. כלומר אף על פי שמראיהן חלוק מקצת ממראה שאר מים אפילו הכי כיון דמין מים הן לא בעי רובא לבטולי אלא רואין אותו כו': מלא מי חטאת. הואיל והן אב הטומאה וחשיבי משום קדושתייהו לא בטלין אלא ברובא: עד שירבו המים. אין טבילה עולה לכלי עד שישפוך מהם יותר מחציו של כלי כדי שירבו המים הנכנסין על מי חטאת: מאן שמעת ליה [דאמר רואין אותו ר''י]. [דשמעת ליה] דאמר רואין אותו כאילו הוא שנוי ממראה שלו: וקתני. היכא דשוה מראה הבטל למראה המבטל כגון מי חטאת שאין מראיהן חלוק דסגי ליה למבטל ברובא ולא אמרינן רואין אותו כאילו הוא יין אדום להחמיר:
ונשער מין במינו כמין בשאינו מינו. פי' בקונטרס כיון דהיכא דקיימינן אטעמא כל כמה דיהיב טעמא לא בטל כי ליכא למיקם נמי אמאי מזלזלי באיסורא למיהדר לבטלן נימא רואין אילו היה מין ושאינו מינו הא יש בו היכר טעמא השתא נמי לא בטיל ואת אמרת מין במינו בטל מן התורה אע''ג דאילו היה אינו מינו היה נותן טעם: הג''ה. ואע''פ. שהזכיר בקונטרס זלזול איסור אינו רוצה לפרש שמקשה מדרבנן דהא מתניתין דאורייתא היא וכולה שמעתין כן: לא רואין לדם כאילו הוא מים. כלומר הדם פסול דמין במינו בטיל ברובא כגון שהמים פסולין לזריקה: ה''ג דלי שיש בו יין לבן וחלב והטבילו הולכין אחר הרוב. לא דמי להא דתנן (שבת דף קכ:) הדיו והחלב לחין אין חוצצין דהכא כיון דהאי דלי יש בו חלב עד רובו לא מחלחלי מיא ולא דמי לחלב דמנח אגבא דמנא או אגבא דגברא ונחית וטביל הולכין אחר הרוב ואם לא היה חציו כיון שהטבילו ונתמלא ממי מקוה ורבו המים על היין טהור ואם תאמר והא אמרינן (שם דף עז.) כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא וכ''ש הכא דאיכא חמרא טובא לא בטל ממנו שם יין ולא מהני ליה השקה דחמרא מזיגא מיקרי כדאמרינן בפ''ק דמכות (דף ג.) וי''ל דהכא מיירי בחמרא מזיגא אי נמי בחמרא דרפי ואין יכול לקבל רוב מים שאין כל היינות שוין כדאמרינן בפרק המוציא יין (שבת דף עז.) יין השרון לחוד דרפי וכן יש לפרש בסוף הערל (יבמות דף פב:) דאמר נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו ופי' בקונטרס דמיירי במי פירות והשתא אי ביין מיירי אמאי כשר והלא יין גמור הוא לברך בורא פרי הגפן ולכל דבר וביין הוא טובל אלא מיירי בחמרא דרפי ומיהו איכא למימר בשאר מי פירות בר מיין ובפ''ז דמס' מקואות תנינן לה וקאי אשאר משקין ומי פירות והציר והמורייס והתמד משום דחמיץ: דלי שהוא מלא רוקין גרסינן כאילו לא טבל. שהרוק עב הוא וחוצץ בפני המים ואינו בטל במים ומלא לאו דוקא אלא איידי דבעי למיתני מלא מי רגלים דדוקא הוא לאשמועינן רבותא דלא בעי לבטולינהו דכיון שעברו מי המקוה על פיו ונשקו לאותן שבתוכו נעשו חבור להן וטהר דמי רגלים מים הוא תנא נמי מלא רוקין רואין אותו כאילו הם מים כלומר אע''פ שמראיהן חלוק במקצת ממראה שאר מים אפ''ה כיון דמין מים הם לא בעי רובא לבטולי אלא רואין אותן כו' מלא מי חטאת הואיל והן אב הטומאה וחשיבי משום קדושתייהו לא בטלי אלא ברובא מאן שמעת ליה דאית ליה רואין ר' יהודה וקאמר דהיכא דשוה מראה הבטל למראה המבטל כגון מי חטאת שאין מראיהן חלוק דסגי למיבטל ברובא ולא אמר רואין אותן כאילו הן יין אדום להחמיר: הא דרביה. הא דתנן לעיל רואין אותן כאילו הן יין אדום דרביה הוא דמחמיר בבטול כי היכי דמחמיר במין במינו כך פירש בקונטרס וקשה לפירושו חדא דמה ענין האי רואין דמי רגלים ליין וחלב דלעיל שאינו מינו לא שייך בהו השקה אבל מי רגלים לדברי רש''י שהם מים גמורים וסלקא להו השקה אם כן מאי רואין שייך בהו וכי משום דנשתנו קצת לא יהא שם מים עליהם ולא תועיל להם השקה דלא דמו למי צבע שבטל מהם תורת מים בפרק קמא דמכות (דף ג:) ועוד בלאו סוגיא דלעיל תקשי ליה רישא לסיפא ועוד מאי קא משני הא דידיה הא דרביה אכתי הך דמי חטאת קשיא רישא לסיפא לסברת הש''ס דאמר דתנא דהנך מי רגלים רואין כאילו הן מים סובר נמי ביין וחלב רואין כאילו הן יין אדום ועל זה פריך אמאי מכשרינן במי חטאת על ידי רוב מי מקוה דבמיעוט מי חטאת נמי הוה לן למימר רואין כאילו הן יין אדום ע''ז לא תירץ כלום דאכתי מי רגלים למי חטאת קשו אהדדי: הג''ה. ועוד אי ההיא דיין לבן וחלב הויא דרביה כי דיהה מראיהן אמאי כשר הא מין במינו לא בטל ומין במינו חשיב ליה כיון דשוין בחזותא ועוד דבהדיא הוה ליה לאקשויי מהך ברייתא אמתניתין דקאמר רבי יהודה אין דם מבטל דם דמין במינו לא בטל והא בטלי מי חטאת במים ועוד דמי רגלים מיקרו אינו מינו לגבי מים כדאמרינן בסמוך גבי חרסן של זב: הג''ה ונראה דגרסינן מי רגלים רואין אותן כאילו הן יין וכי האי גוונא תניא בתוספתא דמסכת טהרות בפרק שמתחיל דם טמא מי רגלים שנתערבו ביין רואין אותן כאילו הן מים נתערבו במים רואין אותן כאילו הן יין במים אם בטל מראיהן טהורים ואם לאו טמאים והאי ורמינהו דהכא אמתניתין קאי דקאמר רבי יהודה אין דם מבטל דם והכי פירושו דלי שהוא מלא רוקין והטבילו כאילו לא טבל מלא מי רגלים רואין אותן כאילו הן יין ולא בטלי ברובא מלא מי חטאת עד שירבו המים על מי חטאת שישפוך רובו ולכשיתמלא טהור דלא מהניא להו השקה לטהרם כמו שפירש בקונטרס ואי נמי חומרא בעלמא משום דאין זריעה להקדש כדאמרי' בפרק כל שעה (פסחים דף לד:) וכ''ש למי חטאת דאפילו בגדי אוכלי תרומה מדרס לחטאת (חגיגה דף כ.) אבל היכא דרבו בטלי מהם תורת מי חטאת ונעשו מי מקוה מאן שמעת ליה דאית ליה רואין במין שאינו מינו השוין בחזותא רבי יהודה דקתני בההיא דיין לבן רואין אותו כאילו הוא יין אדום והכי מי רגלים נמי הוי מין בשאינו מינו כדמוכח בסמוך גבי חרסן של זב וגבי שוין בחזותא וקתני דסגי להו ברובא במי חטאת אלמא דמין במינו בטל לרבי יהודה ומשני הא דידיה הא דרביה מתניתין דרביה דמין במינו לא בטל וברייתא דידיה ומברייתא דלעיל רואין אותן כאילו הן יין אדום אם דיהה מראהו כשר לא הוה מצי לאקשויי אמתניתין אלמא
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד