דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פב - ב

אלא אם חישב על מקום שיהא "משולש", והיינו שהוא ראוי, בזמן היתר הבמות, לשלשה דברים:

א. בדם - שראוי לזרוק בו דם.

ב. בבשר - שראוי לאכול בו בשר הקרבן.

ג. באימורים - שראוי להקטיר שם אימורי הקרבן.

ומקום "משולש" שכזה הוא רק מחוץ לעזרה, בזמן היתר הבמות, ולא בתוך ההיכל, שאין אוכלין בו בשר ואין מקטירין בו אימורין.

ומשיכה הגמרא לדון: ולא תהא מחשבה פוסלת במחשב בשעת שחיטה לזרוק את הדם בחוץ, מקל וחומר:

ומה מקום שפסל דם שנכנס בפנים את דם שנותר בחוץ, אין מחשבה פוסלת במי שמחשב ליתן את הדם בפנים. מקום שלא פסל בו דם שיצא בחוץ את דם שנשאר בפנים, אינו דין שלא יהא פוסל בו מחשבה שחישב בשעת שחיטה ליתן דמו בחוץ?!

לכן, תלמוד לומר "שלישי". ללמדנו על מחשבת חוץ לזמנו שפוסלת, ובהמשך הפסוק נאמר "פיגול" ללמדנו פסול של מחשבת חוץ למקומו. [45] וממשיכה הגמרא ואומרת: בשר היוצא לחוץ הרי הוא פסול [שנאמר "ובשר בשדה - לא תאכלו", כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו הרי הוא נאסר, ונפסל].

ואילו בשר הנכנס לפנים ההיכל, הרי הוא כשר.

שיהא בדין, שהרי היה מקום ללמוד בקל וחומר שבשר הנכנס בפנים להיכל, שיהיה פסול -

ומה חוץ לעזרה, במקום שלא פסל דם שיצא בחוץ לעזרה את הדם שנותר בפנים העזרה, בכל זאת, בשר היוצא לחוץ, פסול.

אם כן, מקום שפסל דם שבפנים את שבחוץ -

בשר הנכנס בפנים, שהוא מקום שפסל דם הנכנס בפנים את הדם שנשאר בחוץ, וכי אינו דין שיפסול בו בשר הנכנס לפנים?!

הרי הוא אומר מיעוטא: "אשר הובא מדמה" ודרשינן: דמה ולא בשרה. [46]

שמא תאמר, אם כן נדרוש קל וחומר לבשר היוצא, מעתה: ומה בפנים, במקום שפסל דם שבפנים את שבחוץ, בכל זאת בשר הנכנס לפנים הרי הוא כשר.

כל שכן בחוץ לעזרה, שהוא מקום שלא פסל דם שיוצא בחוץ את הדם שנשאר בפנים, אינו דין שבשר היוצא החוצה, מחוץ לעזרה, שכ שר?!

תשובתך, הרי הוא אומר "ובשר בשדה טריפה, לא תאכלו", ודרשינן להאי קרא הכי: כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו, הרי הוא נאסר. ומשמעות המילה "טריפה" היא שגם היוצא חוץ למחיצתו הוא נחשב לאיסור אכילה, כמו שטריפה אסורה באכילה.

תנו רבנן: טען משה רבינו כלפי אהרן ובניו, מדוע שרפתם את החטאת ביום השמיני למילואים, ואמר להם "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה". ודרשו מכאן חכמים:

אין לי ללמוד מכאן לפסול אלא חטאת שהובא דמה לפני ולפנים, לבית קדש הקדשים, דהיינו "פנימה". אבל חטאת שהובא דמה לתוך ההיכל, מנין שגם היא נפסלה? תלמוד לומר "אל הקודש", וגם ההיכל "קודש" הוא.

והוינן בה: ויאמר הכתוב "קודש", ויהיה ההיכל בכלל, ואל יאמר "פנימה", ונדע מכל שכן, שלפני ולפנים כלול ב"קודש"?

ומשנינן: אמר רבא: אם היה הכתוב אומר "קודש" בלבד, ולא "פנימה", הייתי אומר שקודש היינו לפני ולפנים, ולא היינו יודעים שגם בהיכל הוא נפסל. אבל עתה שנאמר גם קודש וגם פנימה, בא זה ולימד על זה, שקודש היינו היכל, ופנימה היינו לפני ולפנים.

מידי דהוה אתושב ושכיר, שאמרה תורה: "תושב כהן" ו"שכיר כהן" לא יאכל קודש [תרומה]. וכפי שיבואר. ולמדנו מי הוא השכיר האמור בכתוב ומי הוא התושב, בלימוד של "בא זה ולימד על זה".

דתניא: אמרה תורה "תושב", זה עבד נרצע שהוא קנוי קנין עולם עד היובל. "שכיר", זה עבד עברי הקנוי קנין לשש שנים. ושניהם אינם אוכלים בתרומה גם כשהם עבדיו של כהן, על אף שעבדים כנענים של כהן כן אוכלים בתרומה, מדין קנינו של כהן.

ואם תשאל: יאמר הכתוב תושב אינו אוכל בתרומה, ואל יאמר שכיר, ואני אומר מעצמי: ומה "תושב" של כהן, שהוא קנוי קנין עולם, אינו אוכל בתרומה, אם כן, "שכיר" שהוא קנוי קנין שנים, לא כל שכן שאינו אוכל?

תשובתך: אילו כן, אם היה הכתוב אומר "תושב" בלבד, הייתי אומר, "תושב" זה קנוי קנין שנים. אבל, מי שהוא קנוי קנין עולם יהא אוכל בתרומה. ולכן, בא הכתוב "שכיר" ולימד על "תושב", להשמיענו שזה, "תושב", הוא קנוי קנין עולם, וזה, "שכיר", הוא קנוי קנין שנים. ואינו אוכל לא הקנוי קנין שנים ולא הקנוי קנין עולם.

אמר ליה אביי: כיצד אפשר לדמות "תושב ושכיר" האמורים גבי תרומה ל"קדש ופנימה" האמורים גבי דם שהוכנס פנימה?

בשלמא התם, בתושב ושכיר, יתכן לומר "בא זה ולימד על זה", שהרי תרי גופי נינהו, ואין אזהרתו של זה שייכת לאזהרתו של זה, ולכן איצטריך למיכתב תרוייהו, כדי שיבוא זה וילמד על זה.

כי שם, אף על גב דהוה ליה לקרא למכתב במפורש "נרצע לא יאכל", ואידך, הנמכר לשש, אתי בקל וחומר שאינו אוכל בתרומה, ולא איצטריך למיכתב תרוייהו תושב ושכיר, הא לא קשיא לן, דאיכא לתירוצי: מילתא דאתי בקל וחומר, טרח וכתב לה קרא.

אלא הכא, בהיכל ולפני ולפנים, קשיא: מדוע אמר הכתוב את שניהם, והרי היה לו לפרש היכל במפורש, והיה נכלל בו גם לפני ולפנים.

ואם כן קשיא טובא: הרי כיון דאיפסל כבר הדם בכניסתו בהיכל, אם כן, פסול של הכנסתו לפני ולפנים, מאי בעי? הרי אי אפשר להכנס לפני ולפנים מבלי לעבור קודם לכן בהיכל ולהפסל שם, ואם כן, פסולו של לפני ולפנים הוא פסול מיותר?

אלא, אמר אביי: לא נצרכא למכתב "פנימה" אלא לנכנס שלא כדרכו, בדרך משופש [משובש], כגון שנכנס פנימה דרך גגין ועליות ולא דרך ההיכל. ואף על גב דמצי ללמוד בקל וחומר מנכנס להיכל, בכל זאת טרח וכתב ליה קרא.

אמר ליה רבא לאביי: והא "הבאה" כתיב ביה, ולישנא דהבאה, כניסה כדרכה משמע!?

אלא, אמר רבא: אכן הכא איירי כמשמעותיה ד"הבאה", בהכניס כדרכו. אלא שמדובר באופן שחישב מתחילת הבאתו להכניסו לפני ולפנים, שבכהאי גונא אין הדם נפסל בהכנסתו להיכל. כי כל מידי דחשיב עליה להכניסו לפני ולפנים, לא מיפסל בהיכל עד שיכניסנו לפני ולפנים.

ולכהאי גונא איצטריך קרא "פנימה", ללמדנו שגם כניסה לפני ולפנים פוסלת.

בעי רבא: פר העלם דבר של ציבור ושעיר עבודת כוכבים של ציבור, שדמם ניתן בהיכל, על הפרוכת ועל מזבח הזהב, שהכניס דמן לפני ולפנים, מהו שיפסל?

מי אמרינן, כיון שנאמר בהאי קרא "וכל חטאת אשר הובא מדמה אל הקודש פנימה", אמרינן רק כל היכא דכתיב "אל הקודש", שיש פסול בהכנסת הדם אל הקודש, כגון דם חטאת חיצונית שנפסלת בהכנסתה להיכל, קרינן ליה נמי פסול של "פנימה", שנפסל הדם גם בהבאה לפני ולפנים [וכדאוקמינן לעיל]. אבל כל היכא דלא כתיב בה פסול "אל הקודש", כגון בחטאת הפנימיות, שדמן מוכנס להיכל לכתחילה, לקיום מצותן בהיכל, לא קרינן בהו פסול של "פנימה", ואין דמם נפסל בהכנסתו לקודש הקדשים.

או דילמא, כיון שמקומם הוא רק בהיכל, הרי לפני ולפנים שלא במקומן הוא, וחשיב הכנסה פנימה, ומיפסיל?

ואם תימצי לומר שלא במקומן הוא, וחשיב הכנסה פנימה, אכתי תיבעי לך:

פר ושעיר של יום הכיפורים, שמזים תחילה מדמן לפני ולפנים, ולאחר מכן מזים את דמן בהיכל, על הפרוכת ועל מזבח הזהב, שהזה מדמן תחילה כהלכתן על הבדים, לפני ולפנים, והוציאן להיכל, אם חזר והכניסן לפני ולפנים שלא כהלכתן, מהו, האם נפסלו בהחזרתם לפני ולפנים?

מי אמרינן, מקומן הוא, שהרי מזים מהם לפני ולפנים, ולא חשיבה הכנסה פנימה גם כשהוציאן וחזר והכניסן לשם.

או דילמא, הואיל ונפק להיכל, נפק, יצא ידי חובתו, ושוב אין לפני ולפנים נחשב למקומן, ואם חזר והכניס, חשיב הכנסה פנימית הפוסלת!?

ואם תימצי לומר הואיל ונפק נפק, ונפסלין כשחזר והכניסן לפני ולפנים, אכתי תיבעי לך: אם לאחר שהוציאן מקודש הקדשים להיכל לא הכניסן שוב,


הערות

[45] והא דילפינן משלישי למקום משולש במחשבת חוץ למקומו, עיין בסוגיא דלעיל בדף כט א.

[46] גירסת רש"י.

שמקום זה שמחשבה בו פוסלת צריך שיהא משולש, בזריקת הדם באכילת הבשר ובהקטרת האימורים, שלגבי שלושתם הוא מוגדר כחוץ למקומו, ולכן אין מחשבה על ההיכל פוסלת.

ועדיין יש לשאול לכיוון ההפוך: ונלמד שלא תהא מחשבה פוסלת בחוץ מקל וחומר ממחשבה בפנים שאינה פוסלת: ומה מקום שפסל דם שנכנס בפנים (בהיכל) את שאר הדם שנשאר בחוץ (בעזרה) — אין מחשבה פוסלת אם חישב לזרוק את הדם בפנים (בהיכל), מקום שלא פסל הדם שיצא בחוץ את הדם שנשאר בפנים כלומר, בעזרה — אינו דין שלא יהא פוסל מחשבה אם חשב לזרוק בחוץ?

תלמוד לומר: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה... פגול יהיה" (ויקרא ז, יח), ודרשו חכמים שכוונת הכתוב "ביום השלישי" — הרי זו מחשבת חוץ לזמנו, "פגול יהיה" — מחשבת חוץ למקומו.

ועוד בהלכות אלו: בשר הקרבנות היוצא למקום שהוא חוץ ממקום אכילתו (קדשים קלים — מחוץ לחומת ירושלים, קדשי קדשים — מחוץ לחומת העזרה) — פסול מלהיאכל. אבל בשר הנכנס לפנים (להיכל) — לא נפסל בכך, והריהו כשר לאכילה.

וחידוש יש בדין זה, שכן יהא מקום ללמוד בדין (בקל וחומר) שיהא פסול: ומה במקום שלא פסל הדם שיצא בחוץ לעזרה את הדם שנשאר בפנים — בשר היוצא לחוץ הריהו פסול. מקום שיפסול דם שנכנס בפנים (בהיכל) את הדם שבחוץ — בשר הנכנס בפנים אינו דין שפסל?

הרי הוא אומר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד... לא תאכל, באש תישרף" (ויקרא ו, כג) — דמה שהוכנס להיכל פסול, ולא בשר שהוכנס להיכל.

ויש מקום לדון במידת קל וחומר, מעתה שלמדנו שאין בשר הקרבנות הנכנס פנימה פסול, ולומר כך: ומה במקום שפסל דם שבפנים (ההיכל) את הדם שבחוץ (שבעזרה) — בשר הנכנס לפנים (להיכל) כשר, מקום שלא פסל בו הדם שיצא בחוץ את שבפנים (בעזרה) — בשר היוצא לחוץ לעזרה אינו דין שיהיה כשר?

לכך הרי הוא אומר: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), והמלה "בשדה" באה ללמדנו הלכה כללית: כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו (למקומו המוגדר) — נאסר.

א ושבים לדון בדין דם חטאת שנכנס להיכל. תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בדברי משה לבניו של אהרן: "מדוע לא אכלתם את החטאת... הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה" (ויקרא י, יח), ומכאן יש לדייק שאילו היה מובא מדמה אל הקודש פנימה, אכן היתה נפסלת ואסורה באכילה. ויש לדון בדבר: אין לי אלא אם הוכנס דמה פנימה (לקודש הקדשים), ואולם אם הוכנס להיכל מנין לנו שכך הוא גם כן דינו? תלמוד לומר "אל הקדש פנימה", ו"הקודש" הוא ההיכל.

ושואלים על ברייתא זו: ויאמר הכתוב "קדש" בלבד, ואל יאמר גם "פנימה", שהרי אם הכנסה לקודש פוסלת — ממילא גם הכנסה לקודש הקודשים! אמר רבא: בא כתוב זה ולימד על כתוב זה, שאילו לא היה כתוב אלא "קודש" בלבד הייתי אומר שהכוונה לקודש הקדשים, וייתור הלשון "פנימה" מלמד ש"קודש" הינו ההיכל, ו"פנימה" הינו קודש הקדשים. ומביאים דוגמה לאופן זה של לימוד: מידי דהוה [כמו שהוא] לענין איסור אכילת תרומה על ידי עבדיו העבריים של הכהן, שלמדו מן הכתוב "תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש" (ויקרא כב, י).

דתניא [ששנויה ברייתא]: "תושב" — זה עבד עברי הקנוי לכהן קנין עולם (עבד נרצע, הקנוי עד היובל), "שכיר" — זה עבד עברי הקנוי קנין שנים, שיוצא בשנה השביעית.

ושואלים: יאמר הכתוב "תושב" בלבד, ללמדנו שהקנוי קנין עולם אינו אוכל בתרומה, ואל יאמר גם "שכיר", ואני אומר מעצמי: אם מי שקנוי קנין עולם לכהן אינו אוכל בתרומה כמו עבדיו הכנענים, משום שהוא אינו נחשב כרכוש הכהן — זה שהוא רק קנוי קנין שנים לא כל שכן שאינו אוכל?

ומשיבים: אילו כן היה כתוב, "תושב" בלבד, הייתי אומר: "תושב" — זה עבד הקנוי קנין שנים, אבל הקנוי קנין עולם — יהא אוכל בתרומה. לכן בא "שכיר" ולימד על "תושב", ש"תושב" זה עבד עברי הקנוי קנין עולם, ו"שכיר" זה עבד הקנוי קנין שנים, וזה וזה אינו אוכל בתרומה.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: וכי דומים הדברים? בשלמא התם [נניח שם, באכילת תרומה] יש מקום לפתרון זה, שכל אחד צריך כתוב לעצמו, שכן תרי גופי נינהו [שני גופים נפרדים הם], קנוי קנין עולם וקנוי קנין שנים. ואף על גב דהוה ליה לקרא למכתב [ואף על פי שהיה לו למקרא לכתוב] "נרצע לא יאכל", ודינו של אידך [האחר, קנוי קנין שנים] אתי [היה בא, נלמד] בקל וחומר שאינו אוכל — מכל מקום אין בדבר קושי, כי מילתא דאתי [דבר שבא, נלמד] בקל וחומר בכל זאת טרח וכתב לה קרא [טורח וכותב אותו המקרא]. אלא הכא [כאן, בדם שנכנס לקודש הקדשים], הלוא מן ההיכל נכנסים לקודש הקדשים, וכיון דאיפסל [שנפסל] בהיכל, לפני ולפנים (בקודש הקדשים) מאי בעי [מה צריך] לחזור ולפוסלו? אלא

אמר אביי: לא נצרכא [נצרכה] "פנימה" אלא למקרה שהוכנס הדם לקודש הקדשים לא דרך ההיכל (שאז היה נפסל מתחילה), אלא בדרך משופש (בעקיפין) דרך הגג או העליה. אמר ליה [לו] רבא לאביי: והא [והרי] לשון הבאה כתיב ביה [נאמר בו] ("הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה"), ואילו הבאה בדרך משופש אינה נחשבת הבאה! אלא אמר רבא: יש צורך בכתוב מיוחד הפוסל את הדם בקודש הקדשים, משום שכל מידי דחשיב עליה [כל דבר שחשב עליו] הכהן להכניסו לפני ולפנים — עדיין לא מיפסל [אינו נפסל] בהיכל.

בעי [שאל] רבא: פר העלם דבר של צבור ושעיר עבודה זרה, שצריך להזות את דמם בהיכל, והכניס דמן אל לפני ולפנים (לקודש הקדשים) מהו? האם נפסל הדם?

וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי כיון שנאמר בפסול זה: "אל הקדש פנימה" (ויקרא י, יח) ברצף אחד, יש ללמוד כי כל היכא דקרינן [כל מקום שקוראים אנו] בו "אל הקדש", שהדם נפסל בכניסתו להיכל, קרינן ליה [קוראים אנו בו] "פנימה" הריהו נפסל גם בכניסתו לקודש הקדשים, אבל כל היכא דלא קרינן [כל מקום שאין קוראים אנו] "אל הקדש", וכגון קרבנות אלו, שאין דמם נפסל בהיכל — לא קרינן [אין אנו קוראים] בו פסול של "פנימה" בקודש הקדשים. או דלמא [שמא] על כל פנים, קודש הקדשים שלא במקומן הוא, ונפסל בכך?

ואם תימצי [תמצא] לומר כי הואיל ושלא במקומן הוא נפסל הדם, יש לשאול עוד: פר ושעיר של יום הכיפורים שהכהן הגדול הזה מדמן על הבדים של הארון שבקודש הקדשים, כדינם ("על הכפורת ולפני הכפורת", ויקרא טז, יד), וכשגמר עבודתם הוציאן אחר כך להיכל, וחזר והכניסן, מהו דינם?

וצדדי השאלה, מי אמרינן [האם אומרים אנו]: מקומן הוא בקודש הקדשים, ואינם נפסלים, או דלמא [שמא] הואיל וכבר נפק [יצא] הדם מקודש הקדשים לאחר שנעשתה מצוותו — נפק [יצא], ושוב אין זה מקומו, ואם הכניסו שוב — נפסל?

ואם תימצי [תמצא] לומר במקרה זה: הואיל ונפק נפק [ויצא יצא], יש לשאול: לאחר שיצא מקודש הקדשים, והזה מדמן על הפרכת,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This verse teaches that the place where improper intent disqualifies the offering must be triply functional: For the presenting of the blood, for the eating of the meat, and for the burning of the sacrificial portions of the offering that are consumed on the altar. In other words, it must be outside its designated place with regard to all three of these issues. Consequently, intent to present the blood in the Sanctuary does not disqualify the blood.

The Gemara suggests the opposite: And if so, let intent to present the blood outside the Sanctuary not disqualify the offering based on an a fortiori inference: And just as in a place where the part of the blood that went inside the Sanctuary disqualifies the rest of the blood that is outside in the courtyard, and yet intent to present the blood inside the Sanctuary does not disqualify the offering, so too, in a place where the part of the blood that went outside the courtyard does not disqualify the rest of the blood that is inside the courtyard, is it not logical that intent to present the blood outside the courtyard does not disqualify the offering?

The Gemara answers that the verse states: “And if it be eaten at all on the third day, it is piggul; it shall not be accepted,” and the Sages interpreted this verse as follows: “On the third day” is referring to intent to perform its rites beyond its designated time; “it is piggul” is referring to intent to perform its rites outside its designated area.

A baraita teaches: The meat of offerings that left its designated area and was taken to a place that is outside its designated area for consumption, which is outside the wall of Jerusalem in the case of offerings of lesser sanctity and outside the wall of the Temple courtyard in the case of offerings of the most sacred order, is disqualified from being eaten. By contrast, meat of offerings that entered inside the Sanctuary is not disqualified and remains fit to be eaten.

One might have thought that it should be derived based on a logical inference that this meat is disqualified, as follows: And just as in a place where the part of the blood that went outside the courtyard does not disqualify the rest of the blood that remained inside the courtyard, yet meat that leaves and is taken outside the courtyard is disqualified, so too, in a place where the part of the blood that went inside the Sanctuary disqualifies the rest of the blood that is outside the Sanctuary, is it not right that meat that enters the Sanctuary should be disqualified?

The baraita explains that one does not derive this inference, as the verse states: “And any sin offering, whereof any of the blood is brought into the Tent of Meeting to atone in the Sanctuary, shall not be eaten” (Leviticus 6:23), which indicates that the blood of an offering that is brought inside is disqualified, but not meat that enters the Sanctuary.

The baraita continues: From now, as it has been established that the meat of offerings that is brought inside the Sanctuary is not disqualified, one can suggest an a fortiori inference: And just as in a place where blood that went inside the Sanctuary disqualifies the blood that remained outside in the courtyard, and yet meat that enters the Sanctuary is fit, therefore, in a place where the blood that went outside the courtyard does not disqualify the blood that is inside the courtyard, is it not logical that meat that left and was taken outside the courtyard should be fit?

The Gemara explains that one does not derive this a fortiori inference, as the verse states: “And you shall not eat any flesh that is torn of beasts in the field” (Exodus 22:30). The apparently superfluous term “in the field” teaches a general halakha: Once meat has left and been removed outside of its boundary, i.e., the area in which it is permitted to consume it, it has become prohibited.

§ The Gemara returns to its discussion of the blood of a sin offer-ing that entered the Sanctuary. The Sages taught: It is stated that when Moses questioned Aaron as to why a sin offering was not consumed, he said: “Behold, its blood was not brought into the sacred place within” (Leviticus 10:18). This indicates that had the blood been brought within, Moses would have understood that the offering would have been disqualified and rendered prohibited for consumption. The baraita comments: I have derived only that the offering is disqualified if the blood is brought within, i.e., into the Holy of Holies; from where is it derived that the same applies if it was merely brought into the Sanctuary? The verse states: “Into the sacred place within,” and this sacred place is the Sanctuary.

The Gemara questions this derivation: And let the verse state only “sacred place,” and it need not state “within.” If blood that entered the Sanctuary is already disqualified, this halakha certainly applies if it was brought farther inside, to the Holy of Holies. Rava says: This verse comes and teaches about that verse. In other words, had the verse stated only “sacred place,” it would have been interpreted as referring to the Holy of Holies. The addition of “within” indicates that this sacred place is the Sanctuary, while the term “within” is referring to the Holy of Holies. The Gemara cites a similar example: This is just as it is with regard to a tenant and a hired worker.

As it is taught in a baraita concerning teruma: The verse states: “A tenant of a priest or a hired worker shall not eat of the consecrated” (Leviticus 22:10). “A tenant”; this is referring to a Hebrew slave who has been acquired as a permanent acquisition, i.e., one who said he wishes to stay with his master. This slave has his ear pierced and he remains with his master until the Jubilee Year. “A hired worker”; this is referring to a Hebrew slave who has been acquired for an acquisition of six years, the standard period of servitude for a Hebrew slave.

The baraita asks: Let the verse say “tenant” and let it not say “hired worker,” and I would say: If one who is acquired as a permanent acquisition does not partake of his master’s, i.e., the priest’s, teruma, as despite his status as a slave he is not considered his master’s property, is it not all the more so logical that one who is acquired for an acquisition of six years should not be permitted to partake of teruma?

The baraita answers: If so, that the verse were stated in this manner, I would say: “A tenant”; this is one who was acquired for an acquisition of six years, as the term itself is ambiguous, but one who was acquired as a permanent acquisition may partake of teruma. Therefore, the term “hired worker,” which is certainly referring to one who is less permanent than a tenant, comes and teaches about the meaning of the term “tenant,” that this one was acquired as a permanent acquisition and that one was acquired for an acquisition of six years, and both this one and that one may not partake of teruma. Similar reasoning applies in the above case concerning the terms “sacred place” and “within.”

Abaye said to Rava: Are these cases comparable? Granted, there, the tenant and the hired worker are two bodies. And this is significant, as even though the verse could have written explicitly that a pierced tenant may not partake of teruma, from which the halakha of a Hebrew slave for six years could have been inferred, and the other case, that of a slave for six years, is therefore a matter that can be derived through an a fortiori inference, it need not be stated explicitly. Nevertheless, there is a principle: At times, with regard to a matter that can be derived through an a fortiori inference, the verse nevertheless takes the trouble and writes it explicitly. But here, the same blood enters the Holy of Holies via the Sanctuary, and once it is disqualified in the Sanctuary, why is it necessary for the verse to teach that this blood is disqualified when it enters the innermost sanctum, the Holy of Holies?

Rather, Abaye says: This mention of “within” is necessary only for a case where the blood entered the Holy of Holies not via the Sanctuary but in a roundabout manner, e.g., from the roof or the loft of the Holy of Holies, without having entered the Sanctuary. Rava said to Abaye: But an expression of bringing is written in the verse: “Behold, its blood was not brought into the sacred place within,” which indicates a standard manner of bringing it into the Holy of Holies. Rather, Rava says: In any circumstance where the priest intended to bring the blood inside the innermost sanctum, it is not disqualified when it is only in the Sanctuary, and therefore it was necessary for the verse to teach both disqualifications.

§ Rava raises a dilemma: With regard to the bull for an unwitting communal sin and the goat for a sin of idol worship, whose blood should be presented in the Sanctuary, if it occurred that the priest brought their blood into the innermost sanctum, what is the halakha?

Rava explains the sides of the dilemma: Do we say that since the verse states: “Into the sacred place within” (Leviticus 10:18) as a single phrase, and therefore anywhere that we read a prohibition against bringing the blood “into the sacred place,” i.e., that the blood is disqualified by being brought into the Sanctuary, we also read a prohibition against bringing the blood “within,” i.e., that it is likewise disqualified when it is brought into the Holy of Holies; but anywhere that we do not read a prohibition against bringing the blood “into the sacred place,” such as with regard to these offerings, whose blood is supposed to be brought into the Sanctuary, we do not read a prohibition against bringing the blood “within” the Holy of Holies? Or perhaps, since in any event the Holy of Holies is not the proper place for the blood of these offerings, it is disqualified.

And if you say that the Holy of Holies is not the proper place for the blood of these offerings and they are therefore disqualified, one can raise another dilemma: In the case of the bull and goat of Yom Kippur, where the High Priest sprinkled from their blood on the staves of the Ark, as required (see Leviticus 16:14), and he brought their remaining blood out to the Sanctuary and subsequently brought it in again to the Holy of Holies, what is the halakha? Is the blood disqualified by this improper second entrance into the Holy of Holies?

Rava explains the sides of the question: Do we say that it is its place, as the High Priest is supposed to bring this blood into the Holy of Holies on Yom Kippur at some point? Or perhaps one should say that since the High Priest has performed the mitzva and the blood has been brought out, it has been brought out, and the Holy of Holies is no longer considered its place.

And if you say that since the blood has been brought out, it has been brought out, one can raise another dilemma: If the High Priest sprinkled from their blood on the Sanctuary Curtain

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא בשר כו' הנכנס לפנים כשר שהיה בדין שפסול כו' הה"א מדמה כו'. ק"ל ל"ל האי הא דרשינן לעיל (סג) מנין שאם הקיפו כו' שהכהנים נכנסין לפנים ואוכלין שם קק"ד ת"ל בקדש הקדשים תאכלנו והאי קרא כתיב בתר ולכל חטאתם:

רש"י ד"ה דתרי גופים. אין אזהרתו של זה במשמעו ש"ז כו'. כצ"ל בבי"ת:

רש"י ד"ה אלא א"ר. ע"מ פנים היה לא מיפסל עד כו'. כצ"ל:

תהיו מיבעי ליה כדפרישית מקום משולש: בשר היוצא לחוץ פסול. מובשר בשדה נפקא לן לקמן: דמה ולא בשרה. דתרי דמה כתיבי אשר יובא מדמה והן לא הובא את דמה חד למעוטי בשר: ק''ו. לבשר היוצא מעתה שלא יפסל: בשדה. בלא מחיצות משמע ודריש ליה לכל הבשר שטעון מחיצה טריפה הוא ביוצא ולא תאכל ודם היוצא ק''ו מבשר אתי ועוד נפקא לן מהן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה אמר להן שמא הכנסתם לפנים א''ל הן לא הובא את דמה אל הקדש (פנימה) שמא חוץ למחיצתה יצתה אמרו לו פנימה היתה הכי דרשינן ליה לקמן בפ' טבול יום (דף קא.): הן לא הובא וגו' פנימה. אין לי אלא שנכנס דמה לפני ולפנים: בא זה ולימד על זה. דאי כתב קדש ולא כתב פנימה הייתי אומר קדש זה לפני ולפנים: בא פנימה. שהוא מיותר ולימד על קדש שהוא היכל: תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש: קנוי קנין עולם. נרצע שמיושב אצלו עד היובל: קנין שנים. עבד עברי שעתיד לצאת בשביעית: אינו אוכל. בתרומה שאין גופו קנוי לכהן: בשלמא התם. איכא למימר בשני מקראות סתומים בא זה ולימד על זה: דתרי גופים נינהו. אין אזהרתו של זה כמשמעו של זה וכל אחד מלמד על עצמו ואי משום דאיכא למפרך נכתוב נרצע בהדיא ולא נבעי שכיר ה''ל שכיר כו' כלומר לאו משום דבמשמעות הוא אלא משום דאתי בק''ו ואיכא לשנויי מילתא דאתיא בק''ו טרח וכתב ליה קרא השתא דסתימי כ''ש דשפיר שנינן בא זה ולימד על זה: אלא הכא. דאזהרת לפני ולפנים בכלל היכל היא דהא לא יכנס לה אלא דרך היכל אין כאן אלא פסול היכל וכיון דמהיכל איפסיל ליה לפני ולפנים מאי בעי הכא למיפסל הרי פסול ועומד והיה לו לפרש היכל ולשתוק שלא ישנה מקרא של חנם שאינו מלמד כלום: לא נצרכא. האי פנימה אלא לדרך משופש שלא כדרכו כגון דרך גגין ועליות בית המקדש בלולין דהשתא הוצרך ללמד על עצמו ואי משום דאתי בק''ו אפ''ה טרח וכתב לה קרא ומשופש עקום כך שמו במנחות בהקומץ רבה (דף כז:): והא הבאה כתיב. ומשמע דלא מיפסיל אלא דרך הבאה: אלא אמר רבא. לעולם דעייליה דרך פתחים ואשמועי' קרא דהיכא דחשיב עליה מתחילתו להכניסו [לפני] ולפנים ותחילת הבאתו להיכל ע''מ פנים היה לא מיפסיל עד דמטי לפנים ואם החזירו לחוץ כשר: פר העלם דבר. שמצות כפרתו בהיכל והכניסו לפני ולפנים: מהו. מי אמרינן כל היכא דקרינן ביה פסול דאל הקדש כגון בחטאות החיצונות: קרינא ביה פסול דפנימה כו'. דהא כי הדדי כתיבי: או דלמא שלא במקומו הוא. והויא הכנסה ומיפסיל: והוציאן להיכל. להזות על הפרכת כמשפטן: מקומן הוא. שהרי הוזקקו לשם תחילתן: או דלמא כיון דנפק בעשיית כל מצותו נפיק ליה לגמרי. והוה ליה שלא מקומו:
מקום משולש. פירשתי לעיל בסוף פ' שני (דף כט. ד''ה למקום): ולא תהא מחשבה פוסלת בחוץ מק''ו. תימה כיון דלא ידע דרשה דשלישי זה חוץ לזמנו ופיגול זה חוץ למקומו בלאו ק''ו נמי לא תהא מחשבה פוסלת וא''ת לא תהא יציאת חוץ פוסלת בלא לכפר ק''ו מבפנים שלא פסל את המשויר וגם חטאת דוקא מק''ו וי''ל כיון דנפקא לן מקרא דבשר נפסל הוא הדין כל דמים: דמה ולא בשרה: לקמן (דף צג) דרשינן דמה של זו ולא דמה של אחרת וק''ק ל''ל למעוטי בשרה הא לכפר כתיב: כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר. פי' בקונטרס ודם היוצא מק''ו מבשר אתי ועוד נפקא לן מהן לא הובא את דמה וגו' אמר שמא הכנסתם את דמה לפנים אמרו הן לא הובא את דמה אל הקדש שמא חוץ למחיצתה יצתה אמרו לו פנימה היתה הכי דרשינן ליה לקמן בפרק טבול יום (דף קא.) ולא דק דלקמן דריש מבקדש היתה וצ''ע בפ' כיצד צולין (פסחים פב.) דדריש לענין בשר היוצא ועוד בפרק בהמה המקשה (חולין סח.) דאיכא תנא דלא דריש התם ובשר בשדה לענין יוצא: לא נצרכא אלא לדרך משופש. פירש בקונטרס כגון גגין ועליות בית קדשי הקדשים בלולין וקשה דבהקומץ רבה (מנחות דף כז:) דרשי רבנן אל הקדש בלא יבא אבל מבית לפרכת ואל פני הכפרת בלא ימות ופריך לכתוב אל הקדש ומבית לפרכת ולא בעי אל פני הכפרת ומשני למעוטי דרך משופש והשתא ל''ל קרא תיפוק ליה דרך גגין מדכתיב ואל יבא דמשמע דרך ביאה כדממעטינן בפרק ב' דשבועות (דף יז:) טמא שנכנס דרך גגין להיכל ונראה לפרש דבשבועות מיירי כשפיחת את התקרה אבל הכא כשנכנס דרך לול שהיה בעליית בית קדשי קדשים שבו היו משלשלים את האומנים בתיבות דדרך ביאה הוא דלכך נעשה א''נ כמו שפירש בקונטרס במנחות (שם) שחתך החומה לפני ולפנים ועשה פתח בדרום או בצפון ונכנס ולא נכנס בפתח שבמזרח שהיה פניו למערב ועוד פי' בקונטרס התם א''נ נכנס בפתח מזרח וצדד באלכסון הלכתא בצדדין לא מיחייב דאל פני בעינן שיהו פנים אל פנים מזרחיים של כפורת ועוד יש לפרש דרך משופש כגון דרך לול שהיה אחורי בית הכפורת כדאמר בסוף איזהו מקומן (לעיל דף נה:) שנים לפר בר והקשה ה''ר יעקב דאורלינ''ש ל''ל קרא למעוטי בהקומץ רבה דרך משופש תיפוק לי מדכתיב ואל יבא כדדייקינן הכא והא הבאה כתיבא בי' ויש לחלק בין הבאת הדם לביאת גוף האדם:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד