דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פג - ב

גמרא:

ומדייקת הגמרא: דווקא את הראוי לו אין, אבל את שאינו ראוי לו לא מקדש!

ומקשינן: למעוטי מאי? מהו הדבר שאינו ראוי למזבח שאותו בא התנא למעט, אפילו לדעת רבן גמליאל הסובר שהמזבח מקדש גם דם ונסכים!?

ומתרצינן: אמר רב פפא, למעוטי קמצין שלא קידשו בכלי שרת לאחר קמיצתם, [9] שאין הם ראויים למזבח, כיון שלא הובררו בקידוש כלי להיות חלק גבוה. [10]

מתקיף לה רבינא: מאי שנא קומץ שלא קדשוהו בכלי שרת לאחר קמיצתו מדעולא, דאמר עולא: אימורי קדשים קלין שדינם שאין בהם מעילה עד שיזרק הדם, כי עדיין לא הובררו למזבח ואינם קרויים קדשי ה', וזריקת דמם היא הקובעתם לחלק גבוה, אע"פ כן באופן שהעלן על המזבח לפני זריקת דמן, לא ירדו מעל המזבח כי נעשו לחמו של מזבח, ואם כן, במה שונה הקומץ שלא קדש בכלי שדינו לירד!?

ומתרצינן: הנך אימורי קדשים קלים לא מיחסרו מעשה בגופייהו להכשירם לעלות למזבח, אלא פסולם בא מחמת דבר אחר דהיינו העדר זריקת הדם, ומשום כך אם עלו לא ירדו, ומה שאין כן הני הקומץ שלא קדש בכלי מיחסרו מעשה בגופייהו להכשירו למזבח שהרי הוא עצמו עדיין לא נקדש בכלי, ולכן אף אם עלה - ירד. [11]

שנינו במשנה: רבי יהושע אומר, כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד, ורבן גמליאל אומר, כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד.

ומקשינן על דעת רבן גמליאל: ורבן גמליאל נמי, כיצד מרבה את הדם והנסכים? הכתיב "היא העולה על מוקדה", ומשמע בזה דבר הראוי לאישים בלבד!? ומתרצינן: רבן גמליאל סובר, ההוא שנאמר "על מוקדה" ללמדנו שצריך לאהדורי [12] אימורים כשרים [13] הפוקעין ויוצאים מן המוקד קודם שנאכלו ונשרפו כשיעורם הוא דאתא, וכך משמעו של הפסוק: "על מוקדה", יחזירנה למוקד שהיה לה כבר.

ומקשינן: ואידך, רבי יהושע הדורש מ"על מוקדה" שהמזבח מקדש את הראוי לאישים, דין זה שצריך לאהדורי פוקעין מנא ליה?

ומתרצינן: רבי יהושע נפקא ליה לדין זה ממה שנאמר שם בהמשך הפרשה "והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה" שאלו תיבות מיותרות ונדרשות כך: "אשר תאכל האש" ותפקעם מעל המזבח חזור והעלם על המזבח.

ומקשינן: ואידך, רבן גמליאל הלומד דין "אהדורי פוקעין" מ"על מוקדה", מה דורש הוא מן הייתור של "אשר תאכל האש"?

ומתרצינן: ההוא מיבעי ליה ללמדנו פרט נוסף בדין "אהדורי פוקעין", והיינו, לעכולי עולה בלבד אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עכולי קטורת אף אם פקעה קודם שנאכלה לגמרי. וכמו דתני רבי חנינא בר מניומי ברבי אליעזר בן יעקב: נאמר בפסוק "אשר תאכל האש את העולה על המזבח". בא זה ללמדנו, עכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עכולי קטורת.

ומקשינן: ואידך, רבי יהושע הדורש פסוק זה לעיקר דין "אהדורי פוקעין", מנין הוא לומד דין פרט זה שאין מחזירין עכולי קטורת?

ומתרצינן: סובר רבי יהושע, דין זה לאו ממילא שמע מינה, שהרי לא נאמר בפסוק אלא דעכולי עולה מהדרינן, וממילא ידענו שזהו רק בעולה ולא בקטורת.

שנינו במשנה: רבן גמליאל אומר, כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד, שנאמר "היא העולה על מוקדה על המזבח" מה עולה שהיא ראויה למזבח אם עלתה, לא תרד, אף כל שהוא ראוי למזבח אם עלה לא ירד.

ומקשינן: ורבי יהושע נמי מדוע סובר הוא שרק דבר הראוי לאישים לא ירד, הכתיב "מזבח" שמשמעו כל דבר הראוי למזבח!?

ומתרצינן: סובר רבי יהושע, ההוא שנאמר "מזבח" מיבעיא ליה לפרש מאי טעמא קאמר רחמנא דין זה של "על מוקדה" שאם עלה לא ירד, משום שכל הראוי למוקדה מקדש אותו מזבח בהיעלותו עליו. [14]

ומקשינן: ואידך, רבן גמליאל הלומד מתיבת "מזבח" דין כל הראוי למזבח, מנין דורש הוא טעם זה שהוא משום שקדשו מזבח?

ומתרצינן: "מזבח" אחרינא כתיב "כל הנוגע במזבח יקדש" [שמות כט], ומשם למד רבן גמליאל שטעם הדין הוא משום שקדשו מזבח לפסולים שעלו עליו.

ומקשינן: ואידך, לרבי יהושע הדורש טעם הדין מ"מזבח" הנאמר בפרשת עולה, מדוע הוצרכה תורה לכתוב פעם נוספת "כל הנוגע במזבח יקדש"?

ומתרצינן: צריכים אנו לשני הפסוקים, חד ללמדנו דין זה שהפסולים שעלו לא ירדו להיכא דהיתה לה לזבח שנפסל שעת הכושר להקטרה קודם שנפסל, שבתחילה הוכשר להקטרה ואח"כ נפסל, וכגון הפסול מחמת לינה או יוצא חוץ לעזרה או טמא. וחד פסוק נצרך ללמדנו דין זה להיכא דלא היתה לה שעת הכושר מעולם, וכגון נשחט במחשבת פסול על מנת לאוכלו חוץ לזמנו או חוץ למקומו, שמעולם לא הוכשר להקטרה, ומכל מקום אם עלה לא ירד.

ומקשינן: ואידך, רבן גמליאל שהצריך את הפסוק "כל הנוגע במזבח יקדש" ללמוד ממנו טעם זה שהמזבח מקדש מה שעלה עליו, מנין לומד הוא דין אם עלה לא ירד בכל אופן, בין שהיתה לו שעת הכושר ובין שלא היתה לו שעת הכושר?

ומתרצינן: סובר רבן גמליאל, שניהם ענין אחד הוא ואין צריך לזה שני פסוקים, כי כיון דפסולין נינהו ורבינהו רחמנא שאם עלו לא ירדו משום שקדשם מזבח, אם כן לא שנא היתה לו שעת הכושר, לא שנא לא היתה לו שעת הכושר ודין שניהם שאם עלו לא ירדו.

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: הזבח כשר ונסכים פסולין, הנסכים כשירים והזבח פסול, אפילו זה וזה פסולין, הזבח לא ירד והנסכים ירדו.

תניא בברייתא לפרש טעמו של רבי שמעון: רבי שמעון אומר, מתיבת "עולה" האמורה בפסוק זה המורה על דין אם עלו לא ירדו למדנו, מה עולה הבאה בגלל עצמה שהיא קרבה מחמת עצמה ואין הבאתה תלויה בזבח אחר, נאמר בה דין שאם עלו לא ירדו, אף כל הבאין בגלל עצמן נתרבו בדין זה, יצאו נסכים הבאין בגלל זבח ולא בגלל עצמן ונתמעטו מדין זה, ולכך אם עלו על המזבח בפסול, ירדו.

רבי יוסי הגלילי אומר: מתוך שנאמר "כל הנוגע במזבח יקדש" [שמות כט] שומע אני בין דבר שהוא ראוי למזבח ובין דבר שאינו ראוי לו נכלל בדין זה שהמזבח מקדשו, לכך תלמוד לומר שם בסמוך "וזה אשר תעשה על המזבח, כבשים בני שנה שנים ליום תמיד" ללמדך, מה כבשים ראויים אף כל דבר ראוי נכלל בדין זה שהמזבח מקדשו, למעט דבר שאינו ראוי שאין המזבח מקדשו.

רבי עקיבא אומר: דבר זה נלמד מתיבת "עולה" האמורה שם ללמדך, מה עולה ראויה אף כל דבר ראויה.

ומקשינן: מאי בינייהו? מה בין רבי יוסי הגלילי שדרש זאת מתיבת "כבשים" לבין רבי עקיבא שדרש זאת מתיבת "עולה"!?

ומתרצינן: אמר רב אדא בר אהבה, עולת העוף פסולה שעלתה על גבי המזבח איכא בינייהו, מר רבי עקיבא מייתי לה לדין מזבח מקדש פסולים מ"עולה", ואם כן הוא הדין לעולת העוף, ומר רבי יוסי הגלילי מייתי לה לדין זה מ"כבשים" שהם מין בהמה אבל עוף אינו נכלל בזה. [15] ומקשינן: ולמאן דמייתי לה לדין זה מ"כבשים" דהיינו רבי יוסי הגלילי, הכתיב "עולה" ומדוע לא ירבה בזה אף את העוף?

ומתרצינן: מה שנכתב "עולה" לא בא לרבות דבר הראוי כעולה, אלא ענינו הוא כי אי היה כתיב "כבשים" בלבד ולא היה כתיב "עולה" הוה אמינא אפילו אם נפסל הזבח מחיים גם כן יהיה דינו שאם עלה לאחר שחיטתו לא ירד, לכך כתב רחמנא "עולה" ללמדך שדין זה אמור דווקא אם נפסל משעה שראוי לעלות למזבח, דהיינו לאחר שחיטה.

ומקשינן: ולמאן דמייתי לה לדין המזבח מקדש פסולים מ"עולה" דהיינו רבי עקיבא, הא כתיב "כבשים", ומדוע לא ימעט בזה את העוף?

ומתרצינן: תיבת "כבשים" לא באה למעט את העוף, אלא הוצרכה להיכתב, כי אי היה כתיב "עולה" בלבד ולא היה כתיב "כבשים" הוה אמינא אפילו מנחה פסולה כלולה בדין זה [ומשום ש"עולה" משמע כל העולה], לכך כתב רחמנא "כבשים" דווקא ולא מנחות.

ומקשינן: מאי איכא בין הני תנאי דהיינו רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא שלמדו את דין מזבח מקדש פסולין מהפסוק "כל הנוגע במזבח יקדש", לבין הני תנאי דמתניתין דהיינו רבי יהושע ורבן גמליאל שלמדו זאת מהפסוק "היא העולה על מוקדה על המזבח"!? ומתרצינן: אמר רב פפא, קמצים שקדשו בכלי לאחר קמיצתם ונפסלו איכא בינייהו, לתנאי דידן של המשנה, דין קמצים אלו שאם עלו לא ירדו, שהרי הם למדו דין זה מהפסוק "על מוקדה על המזבח" וקמצים אלו בני מזבח ובני מוקדה הם.

לתנאי דמתניתא שלמדו זאת מ"כל הנוגע במזבח יקדש" דין קמצים אלו שאם עלו ירדו. כי לדין זה צריך דווקא "עולה" אבל מנחה תרד.

אמר ריש לקיש: מנחה הבאה בפני עצמה ולא כתוספת לזבח אחר, וכגון המתנדב להביא מנחת נסכים בלא זבח, לדברי כולן דהיינו כל התנאים של משנתנו דינה שלא תרד, שהרי הם ריבו בדין זה את כל הראוי לאישים, ואף רבי שמעון מרבה כל דבר הבא בגלל עצמן שאם עלה לא ירד, ולא מיעט אלא את אלו הבאים בגלל הזבח. ואילו לדברי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא -


הערות

[9] ולדעת רבי שמעון במנחות [כו א] הסובר שאין הקומץ טעון קידוש כלי, כתבו התוס', שמצינו דבר שאין ראוי למזבח בלבונה קודם קמיצת הסולת, שהרי אינה ניתרת אלא בקמיצת הסולת ומשום כך נחשבת אינה ראויה למזבח, ועיין במה שנכתוב בזה בסמוך.

[10] הקשה המקדש דוד, במה שונה קומץ שלא קדש בכלי מדם שנתקבל בכלי חול, שדינו מבואר בגמרא לקמן [קח א] שאם קבל את הדם בכלי חול והעלהו על המזבח לא ירד אע"פ שלא נתקדש הדם בכלי! ? ותירץ, שכל הטעם בזה שהקומץ אינו חשוב "ראוי למזבח" הוא משום שלא נתקדש לאחר שנקמץ והוברר חלק גבוה שלו, ומשום כך חלוק הוא מדם שהסכין מקדשו בעת השחיטה ונתקדש חלקו שהוברר לגבוה בעת השחיטה, ואע"פ שמחוסר הוא עוד קידוש כלי בשעת קבלה, מכל מקום, די בקידוש אחד לענין שיחשב ראוי למזבח. אמנם, לשון רש"י במשנה הוא, "למעוטי קמצים שלא קדשו בכלי, שלא הובררו לחלק גבוה וכו' ובקמיצה בלא מתן כלי אין זה מבורר למזבח". ולכאורה נראה בזה שכל זמן שלא נגמרה עבודת הקמיצה בקידוש כלי, אין הוא מבורר לגבוה.

[11] לעיל הובאו דברי התוס' שהעמיד את מיעוט המשנה לדעת רבי שמעון, בלבונה קודם קמיצת הסולת. והקשה הרעק"א, הרי אין הלבונה מחוסרת מעשה בגופה, ואם כן יש לה להיות כאימורים שהעלן קודם זריקת הדם! ? וכתב טהרת הקודש, שדווקא אימורים שהעלם קודם זרי'קה אינם מחוסרים מעשה, כיון שגם עכשיו לאחר שהעלם, יכול הוא לקובען לגבוה ללא שום עשייה בגופם, ע"י שיזרוק את הדם בעת שהאימורים על גבי המזבח, ומה שאין כן הלבונה לא תקבע גבוה אלא ע"י שיסירנה מעל המזבח ויתנה לתוך הכלי ויקמוץ ממנו בעודה בתוכו, ומשום כך נחשבת מחוסר מעשה בגופה. ובשפת אמת מבואר, שמאחר ומעשה הקמיצה נעשה בעוד הלבונה בתוך הכלי, נחשב הוא מעשה בגופה. ואמנם, כתב העולת שלמה, שאין זו קושיא כלל, שהרי מבואר בתוס' לעיל [סט א ד"ה אין קידוש] שהמנחה בקדושת כלי לבד שעדיין לא עבד בה שום עבודה, אין פסולה נחשב "פסולו בקודש", ומעתה, כשהקטיר הלבונה קודם קמיצה, לא היה פסולו בקודש, שהרי נפסלה הלבונה קודם שעשה עבודה במנחה, ומשום כך אם עלתה תרד, ומה שאין כן האימורים שעלו קודם זריקת הדם שפסולם בקודש הוא.

[12] המקדש דוד חוקר, אם החזרה זו יש לה דין הקטרה גמורה, וצריכה להיעשות בכל דיני הקטרה שצריך לעשותה בזריקה כדין בשר הניתן בזריקה [בדומה לזריקת דם]. ולענין איסור הקטרה בזר כתב, וודאי שזר המחזירם יהיה חייב מיתה, שאין זה גרע מזר המהפך את ההקטרה בצינור שחייב מיתה כיון שהוא מקרב את העיכול. ומאידך, לענין נתינת מלח כתב, ודאי אין הפוקעין טעונים נתינת מלח, מאחר ועיקר ההקטרה נעשתה כבר במלח, והחזרת הפוקעין אינה נחשבת הקטרה חדשה אלא היא גמר ההקטרה הראשונה. ודעת הגרי"ז שפשוט שאין צריך דיני הקטרה בהחזרת פוקעין, כיון שהקטרת הקרבן נגמרה כבר, ודין החזרת הפוקעין אינו דין הקטרה אלא דין חדש של חובת חזרה בלבד.

[13] מלשון רש"י נראה שלא דיבר הפסוק על החזרת פוקעין פסולים, אלא על כשרים בלבד, ולכאורה נראה בזה שפוקעין פסולים אין צריך להחזיר. וכן הוא מפורש בפירוש רש"י במשנה לקמן [פו א] על זה שאין צריך להחזיר את אלו שפקעו מעל גבי המזבח, דהיינו בפוקעין פסולים.

[14] בביאור מה שהוצרכנו לידע טעם זה כתב הטהרת הקודש, שהיה מקום לומר שכשם שכלי שרת המקדשים את הניתן בהם [לענין שיפסל בטבול יום] אינם מקדשים מיד, אלא לאחר שנעשה בו הדבר הראוי לעשות בו, וכגון תנור שאינו מקדש את הלחם מיד כשניתן לתוכו אלא רק לאחר שנתכרמו פני הלחם [וכפי המבואר במשנה במעילה ב ו ובתוס' יו"ט שם], אם כן הוא הדין לענין קידוש מזבח שלא יקדש את הניתן עליו להקטרה אלא לאחר שמשלה בו האור מעט שבזה נעשית ההקטרה הראויה להיעשות בו, לכך כתבה תורה טעם הדבר שהוא משום קדושת מזבח ולכן מקדש מיד.

[15] במשנה לעיל [סו ב] מבואר בכמה מיני פסולים של חטאת ועולת העוף שעל אף פסולם אין העוף מטמא בבית הבליעה [הגם שלא נשחט כדין אלא נמלק]. ובתוס' לעיל [סח א ד"ה מלק] מבואר, שדין זה תלוי בדין אם עלה לא ירד. והיינו שמליקה כזו המתירה את האיסור לענין שאם עלתה לא תרד, אינה מטמאה בבית הבליעה. ולפי זה נמצא שדברי המשנה שם אינם כדעת רבי יוסי הגלילי, שהרי לשיטתו דין אם עלה לא ירד לא נאמר כלל לגבי עופות. ובאמת, בכתבי הגרי"ז הסתפק בדעת רבי יוסי הגלילי אם לשיטתו יטמא העוף בבית הבליעה, והיינו, האם לענין שלא יטמא בבית הבליעה צריך שהמליקה תתירנו ממש לענין דין אם עלו לא ירדו, או שמא שני דינים אלו שאין העוף מטמא בבית הבליעה ודין אם עלו לא ירדו תלוי במה שפסולו בקודש, אף אם נתמעט מן הפסוק לענין זה שאם עלה ירד, מכל מקום אין הוא מטמא בבית הבליעה כיון שפסולו בקודש.

א גמרא שנינו במשנה: המזבח מקדש את הראוי לו. ומדייקים, כלל זה בא למעט: דוקא את הראוי לו — אין [כן], מקדש המזבח, ואילו את שאין ראוי לו — לא מקדש המזבח, ואף שעלה — ירד. ומעתה יש לברר: למעוטי מאי [למעט את מה]? אמר רב פפא: למעוטי [למעט] קמצין שקומצים הכהנים מן המנחות כדי להקטירם על המזבח, שלא קידשו אותם בכלי שרת קודם ההקטרה, ואינם ראויים עדיין למזבח.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: מאי שנא [במה שונה] דבר זה מדברי עולא? שאמר עולא: אימורי קדשים קלין (החלקים המוקטרים על גבי המזבח) שהעלן על המזבח לפני זריקת דמן, ועדיין אינם ראויים למזבח, בכל זאת לא ירדו, משום שנעשו לחמו של מזבח!

ומשיבים: יש לחלק, הנך [אלה] אימורים קודם שנזרק דם הקרבן, לא מיחסרו [חסרים] מעשה בגופייהו [בגופם] כדי לעשותם ראויים למזבח, ואינם צריכים אלא לזריקת הדם. ואילו הני [אלה] הקמצים מיחסרו [חסרים] מעשה בגופייהו [בגופם עצמם] קידוש בכלי, ולכן אינם בכלל הראוי למזבח.

ב שנינו במשנה כי ר' יהושע אומר: כל הראוי לאישים, למרות שנפסל להקרבה, אם עלה לא ירד, שנאמר: "היא העולה על מוקדה" (ויקרא ו, ב) לומר שדבר הראוי להישרף על המוקד הוא שלא ירד. ושואלים: ורבן גמליאל נמי [גם כן], שלדעתו כל הראוי למזבח לא ירד, הכתיב [הרי נאמר]: "עלה על מוקדה"! ומשיבים: ההוא [אותו פסוק] לאהדורי [להחזיר] פוקעין חלקי קרבן שמחמת האש ניתקו ועפו מן המזבח הוא דאתא [שבא], שצריך להחזיר אותם למוקד.

ושואלים: ואידך [והתנא האחר, ר' יהושע] הלכה זו שיש לאהדורי [להחזיר] פוקעין מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצאת, נלמדת לו] הלכה זו ממה שנאמר "אשר תאכל האש את העולה על המזבח" (ויקרא ו, ג) שכוונתו: מה שכבר אכלה ממנו האש, אף שפקע — מחזירים אותו על המזבח.

ומבררים: ואידך [והאחר, רבן גמליאל] מה לומד הוא מכתוב זה? ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] ללמד: דווקא עכולי עולה (חלקי קרבן שאחזה בהם האש ופקעו) אתה מחזיר למזבח, ואי (אין) אתה מחזיר עכולי קטורת שנפלו ממזבח הזהב שבהיכל. דתני [וכפי ששנה] ר' חנינא בר מניומי בר' אליעזר בן יעקב: "אשר תאכל האש את העלה על המזבח" — מכאן למדים שעכולי עולה שנפלו אתה מחזיר למזבח, ואי אתה מחזיר עכולי קטורת.

ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יהושע], הרי לצורך עיכולי קטורת הוצרך כתוב זה, שאין מחזירים אותם. ומנין הוא לומד הלכה זו? ומשיבים: לאו ממילא שמע מינה [האם לא מאליו אתה למד] שעכולי עולה מהדרינן [מחזירים] למזבח? ומכאן הוא למד את שתי ההלכות.

ג שנינו במשנה שרבן גמליאל אומר: כל הראוי למזבח, אם עלה לא ירד, שהרי נאמר "העולה על מוקדה על המזבח" (ויקרא ו, ב). ושואלים: ור' יהושע נמי, הכתיב [גם כן, הרי נאמר]: על המזבח" ולא רק "על מוקדה"! ומשיבים: ההוא מיבעיא ליה [אותו פסוק נצרך לו] ללמד כדי להסיק ממנו את עיקרה של ההלכה שהמזבח מקדש כל שעלה עליו, וכך נדרש הפסוק: מאי (טעמא) קאמר רחמנא [מה טעם אומרת התורה] כל הראוי למוקדה לא ירד — משום שמקדש אותו מזבח.

ושואלים: ואידך [והאחר, רבן גמליאל] מנין למד הוא דבר זה? ומשיבים: "מזבח" אחרינא כתיב [אחר כתוב] ("כל הנוגע במזבח יקדש", שמות כט, לז), וממנו אנו למדים זאת. ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יהושע] מה הוא למד משני כתובים שנאמר בהם "מזבח"? ומשיבים: חד להיכא [אחד נצרך להיכן, למקרה] שהיתה לה שעת הכושר (זמן שהיתה כשירה) לעלות למזבח ואחר כך נפסלה, כגון בשר שנטמא, וחד להיכא [ואחר להיכן, למקרה] שלא היתה לה מעולם שעת הכושר, כגון קרבן שנפסל בשחיטתו, ללמד שגם הוא לא ירד.

ושואלים: ואידך [והאחר, רבן גמליאל] מנין לו שגם זה שלא היתה לו שעת הכושר, אם עלה למזבח לא ירד? ומשיבים: כיון שפסולין נינהו [הם] ובכל זאת רבינהו רחמנא [ריבתה אותם התורה] שלא ירדו, לא שנא [אינו שונה] אם היתה לו שעת הכושר, לא שנא [אינו שונה] אם לא היתה לו שעת הכושר.

ד שנינו במשנה: ר' שמעון אומר לגבי נסכים הבאים עם הזבח: בין אם היה הזבח כשר והנסכים פסולים, ובין אם היו הנסכים כשרים כשלעצמם אך הזבח פסול, הזבח לא ירד והנסכים ירדו. ובטעם הדבר תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: בכתוב ממנו למדנו כי קרבן פסול שעלה על המזבח לא ירד נאמר: "היא העולה על המזבח" (ויקרא ו, ב), ויש ללמוד מכאן: מה עולה הבאה בגלל עצמה, אף כל הבאין בגלל עצמן. יצאו מכלל זה נסכים הבאין בגלל זבח ולא כקרבן לעצמם, שאינם בכלל אלה שלא ירדו.

ה ועוד שנויה ברייתא בענין משנתנו, ר' יוסי הגלילי אומר: מתוך שנאמר "כל הנגע במזבח יקדש" (שמות כט, לז), שומע אני לכאורה שהמזבח מקדש כל שעלה עליו, בין שהוא ראוי ובין שאינו ראוי — תלמוד לומר בפסוק שלאחריו: "וזה אשר תעלה על המזבח כבשים" (שמות כט, לח) ללמדנו: מה כבשים ראויין למזבח, אף כל שהוא ראוי למזבח. ר' עקיבא אומר: נאמר בכתוב שבספר ויקרא: "היא העולה על המזבח" (ויקרא ו, ב), ללמד: מה עולה ראויה למזבח — אף כל ראויה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? אמר רב אדא בר אהבה: עולת העוף פסולה איכא בינייהו [יש ביניהם], מר מייתי לה [חכם זה, ר' עקיבא, מביא לומד אותה] ממה שנאמר "עולה", ואם כן אף עולת העוף פסולה בכלל זה, ואם עלתה על המזבח לא תרד. ומר מייתי לה [וחכם זה, ר' יוסי הגלילי, מביא אותה] ממה שנאמר "כבשים", ומכאן שרק בבהמה פסולה הדין כן.

ושואלים: ולמאן דמייתי לה [ולמי שמביא אותה] מ"כבשים", הכתיב [הרי נאמר] גם: "עלה"! ומשיבים: לשיטתו, אי כתב [אם היה נאמר] רק "כבשים" ולא כתיב [היה נאמר] "עולה", הוה אמינא [הייתי אומר] אפילו נפסלו מחיים אם עלו לא ירדו, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "עולה", לומר שמדובר במה שעולה על המזבח, ולא בכבשים חיים.

ושואלים: ולמאן דמייתי לה [ולשיטת מי שמביא לו לדין זה] מקור מ"עולה", הא כתיב [הרי נאמר]: גם "כבשים"! ומשיבים: אי כתיב [אם היה נאמר] רק "עלה" ולא כתיב [היה נאמר] "כבשים", הוה אמינא [הייתי אומר] שכל דבר שראוי לעלות על המזבח בכלל זה, אפילו מנחה, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "כבשים", לומר שרק בקרבנות מן החי מדובר, ולא במנחות.

ושואלים: מאי איכא [מה, איזה הבדל יש] בין שיטת הני תנאי [תנאים אלה שבברייתא], ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא, להני תנאי דמתניתין [לאותם התנאים של משנתנו]? אמר רב פפא: לגבי קמצים של מנחות שקדשו בכלי ונפסלו איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], לתנאי דידן [לשיטת התנאים שלנו של משנתנו] — לא ירדו, שהרי ראויים הם למזבח ולאישים. לתנאי דמתניתא [לשיטת התנאים של הברייתא] — ירדו, שלשיטת שניהם, רק בעלי חיים אמורים בענין זה.

ובסיכום דעות התנאים בענין זה, ריש לקיש אמר: מנחה הבאה בפני עצמה, כקרבן בפני עצמו, ולא כנספחת לזבח, ונפסלה, לדברי כולן — לא תרד, לדעת ר' יהושע ורבן גמליאל — משום שהיא ראויה לאישים, ולדעת ר' שמעון — משום שהיא באה בפני עצמה. אבל לדברי ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: The mishna teaches that the altar sanctifies items that are suited to it, from which the Gemara infers: Items suited to the altar, yes, they are sanctified by it, but items that are not suited to the altar, no, they are not sanctified by it and descend from it even after ascending. The Gemara asks: This inference serves to exclude what? Rav Pappa said: It serves to exclude handfuls of flour that were removed from meal offerings by a priest in order to be burned on the altar, and that were not sanctified by being placed in a service vessel before they ascended upon the altar. Those handfuls did not yet become suited for the altar and therefore shall descend.

Ravina objects to Rav Pappa’s assertion: In what way is this case different from that of Ulla? As Ulla says: Sacrificial portions of offerings of lesser sanctity that one offered up on the altar before the sprinkling of the offering’s blood, and are therefore not yet suited for the altar, shall not descend, as they have become the bread of the altar, i.e., they have been sanctified such that they must be burned.

The Gemara responds that there is a difference between the cases: These sacrificial portions described by Ulla do not lack the performance of an action with regard to themselves that will render them fit for the altar; they lack only the sprinkling of the blood, an independent action. By contrast, these handfuls mentioned by Rav Pappa lack the performance of an action with regard to themselves, as they have yet to be sanctified through placement in a service vessel and never became fit for the altar.

§ The mishna teaches that Rabbi Yehoshua says: Any item that is suited to be consumed by the fire on the altar, if it ascended upon the altar it shall not descend, as it is stated: “It is the burnt offering on the pyre upon the altar” (Leviticus 6:2), from which it is derived that any item suited for burning on the altar shall not descend. The Gemara asks: And as for Rabban Gamliel also, who holds that any item suited for the altar, whether it is to be burned or not, shall not descend, isn’t it written in the verse: “Burnt offering on the pyre”? The Gemara responds: That verse comes to teach the mitzva to restore to the pyre any parts of the offering that were dislodged from the pyre, and is not discussing unfit items at all.

The Gemara asks: And the other tanna, Rabbi Yehoshua, from where does he derive the requirement to restore to the fire sacrificial portions that were dislodged from it? The Gemara responds: He derives it from the verse: “That the fire has consumed of the burnt offering on the altar” (Leviticus 6:3), indicating that items already partially consumed by the fire are restored to it even if they were dislodged from the pyre.

The Gemara asks: And the other tanna, Rabban Gamliel, what does he derive from that verse? The Gemara responds: Rabban Gamliel requires that verse to derive that you return partially consumed parts of a burnt offering to the altar, but you do not return partially consumed parts of an incense offering that fell from the golden altar. As Rabbi Ḥanina bar Minyumi, son of Rabbi Eliezer ben Yaakov, teaches that the verse “that the fire has consumed of the burnt offering on the altar” teaches that you return partially consumed parts of a burnt offering that fell from the pyre, but you do not return partially consumed parts of an incense offering that fell from the pyre.

The Gemara asks: And the other tanna, Rabbi Yehoshua, from where does he derive this distinction? The Gemara responds: Can it not be learned by itself from the straightforward meaning of the verse that we restore partially consumed parts of a burnt offering to the altar? Therefore, there is no need for an additional verse, as both halakhot can be derived from the same verse.

§ The mishna teaches that Rabban Gamliel says: With regard to any item that is suited to ascend upon the altar, even if it is not typically consumed, if it ascended, it shall not descend, even if it is disqualified from being sacrificed ab initio, as it is stated: “It is the burnt offering on the pyre upon the altar” (Leviticus 6:2). The Gemara asks: And according to Rabbi Yehoshua as well, isn’t it written: “Upon the altar,” and not merely: “On the pyre”? The Gemara responds: That term is required by Rabbi Yehoshua to teach: What is the reason the Merciful One states that any item that is suited for the pyre does not descend from the altar? It is because the altar sanctifies it.

The Gemara asks: And the other tanna, Rabban Gamliel, from where does he derive that the altar sanctifies the items that ascend upon it? The Gemara responds: It is from the fact that the term “altar” is written another time, in the verse: “Whatever touches the altar shall be sacred” (Exodus 29:37). The Gemara asks: And the other tanna, Rabbi Yehoshua, why does he require two verses to teach the same halakha, i.e., that the altar sanctifies items that ascend upon it? The Gemara answers: One verse is necessary for a case where an item had a time of fitness for consumption by the fire and was then disqualified, e.g., it became ritually impure; and one verse is necessary for a case where an item did not have a time of fitness, e.g., an offering that became disqualified at the moment of its slaughter.

The Gemara asks: And the other tanna, Rabban Gamliel, why does he not require another verse to teach that even items that had no time of fitness shall not descend from the altar? The Gemara responds: Once there are disqualified items that the Merciful One included in the halakha that they shall not descend from the altar, it is no different if the item had a time of fitness and it is no different if the item did not have a time of fitness.

§ The mishna teaches that Rabbi Shimon says: Whether the offering was fit and the accompanying libations were unfit, or whether the libations were fit and the offering was unfit, and even if both this and that were unfit, the offering shall not descend, but the libations shall descend. The Gemara elaborates: It is taught in a baraita that Rabbi Shimon says: The verse that teaches that fit items shall not descend from the altar states: “This is the law of the burnt offering: It is the burnt offering on the pyre upon the altar” (Leviticus 6:2). From there it is derived: Just as a burnt offering, which is an item that comes upon the altar for its own sake, shall not descend, so too, all items that come upon the altar for their own sake shall not descend. Excluded are libations, which come upon the altar for the sake of the offering, not for their own sake; these shall descend.

§ The Gemara cites another baraita relating to the mishna. Rabbi Yosei HaGelili says: From that which is stated: “Whatever touches the altar shall be sacred” (Exodus 29:37), I would derive that the altar sanctifies any item that ascends upon it, whether it is fit for the altar or whether it is unfit. Therefore, the verse states: “Now this is that which you shall offer upon the altar: Two lambs” (Exodus 29:38), to teach: Just as lambs are fit for the altar and are sanctified by it, so too, all items fit for the altar are sanctified by it. Rabbi Akiva says that the verse states: “Burnt offering,” to teach: Just as a burnt offering is fit for the altar and is sanctified by it, so too, all items fit for the altar are sanctified by it.

The Gemara asks: What is the practical difference between these opinions? Rav Adda bar Ahava said: The case of a disqualified bird burnt offering is the practical difference between them. One Sage, Rabbi Akiva, who cites the halakha from the term “burnt offering,” includes a disqualified bird burnt offering in the halakha that the offering shall not descend, as it is a burnt offering. And the other Sage, Rabbi Yosei HaGelili, who cites the halakha from the term “lambs,” does not include a disqualified bird burnt offering in the halakha, as it is not similar to a lamb.

The Gemara asks: And according to the one who cites the halakha from the term “lambs,” isn’t it written: “Burnt offering”? The Gemara answers: According to Rabbi Yosei HaGelili, if “lambs” had been written and “burnt offering” had not been written, I would say that even an animal that became disqualified and ascended upon the altar while alive shall not descend. Therefore, the Merciful One writes: “Burnt offering,” indicating that this halakha applies only to animals once they are fit to ascend the altar. Live animals are not fit to ascend the altar.

The Gemara continues: And according to the one who derives the halakha from “burnt offering,” isn’t it written: “Lambs”? The Gemara explains: According to Rabbi Akiva, if “burnt offering” had been written and “lambs” had not been written, I would say that any item fit to ascend the altar is included in the halakha, even a meal offering. Therefore, the Merciful One writes: “Lambs,” indicating that this halakha applies only to animal offerings and bird offerings, not to meal offerings.

The Gemara asks: What difference is there between the opinions of these tanna’im, Rabbi Yosei HaGelili and Rabbi Akiva, and the opinions of these tanna’im of the mishna? Rav Pappa said: The difference between them is with regard to handfuls of flour, removed from meal offerings, that were sanctified in a service vessel and were then disqualified. According to our tanna’im, i.e., those in the mishna here, those handfuls shall not descend, as they are fit for the altar and for consumption by the fire as well. According to the tanna’im of the baraita, those handfuls shall descend, as those tanna’im hold that the halakha applies only to animal offerings and bird offerings.

Reish Lakish says in summary: With regard to a meal offering that comes by itself and does not accompany another offering, according to the statements of all of the tanna’im in the mishna, it shall not descend once it ascended, either because it is fit to be consumed by the fire, or because it comes by itself. According to the statements of Rabbi Yosei HaGelili and Rabbi Akiva,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רש"י ד"ה אימורי. כדתניא בת"כ מקדשי ה' המיוחדין כו'. כצ"ל:

בא"ד דנ"ל מכל חלב לה'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אשר תאכל האש. ותפקיעם העולה על המזבח חזור כו'. כ"נ דצ"ל ונקיט לישנא דקרא ומפרשו:

רש"י ד"ה לאימורין וכו' שזריקת דם שלהן כצ"ל:

תד"ה הנסכין וכו' אי אפשר לנסכין להיות כשרין כצ"ל:

ד"ה ומוציא אני וכו' דקסבר בהווייתן הן קדושים מ"ה אמר וכו' כצ"ל:

בא"ד וקשה על ר"ש דסבר בהווייתן קדושים ממתניתין דסוף וכו' כצ"ל:

והנסכים ירדו. שאין מזבח מקדש פסולין אלא בבאין בגלל עצמן אבל לא הבאין בגלל אחרים כדיליף ר''ש טעמיה בגמרא (מפרש): גמ' למעוטי מאי. שלא נראה למזבח לדברי הכל: אימורי קדשים קלים לפני זריקת דמן. לא הובררו למזבח שזריקת דמן שלהן קובעתן לחלק גבוה לענין מעילה מה שאין כן בקדשי קדשים. שהן מתחילתן לגבוה ואימוריהן עולין למזבח אבל קדשים קלים אין בהן מעילה אפי' באימוריהן כדתניא בתורת כהנים את קדשי ה' המיוחדים לשם יצאו קדשים קלים אבל לאחר זריקת דמים יש מעילה באימוריהן דנפקא לן מוכל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים למעילה ואפילו הכי קאמר לא ירדו: בגופייהו. דאיפסולן בדבר אחר הוא: ההוא לאהדורי פוקעין. דלאו אפסולין קאי אלא אכשרין שפוקעין מן היקידה אישיקלטי''ר וקאמר קרא שיחזירה למוקדה דעל מוקדה משמע מוקד שהיה לה כבר: אשר תאכל האש כו'. קרא יתירא הוא דפשיטא דדשן מאשר תאכל האש הוא אלא לדרשא אתא אשר תאכל האש ותפקעם העולה מעל המזבח חזור והעלם על המזבח: לאו ממילא ש''מ כו'. הילכך לא בעי קרא אחרינא: מקדש מזבח. ללמדך טעמא שלא ירד משום קדושת מזבח הוא: מזבח אחרינא כתיב. כל הנוגע במזבח יקדש (שמות כט): שעת הכושר. להקטרה לפני פסולו כגון לן ויוצא וטמא: לא היתה לו שעת הכושר. נשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו: ת''ל כבשים. וסמיך ליה וזה אשר תעשה על המזבח: ר' עקיבא אומר. עולה בהאי קרא כתיב: מר מייתי לה מעולה. דלא תרד דאף עולת העוף משמע ומר מייתי לה לקידושי פסולין מכבשים בהמה ולא עוף: כתב רחמנא עולה. משראוי לעלות: ה''ג קמצים שקדשו בכלי איכא בינייהו לתנא דידן לא ירדו לתנא דמתניתא ירדו: קמצים שקידשו בכלי. ונפסלו: לתנאי דידן. רבן גמליאל ורבי יהושע לא ירדו דגמרי לה ממוקדה וממזבח והני בני מזבח ומוקדה נינהו עד שלא נפסלו: לתנאי דמתניתא. רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא ירדו דעולה בעינן אבל מנחה תרד:

הנסכין כשירין והזבח פסול. אי אפשר להיות לנסכין כשירים גמורין כיון דהזבח פסול אלא כלומר כשירין מפסול עצמן: למעוטי מאי. אי למעוטי קטרת קאתי הא תנא ליה סיפא וכן רובע ונרבע קתני בסיפא ולא הוה ליה למיתניא ראוי לו אלא המזבח מקדש את הפסולין: למעוטי קמצים שלא קדשו בכלי. לכאורה אפילו אליבא דר''ש קאי דאמר לקמן (דף פד.) בנשפך דמה דלא ירד חדא דלכולהו תנאי מיבעי ליה לאשכוחי שאין ראוי לו ועוד מדפריך עלה מ''ש מדעולא דההיא דעולא אתיא כר''ש דלרבי יהודה ירדו מדאמר עלה רבי זירא לקמן אף אנן נמי תנינא שנשפך דמה כו' וכי קאמר למעוטי קמצים שלא קדשו בכלי הכי נמי דהוה מצי למימר לרבי יהודה למעוטי אימורי קדשים קלין שהעלן לפני זריקת דמים דירדו אלא משום דאיירי לר' שמעון נקט הכי והקשה ה''ר חיים דהא שמעינן לר' שמעון בהקומץ רבה (מנחות דף כו.) דקומץ לא בעי קידוש כלי וצריך לומר על כרחין דהכא אליבא דרבנן נקט דבעו בקומץ קידוש כלי כדקיימא לן בכל דוכתי ולא כרבי שמעון ולרבי שמעון משכחת לה שאין ראוי לו כגון לבונה קודם קמיצת הסולת שהלבונה ניתרת בקמיצת הסולת ועוד נראה דההיא דעולא ככולי עלמא דבכל דוכתי מייתי לה הכא ובפ''ק דמעילה (דף ז:) ועוד מדפריך מאי שנא מדעולא ולא פריך מ''ש ממתני' שנשפך דמה וכן במעילה דמייתי מדעולא ולא מייתי ממתני' דנשפך אע''ג דמייתי דומה לדומה מתמה משמע דההיא דעולא ככולי עלמא דאפי' ר' יהודה מודה דנעשו לחמו של מזבח ולא דמי לנשפך דמה כיון דאיכא זריקת דמה והא דאמר רבי זירא לקמן אף אנן נמי תנינא לר''ש מוכח שפיר דנעשה לחמו של מזבח ודחי הש''ס דאפילו לרבי שמעון אין כאן ראיה וה''ה דהוה מצי למימר דלר''ש פשיטא וכי איצטריך ליה לעולא לאשמועינן אליבא דר' יהודה: ההוא לאהדורי פוקעין הוא דאתא. ומהא דדרשינן לקמן ועשית עולותיך הבשר והדם עיכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עיכולי גידים ועצמות לא נפקי פוקעין דקסבר האי תנא דלא אמרינן ממילא שמעינן מינה כי היכי דנפקא לן בסמוך מאשר תאכל האש את העולה דדרשינן עיכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עיכולי קטרת ומאן דאית ליה ממילא שמעת מינה הכי נמי הוה מצי למידרש פוקעין מועשית ומ''מ תרוויהו צריכי מאשר תאכל האש דמועשית לא הוה ממעטין קטרת כיון דבר הקרבה הוא כמו בשר ודם ועוד יש לומר דהיינו טעמא דלא נפקא פוקעין מדדרשינן עיכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עיכולי גידים ועצמות משום דהוה מוקמינא ליה משפירשו מן המערכה ועודם על גבי המזבח ולא נפלו לארץ אבל נפלו לארץ אפילו עיכולי עולה אי אתה מחזיר: ואי אתה מחזיר עיכולי קטרת. עיכולי לבונה לא ממעט דמהדרינן להו כדמוכח בהקומץ רבה (מנחות דף כו:) והיינו טעמא דעל המזבח כל הראוי למזבח החיצון קאמר: מה עולה ראויה. וצריך לדקדק בכולה שמעתין דמרבינן כל הקרבנות אע''ג דכתיב עולה: הוה אמינא אפילו מחיים. ובדוקין שבעין ואליבא דרבי עקיבא כדאמר לקמן כתב רחמנא עולה שראוי לעלות: (כל עולין) אפילו מנחה. תימה דבפרק שתי מדות (מנחות דף צ:) ממעטים מנחה מנסכים מדכתב עולה ויש לומר דשאני התם דמסתבר עולה דווקא דכולה כליל דדומיא דנסכים דכולה למזבח אי נמי שאני הכא דכתיב כל הנוגע במזבח יקדש דכל משמע לרבויי אי נמי משום דכתיב זאת תורת דריבה תורה אחת לכל העולין:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד