דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פד - א

תרד שלא ריבו אלא את העולה ודוגמתה דהיינו מין בהמה ועוף ולא מנחה.

מנחה הבאה עם ובגלל הזבח, לדברי רבן גמליאל ורבי יהושע, לא תרד. כפי שהתבאר שהיא בכלל "מוקדה" ו"מזבח". ואילו לדברי כולן, התנאים של הברייתא, דהיינו רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא ורבי שמעון - תרד.

נסכים הבאין בפני עצמן כגון המתנדב להביא יין בלא זבח, לדברי כולן דהיינו רבי יוסי ורבי עקיבא ורבי יהושע ירדו. לרבי יהושע משום שאינם ראויים לאישים, [1] ולרבי יוסי ורבי עקיבא משום שאינם מין עוף או בהמה. ואילו לדברי רבן גמליאל המרבה כל דבר הראוי למזבח, ורבי שמעון שלא מיעט אלא את הבא בגלל הזבח, הרי אלו לא ירדו.

נסכין הבאין עם הזבח, לדברי כולן דהיינו רבי יוסי ורבי עקיבא שלא ריבו אלא מין עוף או בהמה, ורבי יהושע הממעט דבר שאינו ראוי לאישים ורבי שמעון הממעט כל דבר הבא עם הזבח, הרי אלו ירדו. ואילו לדברי רבן גמליאל לחודיה, לא ירדו משום שהם דבר הראוי למזבח.

ומקשינן: מה חידש בזה ריש לקיש, הרי פשיטא הוא שלרבי יהושע לא נכלל בדין זה אלא דבר הראוי לאישים, ולרבן גמליאל כל דבר הראוי למזבח, ולרבי שמעון כל דבר הבא בגלל עצמו, ולרבי יוסי ורבי עקיבא לא נתרבתה מנחה בדין זה!?

ומתרצינן: דין זה עצמו שיש מנחה הבאה בפני עצמה איצטריכא ליה לריש לקיש להשמיענו, וכדרבא, דאמר רבא: מתנדב אדם מנחת נסכים בלא זבח בכל יום, ואף על גב שלא אמרה תורה מנחת נסכים אלא עם הזבח, [ומנחת נדבה לא נתפרשה אלא באחת מחמשת מנחות האמורות בתורה, היינו במתנדב מנחה סתם אבל] מכל מקום מתנדב הוא בפירוש מנחת נסכים לבדה.

ומקשינן" ונשמעינן ריש לקיש דין זה בפירוש כדרבא, ולמה היה לו להאריך בכל אלו הדינים עבור זה?

ומתרצינן: דין נסכים הבאים עם הזבח איצטריכא ליה לריש לקיש להשמיענו שגם באופן דקא מקרב להו לנסכים למחר וליומא חרא ולא הקריבם ביום הביאו את זבחו, לדעת רבי שמעון, ירדו. והוצרך ריש לקיש לחדש זאת, כי סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר מר, "מנחתם ונסכיהם" האמורים בקרבנות החג [במדבר כט] באים ללמדנו שיכול להביאם גם בלילה שאינו זמן הקרבת הקרבן, וכן "מנחתם ונסכיהם" נוסף האמור שם מלמדנו שיכול להביאם גם למחר, [2] ומשום כך נאמר שכנסכים הבאים בפני עצמן דמו, ואינם תלויים בזבח, [3] ואם כן מודי רבי שמעון בזה דלא ירדו, קא משמע לן שחשובים כנסכים הבאים עם הזבח, ואם עלו בפסול, ירדו.

מתניתין:

אלו סוגי הפסולים שנאמר בהם הדין אם עלו לא ירדו:

הלן, אימורים שנפסלו להקטרה, מחמת לינתם בלילה חוץ למזבח ואף על פי כן העלם, או [4] דם שלן ונפסל מזריקה וזרקו על המזבח.

והיוצא, שיצאו האימורים או הבשר או הדם חוץ לעזרה ונפסלו מחמת כן.

והטמא, שנטמאו האימורים.

וקרבן שנשחט במחשבת פסול, שחישב לאוכלו או להקטירו חוץ לזמנו או וחוץ למקומו.

וקרבן שקבלו פסולין לעבודה את דמו, או וזרקו הפסולים את דמו על המזבח, ומחמת כן נמנעת הקטרת האימורים.

בכל אלו הדין הוא שמאחר ועלו לא ירדו.

רבי יהודה אומר: קרבן שנשחט בלילה שהוא פסול, וקרבן שנשפך [5] כל דמה של הבהמה ולא נותר דם לזריקה, [6] וכן קרבן שיצא דמה חוץ לקלעים ונפסל לזריקה משום כך, [7] וממילא נמנעת הקטרת האימורים, באחד משלושת פסולים אלו, אפילו אם עלתה תרד! וביתר הפסולים שלעיל מודה רבי יהודה שאם עלו לא ירדו.

רבי שמעון חולק [8] ואומר: אף בשלושה אלו לא תרד, וטעמו, משום שרבי שמעון אומר, כל שפסולו בקדש שפסולו אירע לאחר שבא לעזרה הקדש מקבלו ומכשירו לענין שאם עלה לא ירד, וכל שלא היה פסולו בקדש אלא נפסל קודם ביאתו לעזרה [9] אין הקדש מקבלו, ואף אם עלה ירד. ואלו שלושת הפסולים, לא נפסלו אלא לאחר שבאו לעזרה, ופסולם בקדש הוא, ומשום כך אם עלו לא ירדו.

ואלו שלא היה פסולן בקדש אלא נפסלו קודם ביאתם לעזרה: הרובע, והנרבע, והמוקצה שהוקצתה ויוחדה לעבודה זרה, והנעבד שעבדו בה עבודה זרה, והאתנן שניתן לזונה, והמחיר שקנה בהמה זו בחליפי כלבו, והכלאים שנולד מתיש ורחל, והטרפה שהוכתה במכה שלא תוכל לחיות עוד מחמתה, והיוצא דופן שהיתה לידתו ע"י שקרעו את דופן אמו והוציאוהו דרך שם, ובעלי מומין.

רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומין שאם עלו לא ירדו.

רבי חנינא סגן הכהנים אומר: דוחה היה אבא את בעלי מומין ומורידן מעל גבי המזבח [ומבואר בגמ' שהיה דוחם כלאחר יד ולא הורידם דרך בזיון בפרהסיא].

ובכל אלו שאמרנו אם עלו לא ירדו, כשם שאם עלו לא ירדו, כך [10] אם ירדו מהמזבח לאחר שעלו שוב לא יעלו! [11]

וכולן היינו בעלי מומין שלדברי רבי עקיבא אם עלו לא ירדו, מכל מקום באופן שעלו חיים לראש המזבח ירדו שאין המזבח מקדש בעלי חיים.

עולה כשירה שעלתה חיה לראש המזבח תרד וישחטנה למטה. אולם אם שחטה בראש המזבח, לא [12] יורידה, אלא יפשיט את עורה וינתחה במקומה שעל ראש המזבח, ויקטירה שם.

גמרא:

תניא בברייתא לפרש את מחלוקתם של רבי יהודה ורבי שמעון שבמשנתנו: רבי יהודה אומר, נאמר בפסוק שממנו למדנו דין המזבח מקדש פסולין "זאת תורת העולה, היא העולה" [ויקרא ו] הרי אלו שלושה מיעוטין: "זאת", "היא", "ה"עולה שמשמעו, העולה המיוחדת ולא כל עולה, ובזה למדנו למעט שאמנם המזבח מקדש את הפסולים, אולם פרט לשלושת פסולים אלו: לשנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים שבכל אלו הדין הוא, שאם עלתה תרד, שלא תאמר, מאחר ונאמר "כל הנוגע במזבח יקדש" הרי נכללו בזה כל הפסולין, לכך מיעטן הכתוב. ומה שמיעט רבי יהודה את שלושת אלו דווקא, היינו משום שפסולם אירע קודם זריקת הדם. [13]

רבי שמעון אומר: לפי שנאמר בפסוק זה "עולה" ולמדנו ממנו שאם עלתה לא תרד, אין לי לידע בזה אלא עולה כשרה, מנין לרבות לדין זה אף בפסולה מחמת שנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, והלן, והיוצא, והטמא, ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ושקבלו פסולין וזרקו את דמו, ואת הפסול מחמת שאת מתנות דמו המיועדים להיות ניתנים למטה מחוט הסיקרא נתנן למעלה, או והמתנות הניתנין למעלה שנתנן למטה, או והניתנין על מזבח החיצון בחוץ להיכל שנתנן בפנים ההיכל, או הניתנים בפנים שנתנן בחוץ, וכן פסח וחטאת ששחטן שלא לשמן ונפסלו מחמת כן, מנין שאף בכל אלו הפסולים הדין הוא שאם עלו לא ירדו?

תלמוד לומר "תורת העולה" שהיא להיות על מוקדה כל הלילה עד הבקר ולא תרד, ריבה הכתוב בזה תורה אחת לכל העולין לגבי מזבח בין כשרים ובין פסולים שאם עלו לא ירדו.

ואחת שריביתי כל אלו הפסולים, יכול שאני מרבה אף את הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, ואתנן, ומחיר, וכלאים, וטרפה, ויוצא דופן, שאף באלו אם עלו לא ירדו?

תלמוד לומר "זאת"! ובא למעט דווקא זאת ולא אחרים!

ומה ראית לרבות את אלו שהוזכרו בתחילה ולומר בהם שאף על פי שנפסלו, אם עלו לא ירדו, ולהוציא מכלל דין זה את אלו השנויים בסיפא?


הערות

[1] דעת שמואל לקמן [צא ב] שהמתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים. ולכאורה לשיטתו אף הנסכים חשובים דבר הראוי לאישים, ואף לדעת רבי יהושע יהיה דינם שאם עלו, ירדו! וכן מבואר ברש"ש ובעולת שלמה שסוגיא זו אינה כשמואל. ובשפת אמת כתב, אפשר לומר, שדינו של שמואל הינו רק במתנדב יין סתם, אבל האומר להביא יין נסכים, דינו כנסכים שהם על מקום השיתין וכמבואר בתוס' בחולין [כג ב ד"ה דאמר].

[2] בדעת רש"י בתמורה [יד א ד"ה מנחתם] נראה, שלכתחילה אין לו להביאם בפני עצמם, שהרי העמיד דין זה באופן שלא נזדמנו לו הנסכים בעת הבאת הקרבן. אולם התוס' בראש השנה [ל ב] תלו דבר זה בדין שירה שמאחר ונסכים הבאים בפני עצמם ספק הוא בגמ' אם טעונים שירה ולא נפשט ספק זה, משום כך לכתחילה יש לו להביאם עם הזבח. ולכאורה מבואר לפי זה, שבקרבן יחיד שאינו טעון שירה, רשאי לכתחילה להביא הנסכים בפני עצמן. אמנם, דעת הרמב"ם [מעשה הקרבנות ב יב] "מביא אדם את קרבנו היום ונסכיו אחר עשרה ימים אחד יחיד ואחד צבור", ומשמע שבכולם רשאי לעשות זאת לכתחילה.

[3] וביותר, שהרי נסכים הבאים עם הזבח, אף לדעת רבי שמעון אם חישב מחשבת פיגול בזבח, אין חייבין על אכילתם משום פיגול, משום שאינם נחשבים דבר הניתר ע"י הזבח, וכמבואר במשנה לעיל [מג א], ואם כן, יותר היה מקום לומר שאין הם תלויים בזבח כלל אף לענין זה, ואם עלו לא ירדו.

[4] רש"י כתב "הלן, בין דם בין אימורים". ולכאורה כוונתו, אימורים שנפסלו בלינה ועלו, או דם שנפסל בלינה ונזרק, [וכן נראה לכאורה מפרש"י לקמן פד ב ד"ה שהרי לן]. וכן מבואר באהבת איתן במשניות שכתב "דם, לרבן גמליאל. אימורים, לרבי יהושע". והיינו שלדעת רבן גמליאל [בתחילת הפרק] דם פסול שעלה לא ירד, ולדעת רבי יהושע לא נאמר דין זה אלא בראוי לאישים. ואמנם, מבואר בזבח תודה, שהוא הדין לענין אימורים, שאם נפסל הדם בלינה אשר מחמת כן אין להקטיר האימורים, מכל מקום אם העלן, לא ירדו.

[5] שיטת רבי יהודה היא שכל שאין דם לזריקה דין הזבח שאם עלה ירד. ואמנם, אם יש דם ורק העלה את האימורים קודם זריקה, כתבו התוס' [לעיל פג ב ד"ה למעוטי] שאף רבי יהודה מודה בזה שלא ירדו. ובזבח תודה הסתפק, מה הדין באופן שנפסל הדם משום לינה וכבר העלה את האימורים, שהדין בזה הוא שאם יזרוק את הדם לא ירדו האימורים, האם כל זמן שלא זרק את הדם יהיה דינם לירד, או שדינם כאימורים שהעלם קודם זריקה ולא ירדו. וכתב מנחת אברהם, שלכאורה דבר זה תלוי בטעמו של רבי יהודה, אם נאמר שסובר הוא שבשביל שלא ירדו צריך שתהיה זריקה, ומה שמועילה העלאה קודם זריקה הוא משום שהדם עומד לזריקה, יש לומר שבאופן שנפסל הדם ואינו עומד לזריקה, ירדו האימורים, אבל אם נאמר שטעמו הוא משום שקרבן שאין לו דם פסול הוא, יש לומר שמאחר ואם יזרוק את הדם הפסול לא ירדו האימורים, הרי שנחשב לקרבן שיש לו דם ולכן אף קודם זריקתו לא ירדו.

[6] כתב הזבח תודה, לכאורה נראה שהוא הדין אם נשפך הדם מצואר הבהמה לרצפה, ואספו לכלי, שמאחר והוא פסול לזריקה אין זריקתו מועילה כלום, ולא גרע מדם שיצא וזרקו שאין מועיל לענין האימורים. אולם כתב, שמא מאחר ואספו בכלי, ודין כלי שרת שמקדשים אף את שאינו ראוי, הרי זה עדיף מפסול יוצא.

[7] ואפילו אם הכניסו לפנים וזרקו, ירדו האימורים. והנה, דעת התוס' לקמן [פז ב], שאף רבי יהושע הסובר במשנה לעיל דם פסול שעלה ירד, מודה הוא בדם פסול הנזרק על המזבח שלא יקנחנו משום שקלטו מזבח. ובכתבי הגרי"ז [לעיל כז ב] כתב, שבפשוטו אף רבי יהודה הסובר שאם יצא דמה ירדו, מודה בדבר זה. והקשה, מאחר ומבואר בגמ' לעיל [כז ב] שאם נקלט הדם על המזבח מודה רבי יהודה שאינו נחשב כנשפך דמה ואם עלו האימורים לא ירדו, אם כן מדוע בשיצא דמה סובר רבי יהודה שירדו האימורים, הלא אין דם זה נחשב ל"נשפך" שהרי מזבח קולטו! ? וכתב ליישב על פי המבואר בחדושי רבנו חיים הלוי [פסולי המוקדשין יד], שתתכן זריקה אשר כלפי הדם הנזרק חשובה היא זריקה, ואילו כלפי הקרבן אינה חשובה זריקה, ומשום כך, דם שנפסל משום "יוצא" ונזרק על המזבח, הרי שכלפי הקרבן אין כאן זריקה ונחשב כנשפך הדם, ואם העלה את האימורים יורידם, כיון שכלפיהם לא היתה זריקה, ומה שאין כן כלפי הדם עצמו חשובה זו זריקה ונעשה לחמו של מזבח, ואף לדעת רבי יהודה אין דינו לירד. אמנם, בזבח תודה כתב, שלדעת רבי יהודה אף הדם עצמו שיצא, אם זרקו הרי זה ירד.

[8] בביאור מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, כתב בחדושי רבי אריה לייב, בדין הנלמד מהפסוק "זאת תורת העולה" שהפסולים שעלו לא ירדו, לא נתחדש עיקר ענין זה שנעשו לחמו של מזבח, שהרי זאת למדנו כבר ממה שנאמר "כל הנוגע במזבח יקדש" אלא ענינו הוא שאלמלא מקרא זה היינו אומרים שאין המזבח מקדש פסולים אלא לאחר זריקת הדם שאז הם ראויים לו שחל עליהם דין הקרבה, ונתחדש בזה, שאף אם נפסלו קודם זריקה נאמר דין זה שאם עלו לא ירדו, שראויים הם למזבח וממילא נעשו לחמו של מזבח. ויסוד דין זה הוא ע"י דין קידוש מסויים שחל על הפסולים לענין להחשיבם ראויים למזבח, ומעתה, סובר רבי שמעון שדין קידוש זה חל ע"י השחיטה ולכך אף אם לא נזרק הדם כהלכתו ראויים הם למזבח ואם עלו לא ירדו. ואף רבי יהודה מודה בעיקר דין זה, אלא שסובר שבאלו הפסולים גוף הפסול שבהם מונעם מדין זה שאם עלו לא ירדו ואין המזבח מקדשם. ואין לומר שדעת רבי יהודה היא שבשביל קידוש זה לא די בשחיטה בלבד, וצריך לזה גם זריקת הדם, שהרי מבואר בתוס' לעיל שאף לדעת רבי יהודה אם עלו האימורים קודם זריקה לא ירדו.

[9] כן פירש רש"י ענין פסולו בקודש. ובשיטה מקובצת הקשה, וכי רובע ונרבע שאם עלו לא ירדו, האם א מדובר גם באופן שנפסלו לאחר שבאו לעזרה? ולכך פירש, שפסולו בקודש היינו דבר שיש לו הכשר במקום אחר. ואמנם נשפך הדם אין לו הכשר במקום אחר, אבל מכל מקום כיון שנשחט בהכשר, נחשב פסולו בקודש, ואין צריך שיהיה לו הכשר במקום אחר, ובנשחטה בלילה יש לו הכשר במקום אחר, כיון שהלילה כשר להעלאת איברים ופדרים.

[10] בביאור לשון המשנה "כשם" שאם עלו לא ירדו "כך" אם ירדו לא יעלו, כתב השפת אמת, שכשם שאין במזבח מקדש אלא אם העלם מדעת, וכדין כלי שרת שאינם מקדשים אלא מדעת, כך אם ירדו מדעת לא יעלו, אבל אם נפלו מעצמם יעלו.

[11] בדין זה שאם ירדו לא יעלו, הסתפק מרן הגרי"ז, אם ענין קידוש מזבח הנו קידוש גמור להקטרה, אלא שכשירדו פקע הקידוש שאינו אלא כל זמן שהוא על המזבח, או שאמנם אף לאחר שירדו לא פקע הקידוש ורק שכל ענין הקידוש הוא כלפי דין זה שלא ירדו.

[12] בזבח תודה העלה מדברי רש"י לקמן [פה א], שאם רצה להורידה ולנתחה רשאי, ולא אמרה המשנה אלא שמותר להפשיט ולנתחה במקומה. אולם בשפת אמת כתב, שאסור להורידה משום שנתקדשה בקדושת מזבח, שהרי אם מזבח מקדש פסולים, כל שכן שמקדש כשרים, ולכן חייב להפשיטה במקומה, וכן הביא מדברי הרמב"ם שכתב שאסור להורידה. ומה שפירש הרע"ב במשניות שמדובר בכשרה, היינו משום שפסולה נקרבת ללא הפשטת עורה.

[13] כן פירש רש"י. ובתוס' [ד"ה פרט] כתבו, מסתבר לרבי יהודה לרבות את אלו שמצינו להם הכשר במקום אחר, ולמעט את אלו שלא מצינו להם הכשר בשום מקום, והיינו כפי המבואר בגמ' לקמן בטעמו של רבי יהודה. והקשה בטהרת הקדש, מדוע אם כן הוצרך רש"י לפרש טעם זה שהוא משום שפסולם אירע קודם זריקה? וכתב, כי מאחר והגמ' לקמן מקשה, "וכי דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו"? ותירצה, שרבי יהודה הסמיך דבריו על הדרשה של "זאת תורת העולה", אם כן קשה, מה ראה רבי יהודה לרבות את אלו ולמעט את אלו, ומשום כך פירש רש"י טעם זה שמיעט את אלו שנפסלו קודם זריקה.

תרד שכן לשיטת שניהם, במנחות לא נאמרה ההלכה שאם עלו אין יורדים, שאינן דומות לכבשים. מנחה הבאה עם הזבח כלומר, מנחת נסכים שמביאים עם קרבן עולה או שלמים, והיא קריבה כליל על גבי המזבח, אם נפסלה, לדברי רבן גמליאל ור' יהושע — לא תרד שהרי היא ראויה לאישים, ואילו לדברי כולן — תרד, אם משום שאינה דומה לכבשים (לשיטת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא), ואם משום שאינה באה לעצמה (לשיטת ר' שמעון).

נסכים הבאין בפני עצמן יין שנדר אדם כדי לנסכו על המזבח, ולא יחד עם קרבן, לדברי כולן — ירדו, אם משום שאינם דומים לכבשים (לשיטת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא), ואם משום שאינם ראויים לאישים (לשיטת ר' יהושע). ואילו לדברי רבן גמליאל ור' שמעון — לא ירדו, שהרי הם ראויים למזבח (לשיטת רבן גמליאל), והם באים לעצמם (לשיטת ר' שמעון). נסכין הבאין עם הזבח, לדברי כולן — ירדו, אם משום שאינם דומים לכבשים (לשיטת ר' יוסי ור' עקיבא), ואם משום שאינם ראויים לאישים (לשיטת ר' יהושע), או משום שאינם באים לעצמם (לשיטת ר' שמעון), לדברי רבן גמליאל לחודיה [לחוד] — לא ירדו, שהרי ראויים הם למזבח.

ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא, שהרי כל זה בכלל הדברים שכבר נאמרו, ומה חידש ריש לקיש בדבריו? ומשיבים: ההלכה בדין מנחה הבאה בפני עצמה איצטריכא ליה [הוצרכה לו לריש לקיש], להשמיענו שמנחה הבאה עם הזבח יכולה גם לבוא בפני עצמה, אם אדם מתנדב כן בפירוש. וכדברי רבא, שאמר רבא: מתנדב אדם מנחת נסכים, כלומר, מנחה עם נסכים שציותה התורה להביא עם הזבח, בכל יום, ולא רק עם הזבח.

ושואלים: אם כן, נשמעינן [שיאמר לנו ריש לקיש כלומר: אמר במפורש] כדברי רבא, ולא בדרך עקיפה! אלא, דינם של נסכים הבאים עם הזבח, שהוזכרו בדבריו במפורש, איצטריכא ליה [הוצרך לו] לריש לקיש להשמיענו, במקרה דקא מקרב להו למחר וליומא חרא [שהוא מקריב אותם למחר וליום שאחריו], ולא ביום שהקריב את הקרבן.

שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ואמר מר [החכם] בדרשת הכתוב: "מנחתם ונסכיהם" (במדבר כט, יח) — אפילו בלילה הם קרבים, אף שהזבח שבאו עמו קרב ביום, "מנחתם ונסכיהם" — גם למחר (לאחר שכבר קרב הזבח שבאו עמו) הם קרבים, אם כן, כנסכים הבאין בפני עצמן דמו [הם נחשבים], ומודי [ומודה] ר' שמעון שלא ירדו, קא משמע לן [משמיע לנו] שהריהם כנספחים לקרבן, וירדו.

א משנה אלו הם הדברים שאף שנפסלו, אם עלו על המזבח לא ירדו: הלן דם, או אימורים, או איברי עולה, שעבר עליהם הלילה מחוץ למזבח, והיוצא מתחום העזרה, והטמא, ושנשחט במחשבה להקריבו חוץ לזמנו וכן במחשבה להקריבו חוץ למקומו, והזבח שקבלו את דמו אנשים שהם פסולין לעבודה, וכן שזרקו פסולים את דמו.

ר' יהודה אומר: הזבח שנשחט בלילה, וכן בהמת קדשים שנשפך דמה, וכן זו שיצא דמה חוץ לקלעים ונפסלה בכך, גם אם עלתה תרד. ר' שמעון אומר: כל אחת מאלה, אם עלתה לא תרד, משום שהיה פסולו של קרבן זה בקדש. שכך היה ר' שמעון אומר ככלל: כל קרבן פסול שפסולו חל בקדש תוך כדי עבודה במקדש — הקדש מקבלו, וכיון שעלה על המזבח לא ירד. וכל שלא היה פסולו בקדש ומתחילה לא היה ראוי להקרבה — אין הקדש מקבלו.

ואלו הם שלא היו פסולן בקדש, ואם עלו ירדו: בעל חיים הרובע את האדם, וכן בעל חיים הנרבע על ידי אדם, והמוקצה (המופרש) לעבודה זרה, והנעבד כעבודה זרה, והאתנן (שכרה של הזונה), והמחיר שקנו בו כלב, והכלאים, והטרפה (שנפגע או שחלה וסופו למות), והיוצא דופן (שנולד בחיתוך דופן הרחם ולא באופן טבעי) ובעלי מומין. ר' עקיבא מכשיר בבעלי מומין, וסבור שאם עלו, לא ירדו. ר' חנינא סגן הכהנים אומר: דוחה היה אבא את בעלי מומין מעל גבי המזבח.

ושבים לתחילת המשנה, לאלו שאם עלו לא ירדו, ומוסיפים: כשם שאם עלו לא ירדו, כך מצד שני אם ירדו שוב לא יעלו. וכולן, גם אלו שאם עלו לא ירדו, במקרה שעלו חיים לראש המזבח — ירדו, שבהמה חיה אינה ראויה למזבח, אלא לאחר שחיטה. עולה שעלתה חיה לראש המזבח — תרד, שלכתחילה אין שוחטים בראש המזבח, אבל אם שחטה בראש המזבח — יפשיט וינתחה במקומה, ואין מורידים אותה עוד.

ב גמרא ובטעמי שיטות התנאים שנשנו במשנה תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: בכתוב ממנו למדנו שהעולים למזבח לא ירדו, נאמר: "זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח" (ויקרא ו, ב) — הרי אלו שלשה מיעוטין: "זאת", "היא", וה"א של "העולה", פרט לשנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, שאם אחת מהן עלתה למזבח — תרד.

ר' שמעון אומר: נאמר בכתוב זה "עלה" — אין לי אלא עולה כשרה, מנין לרבות גם זו שנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, והלן, והיוצא, והטמא, ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ושקבלו פסולין וזרקו את דמו, או דם הזבחים

הניתנין למטה מחוט הסיקרא, כגון דם העולה והאשם והשלמים, שנתנן למעלה, או דמי חטאת שצריכים להינתן למעלה שנתנן למטה, וכן הקרבנות שדמיהם ניתנין בחוץ על המזבח החיצון שנתנן בפנים בהיכל, וכן אלו שדמם ניתן בפנים (החטאות הפנימיות) שנתנן בחוץ, וקרבן ה

פסח וחטאת ששחטן שלא לשמן, אף על פי שכולם פסולים, מנין שאם עלו למזבח לא ירדו? תלמוד לומר: "תורת העלה" — ריבה הכתוב שתהא תורה (הלכה) אחת לכל העולין, שאם עלו — לא ירדו.

יכול שאני מרבה גם הרובע והנרבע, והמוקצה והנעבד, ואתנן ומחיר, וכלאים וטרפה ויוצא דופן? תלמוד לומר: "זאת", למעט.

ושואלים: ומה ראית לרבות את אלו שמנינו ולהוציא את אלו? ומשיבים: אחר שריבה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

even that meal offering shall descend, as it is not similar to lambs. With regard to a meal offering that comes with an animal offering, either a burnt offering or peace offering, according to the statements of Rabban Gamliel and Rabbi Yehoshua, it shall not descend, as it is meant for consumpion by the fire. According to the statements of everyone else, i.e., Rabbi Shimon and the tannai’im of the baraita, it shall descend, as it is neither offered by itself nor is it an animal.

Reish Lakish continues: With regard to libations that come by themselves, according to the statements of everyone, i.e., Rabbi Yosei HaGelili, Rabbi Akiva, and Rabbi Yehoshua, they shall descend, but according to the statements of Rabban Gamliel and Rabbi Shimon, they shall not descend. With regard to libations that come with an animal offering, according to the statements of everyone, they shall descend, while according to the statement of Rabban Gamliel alone, they shall not descend.

The Gemara questions the need for such a summary: Isn’t it obvious? The Gemara answers: It was necessary for him to state the halakha in the case of a meal offering that comes by itself, and this is in accordance with the statement of Rava. As Rava says: A person can volunteer to bring a meal offering that normally accompanies libations, on any day, even without offering the libations and animal offering that it normally accompanies. Although the summary is itself obvious, it is nevertheless stated to indicate that it is possible to offer such a meal offering.

The Gemara asks: If the intent of his summary is to express his agreement with the statement of Rava, then let Reish Lakish teach us explicitly that the halakha is in accordance with the statement of Rava. The Gemara answers: It was necessary for the case of libations that come with an animal offering, as the halakha in such a case is that he may sacrifice the libations the next day and on a later [ḥara] day sometime after sacrificing the animal offering that they accompany.

Accordingly, it may enter your mind to say that since the Master says that the verse: “And their meal offering and their liba-tions” (Numbers 29:18), indicates that libations may be offered at night, and the phrase “and their meal offering and their libations” indicates that libations may be offered the next day and on a later day, perhaps libations offered on a later date than the animal itself are to be considered as libations which come by themselves, and Rabbi Shimon would concede that they shall not descend. Reish Lakish therefore teaches us the case of libations that accompany an animal offering, to indicate that such libations are still considered as those that accompany an animal offering and that they shall descend from the altar.

MISHNA: These are the items that even if they were disqualified, if they ascended the altar they shall not descend: Blood, sacrificial portions, or limbs of a burnt offering, any of which were left overnight off the altar, or that emerge from the Temple courtyard, or that become ritually impure, or that came from an animal that was slaughtered with the intent to sacrifice it beyond its designated time or outside its designated area, or an offering that people unfit to perform the Temple service collected and then sprinkled its blood.

Rabbi Yehuda says: In the case of a sacrificial animal that was slaughtered at night, or one whose blood was spilled on the floor of the Temple without its being collected in a vessel, or one whose blood emerged outside the curtains, i.e., outside the Temple courtyard: Even if it ascended upon the altar it shall descend. Rabbi Shimon says: In all these cases, if it ascended it shall not descend, because its disqualification occurred in sanctity. As Rabbi Shimon says: With regard to any unfit offering whose disqualification occurred in sanctity, i.e., in the course of the Temple service, the sacred area renders the offering acceptable, and if it ascended onto the altar it shall not descend. But with regard to any offering whose disqualification did not occur in sanctity but rather was unfit initially, the sacred area does not render the offering acceptable.

And these are the offerings whose disqualification did not occur in sanctity: An animal that copulated with a person, and an animal that was the object of bestiality, and an animal that was set aside for idol worship, and an animal that was worshipped as a deity, and an animal that was given as payment to a prostitute or as the price of a dog, and an animal born of a mixture of diverse kinds, and an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [tereifa], and an animal born by caesarean section, and blemished animals. Rabbi Akiva deems blemished animals fit in the sense that if they ascended they shall not descend. Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, says: My father would reject blemished animals from upon the altar.

Concerning those animals that, if they ascended, do not descend, just as if they ascended the altar they shall not descend, so too, if they descended they shall not then ascend. And all of them that if they ascend they do not descend, if they ascended to the top of the altar alive they descend, as an animal is fit for the altar only after it is slaughtered. A burnt offering that ascended to the top of the altar alive shall descend, as one does not slaughter an animal atop the altar ab initio. But if one slaughtered the animal at the top of the altar, he should flay it and cut it into pieces in its place, and it is not removed from the altar.

GEMARA: It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The verse from which is derived the halakha that items that ascended upon the altar shall not descend, states: “This is the law of the burnt offering: It is the burnt offering on the pyre upon the altar” (Leviticus 6:2). These are three terms of exclusion used in the verse: “This,” “it,” and “the,” from which it is derived that three instances are excluded from this halakha: A sacrificial animal that was slaughtered at night, and one whose blood was spilled, and one whose blood emerged outside the curtains, i.e., outside the Temple courtyard. With regard to these cases, the halakha is that if one of them ascended upon the altar it shall descend.

Rabbi Shimon says: From the usage of the term “burnt offering” I have derived only with regard to a fit burnt offering that it shall not descend. From where is it derived that the verse also includes a sacrificial animal that was disqualified, such as one that was slaughtered at night; or whose blood was spilled; or whose blood emerged outside the curtains, i.e., outside the Temple courtyard; or that was left overnight; or that emerged from the Temple courtyard, or that became ritually impure; or that came from an animal that was slaughtered with the intent to sacrifice it beyond its designated time or outside its designated area; or an offering that people unfit to perform the Temple service collected and then sprinkled its blood?

In addition, from where is it derived that the following are also included in this halakha: Those offerings whose blood is to be placed below the red line that divided between the upper and lower halves of the external altar, i.e., a burnt offering, a guilt offering, or a peace offering, but it was placed above the red line; and a sin offering, whose blood is to be placed above the red line, that had its blood placed below the red line; and those offerings whose blood is to be placed outside, on the external altar, that had their blood placed inside, in the Sanctuary; and those offerings whose blood is to be placed inside that had their blood placed outside?

And in addition, with regard to a Paschal offering or sin offering that were slaughtered not for their sake, from where is it derived that if they ascended upon the altar they shall not descend? The verse states: “The law of the burnt offering,” which included in one law all items that ascend upon the altar, establishing the principle that if they ascended the altar they shall not descend.

One might have thought that I should also include an animal that copulated with a person, and an animal that was the object of bestiality, and an animal that was set aside for idol worship, and an animal that was worshipped as a deity, and an animal that was given as payment to a prostitute or as the price of a dog, and an animal born of a mixture of diverse kinds, and an animal that is a tereifa, and an animal born by caesarean section. Therefore, the verse states: “This,” to exclude these types of disqualifications, which descend even after they have ascended the altar.

The Gemara asks: And what did you see as reason to include those and exclude these? The Gemara answers: After noting that the verse included

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא נסכים הבאים בפ"ע לד"כ ירדו. ע"כ ס"ל לר"ל דהמתנדב יין מנסכו לספלים ודלא כשמואל לקמן (צא:) דמזלפו ע"ג האשים דלדידיה לר' יהושע ל"י. ולפ"ז קשה לקמן דפריך פשיטא אמאי לא משני דאתי לאפוקי משמואל. וע"כ צ"ל דס"ל לתלמודא דזה לא איצטרך לאשמעינן כיון דסתם מתניתין במנחות (עד:) דלא כוותיה. ומזה נסתייע פסק הרמב"ם פט"ז מהל' מעה"ק הל' י"ד דלא כשמואל והכ"מ נדחק שם בזה:

שם נסכים הבאים עם הזבח אצ"ל כו'. ק"ל מדוע ל"ק מנחה הבאה עם הזבח דקדים:

במשנה הרובע כו'. התוי"ט דקדק מדוע לא תני הנוגח כמו בר"פ דלעיל. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דלר' יהודה דפוטר שור ההקדש מן המיתה בב"ק (מד ב) ה"ה דמותר להקרבה. ול"ד לעפ"י עד אחד או עפ"י הבעלים דהתם שור בר מיתה הוא אלא שמחוסר עדים. והכא כולהו איירי כשאירעו פסולייהו לאחר שהוקדשו כמש"כ התוס' לקמן (ע"ב) בד"ה ומוציא. ועמש"כ בר"פ דלעיל בס"ד:

תד"ה זאת. אבל העולה קמא אתא לעולה ראשונה כו'. וכ"כ בנדה (מ). וצ"ע דהתם מהעולה דוערך דבסוף הפרשה קדריש. ואם ר"ל דכמו דדריש התם עולה ראשונה ה"נ נדרוש הכא ל"י לאיזה ענין הוא. ולפי גי' הבה"ז כאן ברש"י דפסחים ע"ש יש ליישב קצת דבריהם. ואולי כוון לזה הבה"ז ולחנם השיג עליו הצ"ק. אח"ז מצאתי להצ"ק במנחות (כו ב) שעמד בזה ע"ד:

בא"ד וא"ת הא ר"י סבר כו' רצפה מקדשה כו'. עי' לקמן (פז) תד"ה כבש וצע"ק:

מנחה הבאה. בלולה כולה בגלל עצמה כגון המתנדב מנחת נסכים בלא זבח דאפשר לעשות כן כדלקמן (דף צא:): לדברי כולן. ר''ג ור' יהושע דמתני' דמרבי כל הראוי לאשים ולר''ש נמי דמרבי כל הבא בגלל עצמו אם נפסלה ועלתה לא תרד וכי פליג ר'''ש בבאה בגלל זבח: לדברי רבי יוסי הגלילי ור''ע תרד. דהא לא מרבו אלא עולה ודוגמתה מין בהמה ועוף ולא מנחה: הבאה עם הזבח. כלומר בגלל זבח: לדברי כולן תרד. אם פסולה היא תרד לרבי יוסי הגלילי ור''ע ור''ש לדברי ר''ג ורבי יהושע לא תרד דהא (כתיב) מוקדה ומזבח הואי: נסכים הבאין בפני עצמן. כגון המתנדב יין בלא זבח דתנן במנחות (דף קד:) מתנדבין יין: לדברי כולן. רבי יוסי ור''ע ור' יהושע ירדו לדברי ר''ג ור''ש לא ירדו: ה''ג פשיטא. דהכי הוא דלרבי יהושע מידי דבר מוקדה אין דלאו בר מוקדה לא לר''ג כל דבר מזבח ולר''ש בא בגלל עצמו ולתנאי דמתני' מנחה לא: מנחה הבאה בפני עצמה איצטריך ליה. ולאשמועינן דיש מנחת נסכים הבאה בפני עצמה כדרבא: מתנדב אדם מנחת נסכים. בלא זבח ואף על גב שלא אמרה תורה מנחת כליל (הבאה) אלא הבאה בגלל זבח היכא דפריש פריש: ונשמעינן. ר''ל בהדיא כדרבא: נסכים הבאים בגלל זבח אצטריכא ליה. לר''ל לאשמועינן דלר''ש ירדו וכגון דקא מקריב להו למחר וליומא חרא דקי''ל לעיל (דף מד.) אדם מביא זבחו היום ונסכיו מכאן ועד י' ימים ונפקא לן מהא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם יתירי דכתיבי בקרבנות החג להכי כתיבי: מתני' הלן. בין דם בין אימורים: רבי יהודה אומר כו'. בהנך תלתא פליג ומודי בשארא וטעמא יליף בגמ': שהיה פסולו בקדש. משבאת לעזרה נפסלה: כל שפסולו בקדש כו'. בגמ' יליף טעמא: מכשיר. דאם עלו לא ירדו ובגמ' מוקי לה בדוקין שבעין הואיל וכשרין בעופות לכתחילה: דוחה. ומורידן: כשם שעלו לא ירדו. אכל פוסלין דתנן בהו לא ירדו כך אם ירדו לאחר שעלו לא יעלו עוד: גמ' זאת היא העולה. זאת מיעוטא והיא מיעוטא וה''א דהעולה מיעוטא דמשמע העולה המיוחדת כשרה ולא פסולה למעוטי פסולין אתו שאפילו עלו ירדו ולא תימא כל הנוגע במזבח לכל פסולין אתא ומסתבר דהני ממעט שפסולן לפני זריקה ולקמיה מפרש שאר פסולין מנא ליה דלא ירדו ולא ממעט להו מהכא כגון נשחט חוץ לזמנו דפסולו לפני זריקה: תורת העולה. שהיא על מוקדה שתהא שם הלילה עד הבקר ולא תרד:

הלן והיוצא. אע''ג דתני אלו תנא ושייר הנך דחשיב בברייתא בגמ' ושמא משום דמהני דהכא שמעינן דכ''ש הנהו ובברייתא נמי בגמ' דהנך דירדו לא חשיב זקן וחולה ומזוהם ונדמה וטומטום ואנדרוגינוס ושמא הוי בכלל הנהו דחשיב: וחוץ למקומו. תימה דבפ' התודה (מנחות דף עט.) אמרינן חטאת ששחטה חוץ למקומו רבא אמר תרד כו' ור''ת גורס תודה דאיירי בה התם ומיהו בזה לא הועיל כלום וי''ל דהועיל דשאני תודה דהוי קדשים קלים וליכא מעילה באימורין מקמי זריקה וכי שחיט חוץ למקומו לא מתירה הזריקה למעילה לכך תרד דהא חסירה זריקה החשובה בה אבל חוץ לזמנו לא ירד משום דמרצה לפיגולו לקובעו בכרת כדאי' במסכת מעילה (דף ב.) גבי מעילה וה''ה באם עלו לא ירדו כי האי גוונא אבל הכא בשמעתין מיירי בקדשי קדשים דאיכא מעילה קודם זריקה להכי כי איפסלא בחוץ למקומו לא תרד דבזריקה החסירה אין קפידא דלא מהני מידי וכי האי גוונא מפליג בסמוך (דף פה.) גבי אימורין שהעלן לפני זריקה בין קדשים קלים בין קדשי קדשים וקשה לי פסח שלא לשמו אמאי לא ירד מאי שנא משלא במקומו בתודה דאידי ואידי קדשים קלים ומחשבה פסולה קודם זריקה וי''ל פסול דשלא במקומו חמיר טפי מפסול דשלא לשמו והוי כמו שחטן בדרום בקדשי קדשים דירדו לר' יהודה פ''ק דמעילה (דף ב:) דהיינו נמי חוץ למקומו ובפרק התודה (מנחות דף עט.) נמי מוכח דחוץ למקומו נמי דירד היינו דוקא לר' יהודה אבל לר''ש לא ירדו אי נמי שלא לשמו קיל לפי שכשר בכל הזבחים לבד חטאת ופסח וצריך עיון אי מצי למימר דגבי תודה מיירי דחשיב לאכול הבשר חוץ לירושלים אין המקום ראוי לשום זבח לכך תרד אבל חישב לאכול בשר חטאת ואשם חוץ לקלעים או להקטיר אימורי קדשים קלים חוץ לקלעים לא ירד כיון דזה המקום ראוי לקדשים קלים לאכילת שלמים: הגה''ה ושקבלו פסולין וזרקו דמן. בגמ' (לקמן דף פז:) פליגי ר' יוחנן ור''ל אי מיירי דקבלו וזרקו דתרוייהו נעשו בפסולין וכמו כן מדקדק בריש מעילה (דף ה.): כל שפסולו בקדש. שאירע לאחר שחיטה שנתקדש בכלי כדפרישי' לעיל בפ' חטאת העוף (ד' סח: ד''ה אמר): זאת היא העולה. זאת תורת העולה היא העולה זאת והיא וה''א דהעולה שני היינו ג' מיעוטין אבל העולה קמא אתא לעולה ראשונה כדקאמר רבא בפ' תמיד נשחט (פסח י' דף נח:) ותורת הוי רבוי לרבות איזה פסולין דאם עלו לא ירדו כרבי יהודה דלא ממעט אלא הנך ג' ואם תאמר הא ר' יהודה סבר לעיל בפ''ק (דף יד.) רצפה מקדשה במזבח א''כ כולן עלו והיכי משכחת לה פסול בפיגול ונותר וטמא וי''ל כגון שיש הפסק בין הבהמה לרצפת העזרה: פרט לנשחטה בלילה. רובע ונרבע לא צריכי מיעוטא לרבי יהודה וכל הני דמרבה ר''ש מרבה נמי רבי יהודה כדלקמן (דף פה:) ומסתבר לרבות הני טפי משום דמשכח להו היכשרא ואם תאמר קדשי קדשים ששחטן בדרום דקאמר בריש מעילה (דף ב:) תרד לר''י הא לית ביה מיעוט רביעי וי''ל משום דדרשינן לעיל בפרק כל הפסולין (דף לו.) כל דבר רע ריבה חטאת ששחטה בדרום (דאם עלו לא ירדו) ושנכנס דמה לפנים ואף על גב דקרא ללאו שמעינן נמי דאם עלתה תרד א''נ שחט בדרום כעין שחיטת חוץ היא: הניתנין למעלה שנתנן למטה כו'. בכל הני מודה רבי יהודה והכי אמרינן לעיל בפרק ב' (דף כז:) קתני מיהא הניתנין למטה שנתנן למעלה ולא פליג רבי יהודה ובפ' כל הפסולין (לעיל דף לו.) נמי אמרינן דלא פסל רבי יהודה במחשבה דלמטה למעלה ולמעלה למטה כי היכי דפסיל במחשבת הינוח משום דרבי יהודה לטעמיה דאמר שלא במקומו כבמקומו דמי ותימה דבריש מעילה (דף ב:) משמע דפליג רבי יהודה גבי קדשי קדשים ששחטן בדרום דרבה אמר אם עלו ירדו ורב

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד