דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פט - א

מתניתין:

כל קרבן התדיר, שמקריבין אותו לעתים יותר קרובות מחבירו, קודם הוא את חבירו להקרבה [ולאכילה]. [1]

ומבארת המשנה אלו הם הקרבנות הקודמין לחבריהם משום תדירותם:

בשבת שחל בו ראש חדש, מוספי שבת קודמין למוספי ראש חדש. בראש השנה, שהוא גם ראש חדש, מוספי ראש חודש קודמין למוספי ראש השנה.

ומקור הדין שתדיר קודם, למדים ממה שנאמר בפרשת קרבנות המוספין "מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד, תעשו את אלה [את קרבנות המוספים] ", ומשמע שקרבן התמיד נעשה קודם קרבן המוסף, משום שהתמיד תדיר מהמוסף. [2]

גמרא:

ודנה הגמרא: מנא לן שכל התדיר מחבירו קודם הוא?

ומקשה הגמרא: מה היא השאלה "מנא לן"? הרי התשובה לשאלה הזאת מצויה בדברי התנא במשנה, כדקאמר טעמא, שלומדים את הכלל שתדיר קודם לשאינו תדיר מהפסוק "מלבד עולת הבקר, תעשו את אלה [את קרבנות המוספים] "!?

ומבארת הגמרא: השאלה "מנא לן", היא דלמא, שמא אין ללמוד מהפסוק "עולת הבקר" אלא רק שתמידין הן דקדמו למוספין משום דתדירי התמידין בכל יום, ולפיכך חשובה היא תדירותן כדי להקדימם למוספים. אבל מוספין למוספין, ששניהם אינם קרבים בכל יום, אלא שאחד תדיר יותר מחבירו, מנא לן שגם בהם נאמר הכלל שקרבן מוסף אחד כשהוא יותר תדיר מקרבן מוסף אחר, שהיותר תדיר קודם?

ועתה מביאה הגמרא את המענה לשאלה "מנא לן שקרבנות מוספין שהם תדירים יותר קודמים למוספים שהם פחות תדירים":

אמר רבי אילעא: דאמר קרא בקרבן מוסף של חג הפסח "כאלה תעשו ליום שבעת ימים". ופסוק זה נאמר לאחר הכתוב "מלבד עולת הבקר תעשו את אלה". ודרשינן, אלה המוספין יהיה דינם כאלה, כאותם שנאמרו למעלה. מלמד הכתוב, כי כשם שהתמידין קודמין למוספין [כמו שלומדים מהפסוק "מלבד עולת הבוקר תעשו את אלה"], כך המוספין עצמן יקדמו זה לזה, כאשר אחד מהן יותר תדיר מחבירו.

אך תמהה הגמרא: והאי, והרי הכתוב "כאלה" הזה, אינו מיותר לדרשה, שהרי מיבעי ליה לגופיה, ללמד על כל שבעת ימי חג הפסח שיקרב בהם קרבן מוסף כמו ביום הראשון?

ומתרצינן: אם כן, שלזה לבד בא הכתוב, ניכתוב "אלה תעשו ליום" גרידא, "כאלה" למה נאמר? אלא ודאי הוא בא לדרוש ממנו שיהיו "אלה כאלה".

ומקשינן: אולי צריך היה הכתוב לומר "כאלה" כי אי כתב "אלה תעשו ליום שבעת הימים", הוה אמינא, כי אלה, אותם שבעת הכבשים האמורים בענין, יתחלקו לשבעת הימים, כבש אחד לכל יום, לכן אמר הכתוב "כאלה", ללמד שבכל יום משבעת הימים יקרבו שבעת הכבשים, ובאמת לא בא הפסוק לדרוש ממנו דרשה נוספת.

ומתרצינן: גם אם היה נאמר "אלה" בלבד, היינו יודעים שבכל יום יקרבו שבעה כבשים, שהרי "אלה תעשו ליום" כתיב, שמשמע ממנו שאת כל שבעת הכבשים האלה יעשו בכל אחד משבעת הימים. ובהכרח, מה שאמר הכתוב "כאלה", הוא בא לדרשה האמורה.

ומקשינן: ואכתי, אי לאו "כאלה", אימא ביאור הפסוק כך הוא: "אלה", הקרבנות האמורים בענין, "תעשו ליום" הראשון. אבל "שבעת ימים", בשאר יומי, יקריב "לחם אשה ריח ניחוח לה'", ולא ידענא כמה יקריב בהם, ולכן נכתב "כאלה", כדי שבהכרח נפרש שמשמעות "כאלה", היא: כמו שמקריבין ביום הראשון כך יקריבו לכל יום משבעת הימים. ובאמת לא בא הפסוק לדרשה שיהיו "אלה כאלה"?

ומתרצינן: אף בלא ה"כאלה" ידענו שבכל יום משבעת הימים יקריבו את כל הקרבנות שנאמרו בענין. משום דאמר קרא "תעשו", ודורשים מזה: שיהו כל העשיות שוות. ולכן "כאלה" בא לדרשה שיהיו אלה כאלה.

אביי אמר: זה ששאלת מהיכן ידענו להקדים מוספין למוספין, הרי מגופה דקרא למדנו זאת. כי אם כן, אם תאמר שרק תמידין קודמין למוספין, לימא קרא "מלבד עולת הבקר", ותישתוק, ולא יאמר יותר. "אשר לעולת התמיד" שהוסיף הכתוב ואמר, למה לי? שהרי פשוט הדבר שעולת הבקר היא עולת התמיד. אלא, בא הכתוב למימר, דהך דתדירא, ואפילו בשאר קרבנות, כגון מוספין למוספין, היא תקדום! [3]

מתניתין:

כל דבר המקודש יותר מחבירו, קודם הוא את חבירו. [4]

ואלו הדברים הקודמין לחבריהם מפני יתרון קדושתם:

דם החטאת קודם להיזרק על גבי המזבח לדם העולה, כששני הקרבנות נשחטו ודמם עומד לזריקה, [5] מפני שדם החטאת הוא מרצה [מכפר] על שגגת חייבי כריתות, וכפרתו גדולה מזו של עולה, שאינה מכפרת אלא על עבירת עשה.

איברי עולה קודמין להקטירן על גבי המזבח לאימורי חטאת, כששניהם כבר נזרק דמם ועומדין להקטרה, מפני שהעולה היא כליל לאישים, ובכך רבה קדושתה לענין הקטרה.

חטאת קודמת לאשם, הן לזריקה והן להקטרה, מפני שדמה של חטאת ניתן בארבע מתנות מחולקות על ארבע קרנות המזבח למעלה, ושיירי דמה נשפכין על היסוד הנמצא בקרקע המזבח. ואילו אשם נזרק על המזבח למטה מחוט הסיקרא, בשתי מתנות בלבד שהן ארבע, ודין שפיכת שייריו לא נאמר בתורה במפורש [אף שדינו גם כן להישפך ליסוד] [6].

אשם קודם לתודה ואיל נזיר, מפני שהאשם הוא קדשי קדשים, ואילו התודה ואיל נזיר קדשים קלים הם. [7]

תודה ואיל נזיר קודמים לשלמים, מפני שהן נאכלין ליום אחד בלבד, ואילו שלמים נאכלים לשני ימים. וטעונין לחם, שביחד עם התודה מביאין ארבעים לחמים ועם איל הנזיר עשרים לחמים. אבל קרבן שלמים אינו טעון לחם כלל.

השלמים קודמין לבכור, מפני שהן טעונין מתן ארבע [שתים שהן ארבע] מדמם למזבח, ואילו בכור אינו טעון אלא מתנה אחת. וכן טעונין השלמים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. אבל בכור אין צריך כל אלו.

הבכור קודם למעשר בהמה, מפני שהבכור קדושתו מרחם, ונאכל לכהנים. ואילו מעשר אינו קדוש מרחם, ונאכל לבעלים.

המעשר קודם לקרבנות העופות, מפני שהוא זבח, שנשחט בסכין, ואילו עוף נמלק ביד. וזבחים חשובים יותר, שהרי כל הקרבנות זבחים הם. ויש בו במעשר קדשי קדשים, דהיינו יש בו שני דברים שהם חלק גבוה, שדמו ואימוריו קרבים למזבח, מה שאין כן חטאת העוף, שאין מקריבין ממנה למזבח אלא דמה בלבד [וכיון שמעשר בהמה קודם לחטאת העוף, כל שכן שיקדים לעולת העוף, שהרי חטאת העוף קודמת לעולת העוף כמו שיתבאר לקמן] [8].

העופות קודמין למנחות, מפני שהעופות הן מיני דמים, וכפרה שנעשית על ידי דם היא כפרה חשובה מאשר כפרה הנעשית על ידי הקטרת קומץ המנחה [שהוא הדבר המקביל לדם הזבח].

מנחת חוטא קודם למנחת נדבה, מפני שהיא באה לכפר על חטא, ולכן קדושתה גדולה יותר.

חטאת העוף קודמת לעולת העוף [בגמרא נלמד מקרא].

וכן קודמת חטאת העוף לעולת העוף בהקדישה. כשמפריש שתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, יקדיש קודם את החטאת.


הערות

[1] מכאן למדים לכל דיני התורה, שיש להקדים את קיום המצוה שהיא תדירה, לקיום המצוה שאינה תדירה. ובקובץ שיעורים להגר"א וסרמן, נסתפק בדין תדיר ושאינו תדיר באופן שיכול לקיימם בבת אחת, האם גם כאן יש עליו דין להקדים התדיר, ולא לעשותם יחד. וביאור הספק הוא, האם הדין הוא להקדים את התדיר, ולכך אף אם יכול לקיימם בבת אחת אין לו לקיימם בבת אחת אלא צריך להקדים את התדיר ואחר כך את האינו תדיר, או שהוא דין שלא לאחר את התדיר, אך אם יכול לקיימם בבת אחת, שאינו מאחר את התדיר, יכול לעשות את שניהם כאחת. ובמקדש דוד כתב, שאם יכול לעשותם בבת אחת אין כלל דין להקדים את התדיר, ויכול לכתחלה לקיימם בבת אחת. ויש לדון, האם הכלל שתדיר קודם לשאינו תדיר, הוא רק דין קדימה, שיש לקיים את התדיר לפני האינו תדיר, או שהוא גם דין דחייה, שאם אין באפשרותו לקיים אלא אחד מהם, יש לקיים את התדיר, ולדחות לגמרי את קיום השאינו תדיר. והרא"ש בשבת, כתב להוכיח שהוא גם דין דחייה, מהגמרא שדנה לגבי נר חנוכה ונר שבת, אם אין לו אלא נר אחד, איזה מהם קודם, האם נר שבת עדיף משום שהוא תדיר, או נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא. ומוכח, שלולי הטעם של פרסומי ניסא, היה קודם התדיר, אף שבכך הוא דוחה את עצם קיום השאינו תדיר. ומבואר מזה, שהוא גם דין דחייה. ובקובץ שעורים, כתב להוכיח מדברי התוספות בסוגייתנו, שאמרו, שאם אין לו אלא קרבן אחד, מקריב את התדיר. ומוכח שדין תדיר קודם לשאינו תדיר הוא אף דין דחייה, שדוחה התדיר את שאינו תדיר.

[2] התוס' [ד"ה כל התדיר] הקשו, הרי במשנה מבואר שהכלל שתדיר קודם לשאינו תדיר נלמד מהפסוק "מלבד עולת הבוקר", ואילו במסכת פסחים [נח ב] מבואר שהמקור לכך שקרבן התמיד קודם לכל הקרבנות, הוא מהפסוק בפרשת צו, "היא העולה", שמשמעותו היא שעולת התמיד היא צריכה להיות העולה הראשונה בבוקר, לפני כל שאר הקרבנות, ולמה הוצרכו לשני פסוקים ללמד שתמיד קודם למוסף. ובתוס' תירצו בכמה אופנים, בתירוצם הראשון כתבו, שצריך שני פסוקים, אחד ללמד שהתמיד קודם למוסף, והשני ללמד שהתמיד קודם לנדרים ונדבות, ואי אפשר ללמוד אחד מהשני לפי שבכל אחד יש מעלה שאין בחברו. כי מהפסוק שתמיד קודם למוסף הייתי אומר שהוא קודם דוקא למוסף, לפי שאינו מצוי אלא פעם ביום, אולם נדרים ונדבות, שקרבים מהן כל יום הרבה, אף שאינו חובה, הרי הם תדירים יותר ממוסף. ואם היה נאמר הכתוב רק לגבי נדרים ונדבות, הייתי אומר שרק בהם, כיון שאין הם קרבן קבוע, אין מעלת התדירות מוסיפה, אולם קרבן קבוע כקרבן מוסף [ובתוספות בפסחים הוסיפו שהוא קרבן ציבור], אין מעלה לתמיד עליו, לכך הוצרכו שני הפסוקים. [ובתוס' בסוגייתנו דחו פרוש זה מדברי הגמרא במנחות, אולם בפסחים נשארו התוספות בתרוץ זה]. ובקרן אורה הקשה על דבריהם, כי מה שאמרו התוס' שנדרים ונדבות יש בהם מעלה כיון שהם מצויים, ומשמע שדין תדיר אינו נוהג דוקא בתדיר שהוא חובה, אלא אף תדיר שהוא במציאות תדיר, שהיות והוא מצוי יותר יש בו גם מעלת התדיר, קשה מהגמרא לקמן [צא א], האומרת שמעלת תדיר היא רק בדבר שהוא חובה, אבל דבר שהוא מצוי אינו נחשב תדיר, והיאך כתבו התוספות שבשלמים יש את המעלה של תדיר [ובעיקר דבר זה שמצוי אינו כתדיר נבאר לקמן]. ועוד כתבו התוס' לתרץ שהוצרכו שני הפסוקים, כי הפסוק המבואר בגמרא בפסחים עיקרו הוא בדין הקטרה, המלמד שהקטרת התמיד קודמת. אולם הפסוק המבואר במשנתנו הוא על העשייה, ועשייה פרושה זריקה, שבעבודת הזריקה גם יש קדימה לתדיר על השאינו תדיר. והגר"א וסרמן בקוב"ש הקשה בדברי התוס', מה החילוק בין זריקה להקטרה, ואם מצאנו שבזריקה יש מעלה לתדיר, אם כן, הוא הדין בהקטרה, וכמו שמזה לומדים לכל המצוות התדירות שקודמות הוא הדין בהקטרה [ותוספות עצמם הקשו על דבריהם שנלמד הקטרה מזריקה, אולם משמע מזה שיש חילוק, וזה צריך באור]. ובקהלות יעקב כתב ליישב, שדין הקטרה של הקרבן אין הוא דין בקרבן בעצמו, ואין בהקטרה שם הקטרה של תמיד, או שם הקטרה של שלמים, אלא דין הוא שכל קרבן שנזרק דמו הרי הוא טעון הקטרה. ולכך, לולי הפסוק "היא העולה", המלמד שגם בהקטרה יש דין קדימה, היינו אומרים שעל אף שבכל מצוה יש דין קדימה לתדיר לפני שאינו תדיר, בהקטרה, שאין בה כלל שם של תמיד בהקטרה, אין בה דין קדימה, לכך צריך ללמד הפסוק של "היא העולה", עולה ראשונה. אולם הביא שם בקה"י שחתנו הגרמ"ש ברמן שליט"א הוכיח שדין הקטרה של כל קרבן וקרבן הוא דין הקטרה מיוחדת של אותו קרבן, ואין הוא דין כללי של הקטרה, לפי שמבואר בגמרא במנחות [פט ב] שקרבן התמיד טעון שני גיזרי עצים בהקטרתו. ואם הקריבו שלא לשמה, אין בו דין שני גיזרי עצים, שהרי הוא כעולה. ומוכח שיש דין הקטרה מיוחד של עולה, ודין הקטרה מיוחד של קרבן תמיד. ובתוס' כתבו עוד ליישב הקושיא, שצריך את הפסוק "היא העולה", עולה ראשונה, כדי ללמדנו שאף למנחת חביתין, שהיא מנחת כהן גדול, הקריבה כל יום בבוקר ובערב, והרי היא תדירה כמו התמיד, ולכך מהפסוק של משנתנו לא הוא לא היה קודם, אולם מהפסוק "העולה" עולה ראשונה, הוא דין קדימה שאינו שייך בדין תדיר. ובקרן אורה כתב ליישב קושית התוס', שמהפסוק המלמד שתדיר קודם הוא דין כשהתדיר והשאינו תדיר לפניו, שבזה אנו אומרים שהתדיר קודם, אולם אם עדיין לא הגיע התדיר לפנינו הייתי אומר כיון שהאינו תדיר לפנינו צריך להקריבו קודם, שבזה לא שייך דין קדימה, שהרי אינו לפנינו, ולכך צריך הפסוק דהעולה ראשונה, שהוא דין מיוחד שהתמיד יהיה ראשון, ולכך אף שהאינו תדיר הגיע קודם, הוא אינו קרב, וכן הוא מפורש בדברי התוספתא, שאף כשהגיע השאינו תדיר קודם אין בו דין קדימה. ובשפת אמת נסתפק כשאין עולה לפנינו להקרבת תמיד ואי אפשר להקריבו כל היום, אם גם בזה נאמר דהעולה עולה ראשונה, והביא בשם האור החיים בפרשת צו, שלא יקריבו שום קרבן. והקשה בשפת אמת מדברי הגמרא במסכת ערכין, שמבואר שם כי בשעת החורבן, בי"ז בתמוז, לאחר שבטל התמיד, היה שייך להקריב קרבן אחר, ומוכח מזה שכאשר אי אפשר להקריב התמיד הרי הוא יכול להקריב שאר קרבנות. והגרי"ז נקט כי גם כאשר בטל התמיד נשאר הדין של "העולה" עולה ראשונה, אולם לאחר ד' שעות, שכבר עבר זמן התמיד, יכולים להקריב שאר קרבנות. אולם מדברי הגמרא שם משמע שאם בטל התמיד, הרי אף קודם ד' שעות אפשר להקריב שאר קרבנות.

[3] מה שמבואר בסוגיין שדין קדימת התמיד למוסף נלמד מהפסוק "מלבד עולת הבוקר", בפשטות נראה שזה הדין שתדיר קודם לשאינו תדיר, וזהו מקור הדין בכל התורה כולה שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. וכן נראה מדברי הגמרא במסכת הוריות, שמביאה דין שכל התדיר מחברו קודם לו, ולומדים מהפסוק "מלבד עולת הבוקר", שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. והקשה החזו"א, מדוע צריך פסוק לדין זה שתדיר קודם? הרי זהו כלל בכל דיני התורה כאשר שיש שתי מצוות, שהמצוה החשובה יותר קודמת, וכמו שמבואר בגמרא בשבת, שנר חנוכה, כיון שיש בו פרסומי ניסא הוא קודם לנר של שבת, ואם כן גם לגבי תדיר, כיון שהוא תדיר הרי הוא קודם. ועוד הקשה, שמדברי התוספתא משמע שדין זה שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם הוא אף כשהגיע השאינו תדיר קודם, וכן הוכיח החפץ חיים בספרו הלקוטי הלכות, ואם נאמר שזהו ככל דיני התורה, הרי כשהתדיר אינו לפנינו לא שייך דין קדימה. וכתב החזו"א שבאמת דין זה שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם הוא דין כללי, ואפשר שהוא סברא, אולם תמיד הקודם למוסף, אף שעיקר דין קדימותו הוא מחמת שהוא תדיר, אולם לאחר שנלמד מהפסוק דין זה, מעתה הוא דין בעצם דתמיד קודם למוסף, אף במקום שלא שייך דין תדיר קודם, ולכך אף כשאינו לפנינו קודם התמיד למוסף, שכך הוא הדין שתמיד קודם למוסף.

[4] הכלל שכל המקודש מחברו קודם לחברו, אם הוא גזרת הכתוב או סברא, עיין מה שנכתוב להלן בעמוד ב'.

[5] במה שמבואר במשנה שאברי עולה קודמים לאימורי חטאת, כתב רש"י, דהיינו שאם נזרק דם שניהם הרי עתה מוטל עליו דין הקטרת חטאת ועולה, ובזה הדין שעולה קודמת. ומשמע מזה, שאם עדיין לא נשחטה העולה, אין עליו דין להקדים הקטרת העולה, וכן כתב הר"י קורקוס להדיא, שכל הדין שאברי עולה קודמים, היינו רק אם כבר נשחטה העולה, והטעם, שכל זמן שלא נשחט עדיין לא מוטל עליו הקטרת העולה ולא שייך בזה דין קדימה. ובקרן אורה הוסיף, שעל אף שאינו חייב לשחוט העולה, אולם אינו מחוייב להקטיר החטאת, כיון שלא שייך בזה קדימה, אולם אם שחט וזרק את דם העולה, הרי הוא חייב להקטירה. והאור שמח חולק, וכתב שבעולה הבאה עם החטאת, אף שעדיין לא נשחטה העולה, הרי הוא צריך לשוחטה ואחר כך להקטירה, כיון שיש עליו דין להביא עולה זו, אם כן שייך בזה דין קדימה. אולם בעולה סתם שאינה באה עם החטאת, בזה אם נזרק החטאת, והעולה עדיין לא נשחטה, לא שייך דין קדימה ומקטיר אימורי החטאת [עיין לקמן בעמוד ב' מה שנבאר עוד].

[6] במשנה מבואר שחטאת חמורה מאשם בכך שדמה ניתן על ד' קרנות ועל היסוד, דהיינו, שחטאת דמה ניתן למעלה בחלק העליון של המזבח, על ד' קרנות המזבח, ומה שנשאר מן הדם דינו להינתן על היסוד. וכתב רש"י, אף על פי שגם דם האשם ניתן על היסוד, בכל זאת חטאת חמורה ממנו, לפי שדין מתן יסוד נאמר בחטאת, ואשם רק נלמד מחטאת. והקשה השיטמ"ק, מה בכך שחטאת נאמר בה דין מתן שיריים ובאשם הוא לא נאמר, והרי אין זו חומרא שיש בחטאת יותר מבאשם. וביארו האחרונים, שכונת רש"י לומר, כיון שבחטאת נאמר בה דין מתן שיריים, הרי יש בה חובה לשייר הדם כדי ליתנו על היסוד. אך באשם, שלא נאמר בו מתן שיריים, והוא רק נלמד מחטאת, אין המתן הזה מחוייב, אלא אם נשאר דם מזריקת האשם, צריך לשפוך את הנותר על היסוד [ועיין בדברי התוספות לעיל [נג] שנראה שלא חילקו בזה]. ובשיטמ"ק כתב לבאר שכונת התנא היא, שלא נאמר שיש מעלה באשם שאין בחטאת, שאשם ניתן דמו על היסוד וחטאת לא, לכך כתבה המשנה, שחטאת ניתן דמה על היסוד, וממילא אנו למדים כי מה שחטאת ניתן דמה על ד' קרנות, הרי הוא חומרא בחטאת שאין באשם.

[7] מבואר בזה, שאשם קודם לתודה ואיל נזיר, כיון שהוא קדשי קדשים, והקשו התוספות, שלכאורה המשנה יכלה להוסיף שיש באשם שהוא מכפר מה שאין כן בתודה, וכתבו התוספות כיון דיש אשם שאינו מכפר, כגון אשם דנזיר, שהוא מביא לאחר שנטמא, ואשם זה אינו מכפר לכך כתבה המשנה הטעם שהוא קדשי קדשים שהוא טעם הכולל לכל האשמות.

[8] במה שמבואר במשנה שמעשר קודם לעופות, משום שהוא קדשי קדשים דמו ואימוריו, וגם שהוא מין זבח. וביאר רש"י, שזבחים שחיטתם בסכין, וכיון שזה בסכין הרי זה זביחה, אולם עופות שדינם במליקה שהיא ביד כמו שמבואר לעיל [סד ב] לכך אינם נקראים מין זבח. והקשה בשפת אמת, שלכאורה יש עוד חומרא שיש בעופות ואין בזבחים, שהרי שחיטת זבחים כשרה בזר, אולם מליקה פסולה בזר, וכן יש בזבחים שאין בעופות, שבזבחים כל מום פוסל אותם להקרבה, אולם עופות רק מחוסר אבר פוסלו להקרבה, ומום שאינו חסרון אבר אינו פוסלו, ואם כן מדוע לא מנתה המשנה חומר זה שיש בזבחים שאין בעופות.

א משנה כל קרבן התדיר (נוהג לעתים תכופות) יותר מחבירו — קודם את חבירו בהקרבה. ומשום כך קרבנות התמידין הקרבים בכל יום קודמין לקרבנות המוספין הבאים רק בימים מיוחדים. מוספי שבת קודמין למוספי ראש חדש כשחל ראש חודש בשבת, כיון שהם תדירים מהם. וכן בראש חודש תשרי שהוא גם ראש השנה, מוספי ראש חדש קודמין למוספי ראש השנה. וכלל זה, שהתדיר קודם נלמד ממה שנאמר במוספי היום הראשון של פסח: "מלבד עלת הבקר אשר לעלת התמיד תעשו את אלה" (במדבר כח, כג), הרי שתחילה מקריבים את עולת התמיד, ואחר כך אלה, קרבנות המוספים.

ב גמרא על דברי המשנה שכל קרבן התדיר יותר מחבירו, קודם לו בהקרבתו, שואלים: מנא לן [מנין לנו] הלכה זו? ותוהים על עצם השאלה: מנא לן [מנין לנו]?! כדקאמר טעמא [כמו שאומר התנא בעצמו במשנה את הטעם]: שנאמר "מלבד עלת הבקר"! ומסבירים את השאלה: אם מכתוב זה בלבד, דילמא [שמא] דווקא קרבנות תמידין הן דקדמו [שקודמים] למוספין משום דתדירי [שהם תדירים] כשלעצמם, שהרי כל יום ויום הם מוקרבים, אבל מוספין למוספין אחרים התדירים פחות מהם, מנא לן [מנין לנו]?

אמר ר' אילעא בתשובה לשאלה זו: לאחר הפסוק "מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה" (במדבר כח, כג) האמור במוספי היום הראשון של פסח, אמר קרא [המקרא]: "כאלה תעשו ליום שבעת ימים" (במדבר כח, כד), ללמדנו שיהיה דינם של אלה המוספים הנזכרים בפסוק השני כדינם של אלה, התמיד והמוספים שנזכרו בפסוק הראשון, שהתדיר קודם לפחות תדיר ממנו.

ומקשים על לימוד זה: והאי מיבעי ליה לגופיה [ווהרי כתוב זה נצרך לו לגופו], ללמד שכמו שעושים ביום הראשון של פסח, כך עושים בכל שבעת ימי החג! ומשיבים: אם כן, רק ללמד דבר זה, ניכתוב [שיכתוב]: "אלה תעשו ליום שבעת ימים" בלבד, ואין צורך ב"כאלה".

ודוחים: אי כתב [אם היה כותב] "אלה תעשו ליום שבעת הימים", הוה אמינא [הייתי אומר]: אלה לשבעת הימים (— אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא) כלומר, שבכל שבעת הימים יחד יקריבו את הקרבנות האמורים בפסוק הראשון. לכן הוצרך "כאלה", ואין הוא מיותר! ומשיבים: לא ניתן לומר כן, שהרי "ליום" כתיב [נאמר], ומשמע לכל יום משבעת הימים.

ומקשים: ואכתי אימא [ועדיין אמור]: אילו היה כתוב "אלה" הייתי אומר: אלה ליום הראשון, אבל שאר יומי לא ידענא [הימים איני יודע] כמה, ולכך הוצרך "כאלה"! ומשיבים: לא ניתן לומר כן, שהרי אמר קרא [המקרא]: "תעשו" — שיהו כל העשיות בכל הימים הנזכרים שם שוות, ומ"כאלה" למדנו איפוא לדין קדימה.

אביי אמר מקור אחר לכלל שהתדיר קודם בכל הקרבנות, והוא מגופה דקרא [מגופו של הכתוב] שהביאה המשנה: אם כן, שרק קרבן תמיד קודם למה שתדיר פחות ממנו, לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק "מלבד עלת הבקר" ותישתוק [ושישתוק], "אשר לעלת התמיד" למה לי? למימר [לומר ללמד], דהך דתדירא תיקדום [שזו העולה שתדירה יותר תקדום] לעולות האחרות, שאינן "תמיד" כמותה.

ג משנה ועוד כלל בדיני קדימות של קרבנות: כל המקודש יותר מחבירו — קודם את חבירו. ומפרטים: דם חטאת ודם עולה העומדים לזריקה על המזבח — דם החטאת קודם לדם העולה, מפני שהוא מרצה (מכפר) על עבירות חמורות שיש בהן עונש כרת. איברי עולה ואימורי חטאת העומדים להקטרה על גבי המזבח — איברי עולה קודמין לאימורי חטאת, מפני שהוא (קרבן העולה) כליל לאישים (מוקרב כולו על אש המזבח), ואילו מן החטאת מקריבים רק אימורים בלבד.

חטאת ואשם — חטאת קודמת לאשם, למרות ששניהם מרצים, מפני שדמה ניתן לארבע קרנות המזבח, וכן שיירי דמה ניתנים על היסוד, ואילו דם האשם ניתן רק על שתי קרנות. אשם קודם לתודה ולאיל נזיר, מפני שהוא קדשי קדשים, ותודה ואיל נזיר הריהם קדשים קלים. תודה ואיל נזיר קודמים לשלמים, מפני שהן נאכלין רק ליום אחד כקדשי קדשים, ואילו שלמים נאכלים לשני ימים. וכן תודה ואיל נזיר טעונין (מביאים עימם) לחם (ארבעת מיני לחם בתודה, ושני מיני לחם באיל נזיר), מה שאין כן בשלמים.

היו לפניו שלמים ובכור — השלמים קודמין לבכור, מפני שהן טעונין מתן ארבע (שתי נתינות על המזבח שהן כארבע), וכן הם חייבים בסמיכה על ראש הקרבן, ולהביא עימם נסכים (מנחת נסכים), ויש בהם גם תנופות (הנפת) חזה ושוק על ידי הכהן והבעלים, מה שאין כן בבכור. בכור ומעשר בהמה — הבכור קודם למעשר, מפני שקדושתו מרחם אמו, ולא על ידי הקדשה כמעשר. וכן יש בו מעלה יתירה שנאכל לכהנים, מה שאין כן המעשר, שנאכל לבעלים.

מעשר בהמה וקרבנות מן העופות — המעשר קודם לעופות, מפני שהוא זבח, כלומר, מן הבהמה שיש בה זביחה (שחיטה בסכין), בעוד שהעוף נמלק ביד, ובהמה חשובה מן העוף. ויש בו במעשר בהמה שני חלקים שהם קודש קדשים, דמו הנזרק על המזבח, וגם אימוריו הקרבים על המזבח, ואילו בקרבן העוף אין למזבח אלא דמו בלבד. העופות קודמין למנחות, מפני שהן מיני דמים, שמזים מדמם על המזבח, וכפרתו של הדם מרובה. היו לפניו שתי מנחות: האחת מנחה הבאה על חטא (כגון קרבן עני על חטא שבועת העדות וכיוצא בו, ראה ויקרא ה, יא), ומנחה הבאה בנדבה — מנחת חוטא קודם למנחת נדבה, מפני שהוא בא כדי לכפר על חטא. חטאת העוף קודמת לעולת העוף. וכן בהקדישה שכאשר מקדיש זוג עופות ("קן") של חטאת ועולה, צריך תחילה לומר איזהו חטאת, ואחר כך איזהו עולה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: Any offering that is more frequent than another precedes the other offering. Therefore, the daily offerings precede the additional offerings, which are sacrificed only on certain days. When Shabbat and the New Moon coincide, the additional Shabbat offerings precede the additional New Moon offerings. Likewise, the additional New Moon offerings precede the additional New Year offerings. The mishna cites the source for the principle that the frequent precedes the less frequent: As it is stated with regard to the additional offerings of the first day of Passover: “Besides the burnt offering of the morning, which is for a daily burnt offering, you shall offer these” (Numbers 28:23). The verse indicates that the daily offering is sacrificed first, and then the additional offerings are sacrificed.

GEMARA: The Gemara asks: From where do we derive the principle that the frequent precedes the less frequent? The Gemara expresses puzzlement at this question: From where do we derive this? One must say that the reason is stated in the mishna, which says that it is derived from the verse: “Besides the burnt offering of the morning.” The Gemara explains: If that verse is the only source, it could be claimed that perhaps it is only the daily offerings that precede the additional offerings, because they are far more frequent, as they are sacrificed daily. With regard to the precedence of a relatively frequent additional offering over a relatively less frequent additional offering, the question arises: From where do we derive this?

Rabbi Ile’a said that it is derived from the fact that the verse states with regard to the additional offerings of Passover: “Like these you shall offer daily, for seven days” (Numbers 28:24). This verse, which immediately follows the one cited previously, indicates that the principle that governs these additional offerings shall be like the principle governing those daily offerings and additional offerings mentioned previously, i.e., the more frequent precedes the less frequent.

The Gemara challenges: But that verse is required to teach its own halakha, that the additional offerings of the first day of Passover recur on each day of Passover. The Gemara answers: If so, let the verse write: These you shall offer daily. Since the Torah writes: “Like these,” both the halakha that these additional offerings are brought on each day of Passover and the principle concerning precedence can be derived from this verse.

The Gemara rejects this suggestion: If the verse had written only: These you shall offer daily for the seven days, I would say that these offerings mentioned in the previous verse are sacrificed in total, over the seven days. Therefore, the Torah writes: “Like these,” to teach that they are all sacrificed each day. The Gemara counters: That interpretation is not possible, as the phrase: “You shall offer daily,” is written in the verse, which indicates that these offerings are sacrificed on each of the seven days.

The Gemara challenges: And still, one can say that these specific offerings are required for the first day; but with regard to the other days, I do not know how many offerings are to be sacrificed. Therefore, the term “like these” is needed to teach this, and cannot be used for the principle that relatively frequent additional offerings precede relatively less frequent additional offerings. The Gemara answers: That interpretation is also not possible, as the verse states: “You shall offer [ta’asu],” indicating that all the sacrificial rites [asiyyot] on all the days of Passover should be equal. Therefore, the term “like these” is in fact superfluous and can be cited as the source of the principle of precedence.

Abaye said: The application of the principle of precedence to all frequent offerings can be derived from the verse itself, cited in the mishna. The reason is that if so, that only the daily offering precedes less frequent offerings, let the verse say merely: “Besides the burnt offering of the morning,” and remain silent from the rest of the verse. Why do I need the additional phrase: “Which is for a daily burnt offering”? This serves to say that this offering that is more frequent, i.e., any more frequent offering, should precede any less frequent offering.

MISHNA: Any offering that is more sacred than another precedes the other offering. The mishna elaborates: If there is blood of a sin offering and blood of a burnt offering to be presented, the blood of the sin offering precedes the blood of the burnt offering because it effects acceptance, i.e., atonement, for severe transgressions punishable by karet. Likewise, if there are limbs of a burnt offering and portions of a sin offering to be burned on the altar, the burning of the limbs of the burnt offering precedes the portions of the sin offering, because the burnt offering is entirely burned in the flames on the altar, whereas only part of the sin offering is burned.

Similarly, although both effect atonement, a sin offering precedes a guilt offering due to the fact that its blood is placed on the four corners of the altar and the remnants of its blood are poured on the base of the altar, whereas the blood of the guilt offering is sprinkled on only two corners of the altar. A guilt offering precedes a thanks offering and the nazirite’s ram due to the fact that it is an offering of the most sacred order, and the others are offerings of lesser sanctity. A thanks offering and a nazirite’s ram precede a peace offering due to the fact that they are eaten for one day, like offerings of the most sacred order, whereas a peace offering is eaten for two days, and the thanks offering and nazirite’s ram require loaves to be brought with them, four types with the thanks offering and two types with the nazirite’s ram.

Sacrifice of the peace offering precedes sacrifice of the firstborn offering due to the fact that the peace offering requires placing the blood on the altar, in the form of two placements that are four, and placing hands on the head of the offering, and libations, and the wavings of the breast and the thigh by the priest and the owner; none of which is required for the firstborn offering. The firstborn offering precedes the animal tithe offering because it is sanctified from the womb, i.e., unlike the animal tithe offering it does not require consecration, and it is eaten by the priests, whereas everyone may partake of the animal tithe offering.

The animal tithe offering precedes bird offerings due to the fact that it requires slaughtering, whereas the bird’s nape is pinched; and there are two elements of the animal tithe offering that have the status of offerings of the most sacred order: Its blood that is presented on the altar and its portions that are burned on the altar, whereas with regard to bird offerings only the blood is presented on the altar. The bird offerings precede meal offerings due to the fact that they are types whose blood is presented, and atonement is effected by the blood. The meal offering of a sinner precedes a voluntary meal offering due to the fact that it comes to atone for a sin. For the same reason the sacrifice of the bird sin offering precedes the sacrifice of the bird burnt offering, and likewise with regard to its consecration, the sin offering takes precedence.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא א"ק תעשו שיהו כל העשיות שוות. פי' משום דתעשו ע"כ הוה קאי גם על שבעת הימים:

רש"י ד"ה ועל היסוד. ובאשם לא מצינו שנאמרו. ר"ל שנאמרו בו בפירוש. אבל מ"מ גם הוא טעון שפיכת שיריים ליסוד כדפרש"י לעיל (נא) ד"ה אל יסוד מזבח העולה. ועי' (נג ב) בתד"ה העולה. וזה ג"כ נקרא חומר מה שנאמר בפירוש כדפרש"י בברכות (כא) וע"ש בגה"ש:

במשנה דם החטאת קודם לדם עולה. עי' לעיל דף ז ע"ב ובתוס' ד"ה ריצה:

מתני' כל התדיר. שבת תדירה מר''ח וכן כולם: מלבד עולת הבקר. העשויה כבר משמע אלמא תמידין קדמי למוספין: גמ' משום דתדירי. דתמיד בכל יום הילכך חשיב תדירתא דידיה: כאלה תעשו וגו'. בתר ההוא קרא דמלבד עולת הבקר תעשו את אלה כתיב כאלה תעשו משמע כסדר שאמרתי לך כאלה של מעלה כשם שהתדיר קודם כך סדר המוספין שאם יום שיש ב' מוספין כגון בשבת שבתוך הרגל יהא התדיר קודם: לגופיה. להטעין מוסף לז' הימים דמקרא קמא יום ראשון הוא דנפקא לן: אי כתב אלה כו'. לשון קושיא הוא: אלה לשבעת הימים. אותן שבעה כבשים האמורין בענין יתחלקו לשבעת הימים: אלה ליום. ליום ראשון והדר כתיב ז' ימים אשה ריח ניחוח לה' ולא ידענא כמה להכי איצטריך כאלה דעל כרחך מהשתא תוקים תעשו ליום אשאר יומי: מגופיה דקרא. דמלבד עולת הבקר שמעי' דמוספין תדירין יקדמו: אשר לעולת התמיד ל''ל. פשיטא דעולת הבקר עולת התמיד היא אלא תלה לך טעם הקדמתה בתדירות כדי שתלמוד לשאר תדירין שיקדימו דמשום היא גופא ל''ל לפרושי טעמא: מתני' כל המקודש מחבירו. שיש בו צד ריבוי קדושה ממנו: דם חטאת קודם לדם העולה. אם שניהן שחוטין ועומדין ליזרק: שהוא מרצה. מכפר על חייבי כריתות הצריך ריצוי גדול: איברי עולה קודמין. בהקטרתן לאימורי חטאת אם נזרקו דמי שניהן: מפני שהוא כולה כליל. וצד ריבוי קדושה הוא זה למזבח: על ד' קרנות. ואשם ב' מתנות שהן ד' ולא על הקרנות: ועל היסוד. שפיכת שירים ובאשם לא מצינו שנאמרו: מתן ארבע. ב' מתנות שהן ד' ובכור אינו אלא מתנה אחת ואינו טעון סמיכה ונסכים כדאמרינן במנחות בפ' שתי מדות (דף צ:) כל הקרבנות כו': מפני שהוא מין זבח. זביחת סכין ועוף במליקה וזבחים חשיבי מפני שמצותן מרובה שכל הקרבנות באין מהן: ויש בו קדשי קדשים. לחלק גבוה ב' דברים דמו (ואיבריו) ואימוריו מה שאין כן בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה וכיון דקדמה לחטאת העוף כל שכן לעולת העוף דהא חטאת העוף קודמת לעולת העוף כדקתני ואזיל: שהן מיני דמים. כפרתן מרובה: שהוא בא על חטא. והיינו קדושתו דמכפרת: חטאת העוף קודמת לעולת העוף. מקראי נפקא לן בגמרא: וכן בהקדישה. כשהוא מפרש את קינו קורא שם לחטאת תחילה:

מתני' כל התדיר. שנאמר מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד. תימה דבפרק תמיד נשחט (פסחים דף נח:) אמרינן מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד שנאמר העולה עולה ראשונה ל''ל תיפוק לי מהכא וכי תימא דההוא לנדרים ונדבות והאי למוספין דמוספין קבוע להם זמן ונדרים ונדבות אפשר בכל יום ותדיר הא בפרק התכלת (מנחות דף מט.) מייתי בהדיא קרא דהעולה אמתני' דהתמידין אין מעכבין את המוספין דקאמר ה''ד אי דאית ליה [ולקדם] והתניא מנין שלא יהא דבר כו' ועוד קשה טפי בסוף הגוזל קמא (ב''ק דף קיא.) דריש מדכתיב מלבד איל הכפורים מכלל דכסף ברישא ופריך אלא מעתה מלבד עולת הבוקר מכלל דמוספין ברישא והתניא מנין שלא יהא דבר כו' הוה ליה למיפרך ממתני' דהכא דאדרבה דדריש מדכתיב מלבד עולת הבוקר מכלל דתמידין קודמין וליכא למימר נמי דאיצטריך קרא דהכא לציבור שאין להם תמידים ומוספין אלא כדי אחד מהם דמתני' לאו בכי האי גוונא איירי דומיא דסיפא דקתני דם חטאת קודם לדם עולה וליכא למימר דחד למצוה וחד לעכב דעיכובא ליכא כדאמר בפ' התכלת (מנחות דף מט.) וי''ל דהעולה עולה ראשונה להקדמת הקטרה דבהקטרה איירי וקרא דהכא להקדמת שחיטה דתעשו את אלה בעשייה דדם [איירי] והשתא ניחא דמייתי דרבא בפרק התכלת (שם) למימר דאפי' בהקטרה דלא תנן תמיד של שחר קודם א''נ משום דלשון שלא יהא דבר קודם משמע טפי עיכובא אתיא טפי מן משנה והשתא ניחא דלא מייתי בהגוזל קמא (ב''ק דף קיא.) ממתני' לאוכוחי על מלבד איל הכפורים דלא הוי כסף ברישא דלעולם כסף ברישא כיון דכתיב כסף קודם ואחר כך איל אבל הכא איירי בעשיית הדם וה''ק קרא מלבד עולת הבוקר שעשיתם כבר עבודת הדם תעשו את אלה אבל הקטרה דכתיב מקמי קרא דמלבד עולת הבוקר תהיה קודם התמיד דכולהו קראי דקמיה בהקטרה משתעי דהא כתיב בהו אשה ריח ולהכי איצטריך לאתויי מהעולה דאע''ג דהקטרת דמוספין כתיבי מקמי עולת הבקר הקטרת תמיד קודמת להן ה''נ הכא אע''ג דכסף כתיב מקמי מלבד איל הכיפורים יכול להיות דאיל קודם מיהו קשה דקראי דקמי מלבד עולת הבוקר בעבודת דם [נמי] איירי כדכתיב לעיל מיניה ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם וכפרה בדם היא ועוד אמאי לא גמרינן הקטרה ודם מהדדי ומפרש ה''ר חיים דקרא דהעולה איצטריך לחביתין דמכל התדיר לא אתי דבכל יום איתנהו כתמיד וכן מוכח ביומא בפרק אמר להם הממונה (דף לד.) דקאמר איברים קודמין למנחה דתניא מנין שלא יהא דבר כו' ואמר רבא כו' ובמנחת חביתים איירי דאי במנחת נסכים תיפוק לי מדכתיב עולה ומנחה וקרא דהכא איצטריך ללמד על כל התדירין שקודמין מיהו אין מרויח כלל בזה יותר משאם נאמר דאיצטריך העולה לנדרים ונדבות ויש לתמוה אמאי לא נפקא לן דתמידים קודמין למוספין מדכתיב בתמיד בבקר ויוקדם דבר שנאמר בו בבוקר למוסף שכתב בו ביום דמשמע בעיצומו של יום כדדרשינן [התם] (ג''ז שם) ביום לאחר ואמרינן נמי (פסחים דף נח.) מוספין בשש ואז אינו בקר והיינו יכולין לדחוק ולומר דאי לאו קרא דהעולה היינו מאחרין הקטרת תמיד עד אחר הקטרת המוסף כדמשמע בהגוזל קמא (ב''ק ד' קיא.) מדכתיב מלבד ותעשה בבוקר הוה מוקמינא לעבודת הדם אבל עדיין קשה כיון דכתיב העולה לאפוקי מההיא סברא ל''ל קרא דמלבד לאשמועי' דתמידין קודמין למוספין לעבודת הדם תיפוק ליה מדכתיב בתמיד בבוקר ובמוספין ביום: מנא לן כדקתני טעמא. הכא ניחא שהטעם מפורש במשנה אבל בשמעתא קמייתא דמגילה (דף ב.) קשה דקאמר מנ''ל כדבעינן למימר קמן חכמים הקילו כו' ומה בכך אטו מש''ה לית ליה למיבעי מנ''ל מאחר שאותו הטעם אינו מפורש במשנה: אשם קודם לתודה ואיל נזיר מפני שהוא קדשי קדשים. הא דלא קאמר טעמא מפני שהוא מרצה משום דאיכא אשם נזיר ואשם מצורע דאין באין לכפר אלא להכשיר כדאמר בפ''ק דמנחות (ד' ד:) ומיהו גבי חטאת קאמר טעמא דמרצה אע''ג דאיכא נמי חטאת נזיר וחטאת מצורע דאין באין לכפר אלא להכשיר כדקאמר לעיל בפ''ק (דף ט:) הני עולות נינהו ויש לומר דלא סגי ליה בטעמא דמרצה משום דתודה ואיל נזיר מקודשין דטעונין לחם כדאמר בגמ': מעשר קודם לעופות מפני שהוא מין זבח. ויש בו קדשי קדשים דמו ואימוריו מה שאין כן בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה וכיון דקדמה לחטאת העוף כל שכן לעולת העוף דהא חטאת העוף קודמת לעולת העוף כדקתני ואזיל כך פירש בקונטרס והאי טעמא ניחא בדם אבל אימורי מעשר דקדמי לעולת העוף מאי טעמא דאכולה מילתא קאמר דקודמים כדמוכח בגמרא ושמא באימורין סגי בטעמא דמין זבח:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד