זבחים פט ע"ב

א גמרא שנינו במשנה שדם קרבן החטאת קודם בזריקתו לדם קרבן העולה, ואולם איברי קרבן העולה קודמים בהקרבתם לאימורי קרבן החטאת, ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] ומשיבים: דתנו רבנן [שכך שנו חכמים] בברייתא: אמר הכתוב בפרשת חינוך הלויים לעבודתם במשכן: "ולקחו פר בן בקר וכו' ופר שני בן בקר תקח לחטאת" (במדבר ח, ח). ויש לשאול: מה בא "שני" זה ללמדנו?

אם בא ללמד שהקרבנות הבאים לחינוך הלויים הן שנים — לכך אין צורך, שהרי כבר נאמר בהמשך: "ועשה את האחד חטאת ואת האחד עלה" (במדבר ח, יב), ומכאן שהם שני קרבנות. ואם כן מה תלמוד לומר "ופר שני בן בקר תקח לחטאת"? שכן אם מ"ועשה את האחד חטאת והאחד עולה" יכול הייתי לומר שיהא חטאת קודמת לכל מעשה עולה, לכך תלמוד לומר: "ופר שני בן בקר תקח לחטאת", משם למדנו שהחטאת באה שניה, לאחר העולה.

ומעתה יש מקום לשאול: אי מהכתוב "פר שני", יכול אתה לומר כי תהא העולה קודמת לחטאת לכל מעשיה? לכך תלמוד לומר: "ועשה את האחד חטאת ואת האחד עלה", ללמדנו שחטאת קודמת לעולה. הא כיצד ניישב את הסתירה שבין שני הדיוקים הללו? זריקת דם חטאת קודמת לזריקת דם עולה, מפני שדם החטאת מרצה (מכפר), מה שאין כן בעולה. ואילו הקטרת איברי העולה קודמת להקטרת אימורי החטאת. ושואלים: ואמאי [ומדוע] יקדמו כל מתנות דם החטאת למתנות העולה? נאמר שרק מתנה קמייתא דמכפרה תיקדום

[המתנה הראשונה, שהיא זו שמכפרת, היא שתקדים] לזריקת דם העולה, שהרי אם נתן מתנה אחת כיפר בדיעבד (לעיל זבחים לו,ב), ואילו הנך [אלה, שאר שלוש המתנות הנוספות] — לא!

אמר רבינא: הכא [כאן], בפרשה ממנה למדו דין זה, הרי בחטאת של חינוך הלוים עסקינן [עוסקים אנו], ואף על גב דכי עולה דמי [ואף על פי שכמו עולה היא נחשבת], שהרי היא לא באה ככפרה על חטא כשאר חטאות, מכל מקום קאמר רחמנא [אמרה תורה] שהיא תיקדים [תקדם] לעולה בזריקת דמה, וכל שכן שיהא הדין כן במתנות האחרונות של חטאת רגילה, שבאו לכפר. במערבא אמרי [בארץ ישראל אומרים] תשובה אחרת לשאלה זו: הואיל והתחיל הכהן במתנות של חטאת, הריהו גם גומר בהן.

ב איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: דם חטאת ואיברי עולה, איזה מהן קודם? וצדדי השאלה: האם נאמר כי דם חטאת קודם, מפני שמרצה (מכפר), ומשום כך הריהו מקודש יותר. או דילמא [שמא] איברי עולה קודמין, מפני שהן עולים כליל לאישים?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנתנו: דם חטאת קודם לדם עולה. ונדייק מכאן: דווקא לדם עולה הוא דקדים [שקודם], אך לאיברי עולה לא קדים [אינו קודם].

ודוחים את ההוכחה: אדרבה, מסיפא [להיפך, נלמד ממה ששנינו בסוף המשנה]: איברי עולה קודמין לאימורי חטאת. ונדייק: דווקא לאימורי חטאת הוא דקדים [שקודם], לדם חטאת — לא קדים [אינו קודם]! אלא מהא ליכא למשמע מינה [ממשנה זו אין לשמוע ממנה] פתרון לשאלה זו.

ועוד איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: דם עולה ואימורי חטאת, איזה מהן קודם? וצדדי השאלה: האם דם עולה קודם, משום דקאתי [שהוא בא] מכח קרבן עולה שהוא כליל. או דילמא [שמא] אימורי חטאת קודמין, משום דקאתי [שהם באים] מכח קרבן חטאת שדמו מכפר?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנתנו: דם חטאת קודם לדם עולה. ונדייק: דווקא דם חטאת הוא דקדים [שקודם] לדם עולה, אבל אימורי חטאת — לא!

ודוחים: אדרבה, מסיפא [להיפך, נלמד ממה שנלמד בסוף המשנה]: איברי עולה קודמין לאימורי חטאת. ונדייק: דווקא איברי עולה הוא דקדמי [שקודמים] לאימורי חטאת, אבל דם עולה לא! אלא מהא ליכא למשמע מינה [מזו אין ללמוד ממנה].

ועוד איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: זריקת דם עולה וזריקת דם אשם, איזה מהן קודם? האם דם עולה קודם משום דקאתי [שהוא בא] מכח קרבן שהוא כליל. או דילמא [שמא] דם אשם קודם, משום (דקאתי [שהוא בא] מכח) שהוא מכפר?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע]: פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנתנו: דם חטאת קודם לדם עולה. ונדייק: דווקא דם חטאת קודם לדם עולה, אבל דם אשם — לא קודם לדם עולה!

ודוחים: בדין הוא דאיבעי למיתני [שהיה צריך לשנות] במשנתנו: דם אשם קודם לדם עולה, ומשם היינו למדים כי כל שכן שדם החטאת, שקודם לדם האשם, יקדם לדם העולה. ואולם איידי דבעא למיתני סיפא [מתוך שרצה התנא לשנות את סופה של המשנה]: איברי עולה קודמין לאימורי חטאת, שבמקרה זה חייב היה התנא להשמיע את דינו דווקא באימורי חטאת, משום

דאי תנא [שאם היה שונה] שאיברי עולה קודמים לאימורי אשם, הוה אמינא [הייתי אומר]: דווקא לאימורי אשם הוא דקדמי [שקודמים], אבל לאימורי חטאת הם לא קדמי [קודמים], שהרי חטאת מקודשת מאשם, משום הכי תנא [כך שנה] גם לגבי דין קדימה בדם את דם החטאת. ואין לדייק מכך לענין דם האשם.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו: חטאת קודם לאשם. ונדייק: חטאת הוא דקדמה ליה [שקודמת לה] לאשם, אבל עולה — לא קודמת לאשם. מאי לאו [האם לא] מדובר על דם? ונפשוט מכאן את הבעיה.

ודוחים: לא, מדובר על אימורים, שבהם החטאת קודמת לאשם, ולא על דם. ומוסיפים: דיקא נמי [מדוייק כן גם כן] מן הלשון, דקתני [ששונה] התנא כנימוק לדין זה, שהחטאת קודמת "מפני שדמה ניתן", ולא "מפני שהיא ניתנת", שמע מינה [למד מכאן] שלא על הדם מדובר מתחילה.

ג שנינו במשנה: חטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות המזבח ועל יסוד המזבח. ושואלים: אדרבה [להיפך], נאמר כי אשם קדים [קודם], שכן יש לו קיצבה מן התורה, איל בשווי שני שקלים (ראה ויקרא ה, טו). מה שאין כן בחטאת, שאפשר להביאה אף במחיר מועט! ומשיבים: אפילו הכי [כך], ענין ריבוי מתנות הדם על המזבח עדיף.

ועוד שנינו במשנה: אשם קודם לתודה ואיל נזיר, משום שהוא קדשי קדשים. ומקשים: אדרבה [להיפך], נאמר שהתודה ואיל נזיר קדמי [קודמים], שכן הם טעונין (באים עם) לחם, מה שאין כן האשם! ומשיבים: אפילו הכי [כך], זה שקרבנות האשם הינם קדשי קדשים עושה אותם עדיפי [עדיפים].

שנינו במשנה: תודה ואיל נזיר קודמים לשלמים, לפי שהם נאכלים רק ליום אחד. ומקשים: אדרבה [להיפך], שלמים קדמי [קודמים], שכן ישנן בציבור כביחיד שיש שלמי ציבור הבאים בעצרת (ראה ויקרא כג, יט). ואילו תודה ואיל נזיר הם רק קרבנות של יחידים! ומשיבים: אפילו הכי [כך], כיון שנאכלין ליום אחד, עדיפי [עדיפים] הם.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: תודה ואיל נזיר, איזה מהן קודם? וצדדי השאלה: האם תודה קדמה, שכן טעונה ארבעה מיני לחם, חלות, רקיקים, רבוכה ולחם חמץ (ויקרא ז, יב—יג), ואיל נזיר טעון רק שני מינים, חלות ורקיקים (במדבר ו, טו). או דילמא [שמא] איל נזיר קודם, שכן יש עמו דמים אחרים, שהנזיר מביא עמו עולה וחטאת (במדבר ו, יד)? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה מפורשת מברייתא, ששנינו בה: זו (תודה) קודמת לזו (לאיל נזיר), שזו טעונה ארבעה מיני לחם, וזו אינה טעונה אלא שני מיני לחם.

ועוד שנינו במשנה: והשלמים קודמין לבכור, לפי שהם טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. ומקשים: אדרבה [להיפך], בכור קודם, שכן קדושתו כבר מרחם אמו, ונאכל לכהנים, ואילו שלמים נאכלים לכל ישראל! ודוחים: אפילו הכי [כך], מצו‍ת יתירות שיש בשלמים עדיפי [עדיפות].

ועוד שנינו במשנה: הבכור קודם למעשר, מפני שקדושתו מרחם ונאכל לכהנים. ומקשים: אדרבה [להיפך], מעשר קודם, שכן מקדש לפניו ולאחריו שאם טעה במנין הבהמות, וקרא לתשיעי "עשירי", או שקרא לאחד עשר "עשירי" — הרי כל אלה קדושים! ומשיבים: אפילו הכי [כך] קדושה מרחם עדיפא [עדיפה].

ועוד שנינו במשנה: מעשר קודם לעופות מפני שהוא מין זבח ויש בו קדשי קדשים, דמו ואימוריו. ומקשים: אדרבה [להיפך], עופות קדמי [קודמים], שכן הם עצמם קדשי קדשים (עולה וחטאת)! ודוחים: אפילו הכי [כך], השיקול שמעשר הוא מין זבח עדיף.

ד ומביאים דיון שהוזכרה בו משנתנו. אמר רבינא בר שילא: אימורי קדשים קלים שיצאו מן העזרה לפני זריקת דמים — פסולין. וכן תנא תונא [שונה התנא שלנו במשנה]: מעשר קודם לעופות מפני שהוא זבח וישנו קדשי קדשים דמיו ואימורין.

ויש לשאול: בשלמא [נניח] אימורין ליתנהו [אינם] בעופות, אלא דם מיהא איתיה [על כל פנים ישנו] גם בעופות, ומפני מה הזכיר כאן את הדם? אלא לאו קא משמע לן [האם לא משמיע לנו] בכך חידוש: אימורין של מעשר (ושאר קדשים קלים) שמדובר עליהם כאן, הריהם כי [כמו] דמו:

מה דמו שנזכר כאן הוא לפני זריקה (שהרי משנזרק ונעשתה מצוותו שוב אינו בכלל דם הראוי למזבח), אף אימורין שמדובר עליהם כאן הם קודם זריקה. וקא קרי להו [וממה שהוא קורא להם] לאימורים כמו לדם "קדשי קדשים" יש ללמוד: ומה דמו מיפסל [נפסל] ביוצא, אף אימורין מיפסל [נפסל] ביוצא.

ומציעים: נימא מסייע ליה [נאמר שמסייע לו] ממחלוקת זו: בשר קדשים קלים שיצא מן העזרה לפני זריקת דמים, ר' יוחנן אמר: כשר, ריש לקיש אמר: פסול.

ומסבירים את טעמיהם: ר' יוחנן אמר כשר — הואיל וסופו לצאת, שהרי בשר קדשים קלים נאכל בכל העיר, מחוץ לעזרה. ריש לקיש אמר פסול — עדיין לא הגיע זמנו לצאת, לפני זריקת הדם. ויש לדייק: עד כאן לא פליגי [נחלקו] אלא בבשר שסופו לצאת, ולכן ר' יוחנן אומר שהוא כשר, אבל באימורין שאין סופם לצאת — לא, וגם לדעת ר' יוחנן הריהם פסולים!

ודוחים: הוא הדין שבאימורין שיצאו קודם זריקת הדם נמי פליגי [גם כן חלוקים], ור' יוחנן מכשיר, והא דקא מיפלגי [וזה שנחלקו] בבשר — להודיעך כחו של ריש לקיש עד כמה הוא מחמיר, שאפילו בשר שסופה לצאת, אמר: עדיין לא הגיע זמנו לצאת.

ומציעים: לימא [האם נאמר] כי הלכה זו שאימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים נפסלים ביוצא, הריהי שנויה כתנאי [כמחלוקת תנאים], ששנינו: אימורי קדשים קלים שיצאו אל מחוץ לעזרה לפני זריקת דמים, והיו בחוץ בשעת זריקת הדם, ר' אליעזר אומר: אין מועלין בהן לפי שאין הזריקה מכשירה אותם להקרבה.

GEMARA: The mishna teaches that the placement of the blood of a sin offering precedes the sprinkling of the blood of a burnt offering, whereas the burning of the limbs of a burnt offering precedes the burning of the portions of a sin offering. The Gemara asks: From where are these matters derived? The Gemara answers: This is as the Sages taught in a baraita discussing a verse about the consecration of the Levites: “Then let them take a young bull, and its meal offering, fine flour mingled with oil; and a second young bull you shall take for a sin offering” (Numbers 8:8).

The baraita explains: If this verse comes to teach that they are two bulls, this is superfluous, as it is already stated: “And offer the one for a sin offering and the other for a burnt offering” (Numbers 8:12). Why must the verse state: “And a second young bull you shall take for a sin offering”? As one might have thought that the sin offering should precede all the rites of the burnt offering, therefore the verse states: “And a second young bull you shall take for a sin offering,” which indicates that the sin offering actually comes second to the burnt offering.

The baraita continues: If the verse had stated only that the sin offering is the second bull, one might have thought that the burnt offering precedes the sin offering with regard to all its rites. Therefore, the verse states: “And offer the one for a sin offering and the other for a burnt offering,” indicating that the sin offering precedes the burnt offering. How can these verses be reconciled? The placement of the blood of the sin offering precedes the sprinkling of the blood of the burnt offering because it effects acceptance, whereas the burnt offering does not effect atonement. And burning the limbs of the burnt offering on the altar precedes burning the portions of the sin offering, in fulfillment of the phrase: “And a second young bull you shall take for a sin offering.”

The Gemara asks: But why do all four placements of the blood of the sin offering precede the sprinkling of the blood of the burnt offering? Let only the first placement of blood, which effects atonement, take precedence, and those other placements should not come before the sprinkling of the blood of the burnt offering.

Ravina said: In the verse here, we are dealing with the sin offering brought by the Levites for their consecration. And even though it does not effect atonement and is therefore comparable to a burnt offering, the Merciful One states that the sin offering precedes the burnt offering with regard to the presentation of the blood. This indicates that in general, all four placements of the blood of a sin offering precede the sprinkling of the blood of the burnt offering, despite the fact that only the first placement effects atonement. In the West, Eretz Yisrael, they say there is another answer: Once the priest commenced with the placements of the blood of the sin offering, he completes all of them before sprinkling the blood of the burnt offering.

§ A dilemma was raised before the Sages: If there is blood of a sin offering and limbs of a burnt offering to be sacrificed, which of them precedes the other? Does the blood of the sin offering take precedence, due to the fact that it effects acceptance? Or perhaps the limbs of the burnt offering take precedence, due to the fact that they are entirely burned in the flames of the altar.

The Gemara suggests: Come and hear, as the mishna teaches that the blood of a sin offering precedes the blood of a burnt offering. One can infer from this that the blood of the sin offering does not precede all elements of the burnt offering; it is only with regard to the blood of the burnt offering that it takes precedence, whereas it does not take precedence with regard to the limbs of the burnt offering.

The Gemara rejects this proof: On the contrary, the opposite conclusion can be inferred from the latter clause of the mishna, which teaches that limbs of a burnt offering precede the portions of the sin offering consumed on the altar. This indicates that it is only with regard to the portions of the sin offering consumed on the altar that the limbs of the burnt offering take precedence, but they do not take precedence with regard to the blood of the sin offering. The Gemara concludes: Rather, no inference is to be learned from this mishna concerning this matter.

A dilemma was raised before the Sages: If there is blood of a burnt offering to be sprinkled and portions of a sin offering to be burned, which of them precedes the other? Does the blood of the burnt offering take precedence, as it comes from an offering that is burned in its entirety on the altar? Or perhaps the portions of the sin offering to be burned take precedence because they come from an offering that effects atonement.

The Gemara suggests: Come and hear, as the mishna teaches that the blood of the sin offering precedes the blood of the burnt offering. One can infer from this that it is only the blood of the sin offering that precedes the blood of the burnt offering, but the portions of the sin offering to be burned do not take precedence.

The Gemara rejects this proof: On the contrary, the opposite conclusion can be inferred from the latter clause of the mishna, which teaches that the limbs of the burnt offering precede the portions of the sin offering to be consumed on the altar. This indicates that it is only the limbs of the burnt offering that precede the portions of the sin offering to be burned, but the blood of the burnt offering does not. The Gemara again concludes: Rather, no inference is to be learned from this mishna concerning this dilemma.

A dilemma was raised before the Sages: If there is blood of a burnt offering and blood of a guilt offering to be sprinkled on the altar, which of them precedes the other? Does the blood of the burnt offering take precedence, as it comes from an offering that is burned in its entirety on the altar? Or perhaps the blood of a guilt offering takes precedence, as it effects atonement.

The Gemara suggests: Come and hear, as the mishna teaches that the blood of the sin offering precedes the blood of the burnt offering. One can infer from here: But the blood of a guilt offering does not precede the blood of a burnt offering.

The Gemara rejects this proof: By right the mishna should have taught this halakha with regard to blood of a guilt offering. One could then have inferred that the blood of a sin offering, which takes precedence over the blood of a guilt offering, also precedes blood of a burnt offering. But since the mishna wants to teach the latter clause: The burning of the limbs of a burnt offering precedes the portions of a sin offering, it also mentions a sin offering in the former clause.

The Gemara explains why the latter clause had to mention a sin offering rather than a guilt offering: As, had the mishna taught this principle of the latter clause with regard to the portions of a guilt offering, I would say that it is only the portions of a guilt offering over which the limbs of a burnt offering take precedence, but they do not take precedence over the portions of a sin offering, as a sin offering is of greater sanctity than a guilt offering. Due to this reason the mishna in the former clause also taught this principle with regard to a sin offering, and one cannot infer from this that its halakha does not apply to the guilt offering.

The Gemara suggests: Come and hear, as the mishna states that a sin offering precedes a guilt offering. One can infer from this that it is only a sin offering that precedes a guilt offering, but a burnt offering does not. What, is the mishna not referring to the sprinkling of the blood, which would indicate that the blood of a burnt offering does not precede the blood of a guilt offering?

The Gemara rejects this explanation: No, it is referring to the precedence of the sacrificial portions consumed on the altar. The Gemara adds that the language of the mishna is also precise in this regard, as it teaches that the sin offering takes precedence due to the fact that its blood is placed on the four corners of the altar, rather than simply teaching: It is placed on the four corners of the altar, as it would have taught had it been speaking of the blood. One can therefore conclude from the statement of the mishna that its subject is the sacrificial portions burned on the altar, not the blood.

§ The mishna teaches: A sin offering precedes a guilt offering due to the fact that its blood is placed on the four corners of the altar and the remainder of its blood is poured on the base of the altar. The Gemara challenges: On the contrary, the guilt offering should precede the sin offering, as it has a fixed minimal value of two shekels, as stated in the Torah (see Leviticus 5:15), whereas the sin offering has no minimal value. The Gemara explains: Even so, the fact that the sin offering requires more placements of the blood on the altar is of greater importance.

The mishna further teaches: A guilt offering precedes a thanks offering and the nazirite’s ram due to the fact that it is an offering of the most sacred order. The Gemara challenges: On the contrary, the thanks offering and the nazirite’s ram should precede the guilt offering, as they require loaves to be brought with them. The Gemara explains: Even so, the fact that the guilt offering is an offering of the most sacred order is of greater importance.

The mishna teaches: A thanks offering and the nazirite’s ram precede a peace offering due to the fact that they are eaten for only one day. The Gemara challenges: On the contrary, peace offerings should precede the thanks offering and the nazirite’s ram, as they are offered by the community as well as by the individual. A communal peace offering is sacrificed on the festival of Shavuot, but there is no communal thanks offering or nazirite’s ram. The Gemara explains: Even so, the fact that the thanks offering and the nazirite’s ram are eaten for only one day is of greater importance.

A dilemma was raised before the Sages: If there is a thanks offering and a nazirite’s ram to be sacrificed, which of them precedes the other? Does the thanks offering take precedence, as it requires four types of loaves, whereas the nazirite’s ram requires only two? Or perhaps the nazirite’s ram takes precedence, as there are other offerings whose blood is placed on the altar together with the nazirite’s ram. A nazirite is required to sacrifice a burnt offering and a sin offering, as well as a ram. The Gemara answers: Come and hear a baraita that explicitly discusses this case: This offering precedes that offering, as this offering, i.e., the thanks offering, requires four types of loaves, and that offering, the nazirite’s ram, requires only two types of loaves.

The mishna teaches: And the peace offering precedes the firstborn offering due to the fact that the peace offering requires two placements of the blood on the altar that are four, and the placement of hands on the animal’s head, and libations, and the wavings of the breast and thigh. The Gemara challenges: On the contrary, the sacrifice of the firstborn offering should precede the peace offering, as it is sanctified from the womb and it is eaten only by the priests, whereas the peace offering may be eaten by non-priests. The Gemara explains: Even so, the fact that additional mitzvot are performed in the case of the peace offering is of greater importance.

The mishna further teaches: The firstborn offering precedes the animal tithe offering because it is sanctified from the womb and is eaten only by the priests. The Gemara challenges: On the contrary, the animal tithe offering should precede the firstborn offering, as if one mistakenly called the ninth or eleventh animal that emerged from the pen the tenth, those animals that came out before or after the tenth are also sanctified. The Gemara explains: Even so, the fact that the firstborn is sanctified from the womb is of greater importance.

The mishna teaches: The animal tithe offering precedes bird offerings due to the fact that it requires slaughtering, whereas the bird’s nape is pinched; and furthermore, there are two elements of the animal tithe offering that have the status of offerings of the most sacred order: Its blood, which is presented on the altar, and its portions that are burned on the altar. The Gemara challenges: On the contrary, bird offerings should precede the animal tithe offering, as they are offerings of the most sacred order, whether they are burnt offerings or sin offerings. The Gemara explains: Even so, the fact that the animal tithe is a type of offering that requires slaughtering is of greater importance.

§ Ravina bar Sheila says with regard to the sacrificial portions that are consumed on the altar: Sacrificial portions of offerings of lesser sanctity that left the Temple courtyard before the sprinkling of the blood are disqualified. And the tanna of the mishna also taught: The animal tithe offering precedes bird offerings due to the fact that it requires slaughtering, and there are two elements of the animal tithe offering that have the status of offerings of the most sacred order: Its blood and its sacrificial portions consumed on the altar.

The Gemara explains how Ravina bar Sheila interprets the mishna in support of his opinion: Granted, there are no sacrificial portions consumed on the altar from a bird offering, but its blood at least is sprinkled. Why, then, does the mishna mention the blood? Rather, is it not mentioned in order to teach us that the status of the sacrificial portions consumed on the altar from the animal tithe offering and other offerings of lesser sanctity is comparable to the status of its blood?

The Gemara explains the implications of this comparison. Just as its blood referred to in the mishna is blood before its sprinkling on the altar, as afterward it no longer has any sanctity, so too, the sacrificial portions mentioned in the mishna are from before the sprinkling of the blood, and the mishna calls them at this stage offerings of the most sacred order. And therefore one can infer from this that just as the animal tithe’s blood is disqualified by leaving the Temple courtyard, so too, the sacrificial portions to be burned on the altar are disqualified by leaving the courtyard.

The Gemara attempts to prove the opinion of Ravina bar Sheila. Let us say that the following dispute between amora’im supports his statement: With regard to flesh of offerings of lesser sanctity that left the Temple courtyard before the sprinkling of the blood, Rabbi Yoḥanan says that it is fit and Reish Lakish says that it is disqualified.

The Gemara clarifies this dispute: Rabbi Yoḥanan says that it is fit, since it will ultimately leave the Temple courtyard, as offerings of lesser sanctity may be eaten anywhere within the walls of Jerusalem. Reish Lakish says that it is unfit, as its time to leave the Temple courtyard has not yet arrived because the flesh cannot be taken out until after the sprinkling of the blood. The Gemara infers that these amora’im disagree only with regard to the flesh of the offering, which will eventually leave the Temple courtyard. But with regard to the sacrificial portions of the offering, which will never leave the courtyard, they do not disagree, as Rabbi Yoḥanan concedes that those portions are disqualified.

The Gemara rejects this proof: The same is true with regard to the sacrificial portions, i.e., these amora’im also disagree in that case, as Rabbi Yoḥanan holds they are fit. And the reason that they disagree explicitly with regard to the flesh is to convey to you the far-reaching nature of the opinion of Reish Lakish, as even with regard to the flesh, which will ultimately leave the Temple courtyard, he says that it is disqualified, because its time to leave the courtyard has not yet arrived.

The Gemara suggests: Let us say that this dispute between amora’im is parallel to a dispute between tanna’im: With regard to the sacrificial portions of offerings of lesser sanctity that left the Temple courtyard before the sprinkling of the blood, Rabbi Eliezer says that one who benefits from them is not liable for misuse of consecrated property,