זבחים צא ע"א

ואף על גב [ואף על פי] שקרבנות המוספין קדישי [קדושים] יותר, שהרי הם מיוחדים לשבת! ודוחים: אטו [וכי] קדושה יתירה זו של שבת רק לקרבנות המוספין הבאים בה אהנאי [הועילה] להחשיבים מקודשים יותר, ולקרבנות תמידין הבאים בה, האם לא אהנאי [הועילה]? שאף תמידים של שבת נחשבים מקודשים יותר. ואין מכאן כל ראיה, איפוא, שהרי בתמידים של שבת יש מעלת תדיר ומקודש.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ממה ששנינו: מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש כשחל בשבת, אף שראש חודש יש בו קדושה יתירה. הרי שתדיר ומקודש — תדיר קודם! ודוחים באותו אופן: אטו [וכי] מעלה זו של ראש חודש רק לקרבנות המוספין דידיה אהני [שלו הועילה] ואילו לקרבנות מוספי שבת שחל בו ראש חודש לא אהני [הועילה]?

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ממה ששנינו: מוספי ראש חודש קודמין למוספי ראש השנה, אף על גב [אף על פי] שראש השנה קדשה [מקודש] יותר. הרי שתדיר קודם למקודש! ודוחים שוב: אטו [וכי] מעלה זו של ראש השנה רק למוספי דידיה אהני [שלו הועילה], ואילו למוספי ראש חודש לא אהני [הועילה]?

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במחלוקת בית שמאי ובית הלל בקידוש של שבת, האם ברכת היין או ברכת הקידוש קודמת. שבית הלל הסבורים שברכת היין קודמת הביאו ראיה לדבריהם: דבר אחר, ברכת היין תדירה וברכת היום, אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם. והביאו ראיה זו אף על גב [אף על פי] שברכת היום, שהיא באה מכח קדושת השבת, קדישה [קדושה] מברכת היין. הרי שתדיר קודם למקודש! ודוחים: אטו [וכי] מעלה יתירה של שבת רק לברכת היום אהנאי [הועילה], ואילו לברכת היין לא אהנאי [הועילה]? ולכן אין להביא מכאן ראיה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ממה שאמר ר' יוחנן: הלכה היא, שאם כבר הגיע בשבת זמן תפילת המנחה, ולא התפלל עדיין תפילת מוסף — מתפלל אדם תחילה תפילה של מנחה, ואחר כך תפילה של מוספין. משמע שתדיר קודם למקודש! ודוחים: אטו [וכי] מעלה זו של שבת רק לתפלת מוספין אהנאי [הועילה], ואילו לתפלת מנחה לא אהנאי [הועילה]?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממשנתנו: היו לפני הכהן שלמים של אמש, חטאת ואשם של יום — שלמים של אמש קודמין לדעת ר' מאיר. ויש לדייק מכאן, הא אידי ואידי דיום [אבל אם היו אלה ואלה של היום] — חטאת ואשם קדמי [קודמים], ואף על גב [ואף על פי] ששלמים תדירי [תדירים], שאנשים רגילים להביא שלמים בנדר ונדבה. משמע שהמקודש קודם לתדיר!

אמר רבא: ממה שהוא מצוי קאמרת [אומר אתה] להביא ראיה? אמנם קרבנות השלמים מרובים ומצויים יותר מן החטאת, אבל אין להם מעלה של חובה קבועה ותמידית. ותדיר הוא קמיבעיא לן [שנשאלה לנו] אם הוא קודם למקודש, מצוי לא קמיבעיא לן [נשאלה לנו].

אמר ליה [לו] רב הונא בר יהודה לרבא: אטו [וכי] מצוי לאו [אינו] בכלל "תדיר"? והתניא [והרי שנויה ברייתא] בענין מצוות עשה שיש כרת על ביטולן, ומכל מקום אין מביאים חטאת על שגגתם: אוציא את הפסח מכלל חובת חטאת לפי שאינו תדיר, ולא אוציא את המילה שהיא תדירה. והרי מילה אינה תדירה, אלא שהיא מצויה יותר מן הפסח!

ודחה רבא: מאי [מה] פירוש "תדירה" האמורה כאן? לא שהיא מצויה יותר, אלא שהיא תדירה במצות, שיש בה מצוות רבות. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: מילה לגבי [אצל] פסח כי תדיר דמיא [כמו תדיר היא נחשבת], שהיא מצויה הרבה יותר מפסח, ונחשבת לעומתו כתדירה, מה שאין כן בשלמים ביחס לחטאת. ומשום כך אין להוכיח ממשנתנו שהמקודש קודם לתדיר.

א ועוד בדיני קדימה בעבודות המקדש, איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: היו לפני הכהן שני קרבנות, תדיר ושאינו תדיר, ואף שהיה צריך להקדים את התדיר קדים [קדם] ושחט לשאינו תדיר, מאי [מה] הדין? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון דשחטיה [ששחטו] כבר, מקריב ליה [אותו]. או דלמא [שמא] לא יקריבנו, אלא יהיב [יתן] אותו לכהן אחר שממרס (שמנענע ובוחש) בדמו כדי שלא יקרש, עד שמקריב ליה [לו] לקרבן שהוא תדיר, ורק אחרי כן הדר [חוזר] ומקריב לשאינו תדיר?

אמר רב הונא מסורא, תא שמע [בוא ושמע] פתרון ממה ששנינו במשנתנו, לענין המקודש מחבירו: שלמים של אמש שהובאו אתמול, חטאת ואשם של יום — שלמים של אמש קודם לחטאת של יום. ויש לדייק: דווקא שלמים של אמש קודמים, הא [אבל] אם היו שלמים שהביאם היום דומיא [בדומה] לאמש,

והיכי דמי [וכיצד הוא בדיוק]? דקדים שחטיה [שקדם ושחט] לשלמים, במקרה זה נאמר כי חטאת ואשם קדמי [קודמים] למרות שכבר שחט את השלמים, מאחר שהם מקודשים יותר. והוא הדין לתדיר, שיש לשוחטו קודם שייזרק דם הקרבן שאינו תדיר!

ודוחים: דלמא [שמא] מה שנאמר במשנה: שלמים של אמש וחטאת ואשם של יום, ששלמים של אמש קודמים, ומכאן דייקנו שאם הובאו שניהם היום החטאת קודמת, היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה] — דשחטינהו לתרוייהו [שכבר שחט את שניהם] את השלמים והחטאת, ושניהם עומדים לזריקה. אבל לא שחטינהו לתרוייהו [שחט את שניהם], אלא רק את השלמים, ודמם עומד לזריקה, עדיין תיבעי [תישאל] לך השאלה האם יש להניח את דם השלמים, ולשחוט את החטאת המקודשת יותר. וכיוצא בזה לענין תדיר ושאינו תדיר.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון ממה ששנינו לגבי סדר ברכות הקידוש של שבת: דבר אחר, ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם. והרי קדושת השבת חלה עליו ונתחייב בברכת היום עוד קודם שעמד לברך על היין, ובכל זאת היין קודם משום שהוא תדיר. וכך גם לענייננו, יש להקדים את שחיטת התדיר, למרות שכבר החל בעבודת הקרבן שאינו תדיר!

ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] לענין ברכות הקידוש, אינו דומה לענייננו, דכיון דאתיין [שכיון שבאות] הברכות לפניו כאחת, כשהוא עומד לקדש — כמאן דשחיטי תרוייהו דמי [כמו ששחוטים שניהם נחשב הדבר].

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה שאמר ר' יוחנן, הלכה: אם הגיע זמן המנחה בשבת מתפלל אדם תפילה של מנחה ואחר כך של מוספין, אף שחיוב המוסף חל עליו קודם! ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן], כיון דמטי [שמגיע] כבר זמן תפלת מנחה, ושני החיובים מוטלים עליו, כמאן דשחיטי תרוייהו דמי [כמו ששחוטים שניהם נחשב הדבר].

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אשי לרבינא: אפשר להביא ראיה ממשנה זו: שחטו את קרבן הפסח קודם חצות — פסול, מפני שנאמר בו "בין הערבים" (שמות יב, ו). שחטו קודם לתמיד של בין הערביים — כשר, למרות שצריך להקדים את התמיד, ויהא ממרס בדמו של הפסח עד שישחוט את התמיד ויזרוק הדם. הרי שלמרות שקדם ושחט את שאינו תדיר — שוחט תחילה את התדיר, ואחר זורק דמו של השחוט!

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה עוסקים אנו]? כגון דקדים שחטיה [שקדם ושחטו] לתמיד ברישא [בתחילה], וקודם שזרק את דמו שחט את הפסח. והואיל ודם שניהם עומד לזריקה, לכן מקדים את זריקת דם התמיד. אמר ליה [לו] רב אחא סבא לרב אשי: מתניתין נמי דיקא [לשון משנתנו גם כן מדוייקת כך], דקתני [שהוא שונה]: "עד שיזרק הדם" (תמיד), ולא קתני [ואינו שונה] "עד שישחוט ויזרק דם", משמע שהתמיד כבר שחוט. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ב שנינו במשנה: בכולן בכל הקרבנות הנאכלים, כהנים רשאין לשנות באכילתם, לאוכלם צלי שלוק ומבושל. ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם המקור] להלכה זו? אמר קרא [הכתוב] במתנות כהונה: "לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם" (במדבר יח, ח), ומתרגמים "למשחה" — לגדולה, שיהא בשר הקרבן נאכל בדרך גדולה, כדרך שהמלכים אוכלין, והרי המלכים אוכלים את מאכלם בכל אופן שירצו.

ג משנה ועוד בענין אכילה של כהנים. אמר ר' שמעון: אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה בין הכהנים, שיאכלוהו, וברצונך לדעת מה טיבו, אין אתה צריך לשאול מהו, אלא הריהו מותר השמן של רקיקי מנחות ישראל לאחר שמשחו אותם במעט שמן, או שהוא מותר לוג שמן של מצורע לאחר שהיזו ממנו, שאף הוא ניתן לכהנים.

ומצד אחר, אם ראית שמן שהוא ניתן על גבי האישים כקרבן, אין אתה צריך לשאול מהו, אלא הריהו בוודאות מותר השמן של רקיקי מנחת כהנים, או מותר השמן של מנחת כהן משיח, שיש באלו שמן מרובה, ואין בהם חלק לכהנים, אלא הן עולות כליל למזבח. ומוסיפה המשנה: ואין להניח כי השמן המתחלק לכהנים או הניתן על גבי האישים הריהו שמן שהביא אדם כנדבה, לפי שאין מתנדבין שמן. ר' טרפון אומר: מתנדבין שמן.

And even though the additional offerings are of greater sanctity, as they are sacrificed due to the sanctity of Shabbat, the frequent offering precedes the offering of greater sanctity. The Gemara rejects this proof: Is that to say that the sanctity of Shabbat affects the sanctity of the additional offerings but does not affect the daily offerings brought on Shabbat? Rather, the sanctity of Shabbat elevates the sanctity of the daily offerings as well, and as both are of equal sanctity, the frequent daily offering precedes the additional offerings.

The Gemara cites another proof: Come and hear the continuation of this mishna: The additional Shabbat offerings precede the additional New Moon offerings because they are more frequent, despite the fact that the New Moon elevates the sanctity of its additional offerings. The Gemara rejects this proof in a similar manner: Is that to say that the sanctity of the New Moon affects the sanctity of its additional offerings but does not affect the additional offerings of Shabbat? These additional offerings are also imbued with the sanctity of the New Moon.

The Gemara cites another proof: Come and hear the continuation of this mishna: The additional New Moon offerings precede the additional New Year offerings because they are more frequent, even though the New Year is of greater sanctity. The Gemara rejects this proof as well: Is that to say that the sanctity of the New Year affects the sanctity of its additional offerings but does not affect the additional offerings of the New Moon?

The Gemara cites another proof: Come and hear a baraita (Tosefta, Berakhot 5:25) that discusses the dispute between Beit Shammai and Beit Hillel with regard to the order of blessings in kiddush. After stating one reason for the opinion of Beit Hillel that one recites the blessing on the wine before the blessing of the sanctity of the day, the Tosefta adds: Alternatively, Beit Hillel say: The blessing over wine is recited frequently, and the blessing over the day is not recited frequently, and there is a principle: When a frequent practice and an infrequent practice clash, the frequent practice takes precedence over the infrequent practice. This applies even though the blessing of the day is of greater sanctity, as it is recited due to the sanctity of Shabbat. The Gemara rejects this proof as well: Is that to say that the sanctity of Shabbat affects the sanctity of the blessing of the day but does not affect the sanctity of the blessing on the wine?

The Gemara cites another proof: Come and hear, as Rabbi Yoḥanan says: If one did not recite the additional prayer on Shabbat until the time of the afternoon prayer arrived, the halakha is that a person prays the afternoon prayer and afterward the additional prayer, as the afternoon prayer is more frequent. This ruling applies despite the fact that the additional prayer is of greater sanctity. Once again the Gemara rejects the proof: Is that to say that the sanctity of Shabbat affects the sanctity of the additional prayer but does not affect the sanctity of the afternoon prayer?

The Gemara cites yet another proof. Come and hear the mishna: If one has a peace offering from yesterday and a sin offering or a guilt offering from today, the peace offering from yesterday precedes the others; this is the statement of Rabbi Meir. One can infer from this that if both this offering and that offering are from today, the sin offering or guilt offering takes precedence, and this is the halakha even though the peace offering is more frequent, as people sacrifice voluntary peace offerings more often than sin offerings or guilt offerings.

Rava said in response: Are you speaking of a common offering? Although peace offerings are sacrificed more often than sin offerings, there is no obligation to sacrifice them at any particular frequency. We raise the dilemma only with regard to a clash between a frequent offering and one of greater sanctity, but we do not raise the dilemma with regard to a common offering.

Rav Huna bar Yehuda said to Rava: Is that to say that a common obligation is not considered tantamount to a frequent obligation? But isn’t it taught in a baraita with regard to positive mitzvot whose intentional neglect results in the punishment of karet but whose unwitting transgression does not entail the sacrifice of a sin offering: I should exclude the neglect of the Paschal offering from the obligation to sacrifice a sin offering, as it is not frequent, and I should not exclude the neglect of the mitzva of circumcision, as it is frequent? Circumcision is considered a frequent mitzva, as it is performed more often than the Paschal offering, despite the fact that there is no obligation to perform circumcisions at any particular frequency.

Rava answers: What is the meaning of frequent in that context? It means that circumcision is frequent in terms of the numerous mitzvot commanded with regard to its fulfillment. And if you wish, say instead that circumcision in relation to the Paschal offering is considered like a frequent obligation, as it is occurs far more often, whereas peace offerings are brought only somewhat more often than sin offerings. In sum, one cannot infer from the mishna that an offering of greater sanctity precedes a frequent offering.

§ An additional dilemma with regard to precedence was raised before the Sages: If the priest had two offerings to sacrifice, a frequent offering and an infrequent offering, and although he should have initially sacrificed the frequent offering he slaughtered the infrequent offering first, what is the halakha? Do we say that since he already slaughtered the infrequent offering he also proceeds to sacrifice it? Or perhaps he does not yet sacrifice it but gives it to another priest, who stirs its blood to prevent it from congealing, until he sacrifices the frequent offering; and then he sacrifices the infrequent offering.

Rav Huna from Sura said: Come and hear an answer from the mishna: If one has a peace offering from yesterday and a sin offering or a guilt offering from today, the peace offering from yesterday precedes the sin offering from today. It can be assumed that the mishna is not discussing a case where none of the offerings have been slaughtered, as the peace offering would not take precedence in this situation. Rather, it is discussing a peace offering from yesterday that was slaughtered but its blood has not yet been presented. One can infer from this that only a peace offering from yesterday takes precedence in this situation, but in the case of a peace offering from today that is similar in other aspects to a peace offering from yesterday, the peace offering does not take precedence.

The Gemara explains: And what are the circumstances of this case? This is a situation where one first slaughtered the peace offering from today. In this case the sin offering or guilt offering takes precedence, although the peace offering is already slaughtered, as both of them are of greater sanctity. The same should apply to an infrequent offering that was slaughtered before a frequent offering: The frequent offering is slaughtered before the blood of the infrequent offering is presented.

The Gemara rejects this answer: Perhaps when the mishna makes reference to a peace offering from yesterday and a sin offering or a guilt offering from today, the circumstances should be understood differently. How can you find these other circumstances? The mishna discusses a case where the priest already slaughtered both of them, the peace offering and the sin- or guilt offering, and the blood of both awaits presentation on the altar. But had he not yet slaughtered both of them, but only the peace offering, you can still raise the dilemma of whether the priest should set aside the blood of the peace offering in order to slaughter the sin offering first, due to its greater sanctity.

The Gemara cites another proof: Come and hear the aforementioned baraita: Alternatively, Beit Hillel say: With regard to the order of blessings in kiddush, the blessing on wine is recited frequently and the blessing of the day is not recited frequently, and there is a principle: When a frequent practice and an infrequent practice clash, the frequent practice takes precedence over the infrequent practice. The obligation to recite the blessing of the day is due to the sanctity of Shabbat and applies at the start of Shabbat, before wine is placed on the table. Nevertheless, the blessing on the wine takes precedence due to its frequency. So too, the slaughtering of the frequent offering should take precedence, even if the priest had already commenced the sacrificial rites of the infrequent offering.

The Gemara rejects this proof: Here too, with regard to kiddush, the circumstances are different, since wine is available when one recites kiddush, and therefore the obligation of both blessings come together. This means that it is comparable to a situation where one already slaughtered both animals.

The Gemara cites yet another proof: Come and hear, as Rabbi Yoḥanan says: The halakha is that a person prays the afternoon prayer and afterward the additional prayer, despite the fact that the obligation of the additional prayer applies first, which is similar to an offering slaughtered first. The Gemara rejects this proof: Here too, since the time of the afternoon prayer has now arrived, one is obligated in both prayers, and again this is comparable to a situation where one already slaughtered both animals.

Rav Aḥa, son of Rav Ashi, said to Ravina that an answer to this dilemma can be found in a mishna (Pesaḥim 61a): If one slaughtered the Paschal offering before midday it is disqualified, because it is stated in its regard: “In the afternoon” (Exodus 12:6). If he slaughtered it before the daily afternoon offering was slaughtered it is valid, even though the daily offering should be sacrificed first, but someone should stir its blood to prevent it from congealing until he slaughters and sprinkles the blood of the daily offering. Although the infrequent Paschal offering is already slaughtered, the priest first slaughters the frequent daily offering and then sprinkles the blood of the Paschal offering.

The Gemara rejects this proof as well: Here we are dealing with a case where he gave precedence to the daily offering and slaughtered it first, and then slaughtered the Paschal offering before sprinkling the blood of the daily offering. Since the blood of both offerings requires sprinkling on the altar, the blood of the daily offering takes precedence. Rav Aḥa the Elder said to Rav Ashi that the wording of the mishna is also precise, as it teaches: Until the blood of the daily offering is sprinkled, and does not teach: Until he slaughters and sprinkles the blood. This indicates that the daily afternoon offering has already been slaughtered. The Gemara affirms: Conclude from its wording that this is the meaning of the mishna.

§ The mishna teaches: And with regard to all of the offerings that are eaten, the priests are permitted to alter the manner of their consumption and eat them as they choose. The Gemara asks: What is the reason for this halakha? The Gemara answers: The verse states, with regard to the gifts of the priesthood: “Of all the consecrated items of the children of Israel to you have I given them lemoshḥa” (Numbers 18:8). Targum Onkelos renders this term as: For greatness, indicating that the flesh of the offerings should be eaten in the manner that kings eat their food, i.e., prepared in any way they want.

MISHNA: Rabbi Shimon said: If you saw oil that is being distributed in the Temple courtyard for consumption by the priests and you seek to ascertain its nature, you do not need to ask what it is. Rather, it is left over from the oil of the wafers of the meal offerings of Israelites after they smeared a bit of oil on them, or it is left over from the log of oil of a leper after a small amount of the oil was placed on him.

If you saw oil that is placed on the flames of the altar in the manner of an offering, you do not need to ask what it is. Rather, it is left over from the oil of the wafers of the meal offering of priests, or it is the leftover oil from the meal offering of the anointed priest, which requires a great deal of oil and which is burned in its entirety on the altar. The mishna adds: One can-not say that the oil distributed to priests or burned on the altar was brought as a gift offering, as one may not contribute oil as a gift offering. Rabbi Tarfon says: One may contribute oil as a gift offering.