דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צב - א

אבל לא מכבין גחלת של עץ, שכיבוייה אסור מדאורייתא.

ואי סלקא דעתך כי שמואל כרבי שמעון סבירא ליה, הרי אפילו גחלת של עץ נמי יהא מותר לכבות? שהרי רבי שמעון סבירא ליה ש"מלאכה שאינה צריכה לגופה" אינה אסורה מהתורה, ולפיו לא יתכן שיהא כיבוי אסור מן התורה אלא במלאכת כיבוי שהיא "צריכה לגופה", ומלאכה שכזאת תיתכן רק במכבה את האש הבוערת בעצים בכונה לעשות מהם פחמים, על ידי כיבוי האש. אבל המכבה בכוונה שלא ינזקו הרבים הרי היא מלאכה ש"אינה צריכה לגופה", ואין בה איסור אלא מדרבנן [וסברה עתה הגמרא ש"דבר שאינו מתכוין" ו"מלאכה שאינה צריכה לגופה" תלויים אחד בשני].

ומתרצינן: ב"דבר שאין מתכוין" אמנם סבר לה שמואל כרבי שמעון, שמותר. אבל ב"מלאכה שאינה צריכה לגופה" סבר לה שמואל כרבי יהודה, שאסור מן התורה. לפי שאין שני דינים אלו תלויים זה בזה, הלכך לא יכבה גחלת של עץ, כיון שאסור לכבותה מן התורה [35].

אמר רב הונא: נסכים [36] שנטמאו, עושה להן מערכה בפני עצמן על הרצפה בעזרה, ושורפן, משום שנאמר, "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש, לא תאכל, באש תשרף", ודרשינן מכאן לכל הקדשים שהם ב"לא תאכל", שדינם "בקדש באש תשרף", דהיינו שתהא שריפתם בעזרה. [37] תניא נמי הכי: הדם והשמן והמנחות והנסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן.

אמר ליה שמואל לרב חנא בגדתאה: אייתי לי בי עשרה אנשים ואימא לך קמייהו: נסכים שנטמאו, עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן.

הדרן עלך פרק כל התדיר


הערות

[35] הרמב"ם פסק דיין הרי הוא לספלים, והקשה הכס"מ כיון דפסק הרמב"ם כמו רבי שמעון דדבר שאין מתכון מותר, אם כן הרי מבואר בסוגייתנו דאם דבר שאין מתכון מותר הרי היין לאישים. והר"י קורקוס תירץ דברי הרמב"ם דסבר הרמב"ם דכל מה שהעמידה הגמרא הדין דדבר שאין מתכון מותר זה רק לפני שידענו דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה, אולם לאחר שמבואר בכמה סוגיות דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה, אם כן אי אפשר להעמיד הברייתא כרבי שמעון שהרי כאן הוא פסיק רישיה ולכך אף לרבי שמעון יין הוא לספלים. ובכסף משנה תירץ דמקור דברי הרמב"ם הוא מהסוגיא במנחות, [עד ב] דמבואר שם דהמשנה כתבה דין לאפוקי מדשמואל, ומבואר מזה שאין הלכה כשמואל אלא יין הוא לספלים.

[36] עיין רש"י למה נקטה הגמרא "נסכים", ובמה שונים הם משאר קדשים פסולים.

[37] נסכים שנטמאו, עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן, וביאר רש"י, שמערכה זו היא על רצפת העזרה, ומה שעושים להם מערכה בפני עצמה ולא שורפים אותה כשאר פסולי קדשים, הטעם הוא, כיון שהוא דבר לח, ואם ישרפו אותו עם שאר קדשים לא תהא שריפת הנסכים ניכרת, ולכך שורפים אותו במערכה בפני עצמה. והקרן אורה הקשה על רש"י, הרי בברייתא שמביאה הגמרא מבואר שדין זה שעושה להן מערכה בפני עצמה הוא אף במנחות, ובמנחות הרי לא שייכים דברי רש"י שהרי המנחות הן דבר שאינו לח. ועוד צריך עיון בעיקר דברי רש"י, מהו המקור לכך שתהא שריפתו ניכרת? והרי מצות נסכים שנטמאו היא מדין שריפת פסולים, והאי היא ככל הפסולים, ומהו הענין שיהא ניכר שריפתם. והרמב"ם [אסורי מזבח ו ה] כתב, שעושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן במזבח, ודייק הלחם משנה שסבר הרמב"ם שדין שריפה זו הוא על גבי המזבח, שלא כדברי רש"י שכתב שהוא שריפה על רצפת העזרה. והוסיף הלחם משנה, שכך הוא דיוק דברי הגמרא, לפי שלשון "מערכה" משמע שהוא על המזבח, כי אם זה על הרצפה, לא שייך לשון מערכה, אלא שורפן בדשן. והמקדש דוד הקשה על הרמב"ם, שלדבריו, שעושה להם מערכה על המזבח, קשה, שהרי בכך שהוא מעלה אותם על המזבח חל עליהם הדין שאם עלו לא ירדו, וכמו שמבואר בפרק המזבח מקדש, שכל הפסולים שעלו על המזבח מקטירים אותם, ולפי המאן דאמר שאף בנסכים יש את הדין הזה שאם עלו לא ירדו, הרי מקדשם המזבח, ואם כן, צריך להקטירם במערכה גדולה, ככל הקדשים. ותירץ המקדש דוד, שדין "המזבח מקדש" הוא רק מדעת, כשמעלה את הדבר הפסול למזבח על מנת לקדשו, שאז המזבח מקדש. אך אם מעלה דבר פסול על מנת להקטירו מדין קודש פסול, הרי אין דעתו לקדשו, ולכן לא נתחדש הדין שהמזבח מקדש. ולכך, אף כאן, מקטירו רק מדין קדשים פסולים, ובמערכה בפני עצמה.


פרק אחד עשרה - דם חטאת

מתניתין:

דם חטאת, אשר נתקבל בכלי שרת, ועדיין לא נזרק על המזבח, שנתז על הבגד - הרי זה טעון כיבוס. [1] שנאמר "ואשר יזה מדמה על הבגד ... תכבס במקום קדש".

אף על פי שאין הכתוב הזה מדבר אלא בחטאות החיצוניות, שהן נאכלות לכהנים, שהרי נאמר באותו ענין שהחטאת הזו "במקום קדוש תאכל", מכל מקום, אחד חטאות הנאכלות ואחד חטאות הפנימיות שנשרפות, טעונות כיבוס כאשר דמן ניתז על הבגד.

לפי שנאמר בתחילת אותה פרשה "זאת תורת החטאת", ודרשינן, תורה אחת תהיה לכל החטאות, ומכאן למדנו שכל דם החטאות, החיצונית או הפנימית, שניתז על הבגד, טעון כיבוס!

חטאת פסולה - אין דמה [2] טעון כיבוס. [3] ודין זה הוא בין שהיתה לה שעת הכושר [4] לזריקת דמה, דהיינו, שנפסלה רק לאחר שנתקבל הדם כתיקונו, והיה ראוי לזריקה, ובין שלא היתה לה שעת הכושר, שלא היה ראוי הדם מעולם לזריקה.

איזו היא חטאת פסולה שהיתה לה שעת הכושר?

שלנה, שלן דמה של החטאת ונפסל לזריקה, ושנטמאה, [5] שנטמא דם החטאת או הבשר לאחר קבלת הדם וקודם לזריקתו, ונפסל בכך הדם לזריקה [לפי הכלל ש"אם אין בשר אין דם"], ושיצאת דמה או בשרה חוץ לעזרה. וכל אלו הפסולין אירעו אחר קבלת הדם, בכשרות!

ואיזו היא חטאת פסולה שלא היתה לה שעת הכושר לזריקה?

שנשחטה במחשבה על מנת להקטיר או לאכול חוץ לזמנה או חוץ למקומה, ושקיבלו פסולין (וזרקו) [עיין רש"י ותוס'] את דמה. בכל אלו נפסלה החטאת קודם שנתקבל הדם בהכשר, ולפני שהיתה לו שעת הכושר לזריקה.

גמרא:

שנינו במשנה: דם חטאת שניתז ... אחד הנאכלות ואחד הפנימיות ... שנאמר "תורת החטאת", תורה אחת לכל החטאות.

והוינן בה: ואי דרשינן את הכלל מהפסוק "תורת החטאת", שתהא "תורה אחת לכל חטאות", כמו שדורשת המשנה, הרי אפילו חטאת העוף נמי יהא דמה טעון כיבוס בגדים, שהרי גם היא צריכה להתרבות מתורה אחת לכל החטאות!

אלמה תניא: יכול תהא דם חטאת העוף טעון כיבוס? תלמוד לומר: "זאת תורת החטאת". "זאת" מיעוטא היא, וממעט חטאת העוף. ומדוע לא יתרבה דם חטאת העוף לכיבוס הבגד מ"תורה אחת"?

ומתרצינן: אמר ריש לקיש משום בר קפרא: אמר קרא בההיא ענינא: "תשחט", לומר לך, רק בחטאות הנשחטות, בחטאת בהמה שדינה בשחיטה, הכתוב מדבר, שרק דמן צריך כיבוס בגד, ולא דם חטאת העוף, שאינה בשחיטה אלא במליקה.

אך לפי הדרש הזה, שרק במה שכתוב בפרשה הכתוב מדבר, מקשה הגמרא:

אם כן, ואימא דוקא דם חטאות חיצוניות טעון כיבוס בגד, כיון שרק בנאכלות הכתוב מדבר, כדכתיב "במקום קדוש תאכל". אבל פנימיות, שאינן נאכלות, ובהן לא עוסק הכתוב, אימא לא יטענו דמן כיבוס בגדים?

ומתרצת הגמרא: הרי רבי רחמנא מ"תורת", שתהא תורה אחת לכל החטאות!

אך חוזרת הגמרא ומקשה: אי הכי, שהריבוי של תורה אחת לכל החטאות הוא גם לגבי מה שלא נאמר כאן בפרשה, אפילו חטאת העוף, נמי נרבה מ"תורת", כשם שהפנימיות נתרבו, על אף שהן לא נאמרו בפרשה, שהרי נאמר בה "במקום קדוש תאכל", וחטאות הפנימיות אינן נאכלות!?

ומתרצינן: הא מיעט רחמנא "זאת", למעט חטאת העוף.

אך מקשינן: ומה ראית לרבות פנימיות מ"תורת", ולמעט עוף מ"זאת", אימא איפכא, ונמעט פנימיות מ"זאת" ונרבה עוף מתורה אחת לכל החטאות!?

ומתרצינן: מסתברא, דחטאת בהמה פנימיות הוה ליה לרבויי לדין כיבוס כחטאות חיצוניות הנאכלות, שהרי החטאת הפנימית דומה יותר לחטאת החיצונה, מאשר דומה לה חטאת העוף, בדברים האלו:

בהמה היא כמותה, וטעונה שחיטה כמותה [מה שאין כן עוף שהוא במליקה], טעונה צפון, ששחיטתה וקבלת דמה נעשים בצפון העזרה [מה שאין כן בעוף, שמליקתו נעשית גם בצד אחר].


הערות

[1] בעיקר דין כיבוס, יש לחקור, האם זהו דין בדם, שצריך להוציאו מהבגד על ידי כיבוס. או שזהו דין בבגד, שצריך שלא יהיה בו דם חטאת. ויש להוכיח מדברי הגמרא להלן [צב ב], הדנה בדם שניתז על בגד, האם מכיון שחלה חובת כיבוס נדחה דם זה מזריקה. ומשמע שזה חלות דין בדם שטעון כיבוס ומחמת כן נהיה דחוי מזריקה. אך אם זהו דין על הבגד מדוע שיחול דין דחיה בדם. אך מדברי הגמרא להלן [צד א] יש להוכיח לא כן. שיש לימוד מיוחד שדין כיבוס הוא רק על מקום הדם ולא בכל הבגד. ואם דין כיבוס הוא בדם, הלא פשוט שמכבס רק את מקום הדם. ולכאורה משמע מזה, שזהו דין על הבגד, ולכן היה מקום לומר שכל הבגד חייב כיבוס, ועל זה צריך מיעוט שרק מקום הדם צריך כיבוס.

[2] להלן במשנה [צג א] מבואר שאין דין כיבוס אלא בדם הראוי להזאה. וכתב הגרי"ז, זה שחטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס אין הטעם משום שאינה ראויה להזאה, שהרי מצינו אופן שאף דם פסול ראוי להזאה, כגון דם פסול שעלה על גבי המזבח, שדינו להזרק מכח הדין שכל הפסולים שעלו על המזבח, שוב לא ירדו. ומכל מקום, אף דם זה שהוא ראוי להזאה אינו טעון כיבוס, לפי שנתמעטה חטאת פסולה מהפסוק "דמה" ו"אותה", שאין דמה טעון כיבוס.

[3] לכאורה המשנה הזו והמשנה הבאה הם שני ענינים שונים. שהמשנה הראשונה ממעטת חטאת פסולה מכיבוס, ואילו המשנה השניה ממעטת דם שאינו ראוי להזאה, דהיינו נשפך, שאין לו הכשר קבלה. וכן שיירים ודם שכבר הוזה על המזבח. וגם הדרשות הם מפסוקים שונים, שהמיעוט על חטאת פסולה הוא מ"דמה" ו"אותה", ואילו למעט דם שאינו ראוי להזאה הלימוד הוא מ"אשר יזה", ולמדים מזה שיהא ראוי להזאה [למעט נשפך], וכן לא זה שכבר הוזה [למעט שירים ודם שכבר הוזה]. וצריך ביאור מה שנקטה המשנה כאן, בתוך דיני חטאת פסולה גם שקיבלו פסולים את דמה. והלא קבלת פסולים אין זה "פסול", אלא רק חסרון קבלה. ואם כן, דין זה שייך למשנה הבאה, כמו דין נשפך הדם על הרצפה שנאמר שם.

[4] ובגמרא מובא שרבי עקיבא חולק וסובר שלא נתמעטה אלא חטאת פסולה שלא היה לה שעת הכושר. אך אם היה לה שעת הכושר, טעונה כיבוס.

[5] הקשו התוספות, הלא בנטמא דמה הציץ מרצה עליו, וראוי לכתחילה לזרקו על המזבח! ? וביאר הגרי"ז, מה שהוצרכו התוס' להוסיף שראוי לכתחילה לזרקו, ולכאורה לקושייתם היה מספיק זה שהיא זריקה כשירה. אלא, שאם לא היה הדין שזורקו לכתחילה, נמצא שכל זמן שלא נזרק הוא דם פסול, ורק כשזורקו הציץ מרצה על הזריקה, ומכשירה. ולכן מובן הדבר שאין דם טמא טעון כיבוס, כיון שכל זמן שלא נזרק הוא דם פסול. ולכן הוסיפו התוס' שזורקו לכתחילה, ומזה מוכח שהריצוי הוא קודם זריקה, וממילא הקשו שיהיה טעון כיבוס. וכן צריך לבאר בתירוצם. שתירצו שמדובר כאן כשנשבר הציץ ואינו מרצה. וקשה, הלא הוא דם הראוי להזאה, לכשיתוקן הציץ. אך הביאור הוא, שכדי להצריך כיבוס צריך שיהא כעת כשר. ובזמן שנשבר הציץ עדיין איננו כשר. אך תמה הגרי"ז, מנין לתוס' באמת שזורקו לכתחילה? והרי בפסחים כתוב רק שאם זרק, הורצה, אך אין ראיה שלכתחילה יכול לזורקו.

אבל לא גחלת של עץ, מפני שיש בה מלאכת כיבוי מן התורה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] כי שמואל כר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא] — אפילו גחלת של עץ נמי [גם כן] יכבה, כי לדעת ר' שמעון אין חיוב מלאכת כיבוי אלא כאשר רוצה להשתמש בגחלת עצמה כשהיא כבויה. ואם לא — הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובזה פוטר ר' שמעון!

ומשיבים: אין זו סתירה, כי בדבר שאין מתכוין סבר לה [סבור הוא] שמואל כר' שמעון, אבל במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה [סבור הוא] כר' יהודה, שמחייב עליה בשבת.

א אמר רב הונא: נסכים שנטמאו, עושה להן מערכה של עצים בפני עצמן ושורפן שם, ואינו שורף אותם מחוץ לעזרה. משום שנאמר לגבי חטאת שנפסלה: "בקדש באש תשרף" (ויקרא ו, כג), ומריבוי הכתובים למדו שהוא הדין לכל דבר שצריך להקריבו על המזבח ונפסל. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הדם והשמן והמנחות והנסכים שנטמאו, עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן.

מסופר, אמר ליה [לו] שמואל לרב חנא בגדתאה [מבגדד]: אייתי [הבא] לי בי [בית, מנין] עשרה אנשים, לפרסום הדבר, ואימא [ואומר] לך קמייהו [בפניהם]: נסכים שנטמאו, עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן.

א משנה דם קרבן חטאת העומד להזאה שנתז על הבגד — הרי זה טעון (חייב) כיבוס, שכן נאמר בתורה בדין החטאת: "ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדוש" (ויקרא ו, כ). ואף על פי שאין הכתוב הזה מדבר אלא בחטאות נאכלות שמזים מדמן במזבח החיצון, שהרי כך נאמר בפסוק שלפניו: "במקום קדוש תאכל" (ויקרא ו, יט), מכל מקום אחד הנאכלות ואחד הפנימיות שמזים מדמן על המזבח הפנימי, שהן נשרפות כליל ואינן נאכלות, טעונות כיבוס אם ניתז מהם על הבגד, שנאמר בתחילת אותה פרשה: "זאת תורת החטאת" (ויקרא ו, יח), ללמד: תורה אחת (דין שווה) לכל החטאות.

וכל זה אמור דווקא בחטאות כשרות, אבל חטאת פסולה — אין דמה טעון כיבוס, בין שהיתה לה שעת הכושר שהיה דמה ראוי להיזרק, ורק אז נפסלה, ובין שלא היתה לה שעת הכושר. איזו היא חטאת פסולה שהיתה לה שעת הכושר? שלאחר שנשחטה ונתקבל דמה כראוי לנה נפסלה בלינה, ושנטמאה החטאת, ושיצאת (שיצאה) דמה או בשרה אל מחוץ לעזרה. ואיזו היא חטאת שלא היתה לה שעת הכושר? שנשחטה במחשבה שיזרק דמה או יאכל בשרה חוץ לזמנה הראוי, וחוץ למקומה הראוי. וכן זו שקיבלו פסולין לעבודה (וזרקו) את דמה.

ב גמרא שנינו במשנה כי דם חטאת (שמתה) [שנתז] על הבגד — הריהו חייב בכיבוס, בין חטאת הנאכלת ובין חטאת שאינה נאכלת, שנאמר "זאת תורת החטאת" (ויקרא ו, יח) — תורה אחת לכל החטאות. ושואלים: ואי [ואם] תורה אחת לכל חטאות, אם כן אפילו חטאת העוף נמי [גם כן] יהיה דמה טעון כיבוס! אלמה תניא [מדוע שנה בברייתא]: יכול תהא דם חטאת העוף טעון כיבוס? תלמוד לומר: "זאת תורת החטאת" (ויקרא ו, יח) שהוא לשון מיעוט, זאת ולא אחרת, דווקא בחטאת בהמה נוהג דין זה, ולא בחטאת העוף!

אמר ריש לקיש משום (בשם) בר קפרא: אמר קרא [הכתוב] בפסוק זה: "זאת תורת החטאת... תשחט החטאת", ללמדנו שדווקא בחטאות הנשחטות הכתוב מדבר, ולא בחטאת העוף, שהיא נמלקת ואינה נשחטת.

ושואלים: ואימא [ואמור] ודייק באופן אחר: דווקא בנאכלות הכתוב מדבר, כדכתיב [כמו שנאמר]: "במקום קדוש תאכל" (ויקרא ו, יט), אבל פנימיות שאינן נאכלות — לא! ומשיבים: רבי רחמנא [ריבתה התורה] "תורת החטאת" לרבות כל החטאות, גם שאינן נאכלות.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שיש כאן ריבוי, אפילו חטאת העוף נמי [גם כן] תיכלל בריבוי זה! ומשיבים: מיעט רחמנא [הכתוב] על ידי המלה "זאת" את חטאת העוף.

ושואלים: ומה ראית לרבות את הפנימיות ולמעט את חטאת העוף, ולא להיפך, לרבות את חטאת העוף ולמעט את הפנימיות? ומשיבים: הואיל וצריך למעט ולרבות, ומן הכתוב יש ראיה לכאן ולכאן, מסתברא [מסתבר] יותר לומר שחטאת [בהמה] פנימיות הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות], שהן דומות לחטאות החיצוניות בכמה צדדים, שכן אלו ואלו באות ממין הבהמה, וטעונות בשחיטת צפון (בצפון העזרה), וקבלת דמן בכלי,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but one may not extinguish a wood coal, because extinguishing it is prohibited by Torah law? And if it enters your mind that Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, it should be permitted to extinguish even a wood coal. Rabbi Shimon maintains that extinguishing a coal is prohibited by Torah law only when one intends to use the extinguished coal. Otherwise, this constitutes a labor performed on Shabbat which is not necessary for its own sake, which is not prohibited by Torah law.

The Gemara answers: Shmuel’s statements are not contradictory, as with regard to an unintentional act, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. But with regard to labor not necessary for its own sake, he holds that it is prohibited by Torah law, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

§ Rav Huna says: With regard to wine libations that became ritually impure, one prepares for them an arrangement of wood by themselves and burns them there, without removing them from the Temple courtyard. This is due to the fact that it is stated with regard to a disqualified sin offering: “In the sacred place…it shall be burned with fire” (Leviticus 6:23). This requirement of burning in the sacred place applies to all offerings that are meant to be sacrificed on an altar and became disqualified. This is also taught in a baraita: With regard to the blood, the oil, the meal offerings, and the libations that became ritually impure, one prepares for them an arrangement of wood by themselves and burns them there.

The Gemara relates: Shmuel said to Rav Ḥana of Baghdad: Bring me an assembly of ten men and I will tell you in their presence this halakha that I wish to disseminate: With regard to libations that became ritually impure, one prepares for them an arrangement of wood by themselves and burns them there.

MISHNA: In the case of the blood of a sin offering designated for presentation that was sprayed on a garment, that garment requires laundering, as is stated with regard to a sin offering: “And when any of its blood shall be sprinkled on a garment, you shall launder that on which it shall be sprinkled in a sacred place” (Leviticus 6:20). Although the verse is speaking only of sin offerings that are eaten and whose blood is presented on the outer altar, as it is stated: “In a sacred place shall it be eaten” (Leviticus 6:19), the principle is not exclusive to eaten sin offerings. With regard to the blood of both the sin offerings that are eaten and the sin offerings that are wholly burned and not eaten and whose blood is presented on the inner altar, garments sprayed with blood from each of these offerings require laundering. As it is stated at the start of that passage: “This is the law of the sin offering” (Leviticus 6:18), it is understood: There is one law for all the sin offerings.

That is the halakha with regard to sin offerings fit for sacrifice. With regard to a disqualified sin offering, its blood does not cause a garment to require laundering whether the offering had a period of fitness when its blood was fit for presentation or whether it did not have a period of fitness. Which offering is the disqualified sin offering that had a period of fitness? It is one that was left overnight and then became disqualified; or it is one that became ritually impure; or it is one that emerged from of the Temple courtyard. Which offering is the disqualified sin offering that did not have a period of fitness? It is one that was slaughtered with the intent to eat it or present its blood beyond its designated time or outside its designated area; or it is one whose blood was collected by people disqualified for Temple service and they sprinkled its blood.

GEMARA: The mishna teaches: In the case of the blood of a sin offering that was sprayed on a garment, the garment must be laundered, and this is the halakha concerning the blood of sin offerings that are eaten and sin offerings that are wholly burned, as it is stated: “This is the law of the sin offering”; there is one law for all sin offerings. The Gemara asks: And if there is one law for all sin offerings, even the blood of a bird sin offering should also require laundering. If so, why is it taught in a baraita: One might have thought that the blood of a bird sin offering requires laundering. To counter this, the verse states: “This is the law of the sin offering.” The word “this” teaches that the halakha is to be restricted to the blood of an animal sin offering and it does not apply to the bird sin offering.

Reish Lakish said in the name of bar Kappara: The verse states: “This is the law of the sin offering…shall the sin offering be slaughtered” (Leviticus 6:18). The verse is speaking specifically of sin offerings that are slaughtered and not of bird offerings, which are killed by pinching the nape of the neck, rather than slaughtering with a knife.

The Gemara challenges: And I might say that the halakha is to be learned in another manner, and the verse is speaking specifically of sin offerings that are eaten, as it is written: “In a sacred place shall it be eaten” (Leviticus 6:19); but internal sin offerings, which are not eaten, should not be included. The Gemara explains: The Merciful One amplifies the halakha by stating: “This is the law of the sin offering,” which includes all sin offerings, even those that are not eaten.

The Gemara suggests: If so, then even the blood of the bird sin offering should be included. The Gemara explains: The Merciful One restricts the halakha by stating: “This is the law,” which excludes bird offerings.

The Gemara asks: And what did you see that indicated that the verse is to be understood as including internal sin offerings and excluding bird offerings, and not the opposite? The Gemara answers: It stands to reason that internal animal sin offerings should have been included by the inclusive language of the verse, as internal sin offerings resemble eaten animal sin offerings in several ways: Each variety is a large animal and not a bird; each variety is subject to slaughter on the north side of the Temple courtyard; and the blood of each requires collection in a vessel;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תד"ה ושקבלו פסולין. או זרקו כו' ואין הנותר במזרק כשר כו'. ק"ל כיון דפי' וזרקו היינו או זרקו והמכוון שקבלו כשרין א"כ היתה לה שעת הכושר. ונראה דמשום זה קאמר במעילה (ה ב) דמעילה דוקא דמשמע אבל דדם חטאת לאו דוקא ודלא כתוס' שם ע"ש בסוגיא ותבין:

גמ' א"ל שמואל לרב חנא בגדתאה. נ"ב כי האי לישנא איתא פ"ק דכתובות דף ח ע"ב:

תוס' ד"ה ושקבלו כו' דפסול עושה שירים. עי' לעיל דף לד ע"ב תוס' ד"ה פסול:

אבל לא של עץ. דבת כיבוי הוא ואיסורא דאורייתא הוא ואי כר''ש לא משכחת כיבוי אלא במתכוין לעשות פחמין בכיבויו וצריך להם דאר''ש מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכיבוי לאו צורך גופו הוא שיהא צריך לו דהלואי שלא בא עליו ודמי למוציא את המת לסלקו מעל פניו דפטר עליה ר''ש במסכת שבת בפרק המצניע (דף צד.): מערכה. על הרצפה בעזרה ולא יוציאה לחוץ משום שנאמר בקדש באש תשרף בפ' שני דפסחים (דף כד.) דרשינן האי קרא וכל חטאת אשר יובא וגו' ומרבינן מיניה כל פסולי קדשים שמחיצתו בעזרה שיהו נשרפים בעזרה כדכתיב בקדש לא תאכל באש תשרף ותמיה אני למה שורפן לעצמן ואינו שורפן בבית הדשן שהיה בעזרה שבו שורפין פסולי קדשי קדשים ונראה בעיני שהוא דבר לח שורפן לעצמן שתהא שריפתן ניכרת לעצמן שאם היה שורפן עם בשר אין ניכרין שהרי אין בהן ממש: הדם והשמן גרסי': מתני' דם חטאת טעון כיבוס. כדכתיב ואשר יזה מדמה וגו': במקום קדוש תאכל. בההוא עניינא כתיב: תורת החטאת. רישא דעניינא הוא: פסולה אין טעון דמה כיבוס. דכתיב אשר יזה בראוי להזאה הכתוב מדבר: שעת הכושר. לזריקה: שלנה. לן דמה: ושקבלו פסולין את דמה. גרסי' ולא גרסי' וזרקו דהא אפילו כשרה שנתז (את) מדמה לאחר זריקה על הבגד אין טעון כיבוס כדאמרינן לקמן פרט לזה שכבר הוזה: גמ' תשחט החטאת. בההוא ענינא כתיב בנשחטות ולא בנמלקות: אפילו חטאת העוף נמי. אע''ג דכתיב זאת למעוטא הא פנימיות נמי אימעיטו דבנאכלות הכתוב מדבר וקמרבינן להו מתורת: ומה ראית. לרבות פנימיות מתורת ולמעט עוף מזאת: דחטאת בהמה פנימיות ה''ל לרבויי. כדין החיצונים שכן בהמה כמותה שחיטה כמותה טעונה צפון כמותה וקבלת כלי כמותה וקרנות המזבח כמותה וכנגד חודה של קרן ובאצבע ואישים אימוריהן לאישים אבל עוף אינו בהמה ואינו שחוט ואינו טעון צפון וקבלה ולא קרן שהרי חטאת העוף למטה נעשית ואינו נותנה באצבע בחודה של קרן ואין ממנה לאישים:

אבל לא גחלת של עץ. תימה היכי ס''ד דדבר שאין מתכוין שוה לאינה צריכה לגופה דמה ענין זה לזה ובפ' כירה (שבת מב.) ניחא טפי גבי הא דשרי שמואל אפילו שיעור לצרף דפריך התם כה''ג ומצי למימר דס''ד דלא הוה שרי ר''ש דבר שאין מתכוין לכתחילה אי לאו משום דאית ביה תרתי דהוה נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה הלכך רבי יהודה דמחייב באינה צריכה לגופה אוסר באין מתכוין דהא בהא תליא אבל הכא אי אפשר לפרש כן דמייתי לה אההיא דהמתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האישים דלא שייך טעמא דאין צריכה לגופה אלא גבי מלאכות דשבת ובסוף פרק ראשון דחגיגה (דף י.) מייתי לה גבי הלכות שבת כהררים התלוים בשערה וצריך לפרש דמשמע להש''ס דהשתא דכי היכי דמחייב שמואל באינה צריכה לגופה ה''נ יש לו לחייב אין מתכוין כמתכוין: במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה. הקשה בהלכות גדולות דבשמעתא קמייתא דשבת (דף ג.) קאמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר הצד צבי והצד נחש ומפיס מורסא פי' דשרו רבנן משום צער דגופא דצד נחש ומפיס מורסא לא מיפטר אלא לר''ש דפטר מלאכה שאינה צריכה לגופה כדאיתא בפ' שמנה שרצים (שבת קז:) ודוחק הוא לתרץ בהלכות גדולות ור''ת תירץ דהא דחשיב לה שמואל [בהדי] פטור ומותר (קאמר) לאו משום דס''ל הכי. אלא כלומר מאן דס''ל שהוא פטור קסבר דפטור ומותר כמו שמדקדק שמואל בסוף האורג (שם קז.) דודאי פטור ומותר קאמר מיהו אנן לא קיימא לן כשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כדאשכחן רבא דהוא בתראה דסבר כר''ש בריש נוטל (שם קמא:) ואמוראי דפרק כל כתבי הקדש (שם קכא:) דאמרי כל המזיקין נהרגין בשבת ואפילו מאן דאסר לא פליג אמתני' דעל עקרב שלא תשוך הלכך מותר להפיס מורסא בשבת להוציא ממנה ליחה: מתני' שלנה ושנטמאה. פירוש לן דמה ונטמא דמה ואם תאמר ונטמא מ''ט לא בעי כיבוס הא מדאורייתא זורקו לכתחילה כדאמרינן (פסחים דף פ:) דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה וי''ל דמיירי כגון שנשבר הציץ או אינו על מצחו למאן דאית ליה [שאינו מרצה] (יומא דף ז:): ושקבלו פסולין וזרקו את דמה: פירש בקונטרס או זרקו ואע''ג דאפילו כשרה אם ניתז דמה לאחר זריקה אין טעון כיבוס כדאמר לקמן פרט לזה שכבר הוזה איצטריך לאשמועינן בפסולין למימר דדם דחוי הוא ואין הנותר במזרק כשר לזריקה ולא תימא יחזור הכשר ויזרוק דפסול עושה שירים וצ''ע בפ''ק דמעילה (דף ה.): יכול תהא דם חטאת העוף טעון כיבוס ת''ל זאת. והוא הדין קדשים קלים מימעטי מזאת ותימה דבסוף פירקין (דף צח.) מרבי מזאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת מה חטאת מתקדשת בבלוע אף כל מתקדש בבלוע והשתא מנ''ל דאתיא היקישא לרבות כל הקדשים כחטאת לענין בלוע ומיעוטא דהכא לענין כיבוס אימא איפכא וי''ל כיון דאשכחן דכל קדשים טעונין מריקה ושטיפה מדאיצטריך אותה למעוטי תרומה סברא הוא לאוקומה היקישא לענין להתקדש בבלוע מאחר דאשכחן דטעונין מריקה ושטיפה מטעם בליעת כלי ומיתרצא נמי בהכי קושיא אחריתי דרבי יהודה מפיק לקמן כל קדשים לענין מריקה ושטיפה מקדש קדשים והשתא ל''ל קרא תיפוק לי מהיקישא דחטאת דכל קדשים טעונין מריקה ושטיפה כחטאת אבל למאי דפרישית ניחא דאי לאו דאשכחן מריקה [ושטיפה] בהדיא הוה מוקמי היקישא לענין כיבוס ומיעוטא דזאת למעוטי מריקה ושטיפה ובלוע:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד