דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צח - א

איכא דנפקא ליה מהכא, מהריבוי בפסוק בקדש הקדשים תאכלנו, ואיכא דנפקא ליה מהכא, מזה שהוקשו כל הקרבנות למנחה.

והוקשו כל הקרבנות לחטאת, ללמד מה חטאת מקדשת בבלוע להיות כמוה אף כל הקרבנות מקדשת בבלוע שאם בלע קרבן קל מן החמור מתקדש להאכל כמוהו, ואם קרבן כשר בלע מן הפסול נהיה פסול כמוהו.

והוקשו כל הקרבנות לאשם, ללמד מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו, שלעולם לא ימצא באשם שפיר ושליא לפי שכל האשמות זכרים הם. אף כל הקרבנות הבאים נקבות אין שפיר ושליא קדוש בו, ואין חלב ושתי כליות של שליל שבמיעיהם קרבים.

ומפרשינן: קסבר ולדות קדשים, בהווייתן הן קדושים. רק כשנולדים הן קדושים ולא במעי אמם. ודנים אפשר, שאר קרבנות נקבות, מאי אפשר, מאשם זכר.

הוקשו כל הקרבנות למילואים, ללמד, מה מילואים מותריהם, בשר שנותר מהם, בשריפה, ואין בעלי חיים במותריהן, שהרי קרבנות צבור היו ולא הופרשו שנים לאחריות וגם לא אבד אחד מהם והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון. אף כל הקדשים, מותריהם שנותרו לאחר זמן האכילה בשריפה, ואין בעלי חיים במותריהן. שאם היו בעלי חיים במותריהם, כגון יחיד שהפריש שני קרבנות [78] לאחריות חובתו, שאם יאבד האחד יתכפר בשני, או אם הפריש קרבן ואבד, והפריש אחר תחתיו, ונמצא הראשון, והקריב את אחד מהם והשני נותר, אין נותר זה בשריפה כדין נותר של מילואים.

הוקשו כל הקרבנות לשלמים, ללמד מה שלמים מפגלין את הנסכים, [79] אם חישב על השלמים מתפגלים הנסכים, ומתפגלין השלמים עצמם. [80]

במתניתא תנא משמיה דרבי עקיבא, הוקשו כל הקדשים למנחה ללמד, מה מנחה מתקדשת בבלוע להיות כמוה, אף כל הקרבנות מתקדשת בבלוע להיות כמוה להאכל כדין החומר שבהם.

ומפרשינן: ואיצטריך למכתב מנחה ואיצטריך למכתב חטאת, שבשניהם צריך פסוק שהחתיכה הבלועה ממנה מתקדשת להיות כמוה.

דאי אשמעינן מנחה בלבד, הייתי אומר דאיידי דרכיכא משום שהיא סולת היא נבלעת כיון שהיא רכה ודבר רך נבלע בקלות. אבל חטאת שאינה רכה אימא לא מקדשת בבלוע.

ואי אשמעינן חטאת בלבד, הייתי אומר משום דקריר כיון שהבשר הוא עבה ושמן נכנס השומן ונבלע בתוכו עמוק. אבל מנחה שאיננה עבה, אימא לא מתקדשת בבלוע. לכן צריכא לכתוב בשניהם שמתקדש בבלוע.

והוקשו כל הקרבנות לחטאת, ללמד, מה חטאת אינה באה אלא מן החולין, וביום, ובידו הימנית, אף כל הקרבנות אינה באה אלא מן החולין, ולא ממעשר שני, וביום, שאין שוחטים את הזבחים ואין זורקים את דמם אלא ביום, וכן שאר העבודות נעשות רק ביום כגון הקטרה, קבלה, הזיה, קמיצה, ומליקה. ובידו הימנית, שאין עבודה אלא בימין.

והוינן בה: וחטאת עצמה, מנלן שאינה באה אלא מן החולין?

ומפרשינן: אמר רב חסדא: אמר קרא לגבי פר חטאת של יוה"כ והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו ודורשים משלו ולא משל צבור מתרומת הלשכה ולא משל מעשר.

ופרכינן: ביום מביום צוותו נפקא?! ולמה לו - ללמוד מחטאת שהרי בכל הקרבנות כתוב ביום צוותו להקריב שמשמע ביום ולא בלילה?

ומתרצינן: כדי נסבה! אכן אפשר ללמוד מביום צוותו, ומה שכתוב שלמדים מחטאת שאינה באה אלא ביום [ככתוב "כי ביום הזה יכפר עליכם"] נאמר שלא לצורך, אגב שאר הדברים שלמדים מחטאת.

ופרכינן: למה לו ללמוד מחטאת שהעבודה נעשית בידו הימנית? הרי מדרבה בר בר חנה נפקא!

דאמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: כל מקום שנאמר אצבע וכהונה, אינו אלא ימין. שנאמר לגבי חטאת ולקח "הכהן" מדם החטאת "באצבעו", ולמדים ממצורע עני שכתוב בו "וטבל אצבעו הימנית", וממנו למדים לכל מקום שכתוב כהן או אצבע, שתהיה עבודה בימין.

ומתרצינן: כדי נסבה! אכן אפשר ללמוד מהדרשה של רבה בר בר חנה, וזה שכתוב שלמדים מחטאת שאינה נעשית אלא בימין, נאמר שלא לצורך, אגב שאר דברים הנלמדים מחטאת.

ועוד מתרצינן: ואיבעית אימא, סבר לה כרבי שמעון, דאמר היכן שכתוב אצבע, לא בעיא כהונה ללמוד שנעשה בימין. אבל כהונה בעיא אצבע. שאף על גב שכתוב כהונה, אם לא כתוב אצבע לא למדים להצריך ימין. ולכן למדים מחטאת, כיון שכתוב בה שניהם: ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו.

והוקשו כל הקרבנות לאשם, ללמד, מה אשם עצמותיו מותרים לעשות מהם כלים, שהרי בשרו נאכל לכהנים, ונותר בעצמות לא שייך אלא רק בדבר הנאכל, אף כל הקרבנות, ואפילו עולה, אף על גב שכולה כליל, עצמותיו מותרים.

ואגב שהגמרא עוסקת בקדשים המתקדשים בבלוע, היא דנה בהתזת דם חטאת הנבלעת בבגד.


הערות

[78] בקרן אורה הקשה מדוע צריך על זה לימוד הרי אפשר ללמוד זאת מהלכה למשה מסיני שכל שבחטאת מתה באשם רועה. ואחת מחטאות המתות זה חטאת שנתכפרו בעליה ומבואר שאין דינה בשריפה אלא מתה ובאשם תרעה עד שתסתאב ואינה נשרפת. והגר"ח פירש באופן אחר שדעת הרמב"ם שהשוחט חטאת ומצא בה בן ה' חדשים חי הרי הוא נאכל ליום ולילה כחטאת. ופירש שעל וולד זה נאמר כאן הלימוד שאם נותר אחרי זמן אכילתו [שהוא יום ולילה] אין דינו בשריפה כי אין בבעלי חיים דין נותר.

[79] כך פירש"י שהנסכים מתפגלים. וזה שלא כדעת רבנן לעיל במשנה [מג א] שנסכים לעולם אינם מתפגלים אלא כדעת רבי מאיר שנסכים הבאים עם הזבח מתפגלים. ובשטמ"ק כאן תיקן שהכוונה על כבשי עצרת שאם פיגל בהם גם הלחם הבא אתם מתפגל. ומזה למדים ללחמי תודה שמתפגלים עם התודה וכן הלחם של איל נזיר שמתפגל אתו.

[80] ובפרק שני פרש"י שהדם מפגל את הבשר ואת האימורים, והבשר והאימורים מתפגלים וכן פירשו תוס' כאן.

איכא [יש] תנא דנפקא ליה [שיוצא נלמד לו] דין זה של אכילת שלמי ציבור לזכרי כהונה בלבד מהכא [מכאן], ואיכא [ויש] תנא דנפקא ליה [שיוצא נלמד לו] דין זה מהכא [מכאן].

וממשיכים בדברים הנלמדים ממלות הפסוק "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים" (ויקרא ו, לז): "חטאת" — מה למדים ממנה? מה חטאת מתקדשת, כלומר, מקדשת דברים שנגעו בה להיות כמותה בבלוע, במקום שנבלע ממנה, אף כל הקרבנות שהוזכרו בפסוק מתקדשת בבלוע.

"אשם" — מה מלמדנו? מה אשם אין שפיר (שק ההריון ובו העובר) ושליא (דרכה מקבל העובר את מזונו) קדוש בו, שהרי האשם הוא תמיד זכר ואי אפשר שיהיו בו שפיר ושליא, אף כל קדשים אין שפיר ושליא שנמצאו במעי הבהמה קדוש בו. ומעירים: מכאן שקסבר [סבור הוא] תנא זה כי וולדות קדשים בהוייתן, כלומר, רק בשעת לידתן הן קדושים ולא כשהם מצויים במעי האם. וכן סבור הוא התנא כי דנין דינו של דבר שאפשר מדינו של דבר שאי אפשר, שהרי הוא למד דינם של שאר קרבנות שהם נקבות שאפשר שיהא בהן שפיר ושליה, מאשם שאי אפשר שיהיה בו דבר זה.

ושבים אל הלימודים הנלמדים ממקרא זה, "מלואים" — מה נלמד מכאן? מה מלואים, כלומר, אילי המילואים והלחם שעימם, שהוקרבו במשכן בשבעת ימי המילואים, וניתנו לכהנים לאכילה — מותריהן בשריפה, שנאמר: "ואם יותר מבשר המילואים ומן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש" (שמות כט, לד), ואין בעלי חיים בכלל מותריהן הטעונים שריפה, שהרי לא נצטוו לשרוף אלא בשר ולחם, אף כל קדשים מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים בכלל מותריהן. וכגון שהפריש שני קרבנות לאחריות, שאם יאבד אחד יתכפר בשני, וקרב אחד מהם — אין ממיתים את השני ושורפים את בשרו.

"שלמים" — למדים מהם: מה שלמים שנכתב בהם דין פיגול, יש בהם מפגלין ומתפגלין, אף כל קדשים מפגלין ומתפגלין.

א וממשיכים לדון בפסוק "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים" (ויקרא ז, לז). במתניתא תנא משמיה [בברייתא שנה משמו] של ר' עקיבא דרשה דומה על כתוב זה, אך באופן אחר: "מנחה" — מה מנחה מתקדשת בבלוע, שמה שנגע במנחה ובלע ממנה נעשה כמותה (שנאמר: "כל אשר יגע בהם יקדש", ויקרא ו, יא), אף כל קרבנות מתקדשת בבלוע.

ומעירים: ואיצטריך למכתב [והוצרך לכתוב] דין זה במנחה ואיצטריך למכתב [והוצרך לכתוב] דין זה גם בחטאת (כפי ששנינו בראש עמוד זה), דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק מנחה, הייתי אומר דאיידי דרכיכא מיבלעא [מתוך שהיא רכה היא נבלעת], אבל חטאת אימא [אמור] שלא. ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בחטאת, הייתי אומר משום דקריר [שהיא מחלחלת] שיש עליה שומן הרבה, והוא נספג במה שנוגע בה, אבל מנחה אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים.

ומה שהוזכרה "חטאת" בא ללמד: מה חטאת אינה באה אלא מן החולין, ומקריבים אותה דווקא ביום, ובידו הימנית, אף כל קדשים אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית. ושואלים: וחטאת מנלן [מנין לנו] שאינה באה אלא מן החולין? אמר רב חסדא, אמר קרא [המקרא]: "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו" (ויקרא טז, יא), ללמדנו שפר זה צריך להיות רק משלו, ולא משל ציבור, ולא משל מעות שחיללו עליהם מעשר שני.

ושואלים: לשם מה היה צריך ללמוד מחטאת דין זה שהיא נעשית ביום? הלוא דבר זה מ"ביום צותו" (ויקרא ז, לח) נפקא [יוצא], וביחס לכל הקרבנות! ומשיבים: אכן, כדי נסבה [לחינם הביאה], כלומר, באמת, לא נלמד מכאן, והובא אגב ההלכות האחרות.

ועוד שואלים: והרי גם מה שתנא זה למד מחטאת, שעבודת הקרבנות נעשית בידו הימנית, מדברי רבה בר בר חנה נפקא [יוצא]. שאמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: כל מקום בתורה שנאמר בו אצבע וכהונה, כלומר, או שנאמר שהכהן עושה מעשה זה אינו אלא ביד ימין, ולמדים דבר זה מדין המצורע שמפורש בו דבר זה "וטבל הכהן אצבעו הימנית" (ויקרא יד, טז)! ומשיבים: אכן, כדי נסבה [לחינם הביאה], ולא מכאן למדנו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: סבר לה [סבור הוא] כדעת ר' שמעון, שאמר: במקום שנאמר בו אצבע לא בעיא [אינו צריך] שייאמר בה כהונה, אבל במקום שנאמרה כהונה הריהי בעיא [צריכה] שייאמר גם אצבע, כדי לומר שאין עושים זאת אלא בימין. ובקרבנות האמורים בפסוק זה הוזכר כהן ולא אצבע, והם נלמדים איפוא מחטאת.

ומה שנאמר "אשם" למדים ממנו: מה אשם עצמותיו מותרין ואין בהם קדושה, ויכולים להשתמש בהן לכל צורך — אף כל קרבן עצמותיו מותרין.

ב אמר רבא: פשיטא [פשוט] לי,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

There is one tanna who derives it, the halakha that only males of priestly families may eat of the communal peace offering, from here, i.e., the precedent mentioned explicitly with regard to the meal offering; and there is one tanna who derives it from there, i.e., the amplification of the verse stated with regard to meal offerings, sin offerings, and guilt offerings.

The Gemara continues expounding the verse: “This is the law of the burnt offering, of the meal offering, and of the sin offering, and of the guilt offering, and of the inauguration offering, and of the sacrifice of peace offerings.” “Sin offering” teaches: Just as with regard to a sin offering, whatever it touches is sanctified through the substance that becomes absorbed, so too for all offerings mentioned in this verse, whatever they touch is sanctified through the absorbed portions.

“Guilt offering” teaches: Just as with regard to a guilt offering, a fetal sac and a placenta are not sacred within it, because a guilt offering is always male and as such never holds a fetal sac or a placenta, so too for any of the offerings mentioned in the verse, a fetal sac and a placenta are not sacred if found within it. The Gemara notes: Evidently, this tanna holds that with regard to the offspring of sacrificial animals, they are sanctified only as they are from the moments of their births, but not in utero. And he also holds that one derives the possible from the impossible, so that the halakha of a fetal sac and of a placenta concerning female animals may be derived from the halakha of a male animal.

“Inauguration offering” teaches: Just as with regard to the inauguration offering, the rams and the bread of that offering, which were brought during the seven days of inauguration of the Tabernacle and which the priests ate, their leftovers were disposed of by incineration, as is stated: “And if any of the flesh of the inauguration offering, or of the bread, remain until the morning, then you shall burn the remainder with fire” (Exodus 29:34), and no living animals were among their leftovers designated for incineration; so too for all offerings mentioned, their leftovers are disposed of by incineration, and there are no living animals counted among their leftovers to be incinerated. Accordingly, if one sanctifies two animals so that either one may be brought if the other is lost, when one animal is sacrificed, the surviving animal is not killed and incinerated.

“Peace offering” teaches: Just as with regard to the peace offer-ing, its components can render an animal disqualified as an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its appointed time [piggul] and can be rendered piggul; so too with regard to all offerings mentioned in this verse, their components render an animal disqualified as piggul and can be rendered piggul.

§ With regard to the verse at the center of the prior exchange (Leviticus 7:37), the Gemara states: It was taught in a baraita in the name of Rabbi Akiva: From the term “meal offering,” it is derived: Just as with regard to a meal offering, whatever it touches is sanctified through the substance that becomes absorbed, as it is stated: “Whatever shall touch them shall be sacred” (Leviticus 6:11); so too for all offerings mentioned in this verse, whatever they touch is sanctified through the absorbed portions.

The Gemara notes: And it was necessary to write the halakha of absorption with regard to a meal offering, and it was necessary to write the halakha of absorption with regard to a sin offering. As, had the Torah taught us this halakha only with regard to a meal offering, I would say that since it is soft, it is absorbed and, therefore it sanctifies what it touches. But with regard to the meat of a sin offering, I would say that it does not sanctify what it touches. And had it had taught us this halakha only with regard to a sin offering, I would say that because, on account of its fattiness, it oozes into whatever it touches, it sanctifies it. But with regard to a meal offering, I would say that it does not sanctify what it touches. Therefore, it is necessary for the Torah to write both.

The cited baraita continues: “Sin offering” teaches: Just as a sin offering is brought only from non-sacred animals and is sacrificed specifically in the daytime, and its service must be performed with the priest’s right hand; so too all offerings mentioned are brought only from non-sacred animals, and are sacrificed specifically in the daytime, and each one’s service must be performed with the priest’s right hand. And with regard to a sin offering, from where do we derive that it is brought only from non-sacred animals? Rav Ḥisda said: The verse states: “And Aaron shall present the bull of the sin offering, which is his” (Leviticus 16:11). This teaches that the animal must come from his cattle, and not from communal property, and not from money upon which the second tithe has been redeemed.

The Gemara asks: Why is it necessary to derive from the halakha of a sin offering that an offering is sacrificed in the daytime? Is this principle not derived from the conspicuous expression: “On the day of His commanding” (Leviticus 7:38), which is understood to be referring to all offerings? The Gemara answers: Indeed, the baraita cited the principle from the model of a sin offering for no reason [kedi], and it was mentioned here on account of the other principles.

The Gemara asks: Why must the baraita teach that halakha of the sin offering teaches that the rites of an offering must be performed with the priest’s right hand? Is this not derived from the statement of Rabba bar bar Ḥana? As Rabba bar bar Ḥana says that Reish Lakish says: In any place in the Torah that it is stated that an action is performed with a finger, or that it is performed by priesthood, the halakha is that the rite is performed only with the right hand. This is derived from the Torah’s statement with regard to the leper: “And the priest shall dip his right finger” (Leviticus 14:16). The Gemara answers: The baraita cited the principle from the model of a sin offering for no reason, since it is actually derived from Rabba bar bar Ḥana’s statement.

The Gemara suggest: And if you wish, say that the tanna of the baraita holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: Where the verse mentions a finger, it is not necessary for the verse to mention priesthood; but where it mentions priesthood, it is necessary for the verse to mention a finger, in order to teach that the rite must be performed with the right hand, which is not self-evident. With regard to the assorted offerings itemized in the verse (Leviticus 7:37), the Torah does not mention a finger; therefore, they must be derived from the halakha of a sin offering.

The cited baraita continues: “Guilt offering” teaches: Just as with regard to a guilt offering, its bones have no sanctity and are permitted for any use, so too with regard to any mentioned offering, its bones are permitted.

§ Rava said: It is obvious to me that

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמ' דקריר. לשון זה ג"כ לעיל דף עט ע"ב:

מה שלמים מפגלין ומתפגלין הא נמי תילף משלמים דהתם נמי שלמים בסיני הוו: אלא סכין. לשחיטה לאפוקי צור וקנה דכלי שרת בעינן: מאי היא. הי מינייהו יליף לאכול לזכרי כהונה ממנחה: בקדש הקדשים תאכלנו. בויקח קרח כתיב וקדש יהיה לך דכתיב בסיפיה דקרא יתירא הוא למילף שלמי ציבור וכבשי עצרת דכתיב בהו קדש יהיו לה' לכהן: מה חטאת מקדש בבלוע כו'. ואף על גב דבמנחה נמי כתיב (ויקרא ו) כל אשר יגע בה יקדש דמקדשת בבלוע אצטריך לאקושינהו לחטאת דממנחה לא מצי ילפי דאיכא למימר לא איתקיש למנחה אלא לענין זכרי כהונה אבל לענין בלוע דמנחה דוקא דרכיכא למיבלע אבל שאר קדשים לא: מה אשם אין שפיר ושיליא קדוש. דהא זכר הוא ואין לך לומר בחלב ושתי כליות שלו שאף של שליא שבמעיו משמע אף הבאים נקבות כגון חטאת ושלמים אין שפיר ושליא קדוש בהן ואין חלב ושתי הכליות של שליל שבמעיהן קריבין ומעולה לא ה''ל למילף דכליל היא ואף כל שאין שפיר ושליא קדוש בו לא מצי למימר דלאו לעולה מדמית להו שהרי אף שאר הבשר אינו קרב ואכילת זכרי כהונה לא יליף מחטאת ואשם כדיליף ממנחה דתקשה לך אמאי אקשינהו למנחה לילפו זבחי שלמי ציבור מאשם וחטאת משום דכתיב בתרוייהו גבי אכילת זכרים הוא קדשי קדשים הוא הלכך מהתם לא מצי ילפי אי לא מהיקשא דמנחה: וולדות בהמות קדשים בהוייתן הן קדושים. כשנולדים הן קדושים ולא במעי אמן וגמרי מאשם: ודנין אפשר משאי אפשר. נקבות מזכרים ולגמרי לא מצי למעוטינהו מקדשים להקריבם דכתיב רק קדשיך אשר יהיו לך ואמר מר בכורות (דף יד:) רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הוולדות ומאשם גמרינן דבמעי אמן מיהא לא קדשי אלא בהוייתן כדכתיב אשר יהיו: מה מלואים מותריהן בשריפה. ולא היו בעלי חיים במותריהן דמלואים שהרי קרבן צבור היו ולא הופרשו שנים לאחריות וגם לא אבד אחד מהם והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון: אף כל הקדשים מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים במותריהן. שאם היו בעלי חיים במותריהן כגון יחיד שהפריש שני קרבנות לאחריות חובתו שאם יאבד האחד יתכפר בשני או אם הפריש קרבן ואבד והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון והקריב את האחד מהן ואת השני נותר אין נותר זה בשריפה כדין נותר של מילואים: מפגלים. את הנסכים שאם חישב בזבח אף הנסכים מפוגלין ומש''ה יליף משלמים דעיקר פיגול כתיב בהו: דקריר. טרישטטרי''ט בלע''ז מתוך שהבשר עב נכנס בתוכו השומן בעומקו: חטאת. באה ביום דכתיב (ביום) בפר יוה''כ (ויקרא טז) כי ביום הזה יכפר עליכם: ובידו הימנית. דכתיב אצבע וכהונה ואמר מר לעיל (דף כד:) כ''מ שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין: מדרבה בר בר חנה נפקא כו'. וקס''ד או אצבע או כהונה ואין לך בכל אלו שלא נאמר כהן בהקרבתן: כר''ש. בפ''ב (שם) כהונה בעי אצבע ובחטאת תרוייהו כתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו: מה אשם עצמותיו מותרין. לעשות מהן כלים אני שמעתי שהרי נאכל לכהנים ונותר בעצמות לא שייך אלא בדבר הנאכל: אף כל. ואפי' עולה ומיבעי לי הא נמי מחטאת הוה מצי יליף ונראה בעיני דמלו יהיה יתירא נפקא ליה באשם דכתיב ביה (שם ז) לכהן לו יהיה:
איכא דנפקא ליה מהכא כו'. עוד יש תנא שלישי בפרק איזהו מקומן (לעיל דף נה.) דאמר אלא היקישא למאי אתא מה חטאת לזכרי כהונה אף זבחי שלמי ציבור לזכרי כהונה והא דלא מייתי לה הכא משום דסוגיא דשמעתא היא ולא משכח לה ברייתא בהדיא: מה חטאת מקדשת בבלוע כו'. הא דאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין דף צח:) לא נצרכה [אלא] לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי [ופריך] וליגמר מינה גלי רחמנא גבי חטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש משמע דפשיטא ליה דשאר קדשים ילפינן מחטאת היינו מהיקשא דהכא: אף כל אין שפיר ושליא קדוש בו. פירש בקונטרס ואין חלב ושתי כליות של שליל שבמעיה קריבין וקשה דהוה ליה לתנא לפרושי חלב וכליות של שפיר ושליא כמו שילהי בהמה המקשה (חולין דף עה.): הג''ה ועוד דמשמע מתוך פירושו דדוקא חלב ושתי כליות הוא דאין קדושין ליקרב אבל הוולדות גופן קדושין הן וא''א לומר כן דתניא תמורה (דף יא.) השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' נאכל לכל אדם ובכל מקום ולעולם ומוקי לה למאן דאית ליה בהווייתן הן קדושין בריש כיצד מערימין (שם דף כה:) דהן עצמן חולין במעי אמן ונראה לפרש דלענין חולין גמורין קא יליף דשפיר ושליא הנמצא בבטן חטאת לאחר שחיטה אינן קדושין כלל ומהכא אית ליה ולדות קדשים בהווייתן הן קדושין והא דתניא ברייתא בהמה המקשה (חולין דף עה.) מה חלב ושתי כליות האמורין באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל ההוא תנא סבר במעי אמן קדושין ולכך איצטריך קרא למעוטי חלב ושתי כליות מהקרבה ולפי מה שפירשתי לא אתי שפיר הא דלא יליף מעולה כמו לפי' הקונטרס: מה שלמים מפגלין כו'. לעיל בסוף פרק ב' (דף כח:) איכא תנא דדריש לה מדכתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו מה שלמים מפגלים ומתפגלין כו' וכן בפרק ב''ש (לעיל דף מד.) דדריש לה נמי מההוא קרא מה שלמים מיוחדין שיש להם מתירין בין לאדם בין למזבח מפגלין ומתפגלין פי' בקונטרס מפגלין את הנסכים אם חישב בזבח ובחנם דחק דהוה מצי למימר שהדם מפגל את הבשר והבשר עצמו מתפגל: מה חטאת אינה באה אלא מן החולין כו'. תרתי דריש מחטאת דכבר דרש נמי מה חטאת מקדשת בבלוע: כדי נסבה ואי בעית אימא סבר לה כר''ש כו'. הכא מסיק להני תרי שינויי אבל בסוף התודה (מנחות דף פג.) משני כדי נסבה לחודיה ובפ''ק דחולין (דף כב.) משני כהונה בעיא אצבע כו' ותו לא. ונראה דלמאן דאמר לעיל (דף נ.) דבר הלמד בג''ש אינו חוזר ומלמד בהיקש צ''ל הכא. (ובפ''ק דחולין) כדי נסבה דאצבע דחטאת גופיה ילפינן בג''ש דמצורע דהיינו ימין לעיל בפ' ב' (דף כד:) ובפ''ק דמנחות (דף י.) ואם כן לא מצינו למילף בהיקש שאר קרבנות מחטאת: מה אשם עצמותיו מותרין כו'. פי' בקונטרס לעשות מהם כלים אני שמעתי באשם פשוט לו שעצמותיו מותרין שהרי נאכל לכהנים ונותר בעצמות לא שייך אלא בדבר הנאכל אף כל ואפילו עולה ומיבעי לי הא נמי מחטאת הוה מצי יליף ונראה בעיני דמלו יהיה יתירא נפקא ליה באשם דכתיב ביה לכהן אשר יכפר בו לו יהיה כך פי' בקונטרס והשתא לפירוש רבותיו דמסברא ידע דעצמות מותרין בכל קדשים הנאכלין ולא אצטריך היקישא אלא להתיר עצמות עולה קשה משלמים או משאר קדשים הנאכלין נילף ולמה איכתוב אשם ועוד דבפרק המזבח מקדש (לעיל דף פו.) דריש מג''ש נאמר באשם לו יהיה ונאמר בעולה לו יהיה וקאמר דמופני מה אשם עצמותיו מותרין אף עולה כו' והשתא תיפוק ליה מהיקישא דהכא ול''ל ג''ש כיון דלא איצטריכא היקישא דהכא אלא לאגמורי בעולה ויש לומר כיון דשאר קרבנות צריכי כל חד למלתיה כדמפרש הכא לא נילף מינייהו דבר אחר שאינו צ''ל בכל הקדשים רק בעולה וכי האי גוונא פירשנו לעיל (דף צז:) גבי מנחה דילפינן מיניה זכרי כהונה ולא ילפינן מחטאתו אשם ולפי' זה האי תנא לית ליה דרשא דשפיר
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד