זבחים צט ע"א

א גמרא שנינו במשנה שהכהנים שאינם ראויים לעבודה אינם חולקים בקדשים עם אחיהם. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ריש לקיש: שכן אמר קרא [המקרא] בדין קרבן החטאת: "הכהן המחטא אתה יאכלנה" (ויקרא ו, יט), ומכאן למדים: הכהן המחטא (העושה את עבודת החטאת) — יאכל מבשרה, וזה שאינו מחטא — אינו אוכל.

ושואלים: וכללא [וכלל] הוא זה? והרי משמרה כולה של הכהנים, העובדים משך אותו שבוע במקדש, שאין מחטאין, שהרי כהן אחד הוא שזורק את דם החטאת המסויימת, ובכל זאת כל כהני המשמר אוכלין מבשרה! ומשיבים: כל כהן הראוי לחיטוי לזריקת הדם קאמרינן [אומרים אנו], שיאכלנה.

ומקשים עוד: והרי כהן קטן, אינו ראוי לחיטוי, שאינו רשאי עדיין לעבוד עבודה, ובכל זאת הריהו אוכל מהקדשים! אלא כך צריך לומר: מאי [מה פירוש] "יאכלנה" האמור בכתוב זה? כוונתו יחלקנה, שיש לו חלק בקרבנות הללו לעצמו. והכלל הוא איפוא: כל כהן שראוי לחיטוי — חולק, וכל שאינו ראוי לחיטוי, ואף קטן בכלל זה — אינו חולק, אף שמותר לו לאכול מהקדשים.

ומקשים: הרי כהן בעל מום, שאינו ראוי לחיטוי ובכל זאת חולק (כפי ששנינו במשנתנו)! ומשיבים: בעל מום רחמנא רבייה [התורה ריבתה אותו], שכן נאמר בפרשה זו: "כל זכר בכהנים יאכל אותה" (ויקרא ו, כב) — לרבות בעל מום.

ושואלים: ואימא [ואמור] ריבוי זה באופן אחר: "כל זכר" — לרבות טבול יום שיחלוק בקדשים, ומדוע בעל מום? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] שבעל מום הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות], שכן הוא אוכל בקדשים. מה שאין כן טבול יום, שהוא טמא ואסור לגעת ולאכול בקדשים.

ודוחים: אדרבה [להיפך], טבול יום הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות], דלאורתא מיחזא חזי [שכן לערב יהיה ראוי] לעבודה. מה שאין כן בעל מום! ומשיבים: השתא מיהא הא לא חזי [עכשיו על כל פנים הרי הטבול יום אינו ראוי] לכך.

רב יוסף אמר באופן אחר מדוע אין לרבות טבול יום מ"כל זכר יאכלנה": מכדי [הואיל] ואמרנו כי מאי [מה פירוש] "יאכלנה"? יחלקנה, אם כן לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה במפורש] "יחלקנה", מאי [מה] הטעם לשימוש במלה "יאכלנה"? שמע מינה [למד מכאן] כך: מי שראוי לאכילה (בעל מום) — חולק בקדשים, ומי שאינו ראוי לאכילה, כגון טבול יום — אינו חולק בקדשים.

ב בעי [שאל] ריש לקיש: בעל מום והוא טמא, כגון טבול יום, מהו דינו לענין שיחלקו לו? וצדדי השאלה, האם כיון דלא חזי [שאינו ראוי] להקריב כבעל מום, ובכל זאת רחמנא רבייה [התורה ריבתה אותו] שחולק בקדשים, אם כן לא שנא [אינו שונה] דינו בכל מצביו: מה לי אם הוא בעל מום וטמא, מה לי אם הוא בעל מום בלבד, שהרי מכל מקום כבעל מום אין הוא יכול לעבוד, ובכל זאת יש לו חלק. או דלמא [שמא] יש לומר כי רק כהן הראוי לאכילה בשעת העבודה — חולק, וכל שאינו ראוי לאכילה — אינו חולק. ואף כהן זה, בהיותו טמא אינו ראוי לאכילה, ואינו חולק?

אמר רבה: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: כהן גדול העומד בבית המקדש ומת עליו אחד מן הקרובים שמתאבלים עליהם, הריהו מקריב קרבנות, אף שהוא אונן (אבל, ביום מיתת קרובו), אבל אינו אוכל מן הקדשים, ואינו חולק בהם על מנת לאכול מהם לערב. שמע מינה [למד מכאן] שכדי לזכות בחלוקה בקדשים, כהן הראוי לאכילה בעינן [צריכים אנו]. ואף כהן בעל מום שהוא טמא, כיון שבשעת החלוקה אינו ראוי לאכילה, אינו זכאי לחלק. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ג ועוד בדיני חלוקה בקדשים בעי [שאל] רב אושעיא: כהן טמא, בקרבנות ציבור שהותר להקריבם בטומאה, מהו שיחלקו לו חלק עם שאר אחיו הכהנים על מנת לאכול מבשרם בערב, לכשיטהר? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו]: "הכהן המחטא אותה" אמר רחמנא [אמרה התורה], שכל שראוי לחיטוי זכאי לחלוקה בקדשים (כמובא למעלה), והאי נמי [וזה גם כן] בכלל מחטא הוא, שהרי בקרבנות ציבור כאשר כל הציבור טמאים, עובדים גם כהנים טמאים. או דלמא [שמא] כפי שאמרנו, כלל הוא: כהן הראוי לאכילה בשעת העבודה — חולק, זה שאין ראוי לאכילה — אינו חולק. וכיון שבהיותו טמא אין הוא ראוי לאכול קרבנות אלה, אף אינו זכאי בחלוקה בהם?

אמר רבינא בפתרון בעיה זו, תא שמע [בוא ושמע]: ראיה ממה ששנינו כי כהן גדול מקריב אונן, ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב, שמע מינה [למד מכאן] שכדי לזכות בחלוקה בקדשים, כהן הראוי לאכילה בשעת עבודה בעינן [צריכים אנו]. ואילו כהן זה כיון שאינו ראוי לאכול מקרבנות הציבור באותה שעה, אינו זכאי לחלוק בהם. מסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא הדין.

ד שנינו במשנה כי כהן שהוא אונן — נוגע (בקדשים) ואינו מקריב, ואינו חולק לאכול בערב. ותוהים: האם אכן אונן נוגע? ורמינהי [ומשליכים מראים סתירה] על כך ממה ששנינו במשנה במסכת חגיגה: אונן שעבר זמן אנינותו, ומחוסר כיפורים שקרב קרבן כפרתו, צריכין טבילה לקודש. משמע שהאונן שלא טבל אסור לו לנגוע בקדשים!

אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן, לא קשיא [אינו קשה]: כאן (במשנתנו) ששנינו שאונן מותר בנגיעה בקדשים, מדובר בשטבל בתוך יום אנינותו. כאן (במסכת חגיגה) מדובר בשלא טבל, ולכן אסור בנגיעה.

ושואלים על כך: וכי [ואף כאשר] טבל מאי הוי [מה נהיה בכך]? הא הדרא עליה [הרי חוזרת עליו] אנינות. שכן אמר רבה בר רב הונא: אונן שטבל בתוך יום אנינותו — אנינותו חוזרת עליו!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] ששנינו במסכת חגיגה, שצריך טבילה — מדובר במקרה דאסח דעתיה [שהסיח דעתו] מלשמור עצמו בטהרה, ולכן אינו רשאי לנגוע בקדשים, שמא נטמא. הא [זה] ששנינו שמותר בנגיעה — מדובר במקרה שלא אסח דעתיה [הסיח דעתו].

ותוהים: אם מדובר במסכת חגיגה כשהיה שם היסח הדעת, הרי דינו כטמא מת, ולא די לו בטבילה לצורך קדשים, אלא הזאות ממי חטאת הנעשות ביום השלישי ושביעי משבעת ימי טומאתו בעי [צריך] הוא. שכן אמר ר' יוסטאי בר' מתון אמר ר' יוחנן: היסח הדעת צריך הזאה שלישי ושביעי!

ודוחים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שאמרנו שהסחת דעת מחייבת הזאות שלישי ושביעי — מדובר במקרה דאסח דעתיה [שהסיח דעתו] מטמא (מטומאת) מת ולא נזהר בה, הא [זה] שאמרנו במשנה במסכת חגיגה שדי לו בטבילה — מדובר במקרה דאסח דעתיה [שהסיח דעתו] מטמא (מטומאת) שרץ.

ותוהים: אולם גם המסיח דעתו מטמא שרץ, טמא מעלייא [מעולה, גמור] הוא, ולא די לו בטבילה, אלא גם הערב שמש בעי [צריך]! ועוד, אם מדובר במסכת חגיגה כשהסיח דעתו מטומאת שרץ, אפילו בתרומה נמי [גם כן] יהיה אסור, ולאו דווקא בקדשים (ואילו במשנה נאמר שרק בקדשים הוא נאסר)!

אמר ר' ירמיה: מדובר במקרה בו אדם אומר: נשמרתי מדבר המטמאני ואני בטוח שלא נטמאתי טומאה המחייבת הערב שמש, ואולם לא נשמרתי מדבר הפוסלני בקדשים.

ושואלים: ומי איכא נטירותא לפלגא [והאם יש שמירה למחצה], שיכול לומר שלדבר מסויים נשמר מטומאה, ובדבר אחר לא נשמר? ומשיבים: אין [כן], והתניא [וכן שנויה בברייתא]: מי שהיה נושא סל, עודהו (ובעוד) הסל על ראשו

GEMARA: The mishna teaches that a priest who is unfit for the Temple service does not receive a share of the sacrificial meat. The Gemara asks: From where are these matters derived? Reish Lakish said: It is derived from a verse, as the verse states about a sin offering: “The priest who effects atonement shall eat it; in a sacred place shall it be eaten, in the court of the Tent of Meeting” (Leviticus 6:19). This teaches that only a priest who effects atonement by performing the rites of the offering shall partake of its meat, but a priest who does not effect atonement does not partake of its meat.

The Gemara challenges: And is this an established principle? But there are all the priests of the priestly watch of that week in the Temple, who do not effect atonement for that offering, because the blood of a specific sin offering is presented by just one priest, and yet they all partake of its meat. The Gemara explains: We mean to say that any priest who is fit for effecting atonement may partake of it, even one who did not participate in the service.

The Gemara objects: But there is the case of a minor, who is unfit for effecting atonement, and who nevertheless partakes of sacrificial meat. The Gemara explains: Rather, what is meant by the term: “Shall eat it”? It means that he shall receive a share of it. The halakha is therefore that a priest who is fit for effecting atonement receives a share of the meat, but a priest who is unfit for effecting atonement does not receive a share of the meat. Minors do not receive a share, though they may partake of meat given to them by others.

The Gemara objects: But there is a blemished priest, who is unfit for effecting atonement, and yet he receives a share of its meat. The Gemara replies: The Merciful One included a blemished priest as an exception, as the verse that states: “Every male among the priests shall eat it” (Leviticus 6:22), serves to include a blemished priest.

The Gemara suggests: But say that the phrase “every male” serves to include one who immersed that day, teaching that he may also receive a share in the sacrificial meat. Why should it be understood as referring specifically to a blemished priest? The Gemara replies: It stands to reason that the Torah should include a blemished priest for receiving his own share of the meat, because he may partake of sacrificial meat in any event. By contrast, one who immersed that day is impure and may not touch or partake of sacrificial meat.

The Gemara rejects this: On the contrary, the Torah should include one who immersed that day, because, unlike a blemished priest, in the evening he will be fit to perform the service. The Gemara replies: Now, in any event, the one who immersed himself is not fit.

Rav Yosef said another explanation: Now what is meant by the term: “Shall eat it”? It means: He shall receive a share of it. But if so, let the Merciful One write: Shall receive a share of it. What is the reason for writing: “Shall eat it”? Learn from it that only a priest who is fit for partaking of sacrificial meat, which includes a blemished priest, receives a share in the meat; but a priest who is not fit for partaking of sacrificial meat, e.g., one who immersed that day, does not receive a share in the meat.

§ Reish Lakish raises a dilemma: If a priest is blemished and he is impure, what is the halakha? Must the other priests give him a share of the meat? Perhaps we say that since he is not fit to perform the rite as a blemished priest and nevertheless the Merciful One included him to receive a share in the meat, there is no difference: What is the difference to me if he is impure, and what is the difference to me if he is only blemished? In any event he is not fit, yet the Torah allows him to receive a share in the meat. Or perhaps he may not receive a share in the meat, because only a priest who is fit for partaking of sacrificial meat receives a share of the meat, but a priest who is not fit for partaking of sacrificial meat does not receive a share of the meat.

Rabba said: Come and hear a resolution to this dilemma from a baraita: If a High Priest is serving in the Temple and one of his immediate relatives dies, he sacrifices offerings even as an acute mourner. But he does not partake of sacrificial meat, and he does not receive a share to partake of it in the evening. Conclude from the baraita that in order for the priest to receive a share in sacrificial meat, we require that he be fit for partaking of it, and accordingly, a blemished priest who is impure does not receive a share. The Gemara affirms: Conclude from the baraita that this is so.

§ Rav Oshaya raises a dilemma: If a priest is impure, then in a case of communal offerings, which may be offered by an impure priest, what is the halakha? Do the other priests give him a share of the meat, so that he may partake of it in the evening when he becomes pure? Do we say that the Merciful One states: “The priest who effects atonement,” and therefore any priest who is fit for effecting atonement receives a share, as derived earlier, and this priest is also one who may effect atonement, since this is a communal offering? Or perhaps he may not, due to the principle that only a priest who is fit for partaking of sacrificial meat receives a share of the meat, but a priest who is unfit for partaking of sacrificial meat does not receive a share.

Ravina said: Come and hear a resolution to this dilemma from a baraita: If a High Priest is serving in the Temple and one of his relatives dies, he sacrifices offerings even as an acute mourner, but he does not partake of sacrificial meat and he does not receive a share of it to partake in the evening. Conclude from the baraita that in order for a priest to receive a share in sacrificial meat, we require that he be fit for partaking of it at the time of the service, without regard to whether he can perform the service. The Gemara affirms: Conclude from the baraita that this is so.

§ The mishna teaches: A priest who is an acute mourner is permitted to touch sacrificial meat, but he may not sacrifice offerings. The Gemara asks: Is it in fact permitted for an acute mourner to touch sacrificial meat? And the Gemara raises a contradiction from another mishna (Ḥagiga 21a): An acute mourner and one who has not yet brought an atonement offering, even after their respective disqualifications have expired, require immersion in order to eat sacrificial food. According to that mishna, an acute mourner who did not immerse may not touch sacrificial meat.

Rabbi Ami said that Rabbi Yoḥanan said: This is not difficult. Here, the ruling of the mishna is stated with regard to a case where the mourner immersed during his day of acute mourning. This is why he is permitted to touch the sacrificial meat. There, the ruling of the mishna in tractate Ḥagiga is stated with regard to a case where the mourner did not immerse.

The Gemara asks: And even if he immersed, what of it? But doesn’t his acute mourning return to him? As Rabba, son of Rav Huna, says: In a case of an acute mourner who immersed during his day of his acute mourning, his acute mourning returns to him.

The Gemara answers: This is not difficult. That case, in tractate Ḥagiga, is one where he was distracted from safeguarding his state of purity, so he may not touch sacrificial meat in the event that he is impure. This case, in the mishna here, is one where he was not distracted.

The Gemara counters: If the mishna in tractate Ḥagiga is discussing a case of distraction, then his status is like that of one who contracted ritual impurity imparted by a corpse, who requires sprinkling with water of purification on the third and seventh days of his impurity. As Rabbi Yustai, son of Rabbi Matun, says that Rabbi Yoḥanan says: One who experienced a distraction requires sprinkling with water of purification on the third and seventh days.

The Gemara responds: This is not difficult. That statement, that he requires sprinkling, is discussing a case where he was distracted and careless about contracting impurity imparted by a corpse. This mishna in tractate Ḥagiga, stating that he requires immersion but not sprinkling, is discussing a case where he was distracted and careless about contracting impurity imparted by the carcass of a creeping animal.

The Gemara counters: One who was careless about becoming impure due to the carcass of a creeping animal is fully impure, and so he requires not only immersion to become pure, but he also requires sunset. And furthermore, if the mishna in tractate Ḥagiga is discussing this case, the mourner should be prohibited from touching even teruma, not just sacrificial meat. Why does the mishna mention only the latter?

Rabbi Yirmeya said: The mishna is discussing a case where he says: I safeguarded myself from anything that would render me impure, so I am certain that I did not contract impurity that requires waiting until sunset; but I did not safeguard my-self from anything that would render me unfit for touching sacrificial meat.

The Gemara asks: But is there such a concept of partial care, that one can claim to have safeguarded himself from one form of impurity but not another? The Gemara answers: Yes, and it is taught in a baraita: If one was carrying a basket, and the basket was still on his head,