זבחים צט ע"ב

ומגריפה מצויה בתוכו, ואמר: תשומת לבי היתה על הסל, שלא ייטמא, ואין לבי על המגריפה — הרי הסל טהור, שכן השגיח עליו, והמגריפה טמאה.

ולגופה של ברייתא זו שואלים: ותטמא מגריפה לסל! ומשיבים: אין כלי מטמא כלי. ושואלים: ותטמא המגריפה את מה שבתוכו של הסל, כגון תאנים! אמר רבא, באומר: שמרתיה את המגריפה מדבר המטמאה, כלומר, מדבר הגורם לה לטמא אחרים, ולא שמרתיה מדבר הפוסלה כשלעצמה. ושבים לסתירה בין מה שנאמר במשנתנו שאונן נוגע בקדשים, לבין מה ששנינו במסכת חגיגה, שהאונן צריך טבילה לקדשים.

מסופר, איגלגל מילתא ומטאי לקמיה [התגלגל הדבר והגיע לפני] ר' אבא בר ממל. אמר להו [להם] ליושבים לפניו: האם לא שמיע להו הא [שמעו הלכה זו] שאמר ר' יוחנן אמר רבי: האוכל שלישי של תרומה, כלומר, תרומה שנגעה בשני לטומאה, ונפסלה — אסור לאכול תרומה, ומותר ליגע בתרומה.

אלמא [מכאן] שדווקא באכילה עבוד רבנן [עשו חכמים] מעלה והקפידו בכך, ואולם בנגיעה לא עבוד רבנן [עשו חכמים] מעלה. ומכאן יש ללמוד גם לענין אונן: הצריכוהו חכמים טבילה לצורך אכילת קדשים, כפי ששנינו במסכת חגיגה, ולא הקפידו על הנגיעה, כפי שעולה ממשנתנו.

א שנינו במשנה לגבי האונן: ואינו חולק בקדשים על מנת לאכול אותם בערב. ומעירים: יש לדייק שדווקא מיפלג [לחלוק] בקדשים הוא דלא פליג [שאינו חולק], ואולם כי מזמני ליה [כאשר מזמינים אותו] כהנים אחרים לאכול עמם בערב — אכיל [הריהו אוכל] בקדשים.

ורמינהי [ומשליכים מראים סתירה על כך] ממה ששנינו במסכת פסחים: אונן (ומחוסר כיפורים) בארבעה עשר בניסן, טובל, ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים אחרים!

אמר רב ירמיה מדיפתי, לא קשיא [אינו קשה]: כאן במשנתנו, שדייקנו ממנה שמותר לאכול קדשים בערב, מדובר בליל הפסח. ואילו כאן במשנה במסכת פסחים, ששנינו בה שאין האונן אוכל בערב בקדשים, מדובר בשאר ימות השנה. ומדוע הוא כן?

בליל הפסח — איידי דאכיל [מתוך שהאונן אוכל] את קרבן הפסח, הריהו אכיל נמי [אוכל גם כן] קדשים אחרים. ואולם בשאר ימות השנה — כיון דלא חזי [שאינו ראוי] לאכול בקדשים, לא חזי [אינו ראוי]. ומאי [ומה פירוש] הנאמר במשנה במסכת פסחים: "אונן אוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים"? כוונתו: אבל לא בקדשים של כל השנה.

רב אסי אמר תירוץ אחר לסתירה זו שבין המשניות: לא קשיא [אינו קשה], כאן במשנה בפסחים, ששנינו בה שאסור לאונן לאכול מן הקדשים בערב — מדובר שמת לו מת ביום ארבעה עשר בניסן, וקברו ביום ארבעה עשר עצמו, שבמקרה שכזה הריהו נחשב אונן (מדברי חכמים) אף בלילה שאחריו, ולכן אסור באכילת קדשים. ואילו כאן, במשנתנו, שדייקנו בה שמותר האונן לאכול בלילה מן הקדשים — מדובר שמת לו מת ביום שלשה עשר בניסן, וקברו למחרת ביום ארבעה עשר בניסן. וטעם הדבר, כי אף שתיקנו חכמים שיום המיתה תופס את הלילה שאחריו באנינות, וטעם הדבר, כי יום קבורה (כשאינו יום המיתה) לא תפיס [אינו תופס גורר אחריו] את לילו שייחשב כאונן מדרבנן [מדברי חכמים].

ב מן הדיון הקודם עולה, כי לשיטת המשנה בפסחים, אנינות בלילה מדרבנן היא, ולא מן התורה. ומבררים: מאן [מיהו] התנא הסבור שאנינות לילה שלאחר יום המיתה היא מדרבנן [מדברי חכמים]? שיטת ר' שמעון היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: אנינות לילה מדברי תורה, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: אונן בלילה אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים. תדע שכן הוא, שהרי אמרו חכמים: אונן, טובל ואוכל את קרבן פסחו לערב, אבל לא בשאר קדשים. ואם אנינות לילה מן התורה היא, אף קרבן פסח יהיה אסור לאכול.

ושואלים: והאם סבר ר' שמעון, כי אנינות לילה רק מדרבנן [מדברי חכמים] היא, ואונן אוכל את פסחו בערב? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: אונן אינו משלח קרבנותיו לבית המקדש להקריבם. מאי לאו [האם אין] הכוונה — ואפילו בקרבן הפסח, שאינו יכול להקריבו בארבעה עשר בניסן? ומכאן שאינו אוכלו בלילה! ודוחים: לא, מדובר בכל הקרבנות לבר [חוץ] מקרבן פסח.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] על הפסוק "ואם זבח שלמים קרבנו" (ויקרא ג, א), ר' שמעון אומר: קרבן שלמים נקרא כן, כדי ללמדנו שאדם כשהוא שלם ושרוי בשמחה מביא קרבן זה, ומשום כך אינו מביא את השלמים כשהוא אונן (אבל ושרוי בצער). מנין לרבות את קרבן התודה, שאף אותה אין האונן משלח? וגם אם תאמר: מרבה (מוסיף) אני על השלמים אף את התודה, שכן נאכלת היא בשמחה כשלמים, שהרי קרבן הודאה הוא,

מנין לרבות לענין זה אף את קרבן העולה? וגם אם תאמר: מרבה אני את העולה, שכן באה בנדר ובנדבה כשלמים, מנין לרבות לענין זה אף את קרבנות הבכור ומעשר ופסח, שאינם באים בנדבה? וגם אם תאמר מרבה אני בכור ומעשר ופסח, שכן, בדומה לקרבנות האחרים שהוזכרו, אף הם אינן באין על חטא, מנין לרבות לענין זה גם קרבנות חטאת ואשם, שהרי אלו באים על חטא? תלמוד לומר בפסוק זה: "ואם זבח שלמים" (ויקרא ג, א), ללמדנו שכל שהוא זבח הריהו בכלל "שלמים" לענין זה, שמביאו רק כשהוא שלם.

ומבררים עוד, מנין לרבות בהלכה זו גם את קדשים שאינם בכלל זבח, כגון העופות והמנחות והיין והעצים והלבונה? תלמוד לומר: "שלמים קרבנו", והמלה "קרבנו" מדגישה: כל קרבנות שהוא מביא — כשהוא שלם מביא אותם, ואינו מביא אותם כשהוא אונן. קתני

מיהא [שנה על כל פנים] בברייתא זו גם פסח, משמע שגם פסח אסור האונן להביא, ומכאן שאינו רשאי לאוכלו בלילה!

אמר רב חסדא: פסח כדי נסביה [לחינם מביא אותו]. כלומר, בפסח אין דין זה קיים, והוא נזכר כאן יחד עם הבכור והמעשר רק מתוך שגרת הלשון, שבמקומות רבים הם נזכרים ביחד.

רב ששת אמר: מאי [מה פירוש] "פסח" האמור כאן? שלמי פסח, כלומר, שלמי חגיגה, הבאים יחד עם הפסח. ומקשים: אי הכי [אם כך], היינו [הרי זה] שלמים, שכבר שנה ר' שמעון בברייתא זו! ומשיבים: תנא [שנה] שלמים הבאין מחמת פסח, ותנא [ושנה] גם שלמים הבאין מחמת עצמן.

והוצרך לכך, דאי [שאם] לא תנא [היה שונה] שלמים הבאין מחמת פסח, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ומחמת פסח אתי [באים], כגופיה דפסח דמי [כגופו של הפסח נחשבים], וגם אותם מביא האונן, קא משמע לן [משמיע לנו] כי גם שלמים אלה אסור להביא כשהוא אונן.

רב מרי אמר:

and a shovel was in the basket, and he said: I am minding the basket, that it not become impure, but I am not minding the shovel, then the basket is pure, and the shovel is impure.

The Gemara challenges the ruling of the baraita: But wouldn’t the shovel render the basket impure? The Gemara answers: There is a principle that a vessel does not render another vessel ritually impure. The Gemara challenges: But wouldn’t the shovel render that which is in the basket, e.g., figs, impure? Rava said: The case is where he says: I safeguarded it, the shovel, from anything that would allow it to render another item impure, but I did not safeguard it from anything that would render it itself unfit, i.e., impure.

The Gemara returns to discuss the contradiction between the mishna, which permits an acute mourner to touch sacrificial meat, and the mishna in tractate Ḥagiga, which requires him to immerse. The Gemara relates: The matter circulated and came before Rabbi Abba bar Memel. He said to the Sages before him: Have they not heard that which Rabbi Yoḥanan says that Rabbi Yehuda HaNasi says: One who partakes of teruma that has third-degree impurity, i.e., teruma disqualified through contact with an item with second-degree impurity, is prohibited from partaking of teruma, but permitted to touch teruma.

Rabbi Abba bar Memel continued: Apparently, in a case of partaking, the Sages imposed a higher standard, whereas in a case of touching, the Sages did not impose a higher standard. Similarly, in a case of an acute mourner, the Sages require him to immerse before he may partake of sacrificial meat, as taught in tractate Ḥagiga, but they do not impose this standard for touching the meat, as taught in the mishna here.

§ The mishna teaches with regard to an acute mourner: And he does not receive a share of sacrificial meat in order to partake of it in the evening. The Gemara comments: The mishna indicates only that he may not receive a share of the meat, but when other priests invite him to join in their portions, he may partake of them in the evening.

And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Pesaḥim 91b): An acute mourner immerses and partakes of his Paschal offering in the evening, but he may not partake of other sacrificial meat.

Rav Yirmeya of Difti said: This is not difficult. Here, the ruling of the mishna is stated with regard to the first night of Passover, whereas there, in tractate Pesaḥim, the ruling of the mishna is stated with regard to the rest of the days of the year.

What is the reason for the distinction between the two? On the first night of Passover, since he partakes of the Paschal offering, he may also partake of other sacrificial meat. But on the rest of the days of the year, when he is unfit to partake of sacrificial meat, he is unfit. And what does the mishna in Pesaḥim mean when it states: But he may not partake of other sacrificial meat? It means: But he may not partake of sacrificial meat of all of the rest of the year, other than the first night of Passover.

Rav Asi said there is a different resolution to the contradiction between the mishnayot: This is not difficult. Here, in the ruling of the mishna in tractate Pesaḥim, which prohibits an acute mourner from partaking of sacrificial meat, it is referring to a case where his relative died on the fourteenth day of Nisan, and he buried him on the fourteenth itself, in which case he is still considered an acute mourner by rabbinic law that evening. There, in the ruling of the mishna in this chapter, it is referring to a case where his relative died on the thirteenth of Nisan, and he buried him on the fourteenth of Nisan. The reason the mourner may partake is that since the day of burial is not the day of death, it does not take hold of its following night by rabbinic law.

The Gemara clarifies: Who is the tanna who taught that acute mourning the following night is by rabbinic law, as opposed to by Torah law? This is the opinion of Rabbi Shimon, as it is taught in a baraita: Acute mourning at night is by Torah law; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: His status as an acute mourner at night is not by Torah law, but by rabbinic law. Know that this so, as the Sages said: An acute mourner immerses and partakes of his Paschal offering in the evening, but he may still not partake of other sacrificial meat. If acute mourning at night were by Torah law, he would not be permitted to partake of the Paschal offering.

The Gemara asks: And does Rabbi Shimon hold that acute mourning at night is by rabbinic law and that consequently an acute mourner partakes of his Paschal offering in the evening? But isn’t it taught in a baraita: Rabbi Shimon says: An acute mourner does not send his offerings to the Temple to be sacrificed? What, is it not referring even to a Paschal offering? The Gemara rejects this: No, the baraita is referring to all offerings other than a Paschal offering.

The Gemara counters: But isn’t it taught in a baraita: With regard to the verse: “And if his offering be a sacrifice of peace offerings [shelamim]” (Leviticus 3:1), Rabbi Shimon says: The offering is called shelamim to teach that when a person is whole [shalem], i.e., in a state of contentment, he brings his offering, but he does not bring it when he is an acute mourner. From where is it derived to include that an acute mourner does not bring even a thanks offering? I include the thanks offering because it is consumed in a state of joy, like a peace offering.

From where is it derived that the verse also serves to include a burnt offering? I include the burnt offering because it comes as a vow offering and as a gift offering, like a peace offering. From where is it derived that the verse also serves to include a firstborn offering, and an animal tithe offering, and a Paschal offering, which are not brought voluntarily? I include a firstborn offering, and an animal tithe offering, and a Paschal offering, because they too, like a peace offering, do not come to atone for a sin. From where is it derived to include a sin offering and a guilt offering, which atone for sins? The verse states: “And if his offering be a sacrifice [zevaḥ] of peace offerings,” which teaches that an acute mourner may not sacrifice any slaughtered offering [zevaḥ].

From where is it derived to include even the bird offerings, and the meal offerings, and the wine, and the wood, and the frankincense brought for the Temple service? The verse states: “And if his offering be a sacrifice of peace offerings [shelamim korbano],” teaching that for all offerings [korbanot] that a person brings, he brings them when he is whole [shalem], but he does not bring them when he is an acute mourner.

The Gemara explains: In any event, Rabbi Shimon teaches that it is prohibited for an acute mourner to bring a Paschal offering, even though he will cease to be an acute mourner that night; this contradicts the first baraita.

Rav Ḥisda said: The latter baraita mentions a Paschal offering for no purpose. In other words, the halakha that an acute mourner does not bring an offering does not actually apply to a Paschal offering, and the baraita mentions it only out of habit, since a firstborn-animal offering, the animal tithe offering, and a Paschal offering are frequently mentioned together.

Rav Sheshet said: What is meant in this baraita by the term: Paschal offering? It is referring to the peace offerings of Passover, i.e., the peace offering that is sacrificed along with the Paschal offering. The Gemara objects: If so, that is the same as a peace offering, which Rabbi Shimon already mentioned. The Gemara answers: He taught the halakha with regard to peace offerings that come on account of the Paschal offering, and he taught separately the halakha with regard to peace offerings that come on their own account.

The Gemara explains: Rabbi Shimon needed to teach both cases explicitly, because if he did not teach the halakha with regard to peace offerings that come on account of the Paschal offering, it would enter your mind to say: Since they come on account of the Paschal offering, they are considered like the Paschal offering itself, and the acute mourner offers them as well. Therefore, Rabbi Shimon teaches us that these peace offerings are also forbidden to an acute mourner.

Rav Mari said a different resolution to the contradiction between the statements of Rabbi Shimon: