זבחים ק ע"א

לא קשיא [קשה], את הסתירה בדברי ר' שמעון יש לתרץ כך: כאן בברייתא ששנה ר' שמעון שאין האונן משלח את פסחו, ומכאן שאנינות לילה מן התורה היא — מדובר כשמת לו מת ביום ארבעה עשר בניסן וקברו בארבעה עשר עצמו. ואילו כאן במשנה במסכת פסחים ששנינו בה שהאונן טובל ואוכל את פסחו לערב, ומשם הוכיח ר' שמעון שאנינות לילה מדרבנן — מדובר כשמת לו מת ביום שלשה עשר בניסן, וקברו למחרת ביום ארבעה עשר בניסן.

והסבר הדברים: במקרה שמת לו מת בארבעה עשר וקברו בארבעה עשר — חובת אנינות זו של יום מיתה הריהי מן התורה, ולכן הוא תופס לילו (הלילה שבא אחריו) מדאורייתא [מהתורה], ואין מצות אכילת קרבן פסח דוחה אנינות זו. ואילו במקרה שמת לו מת בשלשה עשר וקברו בארבעה עשר — הואיל ואין יום ארבעה עשר בניסן אלא יום קבורה בלבד, שאינו יום מיתה, ואין חובת האנינות שבו אלא מדרבנן [מדברי סופרים], לכן אינו תופס לילו אלא מדרבנן [מדברי סופרים], ומצות אכילת קרבן הפסח דוחה אנינות זו.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב מרי: ואלא הא דקתני [זה ששנינו] בברייתא שהובאה למעלה, שאמר לו ר' שמעון לר' יהודה: תדע שאין אנינות לילה אלא מדברי חכמים, שהרי אמרו: אונן טובל ואוכל את פסחו אבל לא בקדשים. ולשיטתך נימא ליה [יאמר, יכול ר' יהודה להשיב לו] כך: אין זו ראיה, שכן קאמינא לך אנא [אומר אני לך] שאנינות לילה היא מן התורה, בלילה הבא לאחר יום מיתה, שדין אנינות בו הוא דאורייתא [מן התורה], ואמרת לי את [ואתה אומר מביא ראיה לי כנגדי] ממשנה המדברת ביום קבורה שהוא רק מדרבנן [מדברי סופרים]! ואומרים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.

א אביי אמר, יש לתרץ את הסתירה שבדברי ר' שמעון בדין זה, לא קשיא [אין זה קשה]: בשני המקרים מדובר באונן ביום המיתה, כאן שאין משלח את פסחו ואוכלו מדובר כשמת עליו מתו קודם חצות יום ארבעה עשר בניסן, ואילו כאן ששנינו שטובל ואוכל את פסחו לערב, מדובר כשמת עליו מתו לאחר חצות יום ארבעה עשר בניסן. והסבר הדברים: כאשר מת עליו מתו קודם חצות היום, שעדיין לא איחזי [נהיה ראוי] לפסח, שהרי חובת קרבן הפסח מתחילה רק לאחר חצות היום — חיילא עליה [חלה עליו] אנינות, ולכן אסור בהקרבת הפסח. ואולם אם מת עליו מתו לאחר חצות היום, דאחזי [שכבר נהיה ראוי] לפסח — לא חיילא עליה [חלה עליו] אנינות, ולכן טובל ואוכל את פסחו בערב.

ומסבירים את מקור ההבחנה הזו, ומנא תימרא דשני ליה [ומנין אתה אומר ששונה לו הדין] אם מת עליו מתו בין קודם חצות של ארבעה עשר בניסן לבין לאחר חצות? דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר בדיני טומאת הכהנים: "לאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש לה יטמא" (ויקרא כא, ג) — הרי זו מצוה על הכהן שחייב להיטמא לקרוביו ולטפל בקבורתם, ואם לא רצה בכך — מטמאין אותו על כרחו. ומסופר, מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח, ולא רצה ליטמא לה, כיון שרצה לקיים את מצות קרבן הפסח, ונמנו (עמדו למנין, הצביעו) אחיו הכהנים וטימאוהו בעל כרחו.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה לכך] ממה ששנינו בדינו של הנזיר, שאף הוא, כמו כהן, מוזהר על טומאת מת, ונאמר בו: "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם" (במדבר ו, ז), ודרשו את הפסוק כך: "ולאחותו" — מה תלמוד לומר, מה זה בא ללמדנו? שכן הרי שהלך הנזיר לשחוט את פסחו, ולמול את בנו, שהן מצוות חמורות, שיש בביטולן כרת, ושמע שמת לו מת כלומר, אחד מקרוביו, יכול יטמא למת, וייבטל מן המצוה? אמרת [אומר אתה]: לא יטמא שאין נזיר רשאי ליטמא לקרוביו.

יכול כשם שלא יטמא לאחותו, כך אין מטמא למת מצוה? תלמוד לומר "ולאחותו", להדגיש: לאחותו הוא שאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה! הרי שמן הברייתא הראשונה עולה כי מצוה להיטמא למת בערב הפסח, ומן הברייתא השניה עולה כי יש איסור בדבר!

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שיש להבחין בין המקרים: כאן שאמרנו בכהן שנטמא ואינו מקריב את פסחו, מדובר שמת עליו מתו קודם חצות היום, וכבר חל עליו החיוב להיטמא למתו קודם חובת הפסח. ואילו כאן שאמרנו בדין הנזיר שאינו נטמא למתו אלא מקריב את פסחו, מדובר שמת עליו מתו לאחר חצות היום. וכדין המצוה להיטמא — כך מצות האנינות.

ודוחים את הראיה: ממאי [ממה] מוכיח אתה כך? דילמא [שמא] אפשר לישב את הדברים בדרך אחרת, לעולם אימא [יכול אני לומר] לך: אידי ואידי [זה וזה בשתי הברייתות] מדובר שמת עליו מתו לאחר חצות היום, והא [וברייתא זו] בנזיר, ששנינו בה שאינו נטמא אלא אוכל את פסחו, הריהי כשיטת ר' ישמעאל, ואילו הא [ברייתא זו] במעשה יוסף הכהן, ששנינו בה שנטמא ואינו אוכל מקרבן הפסח, הריהי כשיטת ר' עקיבא. ומסבירים מהן שיטות אלה, דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר בטומאת כהנים: "ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא" (ויקרא כא, ג) — הרי זו רשות, שמותר לכהן להיטמא לאחותו, אם רצה בכך, אך אינו חייב בכך, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: חובה עליו להיטמא לה!

ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, דרישא דההיא [שהרי את תחילתה של אותה ברייתא] בטומאת הנזיר, ולפיה אין אדם נטמא לקרוביו בערב הפסח, ר' עקיבא קתני לה [שונה אותה]. דתניא [שכך שנויה ברייתא זו] בשלמותה: נאמר בטומאת הנזיר: "על נפש מת לא יבא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם" (במדבר ו, ו—ז), ר' עקיבא אומר: "נפש" האמורה כאן — אלו הקרובים, שאינו נטמא להם, ופירוש המלה "מת" האמורה כאן — אלו הרחוקים.

ומה שנאמר עוד בכתוב זה "לאביו", למרות שהוא בכלל הקרובים — הרי זה להדגיש: דווקא לאביו אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה. עוד נאמר שם: "לאמו" — ללמדנו שאפילו אם היה כהן והוא נזיר, והרי הוא איפוא מוזהר ליטמא למת גם משום שהוא כהן וגם משום שהוא נזיר — דווקא לאמו הוא שאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה. ולמה נאמר עוד: "לאחיו" — ללמדנו שאפילו אם היה כהן גדול שאינו מיטמא אפילו לקרוביו והוא נזיר — דווקא לאחיו הוא שאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה.

ומה שנאמר עוד: "ולאחותו" — מה תלמוד לומר? מה עוד בא הכתוב לחדש בענין זה? הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ושמע שמת לו מת, יכול יטמא? אמרת: לא יטמא. יכול כשם שאין מטמא לאחותו במקרה זה, כך אינו מטמא למת מצוה? תלמוד לומר "ולאחותו", לומר: לאחותו לא יטמא, אבל יטמא הוא למת מצוה.

It is not difficult. Here, in the baraita where Rabbi Shimon holds an acute mourner may not send a Paschal offering, since acute mourning at night is by Torah law, it is referring to a case where his relative died on the fourteenth day of Nisan and he buried him on the fourteenth itself. There, the ruling in the mishna in tractate Pesaḥim, which teaches that an acute mourner immerses and partakes of the Paschal offering in the evening, since acute mourning at night is by rabbinic law, is referring to a case where his relative died on the thirteenth day of Nisan and he buried him on the fourteenth of Nisan.

Rav Mari explains: In a case where his relative died on the fourteenth day of Nisan and he buried him on the fourteenth itself, his acute mourning is due to the day of death and is therefore by Torah law. Consequently, it takes hold of its following night by Torah law, and the mitzva of the Paschal offering does not override it. By contrast, in a case where his relative died on the thirteenth day of Nisan and he buried him on the fourteenth of Nisan, the fourteenth is only the day of burial, and his acute mourning is therefore by rabbinic law. Consequently, it takes hold of its following night only by rabbinic law, and the mitzva of the Paschal offering overrides it.

Rav Ashi said to Rav Mari: But if so, it is difficult to understand that which the baraita teaches: Rabbi Shimon said to Rabbi Yehuda: Know that this so, as the Sages said: An acute mourner immerses on the fourteenth of Nisan and partakes of his Paschal offering in the evening, but he may not partake of other sacrificial meat. According to your explanation of this statement, let Rabbi Yehuda say to Rabbi Shimon that this is no proof: I am telling you a halakha about the day of death, when acute mourning is by Torah law, and you tell me that you have a proof from a mishna that deals with the day of burial, when acute mourning is by rabbinic law. The Gemara concludes: This indeed poses a difficulty for Rav Mari.

Abaye said a different resolution to the contradiction between the statements of Rabbi Shimon: It is not difficult. Here, in the baraita where Rabbi Shimon holds that an acute mourner may not send a Paschal offering, it is referring to a case where his relative died before midday on the fourteenth of Nisan. There, the ruling in the mishna in tractate Pesaḥim, which teaches that an acute mourner immerses and partakes of the Paschal offering in the evening, it is a case where his relative died after midday on the fourteenth of Nisan. When his relative died before midday, in which case he was not ever fit for bringing a Paschal offering since the obligation begins at midday, the status of acute mourning applies to him, and it is prohibited for him to bring a Paschal offering. But if his relative dies after midday, when he is already fit for bringing a Paschal offering, the status of acute mourning does not apply to him with regard to this matter, so he may immerse and partake of the Paschal offering in the evening.

The Gemara explains: And from where do you say that the halakha is different depending on whether his relative died before midday on the fourteenth of Nisan or whether he died after midday? As it is taught in a baraita: The Torah states with regard to a priest: “And for his sister a virgin, that is near unto him, that has had no husband, for her may he become impure” (Leviticus 21:3). From here it is derived that it is a mitzva for a priest to become impure in order to bury his deceased relatives, and if he did not want to do so, others must render him impure against his will. And an incident occurred involving Yosef the priest, where his wife died on Passover eve, and he did not want to become impure, as he wanted to offer the Paschal offering; and his brethren the priests voted and rendered him impure against his will.

And the Sages raise a contradiction from another baraita: What is the meaning when the verse states with regard to a nazirite: “He shall not become impure for his father, or for his mother, for his brother, or for his sister when they die; because his consecration unto God is upon his head” (Numbers 6:7)? If a nazirite went to slaughter his Paschal offering or to circumcise his son, mitzvot for which failure to fulfill them is punishable by karet, and he heard that a relative of his died, one might have thought that he should become impure in order to bury his relative even if this will result in his not bringing the Paschal offering. You rather say, based on this verse, that “he shall not become impure.”

One might have thought that just as he may not become impure to bury his sister, so too he may not become impure to bury a corpse with no one to bury it [met mitzva]. The verse states: “Or for his sister,” teaching that it is only to bury his sister that he may not become impure, but he does become impure to bury a met mitzva.

In the first baraita, contracting impurity from a dead relative is obligatory, and in the second baraita it is forbidden. Do you not learn from this contradiction that there must be a distinction between the cases? Here, in the first baraita concerning a priest, it must be referring to a case where the relative died before midday, so he was obligated to become impure before the obligation for the Paschal offering took effect. There, in the second baraita concerning a nazirite, it must be referring to a case where the relative died after midday. This distinction, between death before and after midday, also applies to acute mourning.

The Gemara rejects this explanation: From where do you infer that this is the resolution to the contradiction? Actually, perhaps I will say to you: Both this baraita and that baraita are discussing deaths that occurred after midday. And this baraita, about a nazirite, is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, and that baraita, about Yosef the priest, is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. As it is taught in a baraita: The Torah states with regard to a priest: “And for his sister a virgin, that is near unto him, that has had no husband, for her may he become impure” (Leviticus 21:3). This is optional, i.e., a priest is not obligated to become impure to bury his sister; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: It is mandatory.

The Gemara responds: This should not enter your mind, because it is Rabbi Akiva who teaches the first clause of the baraita about a nazirite. As it is taught in the full version of that baraita: The Torah states: “All the days that he consecrates himself unto the Lord he shall not come near to a dead body. He shall not become impure for his father, or for his mother, for his brother, or for his sister when they die; because his consecration unto God is upon his head” (Numbers 6:7). Rabbi Akiva says: The term “body [nefesh]” is referring to relatives. The term “dead [met]” is referring to non-relatives.

The verse specifies: “For his father,” even though his father is included among his relatives, to teach that he may not become impure to bury his father, but he does become impure to bury a met mitzva. The verse states: “For his mother,” to teach that even if he was a priest and he was a nazirite, and therefore doubly prohibited from becoming impure, nevertheless, he may not become impure to bury his mother but he does become impure to bury a met mitzva. The verse states: “For his brother,” to teach that even if he was a High Priest, who may not become impure even for his relatives, and he was also a nazirite, nevertheless, he may not become impure to bury his brother but he does become impure to bury a met mitzva.

What is the meaning when the verse states: “Or for his sister”? If a nazirite went to slaughter his Paschal offering or to circumcise his son, and he heard that a relative of his died, one might have thought that he should become impure. You rather say that he may not become impure. One might have thought that just as he may not become impure to bury his sister, so too he may not become impure to bury a met mitzva. The verse states: “Or for his sister,” to teach that he may not become impure to bury his sister but he does become impure to bury a met mitzva. Consequently, the statement of the baraita concerning a nazirite represents the opinion of Rabbi Akiva.