דקאי [שעומד] צדק במערב ולפיכך אין אתה יכול להוליד — מהדרנא ומוקמינא ליה [אני מחזיר ומעמיד אותו] במזרח. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר], כך מבינים את הכתוב הנדרש באברהם אבינו: "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גויים ומלכים ירד יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו" (ישעיה מא, ב) — שהביא הקדוש ברוך הוא את כוכב צדק — בשביל ("לרגלו") אברהם אבינו.

וממה שאירע לשמואל נמי [גם כן] אפשר לומר שאין מזל לישראל. שמסופר ששמואל והחכם הגוי אבלט הוו יתבי [היו יושבים], והוו קאזלי הנך אינשי לאגמא [והיו הולכים כמה אנשים לאגם]. אמר ליה [לו] אבלט לשמואל: האי גברא אזיל [אדם זה ילך] ולא אתי [יבוא ישוב], כי טריק ליה חיויא ומיית [יכיש אותו הנחש וימות]. אמר ליה [לו] שמואל: אי בר [אם בן] ישראל הוא, אזיל ואתי [ילך ויבוא]. אדיתבי אזיל ואתי [עד שהם יושבים במשך זמן, הלך ובא] אותו האיש,

קם [עמד] אבלט שדיה לטוניה, אשכח ביה חיויא דפסיק ושדי בתרתי גובי [השליך מאותו איש את משאו ומצא בתוכו נחש שחתוך ומושלך בשני גזרים]. אמר ליה [לו] שמואל לאותו אדם: מאי עבדת [מה עשית] שבשכר זה ניצלת ממות? אמר ליה [לו] אותו אדם: כל יומא הוה מרמינן ריפתא בהדי הדדי ואכלינן [אמר לו בכל יום היינו מטילים ונותנים פת ביחד והיינו אוכלים] יחד מן הפת. האידנא הוה איכא חד מינן [היום היה אחד מאיתנו] שלא הוה ליה ריפתא [היה לו לחם], ובשל כך הוה קא מיכסף [היה מתבייש] שכאשר יגיע זמן גביית הלחם לא יוכל לתת משלו. אמינא להו [אמרתי להם] לבני החבורה: אנא קאימנא וארמינא [אני אקום ואקח את הלחם]. כי מטאי לגביה, שואי נפשאי כמאן דשקילי מיניה, כי היכי [כשהגעתי אליו, עשיתי עצמי כאילו לקחתי ממנו, כדי] שלא ליכסיף [יתבייש]. אמר ליה [לו] שמואל: מצוה עבדת [עשית]. נפק [יצא] שמואל ודרש על סמך מעשה זה: אף שנאמר "וצדקה תציל ממות" (משלי י, ב) ולא ממיתה משונה בלבד מצילה הצדקה, אלא ממיתה עצמה.

וממעשה שאירע לר' עקיבא נמי [גם כן] אפשר להסיק שאין מזל לישראל. שר' עקיבא הויא ליה ברתא [היתה לו בת], אמרי ליה כלדאי [אמרו לו החוזים בכוכבים]: ההוא יומא דעיילה לבי גננא, טריק לה חיויא, ומיתא [באותו יום שתיכנס לחופה, יכיש אותה הנחש, ותמות]. הוה, דאיגא אמילתא טובא [היתה דואגת לדבר הרבה]. ההוא יומא שקלתא למכבנתא, דצתא בגודא, איתרמי איתיב בעיניה דחיויא [באותו יום של חתונתה לקחה סיכה מראשה, נעצה בחור שבכותל לשמירה, ונזדמן שנכנסה הסיכה בעינו של הנחש]. לצפרא כי קא שקלה לה, הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה [בבוקר כשהוציאה את סיכתה, היה נמשך ובא הנחש אחריה].

אמר לה אבוה [אביה], ר' עקיבא: מאי עבדת [מה עשית] שזכית להנצל מן הנחש? סיפרה לו: בפניא אתא עניא, קרא אבבא והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא, וליכא דשמעיה [בערב בא עני, ודפק על הדלת והיו טרודים הכל בסעודה, ולא היה מי שישמע אותו]. קאימנא, שקלתי לריסתנאי דיהבית לי, יהבתיה ניהליה [עמדתי, לקחתי את מנתי שנתת לי, ונתתי אותה לו]. אמר לה: מצוה עבדת [עשית] ובשכרה ניצלת. נפק [יצא] ר' עקיבא ודרש: מה שנאמר "וצדקה תציל ממות" הרי זה לא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה.

וממעשה שאירע לרב נחמן בר יצחק יש להסיק נמי [גם כן] שאין מזל לישראל. דאימיה [שאמו] של רב נחמן בר יצחק אמרי לה כלדאי [אמרו לה החוזים בכוכבים]: בריך גנבא הוה [בנך גנב יהיה]. לא שבקתיה גלויי רישיה [הניחתו לגלות ראשו]. אמרה ליה [לו] לבנה: כסי רישיך, כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא, ובעי רחמי [כסה ראשך, כדי שתהיה עליך יראת שמים, ובקש רחמים]. לא הוה ידע אמאי קאמרה ליה [היה יודע מדוע אומרת לו] כך. יומא חד יתיב קא גריס תותי דיקלא [יום אחד היה יושב ולומד תחת דקל] שהיה שייך לאחרים, נפל גלימא מעילויה רישיה [הגלימה מעל ראשו], דלי עיניה חזא לדיקלא [הרים את עיניו וראה את הדקל], אלמיה יצריה, סליק, פסקיה לקיבורא בשיניה [תקפו יצרו, ועלה, וחתך את צרור התמרים בשיניו]. נמצא שאמנם היה בו יצר זה של גניבה מטבעו ובכל זאת אפשר להתגבר על היצר על ידי חינוך ותפילה.

א משנה מחתכין בשבת את הדלועין שנתלשו מבעוד יום לפני הבהמה, ואת הנבלה שמתה בשבת לפני הכלבים בשבת. ר' יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת — אסורה בחיתוך והזזה לפי שאינה מן המוכן.

ב גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדיני מוקצה בשבת. (ער"ל שח"ז הוא סימן להלכות שתילמדנה להלן). אמר עולא: הלכה כר' יהודה הסובר שיש דין מוקצה בשבת, ושמואל אמר: הלכה כר' שמעון,

ואף רב סבר [סבור] שהלכה כר' יהודה. ומהיכן אתה למד זאת? מדכרכי דזוזי [ממה ששנינו בענין המחצלות שבספינות] שרב אסר לטלטלן בשבת משום מוקצה, ושמואל שרי [התיר]. ואף לוי סבר [סבור] שהלכה כר' יהודה. כי הא [כמו זה] שלוי כי הוו מייתי טריפתא לקמיה ביומא טבא [כאשר היו מביאים טריפה לפניו ביום טוב] לא הוה חזי לה [לא היה רואה, בודק אותה] אלא כי יתיב אקילקליתא [כאשר היה יושב על האשפה]. דאמר [שהיה אומר]: דילמא [שמא] לא מתכשרא [תימצא כשרה], ואפילו לכלבים לא חזיא [אינה ראויה], ולכן אם יטריפנה לא יוכלו להזיזה משם. הרי שפסק כר' יהודה שנבילה שלא הוכנה מבעוד יום אסורה בטלטול.

ושמואל אמר: הלכה כר' שמעון הסובר שאין דין מוקצה בשבת, ואף זעירי סבר [סבור] שהלכה כר' שמעון. דתנן [שכן שנינו במשנה]: בהמה שמתה בשבת — לא יזיזנה בשבת ממקומה, ותרגמא [והסבירה] זעירי: לא אסרו אלא בבהמת קדשים, שמפני כבוד הקדשים אסור לתת אותה לכלבים, ואם מתה — מוקצה היא מכל שימוש. אבל בחולין — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר] להזיזה ולהשתמש בה, לפי שאין בה דין מוקצה. ואף ר' יוחנן אמר שהלכה כר' שמעון. ותוהים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והא [והרי] אמר ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן [וכן שנינו במשנה]: