זבחים קא ע"א

ומכל מקום יום קבורה שהוא מדברי חכמים תופס גם את לילו, שכן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה כלומר, יותר ממה שעשתה התורה לדבריה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: שלוש לשונות ציווי בענין אכילת קדשים נאמרו על ידי משה לאהרן ובניו ביום השמיני למילואים, בו מתו נדב ואביהוא בני אהרן: "כי כן צויתי" (ויקרא י, יג), "כאשר צויתי" (ויקרא י, יח), כאשר צוה ה'" (ויקרא י, טו). ומסבירים: בתחילה אמר להם משה לגבי המנחה המיוחדת שהקריבו באותו יום: "ואכלתם אותה... כי כן צויתי" מפי הקדוש ברוך הוא שבאנינות יאכלוה, למרות שבדרך כלל אסור האונן באכילת קדשים. ומה שאמר להם: "כאשר צויתי" — בשעת מעשה אמר להן כשראה אחר כך ששרפו שעיר חטאת ראש חודש ניסן שקרב באותו יום, אמר להם: היה עליכם לאכול אותה באנינות, כאשר ציויתי אתכם על המנחה. ומה שאמר להם: "כאשר צוה ה' ", כוונתו היתה להדגיש: לא מאליי אני אומר כן, אלא מפי הגבורה.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] מברייתא אחרת, שנאמר בה: מפני אנינות נשרפה החטאת, לכך נאמר בדברי אהרן "ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' "? (ויקרא י, יט), ומשה הודה לדבריו, כפי שנאמר "וישמע משה וייטב בעיניו" (ויקרא י, כ), משמע שלא נצטווה שיאכלו אותה באנינות!

אמר שמואל, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] הברייתא הראשונה, היא כשיטת ר' יהודה, הא [זו], ששנינו בה שמפני אנינות נשרפה, וכדין, היא כשיטת ר' נחמיה.

ומסבירים מהן שיטות אלה, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: מפני אנינות שרפוה, לכך נאמר "כאלה" (כפי שהוסבר לעיל) אלו דברי ר' נחמיה. ר' יהודה ור' שמעון אומרים: מפני טומאה שאירעה בה נשרפה. שהרי שלוש חטאות קרבו באותו יום (כמבואר להלן), ואם אתה אומר: מפני אנינות נשרפה, היו לשלשתן שישרפוה, כלומר, צריך היה לשרוף את שלושתן. דבר אחר: אם משום אנינות — היו ראוי לאוכלן (לאוכלה) לערב, לאחר שנגמרה האנינות, ולא היה צורך לשורפה. דבר אחר: והלא פינחס בן אלעזר היה כהן עמהן, והוא לא היה אונן על נדב ואביהוא, ויכול היה לאכול.

רבא אמר: אידי ואידי [זו וזו] שתי הברייתות כשיטת ר' נחמיה, הסבור שהחטאת נשרפה מפני האנינות. ולא קשיא [ואין זה קשה]: כאן שנצטווה משה לגבי המנחה שיאכלוה באנינות — מדובר היה בקדשי שעה בקרבן שהיה מיוחד לימי המלואים בלבד. כאן שנשרפה החטאת מפני האנינות — מדובר היה בקדשי דורות בשעיר חטאת של ראש חודש ניסן, שנוהג לדורות, ודינו ככל שעירי ראש חודש, שאינם נאכלים באנינות. ועל כך הודה משה לאהרן.

ב ומעתה דנים בדעות התנאים שהובאו בברייתא, ושואלים: ר' נחמיה היכי מתריץ להני קראי [איך מיישב את המקראות הללו] האמורים בענין החטאת, ורבנן היכי מתרצי להו להני קראי [וחכמים איך מיישבים אותם את המקראות הללו]?

ומסבירים: ר' נחמיה מתריץ להו הכי [מיישב אותם כך]: כששאל אותם משה "מדוע לא אכלתם את החטאת", כך אמר לו משה לאהרן: שמא נכנס דמה של חטאת זו לפני ולפנים, ונפסלה בכך (ראה ויקרא ו, כג), ומשום כך ראויה הייתה להישרף? אמר לו: "הן לא הובא את דמה" (ויקרא ו, כג), שלא כך אירע. וחזר ושאלו משה: שמא חוץ למחיצתה יצאת (יצאה), כלומר, חוץ לחצר המשכן, ונפסלה, ומשום כך נשרפה? אמר לו: בקדש היתה כל העת, ולא יצאה מחוץ למחיצתה.

ושאל משה עוד את אהרן: ודלמא [ושמא] באנינות אקריבתוה ופסלתוה [הקרבתם אותה ופסלתם אותה]? שהרי בניך אסור היה להם לעבוד עבודה באנינות, שהם כהנים הדיוטות! אמר לו: משה, וכי הם הקריבו? אני, שאני כהן גדול המקריב גם באנינות (ראה ויקרא כא, י—יב) הקרבתי ולא נפסלה בשל כך! ואמר לו אז משה: הן, כלומר, הואיל ולא הובא את דמה פנימה, וגם בקדש היתה ולא יצאה, אם כן אכול תאכלו אתה כאשר צויתי לגבי המנחה שקרבה אותו יום, שבאנינות יאכלוה!

אמר לו אהרן למשה: "ותקראנה אתי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' "(ויקרא כא, י—יב)? שמא לא שמעת מפי ה' שיש לאכול באנינות אלא בקדשי שעה, כגון אותה מנחה.

דאי [שאם] תרצה לומר שאף קדשי דורות בכלל זה, הרי יש ללמוד היפך הדברים במידת קל וחומר ממעשר שני, הקל בדינו מן הקדשים, ובאופן זה: ומה מעשר הקל אמרה תורה: "לא אכלתי באני ממנו" (דברים כו, יד), שאסור לאונן לאכול ממנו, בקדשי דורות לא כל שכן שאסור לאכול באנינות?

מיד — "וישמע משה וייטב בעיניו" (ויקרא י, כ), והביטוי "וישמע" מרמז כי הודה ולא בוש משה לומר רק: "הלכה זו לא שמעתי עד כה", אלא אמר: "שמעתי, ושכחתי".

ג ושואלים: ור' יהודה ור' שמעון הסבורים שהחטאת לא נשרפה מפני האנינות, היכי מתרצי להו [כיצד הם מיישבים אותם מקראות]? ומסבירים: הכי מתרצי להו [כך הם מיישבים אותם]: כשאמר להם משה: "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום [הקדש]"(ויקרא י, יז), כך אמר: שמא נכנס דמה לפני ולפנים ולכן נפסלה? אמר לו אהרן למשה: "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה" (ויקרא י, יח).

חזר ושאל משה: שמא חוץ למחיצתה מחוץ לחצר המשכן יצאת, ולכן נפסלה? אמר לו אהרן: הן בקודש היתה. ועוד שאל משה: ודילמא [ושמא] באנינות אקריבתוה [הקרבתם אותה] ופסלתוה בכך? אמר לו אהרון: משה, וכי בני הן הקריבוה, דפסלה בהו [שפוסלת בהם] אנינות? אני שאני כהן גדול ועובד באנינות הקרבתיה!

ועוד שאל אותו משה: ודילמא אגב מררייכו פשעתו בה ואיטמאי [ושמא אגב מרירותכם, אבלכם, פשעתם, התרשלתם בה ונטמאה]? אמר לו אהרן: משה, כך אני בעיניך, שאני מבזה קדשי שמים ומתרשל בטהרתם? "ותקראנה אתי כאלה" — ואפילו אלה וכאלה ועוד מיני אסונות, אין אני מבזה קדשי שמים!

אמר לו משה: אם כן, ואי [ואם] הן לא הובא את דמה, ובקודש היתה — אכול תאכלו אתה בקודש כאשר צויתי (לגבי המנחה) באנינות יאכלוה!

אמר לו אהרן: שמא לא שמעת מפי ה' שכך הוא הדין אלא בלילה שלאחר יום האנינות, ולא ביום עצמו? דאי [שאם] תסיק מכאן כי הוא הדין אף ביום עצמו, הרי יש ללמוד במידת קל וחומר ממעשר הקל מן הקדשים שאין זה כך: ומה מעשר הקל, אמרה תורה: "לא אכלתי באני ממנו" (דברים כו, יד), קודש חמור לא כל שכן?

מיד — "וישמע משה

And the same holds for the night after the day of burial, even though the acute mourning of that day itself is by rabbinic law, because the Sages reinforced their pronouncements with greater severity than Torah law.

§ The Sages taught in a baraita: On the eighth day of the inauguration of the Tabernacle, on which two of Aaron’s sons died, Moses spoke to Aaron and his sons using three different forms of the word command: “For so I am commanded [tzuveiti]” (Leviticus 10:13), “as I commanded [tziveiti]” (Leviticus 10:18), and “as the Lord has commanded [tziva]” (Leviticus 10:15). Moses said to Aaron: “And you shall eat it…for so I am commanded,” to teach that Aaron and his remaining sons shall partake of the offerings even in acute mourning. The statement: “You should certainly have eaten it…as I commanded,” Moses said to them at the time of the incident, when Aaron and his sons burned the sin offering for the New Moon. Moses said: “As the Lord has commanded,” to emphasize that it is not of my own initiative that I say this, but it is from the word of God.

And the Sages raise a contradiction from another baraita: The sin offering was burned due to the acute mourning of Aaron and his sons, since they felt they could not partake of it. Therefore, it is stated in Aaron’s explanation: “There have befallen me such things as these; and if I had consumed the sin offering today, would it have been good in the eyes of the Lord?” (Leviticus 10:19). Moses conceded to Aaron that he was correct (see Leviticus 10:20), indicating that it was not permitted for Aaron to partake of the sin offering in acute mourning.

Shmuel said: This is not difficult. This first baraita, according to which Moses commanded Aaron and his sons to consume the sacrificial meat in acute mourning, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda; and that baraita, according to which they acted properly in refraining from eating it, is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya.

This is as it is taught in a baraita: Aaron and his sons burned the sin offering due to their acute mourning. Therefore, it is stated: “As these”; this is the statement of Rabbi Neḥemya. Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon say: The sin offering was burned due to ritual impurity. As, if you say that it was burned due to acute mourning, they should have burned all three of the sin offerings offered that day. Alternatively, if it was burned due to acute mourning, they would have been fit to partake of the sin offerings in the evening, and there would have been no need to burn them. Alternatively, if it was burned due to acute mourning, wasn’t Pinehas, son of Elazar the priest, with them? He was not in mourning, and he could have partaken of the sin offering.

Rava said: Both this baraita and that baraita are in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, who holds that the sin offering was burned due to acute mourning. And this is not difficult. Here, the baraita according to which Moses commanded that Aaron and his sons partake of the offering as acute mourners is referring to the offerings of a particular time, i.e., the meal offering, which was unique to the inauguration ceremony. There, the baraita according to which they rightly burned the sin offering, due to acute mourning, is referring to the offerings of all future generations. That sin offering was brought for the New Moon of Nisan, and such an offering would be brought at every New Moon from that day onward. Moses conceded that such offerings should not be consumed by acute mourners.

The Gemara asks: How would Rabbi Neḥemya reconcile these apparently contradictory verses about the sin offering, and how would the Sages reconcile these verses (see Leviticus 10:17–20)?

Rabbi Neḥemya would reconcile them like this: When Moses asked: “Why have you not eaten the sin offering?” (Leviticus 10:17), this is what Moses said to Aaron: Perhaps the blood of this sin offering entered the innermost sanctum, thereby disqualifying it (see Leviticus 6:23). Is this why you burned it? Aaron said to him: “Behold, the blood of it was not brought into the Sanctuary within” (Leviticus 10:18). Moses then asked: Perhaps it went outside its partition, i.e., it exited the courtyard of the Tabernacle, and was thereby disqualified? Aaron said to him: It was inside the sacred area at all times.

Moses then suggested: But perhaps you sacrificed it in acute mourning, which is prohibited for ordinary priests, and disqualified it. Aaron said to him: Moses, was it they, i.e., my sons, who sacrificed the offering? I sacrificed the offering, and as High Priest, I may serve even as an acute mourner (see Leviticus 21:10–12). And Moses said to him: “Behold, the blood of it was not brought into the Sanctuary within,” and it was inside the sacred area at all times; therefore: “You should certainly have consumed it in the sacred area, as I commanded” (Leviticus 10:18), i.e., just as I commanded that the priests should consume today’s meal offering in acute mourning.

Aaron said to him: “Behold, today have they sacrificed their sin offering and their burnt offering before the Lord, and there have befallen me such things as these; and if I had consumed the sin offering today, would it have been good in the eyes of the Lord?” (Leviticus 10:19). Perhaps you heard the command to consume the offering only with regard to offerings of a particular time, i.e., the meal offering, which was unique to that day.

As, if you claim that it also applies to the offerings of all generations, then one can prove this is not so via an a fortiori inference from the second tithe, for which the halakha is more lenient than for sacrificial meat: Just as with regard to the second tithe, for which the halakha is more lenient, the Torah stated: “I have not eaten thereof in my mourning [ve’oni]” (Deuteronomy 26:14), teaching that an acute mourner [onen] is prohibited from partaking of it, all the more so is it not clear that with regard to the offerings of all generations, an acute mourner is prohibited from partaking of them?

Moses immediately conceded to Aaron, as the verse states: “And Moses heard, and it was good in his eyes” (Leviticus 10:20). And Moses was not embarrassed and did not attempt to justify himself by saying: I did not hear of this halakha until now. Rather, he said: I heard it, and I forgot it, as the verse indicates by stating: “Moses heard.”

The Gemara continues: And how would Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, who hold that the sin offering was burned due to ritual impurity, reconcile those verses? They would reconcile them like this: When Moses said to Aaron and his sons: “Why have you not eaten the sin offering in the place of the Sanctuary?” (Leviticus 10:17), he meant: Perhaps its blood entered the innermost sanctum, disqualifying the offering. Aaron said to him in response: “Behold, the blood of it was not brought into the Sanctuary within” (Leviticus 10:18).

Moses then asked: Perhaps it went outside its partition, i.e., the courtyard of the Tabernacle, and was thereby disqualified? Aaron said to him: It was inside the sacred area at all times. Moses then asked: But perhaps you sacrificed it in acute mourning and disqualified it? Aaron said to him: Moses, was it my sons who sacrificed the offering, that their acute mourning would disqualify the offering? I, the High Priest, sacrificed the offering, and I may serve even in acute mourning.

Moses then asked: Or perhaps, due to your bitterness in mourning, were you neglectful of the offering and it became impure? Aaron said to him: Moses, am I in your eyes such a person, that I would treat an offering consecrated to Heaven with contempt? “There have befallen me such things as these” (Leviticus 10:19), i.e., even if these tragedies and more such as them should befall me, I would not treat an offering consecrated to Heaven with contempt.

Moses said to him: If so, and if, as you say: “Behold, the blood of it was not brought into the Sanctuary within,” and it was inside the sacred area at all times, then: “You should certainly have eaten it in the sacred area, as I commanded,” i.e., as I commanded that the priests should consume the meal offering even in acute mourning.

Aaron said to him: Perhaps you heard the command to consume the offering only with regard to the night following the day of acute mourning, but during the day itself the prohibition stands. As, if you claim that it may be consumed during the day itself, I can prove that this is not so via an a fortiori inference from the second tithe, for which the halakha is more lenient than for sacrificial meat: Just as with regard to the second tithe, for which the halakha is more lenient, the Torah stated: I have not eaten thereof in my mourning, all the more so is it not clear that in the stringent case of sacrificial meat, an acute mourner is prohibited from partaking of it?

Moses immediately conceded to Aaron, as the verse states: “And Moses heard,