זבחים קב ע"א

דף קב - א

ואין זר רואה את הנגעים.

ואם תאמר אהרן הכהן הוא זה שהסגירה, אף כך אי אפשר לומר, שהרי אהרן קרוב הוא של מרים שאחיה הוא, ואין קרוב רואה את הנגעים. ^[1]

אלא, כבוד גדול חלק לה הקדוש ברוך הוא למרים באותה שעה!

אמר הקדוש ברוך הוא: אני כהן, ואני מסגירה, אני חולטה ואני פוטרה. ^[2]

קתני מיהת בברייתא: משה זר הוא, ואין זר רואה את הנגעים; ותיקשי לרב הסובר: משה כהן היה.

אמר תירץ רב נחמן בר יצחק: שאני מראות נגעים, דאהרן ובניו כתובין בפרשה של מצורע, כמו שנאמר [ויקרא יב ב]: "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת, והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים", הרי שלענין מצורע הצריכה תורה את אהרן ובניו, ולא את משה, ואף שכהן היה.

מיתיבי לרב הסובר, שמשה כהן גדול היה, מהא דתניא:

חמש שמחות היתה אלישבע בת עמינדב אחות נחשון, שהיתה אשתו של אהרן יתירה על בנות ישראל ביום שהוקם המשכן, ואבל אחד:

א. יבמה, משה שהיה אחי בעלה, היה מלך.

ב. אישה, אהרן, היה כהן גדול.

ג. בנה, אלעזר, היה סגן כהן גדול.

ד. בן בנה, פנחס בן אלעזר, היה משוח מלחמה, כמו שמצינו במלחמת מדין [במדבר לא ו]: "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא ... ".

ה. ואחיה, נחשון, היה נשיא שבט יהודה.

ואבילה היתה על שני בניה, נדב ואביהוא, שמתו באותו היום.

קתני מיהת בברייתא ביחס למשה: יבמה מלך. ומשמע, מלך, אין, אכן מלך היה, אבל כהן גדול לא היה, ותיקשי לרב הסובר שמשה רבינו כהן גדול היה!?

ומשנינן: אימא ביחס למשה: יבמה אף מלך היה מלבד שהיה כהן גדול.

ומבארת הגמרא שדברי רב כתנאי הם שנחלקו בדבר, כדתניא:

כתיב [שמות ד] כשנגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה, והורה לו לילך ולהוציא את בני ישראל ממצרים:

"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי. ויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנכי. ויאמר בי אדני, שלח נא ביד תשלח. ויחר אף ה' במשה ויאמר, הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. ודברת אליו ושמת את הדברים בפיו".

רבי יהושע בן קרחה אומר: כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, כלומר, מצטרף אליו איזה שהוא סימן של חרון אף, פעמים הכאה פעמים נזיפה פעמים קללה וגידוף - ^[3]

ואילו זה, "ויחר אף ה' במשה", לא נאמר בו שום רושם.

רבי שמעון בן יוחי אומר: אף זה נאמר בו רושם, שהרי נאמר: "ויחר אף ה' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי"; והלא אהרן כהן הוא ולא לוי.

אלא הכי קאמר ליה הקב"ה למשה: אני אמרתי, בדעתי היה שתהיה אתה כהן ואילו הוא [אהרן] לוי, עכשיו שעניתני כאשר עניתני, הוא אהרן יהא כהן, ואילו אתה לוי; וזה הוא הרושם.

וחכמים אומרים: לא פסקו למשה כהונה מעולם, ולא נתכהן משה אלא שבעת ימי המלואים בלבד, שהיה אז משמש בכהונה גדולה.

ויש אומרים: פסקו למשה כהונה, ומיהו לא פסקה ממנו ליתנה לאהרן, אלא לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה בלבד, שנאמר [דברי הימים א, כג]: "ויספרו הלויים, ויחלקם דוד מחלקות: בני קהת עמרם ויצהר. בני עמרם אהרן ומשה. ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי", הרי שבניו בלבד היו לויים ואילו הוא עצמו כהן היה.

ואומר [ועוד כתוב אחד בתהלים צט מורה על זה]: "משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו", הרי שמשה עצמו כהן היה.

הרי שנחלקו תנאים בדבר, אם משה רבינו כהן גדול היה אף לאחר שבעת ימי המילואים.

שבה הגמרא לפרש את הברייתא, ושואלת: מאי "ואומר", כלומר, למה הוצרכנו להביא ראיה נוספת?

ומפרשינן: וכי תימא ההוא קרא "ומשה איש האלהים בניו ייקראו על שבט הלוי - לדורות הוא דכתיב, כלומר, לאחר זמן נכתב פסוק זה כשהיו מייחסים את הכהנים ואת הלויים, ובאותו זמן כבר לא היה משה קיים, ואין הפסוק מתייחס אלא על בניו לייחסם לשבט הלוי -

לכך אמר: ואומר "משה ואהרן בכהניו", ולמדנו שמשה עצמו כהן גדול היה כמו אהרן.

ומקשינן על מה שאמר רבי יהושע בן קרחה: כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם:

וכי כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם!? והכתיב אחר שאמר פרעה למשה [שמות י כח]: "לך מעלי, השמר לך אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני תמות":

"ויצא מעם פרעה בחרי אף" [שם יא ח], ולא אמר ליה משה לפרעה ולא מידי [לא הוסיף משה שום נזיפה או כיוצא בזה], הרי שלא בכל חרון אף יש רושם!?

אמר תירץ ריש לקיש: אף בחרון אף זה היה רושם, כי סטרו משה לפרעה ויצא. ^[4]

ומקשינן עלה: ומי אמר ריש לקיש הכי, שיהא משה סוטר למלך פרעה!?

והכתיב [שמות ז יד]: "ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה מאן לשלח העם. לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאור" -

ואמר פירש ריש לקיש: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מלך הוא והסביר לו פנים, והיינו "ונצבת לקראתו", לפי גדולתו הכון לקראתו.

ורבי יוחנן אמר: רשע הוא, והעיז פניך בו, והיינו "ונצבת לקראתו", שתהא ניצב כנגדו למלחמה ולדבר עזות.

ואם כן ריש לקיש לשיטתו, איך אמר שהיה משה סוטר לועו של מלך!?

ומשנינן: איפוך דברי ריש לקיש ודברי רבי יוחנן, וריש לקיש הוא שאמר: רשע הוא והעיז פניך בו, ולשיטתו אמר גם שסטרו ויצא. ^[5]

אמר רבי ינאי: לעולם תהא אימת מלכות עליך, שנאמר [שמות יא ח] גבי משה כשהתרה בפרעה על מכת בכורות: "וירדו כל עבדיך אלה אלי, והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך", ואילו לדידיה לא קאמר ליה [לא הזכיר משה את פרעה עצמו בין היורדים אליו]. ^[6]

רבי יוחנן אמר: מהכא יש ללמוד שתהא אימת מלכות עליך:

שנאמר [מלכים א, יח]: "ויד ה' היתה אל אליהו, וישנס מתניו וירץ לפני אחאב - שהיה רוכב על סוסו - עד בואכה יזרעאלה", ועשה כן משום כבודו של המלך אחאב, שאין דרך מלכים ללכת יחידי. ^[7]

אמר עולא: ביקש משה מלכות, ולא נתנו לו, דכתיב [שמות ג ד]: "וירא ה' כי סר [משה] לראות, ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני. ויאמר אל תקרב הלום", ואין "הלום" אלא מלכות, שנאמר [שמואל ב, ז יח]:

"ויבא המלך דוד וישב לפני ה', ויאמר: מי אנכי ה' אלהים ומי ביתי, כי הביאתני עד הלום".

מתיב רבא מהא דתניא: רבי ישמעאל אומר: יבמה - של אלישבע - מלך; הרי שהיה משה מלך!?

אמר תירץ רבה בר עולא: לו ולזרעו הוא דקאמר "ביקש משה ולא נתנו לו", אבל משה עצמו מלך היה.

ומקשינן עלה: אם כן בהכרח ש"הלום" משמע מלכות לו ולזרעו, וכי כל היכא דכתיב "הלום" לו ולזרעו עד עולם הוא!?

והא גבי שאול, דכתיב [שמואל א, י] כשהטיל שמואל גורל מי יהיה מלך: "וילכד [בגורל] שבט בנימין. ויקרב את שבט בנימין. וילכד שאול בן קיש ויבקשוהו ולא נמצא. וישאלו עוד בה' הבא עוד הלום איש, ויאמר ה' הנה הוא [שאול] נחבא אל הכלים", ומכל מקום הוא, אין, אבל זרעו לא היה מלך!?

ומשנינן בשני אופנים:

איבעית אימא: הא הוה איש בושת בנו של שאול שהיה מלך.

ואיבעית אימא: לעולם מתחילה פסקו לשאול מלוכה עד סוף כל הדורות, אלא שאני שאול דאפילו בגויה לא קאים [אפילו בו עצמו לא נתקיימה המלכות] ומשום שהוא גרם לעצמו כשהגיס דעתו וגבה לבו. ^[8]

וכדרבי אלעזר אמר רבי חנינא, דאמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא:

בשעה שפוסקין גדולה לאדם, פוסקים לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, שנאמר [איוב לו ז]: "לא יגרע מצדיק עיניו, ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו".

ואם הגיס דעתו, הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר [באיוב שם בפסוק הסמוך]:

"ויושיבם לנצח ויגבהו. ואם אסורים בזיקים ילכדון בחבלי עוני", כלומר, אם יגביהו לבם, יהיו נידונים ביסורים ובחבלי עוני. ^[9]

שנינו במשנה: בעלי מומין, בין בעלי מומין קבועין בין בעלי מומין עוברין, חולקין ואוכלין:

שואלת הגמרא: מנא הני מילי שבעל מום חולק אף על פי שאינו ראוי לחיטוי והכתוב אומר "המחטא אותה יאכלנה"? ^[10]

ומשנינן: דתנו רבנן: כתיב בפרשת מנחה [ויקרא ו יא]: "כל זכר בבני אהרן יאכלנה", ולכך אמר הכתוב "כל" לרבות בעלי מומין.

והרי למאי, לענין מה ריבה אותם הכתוב?

אי להתירם באכילה, כך אי אפשר לומר שהרי כבר נאמר בפרשת בעלי מומין [ויקרא כא כב]: "לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל", ולמה לי עוד מקרא -

אלא לחלוקה ריבה הכתוב בעלי מומין שיחלקו בקדשים כתמימים.

תניא אידך: כתיב בפרשת חטאת [ויקרא ו כב]: "כל זכר בכהנים יאכל אותה", לרבות בא הכתוב בעלי מומין.

למאי ריבה אותם הכתוב? אי להתירם באכילה הרי כבר אמור "לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל".

אי לחלוקה, הרי כבר אמור בפרשת מנחה "כל זכר" ולרבותם לחלוקה בא הכתוב וכמבואר לעיל.

אלא לרבות בעל מום מעיקרו [בעל מום מלידה] בא הכתוב.

שיכול הייתי לומר: אין לי אלא תם ונעשה בעל מום שהוא אוכל וחולק בקדשים, אבל בעל מום מעיקרו מנין שהוא אוכל וחולק? לפיכך תלמוד לומר "כל זכר". ^[11]

תניא אידך: כתיב בפרשת אשם [ויקרא ז ו]: "כל זכר בכהנים יאכלנו" לרבות בעל מום.

למאי? אי לאכילה, הרי כבר אמור "לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל".

ואי לחלוקה, הרי כבר אמור "כל זכר" בפרשת מנחה.

ואי לבעל מום מעיקרו, הרי כבר אמור "כל זכר" בפרשת חטאת.

אלא הוצרך הכתוב לרבות בעל מום, משום שיכול הייתי לומר, אין לי אלא בעל מום קבוע שהוא אוכל וחולק בקדשים, אבל בעל מום עובר מנין שאף הוא אוכל וחולק בקדשים? לפיכך תלמוד לומר "כל זכר".

ותמהינן: כלפי לייא!? והרי איפכא מסתברא, כי יותר נראה לרבות בעל מום עובר מבעל מום קבוע, ואילו אתה אומר, שאם לא כתוב זה, לא הייתי מרבה אלא בעל מום קבוע ולא עובר!?

אמר רב ששת: אכן איפוך, ותאמר: שיכול אין לי אלא בעל מום עובר, בעל מום קבוע מנין, תלמוד לומר "כל זכר".

רב אשי אמר: לעולם לא תיפוך, ואיצטריך הכתוב לרבות בעל מום עובר לאכילה וחלוקת קדשים, אף שכבר ידענו שבעל מום קבוע אוכל וחולק בקדשים, ומשום דסלקא דעתך אמינא:

---

ואין זר רואה הנגעים וא"ת אהרן וכו' קרוב הוא וכו'. במשה נמי המ"ל קרוב הוא ואין קרוב רואה וכו' אלא דהאמת קאמר דזר הוא ולמ"ד נמי משה כהן היה הא מסיק דלגבי נגעים מיהת זר מקרי דאהרן ובניו כתובין וכו' וכן אלעזר ואיתמר קרובים מקרי לה אבל למ"ד פנחס כהן היה באותה שעה ק"ק אמאי לא ראה הוא ואם הוא מקרי קרוב יש להוכיח מהכא דראשון בשלישי פסול לעדות וק"ל:

חלק לה הקב"ה כבוד אני כהן ואני מסגירה ואני חולטה וכו'. הסגר הוא בשבוע ראשון והחלט בשבוע שני ויש לדקדק דהא קאמר קרא תסגר שבעת ימים ואמרי' בפרק כיצד הרגל ואביה ירק ירק וגו' הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה י"ד יום אלא דיו וכו' וי"ל דקאמר אני מסגירה ואני חולטה דהיינו י"ד כפי הסברא מתוך הק"ו וקרוב לזה כתבו התוספות בפ' כיצד הרגל דנקט י"ד יום כנגד ב' הסגרות דהיינו י"ד יום דאין הסגר פחות משבעה עכ"ל ע"ש:

חמשה שמחות היתה אלישבע וכו'. ואבלה על ב' בניה וכו' במדרש ילקוט מביאו אקרא לשחוק אמרתי מהולל מעורבב הוא השחוק ששחק מדת הדין על אלישבע שראתה ד' שמחות ביום אחד וכו' ולא חשיב שם בן בנה דהיינו פנחס וצ"ל דס"ל לההוא מדרש כמ"ד לעיל דלא נתכהן פנחס עד מעשה זמרי או עד ששם שלום וכו' גם קאמר שם ב' בניה סגני כהונה ואפשר דר"ל נדב ואביהו שמתו אבל בתלמוד קאמר בנה סגן והיינו אלעזר שנעשה סגן אחר שמתו ויש לדקדק אמאי נקט אלישבע ולמה לא נקט אהרן גופיה שראה ה' שמחות או ד' כפי המדרש שהוא כ"ג ואחיו מלך ובנו סגן ובן בנו משוח מלחמה וגיסו נשיא השבט וכו' וע' מה שכתבתי במסכת הוריות בזה:

כל חרון אף שבתורה יש בו רושם וכו' בעל צרור המור מפרש ליה דוקא בחרון אף שנכתב לגבי השם וכתב שם טעם לפי דעתו ואינו כן דהא פריך לקמן מחרי אף דגבי משה וסתמא קאמר כל חרון אף שבתורה וכו' והנראה לפרש דכמה חרון כתיבי בתורה ובקצתם הוסיף בהם לומר אף שהוא רמז על הרושם שבא אחריו בקרא הן שיהיה הרושם במעשה שאחריו כגון וחרה אפי והרגתי וחרה אפי בהם וגו' הן שיהיה הרושם אחריו בדבור של כעס כמו ויחר אף יעקב ברחל וגו' התחת אלהים אנכי וגו' וכמוהו ויחר אף בלק וגו' ויחר אף אליהוא וגו' וכן משמע מפרש"י וכן משמע לקמן דדבור של כעס הבא אחריו מקרי שפיר רושם דקאמר והכתיב ויצא משה בחרי אף ולא א"ל מידי אבל כאן קאמר ר"י בן קרחה דלא הוזכר כלל רושם אחריו בין בדבור בין במעשה ומזה למדו לומר בפרק הזורק מהא דכתיב ויחר אף ה' בם שגם אהרן נצטרע ולמ"ד דלא נצטרע מוקי לה התם בנזיפה ונזכר זה הרושם במעשה שאחריו דכתיב ויחר אף ה' בם וילך דהיינו שפירשה שכינה מהם שהיו בנזיפה:

והלא כהן הוא ה"ק אני וכו'. פסיקא ליה דכהן היה מדעבד עבודה בשבעת ימי מלואים ולהכי כתיב משה ואהרן בכהניו ונפסקה לו כהונה אלא שניטלה ממנו בחרון אף וחד אמר דלא נפסקה לו כלל הכהונה אלא בז' ימי מלואים וי"א סברי דמעולם לא ניטלה ממשה אלא מזרעו ומייתי מדכתיב משה ואהרן בכהניו וגו' משמע ליה בכהניו קאי נמי אמשה וכינוי דכהניו קאי אקב"ה כמו שלא פסקה הכהונה מאהרן כל ימיו כך לא פסקה ממשה כל ימיו אלא מזרעו ויש לדקדק מדקאמר כתנאי משמע דרב דאמר לעיל משה רבינו כ"ג היה לא אתי כחכמים דסברי הכא לא נתכהן משה אלא בז' ימי המלואים הא רב נמי דסבר דמשה כהן גדול היה מייתי מקרא דאיל המלואים וגו' ויש לומר דרב דאמר כהן גדול אי בז' ימי המלואים הוא מאי אשמועינן האי קרא שעבד בז' ימי המלואים אלא ע"כ דאשמועינן דנפסקה לו הכהונה וק"ל:

אמר ר"ל סטרו ויצא וכו'. יש לדקדק דמשמע אף זה נאמר בו רושם היינו שנאמר מפורש בקרא כמ"ש לעיל והיכן מפורש זה הרושם בתורה ואפשר משום כבודו של מלך לא פרסמו הכתוב שסטרו ודו"ק:

מלך הוא והסבר וכו'. מפרש"י נראה דתרוייהו דריש מלשון לקראתו ע"ש. ועוד נראה לפרש למ"ד העיז פניך בו דריש ליה מונצבת דמשמע נצב לריב כמ"ש כל מקום שנאמר נצים נצבים היינו דתן ואבירם כדאמרי' בנדרים כפרש"י סוף פ' שמות וק"ל:

ואילו לדידיה לא קאמר וכו'. עי' פרש"י לכאורה לא הל"ל והשתחוית דמסקנא נמי לא הוזכר השתחואה וי"ל דע"כ בכלל ויקרא נמי הוה השתחואה דהא גבי עבדיו לא הוזכר השתחואה במסקנא אע"ג דא"ל והשתחוו אלי אלא שקיצר הכתוב במסקנא ודו"ק:

וישנס מתניו וירץ וגו' (פרש"י אחאב כו') משמע ליה דאחאב הוה יחידי מדכתיב ברישא דענינא אחאב הלך בדרך אחד לבדו וגו' אבל מפירוש הרד"ק נראה דהשניסה והריצה גופה לפניו היא בעצמה חלוקת הכבוד והענין שראוי לחלוק כבוד אפי' למלכים הקדמונים הרשעים כאלו שזכר וכדאמרינן בפ' הרואה דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא והמזלזל בכבודם כאילו פוגע בכבוד המקום וק"ל:

ואין הלום אלא מלכות וכו' מדשינה למכתב הלום במקום פה ובכולהו דקרא יש לדרוש על שם המלכות כמ"ש גבי דוד לשון הלום רמז למלכות כמ"ש בפ"ג דמס' ע"ז ואת העדות עדות הוא לבית דוד שכל הראוי למלכות הולמתו וכו' ע"ש וגם הלום ראיתי וגו' דהגר שאמרה וכי סבורה הייתי להיות גדולה ומלכות בזרעי כמו שאמר לה המלאך הרבה ארבה וגו' ידו בכל וגו' אחרי רואי עניי בבית גברתי וכן מי הביאך עד הלום דשופטים דרשוהו פרק חלק לאו ממשה קאתית דכתיב ביה אל תקרב הלום וגו' ע"ש והבו לכם דבר עצה הלום דשופטים ר"ל הבו לכם דבר ועצת מלכות וכן גושי הלום ואכלת וגו' דרות רמז לה בהגשתה אליו יבא בית דוד מהם וכל אינך הלום בשמואל וד"ה נאמר בשאול ודוד וק"ל:

בשעה שפוסקין וכו'. דריש ליה מסיפא דקרא דכתיב ויושיבם לנצח כפרש"י בפ"ק דמגילה ושם מפורש דרישא דהאי קרא לא יגרע מצדיק עינו וגו' נדרש על שאול ושם יבואר (מגילה פ"ק וע"ש):

רש"י ד"ה ויש אומרים כו' ורב דאמר כיש אומרים. נ"ב אבל כחכמים לא אתי. מדמקשי תלמודא מברייתא דמי ראה נגעי מרים וזה היה מעשה בשנה שניה. וכן מחמש שמחות שהיו ביום השמיני למלואים. ש"מ ע"כ דהוה ס"ל בדרב דלא אשבעה ימי המלואים בלבד קאמר. אלא אכל ימי חייו. והא דלא משני הכי דלמא רב ל"ק אלא אז' ימי מלואים. משום דלשון בכ"ג לא משמע רק ז' ימים בלבד. ועוד דקאמר וחולק בקדשי שמים דדייק לה מדכתיב למשה היה למנה דמשמע לשון חלוקה בשוה. דכ"ג נוטל מחצה חלק בראש. ואם איתא אכתי לא הוו כהנים הדיוטים. ומאי חלוקה שייך הכא השתא בז' ימי המלואים. אלא רמז לו הכתוב הזה. שהוא יטול לעולם חלקו בראש ככ"ג. ואפשר לומר דלעולם קאי רב אזי"מ ואזדא ליה רב בשיטת רבי רבו האומר (לקמן פפ"ח דף קטו ע"ב) זו פרישת נדב ואביהוא. והבכורות פסקו מלעבוד בסיני כדאמר ר"ח התם. דלפום הכין שייך לומר ששמש משה רבינו ע"ה בכ"ג. שכבר היו כהנים מסיני. משא"כ לריב"ק התם דאמר זו פרישת בכורות שלא שייך לומר שהיה משה כ"ג בזי"מ. כיון שלא התחילה כהונה עד שמיני בו. דל"פ אברייתא דעשר עטרות. וצ"ל ודאי דכי קאמר ששמש בכ"ג. כל ארבעים שנה קאמר. וכנ"ל. מיהא רבי ודאי פליג אההיא ברייתא דעשר עטרות:

תד"ה אני וכו' שהיתה טהורה. נ"ב עי' שו"ע (ח"א ס"ק לח):

"וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי־אָף", וְלָא אָמַר לֵיהּ וְלָא מִידִי. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: סְטָרוֹ וְיָצָא (שמות יא, ח). אין הדבר כפשוטו שהכהו על לחיו דזה אי אפשר לומר כלל ומצינו באותו מעמד חלק כבוד למלכות אפילו בדיבור שאמר לו וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּֽחֲווּ לִי לֵאמֹר וכו' (שמות יא, ח) ואיך יכהו?
אך הכוונה כי היה דרכו כשיצא מפניו הולך דרך אחוריו כדי שיהיו פניו כנגד פרעה ואינו הופך אליו גבו ואותו היום זלזל בו קצת שהפך פניו כנגד הפתח ועם כל זה לא זלזל בו הרבה להפוך גבו אליו כנגד פניו ממש אלא הלך מן הצד והפך גבו על דרך שאמרו (ברכות כז.) אל יתפלל אדם אחורי רבו ממש אלא מצדד אצדודי וזהו שאמר סְטָרוֹ רצונו לומר צדדו כי סטרא הוא תרגום של הצד שהלך מצדו של פרעה ודייק לה מדכתיב וַיִּפֶן שהוא רצונו לומר הפך עצמו להיות פניו כנגד הפתח אך לא אמר וַיִּפֶן וַיֵּצֵא 'מִפְּנֵי' פַּרְעֹה אלא אמר 'מֵעִם' כלומר ממקום הצד שהוא עם פרעה.

בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מַלְכוּת, וְלֹא נָתְנוּ לוֹ (שמות ג, ה). אין הכוונה שיהיה הוא מלך דבלאו הכי הוא מלך ישראל כדכתיב וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ (דברים לג, ה) אלא הכוונה בקש שיהיה כתרו ירושה לבניו כחוק כתר המלכות ועל זה אמר 'בִּקֵּשׁ מַלְכוּת' רצונו לומר בקש שיהיה לו כמו חוקי המלכות כן יזכו גם בניו יורשים כתרו וממלאיה מקומו.

בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹסְקִין גְּדֻלָּה לְאָדָם, פּוֹסְקִין לוֹ וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת (איוב לו, ז). נראה לי בס"ד אין פוסקין גדולה על הרוב אלא למי שהוא עניו, ורצונו לומר אדם עניו יהיה מרכבה לשם י־ה ולכן הגאה פוגם בשם י־ה שהוא מספר גאוה [15] ועניו השלם צריך שיהיה עניו במעשיו עניו בדבורו עניו במחשבתו נמצא הוא מרכבה לשלשה פעמים י־ה שעולים מספר מ"ה [15×3=45] לכן ענוה השלימה נקראת 'מה' דכתיב (שמות טז, ז) וְנַחְנוּ מָה, ואותיות 'גְּדוּלָּה' תחלקם לשנים וקרי בה 'ג' דּוֹלֶה' שדולה שפע מן ג' שמות י־ה.

רבי יהושע בן קרחה אומר כל חרון אף וכו' וזה לא נאמר בו רושם. כתב הרב עיון יעקב ז"ל אעפ"י שלא נאמר בו רושם מ"מ נעשה בו רושם כדאיתא בילקוט ריש פרשת שמיני ארשב"ג כל שבעת ימי הסנה היה הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחות למצרים בשביעי א"ל שלח נא ביד תשלח א"ל חייך שאני צוררה בכנפיך אימתי פרע לו ר"ל אמר כל ז' ימי אדר היה מבקש תפלה ותחנונים שיכנס לא"י ובשביעי נאמר לו כי לא תעבור את הירדן הזה וכו' ע"ש עכ"ל הרב עיון יעקב ז"ל ובמטו מיניה דמר יותר נראה דרבי יהושע בן קרחה לא דריש הכי והראיה דאח"כ אומר שם בילקוט אחר דרשת ר' לוי דפרע לו בז' ימי אדר הנזכר רבי חלבו אמר כל ו' ימי המלואים היה משמש משה בכהונה בז' אמר לו לא שלך היא אלא של אהרן וכו' ע"ש וכי היכי דרבי יהושע בן קרחה לא סבר כרבי חלבו דאי הוה סבר הוה דריש כרשב"י דנאמר בו רושם דכתיב הלא אהרן אחיך הלוי ה"נ לא סבר כרבי לוי וסבר דלא נאמר בו רושם כיון דהיה מרוב ענותנותו של משה ולא נעשה רושם:

ואמר ריש לקיש מלך הוא והסבר לו פנים. כתב הרב עיון יעקב ז"ל דליכא למימר דאז לא היה רשע עדיין דהא רבי יוחנן קאמר רשע והעז לו פנים משמע דר"ל ס"ל אף ברשעותו יש לחלוק כבוד למלכותו ולכך הביא דעת ר"י שהוא לכאורה ללא צורך עכ"ל ואיני יודע מה ס"ד דלא היה רשע והוא מקור הסט"א ועשה עצמו אלוה ואמר מי ה' וכיוצא. ואי ס"ד הכי מה ראיה מר"י דילמא בהא נמי פליגי. והפשוט דמסדר הש"ס סידר גם דר"י כדי לומר איפוך תכף שוב ראיתי שכבר כתבתי בזה בפתח עינים בס"ד:

משה זר וכו' וא"ת אהרן קרוב הוא וכו'. עמ"ש הרב נתיבות משפט בריש ספרו והרב מהר"ם ן' חביב בספר גט פשוט סוף סימן קכ"ג ועמ"ש הרב בה"ז והרב פנים מאירות בשיטתו בסוגיין ומ"ש אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן ה' דף י"ב בס"ד:

והכתיב ויצא מעם פרעה וכו'. כתב הרב עיון יעקב וז"ל מה שהקשה בברכת הזבח על פירוש רש"י דפירש כל חרון אף עושה רושם ואפ"ה פירש וירדו כל עבדיך לחלוק כבוד למלכות לק"מ דבאותו פעם שירד פרעה למשה מכח הכנעה זו יהיה נחשב צדיק וראוי לחלוק לו כבוד עכ"ל ואין בזה כדי שביעה דקודם שיכנע לא הי"ל לחלוק כבוד ותסגי בשעת ההכנעה אולי בה שעתא תיהני פורתא אבל קודם הן בעודנו בתכלית הרשע לחלוק לו כבוד לא נהירא דדוקא בישראל קדושים אשכחן מדה זו של רחמים דהקב"ה רואה הטובה שעתידין לעשות כמש"ה בהוציאך את העם תעבדון את האלהים וכו' וכמו שרז"ל אמרו במדרשים. ותו שהרב בה"ז לא הזכיר וירדו כל עבדיך אלא כתב וז"ל ובג' מקומות כתב הרב דצריך לחלוק כבוד למלכות וביותר פרשת וארא על פסוק ויצום אל בני ישראל וא"כ איך מתרץ מה רושם הוי בויצא מעם פרעה בחרי אף עכ"ל והדבר קשה על הרב עיון יעקב דפנה לתרץ מה שפירש וירדו כל עבדיך ולא זכר מה שפירש בפסוק ויצום אל בני ישראל ואל פרעה וכו' וכבר הרב בה"ז כתב דיש כמה פנים לישב בדוחק ע"ש ועיין בסמוך:

ואר"ל מלך הוא והסבר לו פנים וכו'. כתב הרב עיון יעקב דליכא למימר דאז לא היה רשע עדיין דהא קאמר ר"י רשע והעז לו פנים משמע דר"ל ס"ל אף ברשעתו יש לו לחלוק כבוד למלכות ולכך הביא דעת ר"י שהוא ללא צורך עכ"ל ומ"ש דאין לומר דלא היה רשע מדר' יוחנן. יש להרגיש דמאי ס"ד דלא היה רשע והלא אמר מי ה' אשר אשמע וכו' ואמר תכבד העבודה וכו' והיה עושה עצמו אלוה כמ"ש יאור לי וכו' וכמ"ש רז"ל ומי שם פה לומר לא היה רשע:
ומ"ש הרב ז"ל דמאי דמייתי דעת ר' יוחנן לכאורה ללא צורך ק"ק דהא בעי לשנויי איפוך ואמטול הכין אצטריכא ליה לאתויי דעת ר' יוחנן ופשוט:
ואפשר לומר דרך דרש דר"י ור"ל פליגי בפלוגתא דהרמב"ם והטור בי"ד סימן ר"ם אי חייב לכבד לאביו רשע דלהרמב"ם הבן חייב לכבד אביו רשע והטור סבר דאינו חייב לכבד לאביו רשע. והיינו פלוגתייהו אי חייב לחלוק כבוד למלך ברשעו דמ"ד דחולקין לו כבוד סבר כהרמב"ם דחייב לכבד לאביו רשע. ומ"ד דאין חולקין סבר כהטור דאין הבן חייב לכבד לאביו רשע. אמנם יש לצדד בזה ויש פנים לומר דגם להר"מ אין לחלוק כבוד למלך ברשעו ויש פנים לומר דגם להטור יש לחלוק כבוד למלך אף כשהוא רשע כאשר יראה המעיין:

ואין זר רואה את הנגעים. דכתיב (ויקרא יג) והובא אל אהרן וגו': ואין קרוב רואה את הנגעים. כדתניא בסנהדרין (דף לד:) כל ריב וכל נגע מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים: היתה אלישבע יתירה. ביום שהוקם המשכן קאי בסדר עולם: בנה סגן. אלעזר: בן בנה. פנחס משוח מלחמה כדאשכחן במדין אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא והוא המדבר אל העם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם: אחיה. נחשון: כתנאי. אם משה כהן היה: נאמר בו רושם. סימן מה של חרון היה שם פעמים הכאה פעמים נזיפה פעמים קללה וגידוף כגון (שמואל א כ) ויחר אף שאול כתיב בתריה בן נעות המרדות ויחר אף אליהוא (איוב לב) לא רבים יחכמו (שם) ויחר אף יעקב ברחל התחת אלהים (בראשית ל) לשון נזיפה הוא: הלא אהרן אחיך. שהיה ראוי להיות לוי ידעתי כי דבר ידבר הוא ומשם זכה לכהונה: לא נתכהן משה. ולא פסקו לו כהונה מעולם: ויש אומרים. לא פסקה כהונה אלא מזרעו אבל הוא כל ימיו כהן היה ורב דאמר כיש אומרים: בניו יקראו על שבט הלוי. אבל הוא כהן: וכי תימא לדורות הוא דכתיב. לאחר זמן נכתב כשהיו מייחסים את הכהונה ואת הלויה ולהכי נקט בניו יקראו דלא הוה ליה למימר משה יקרא על שבט הלוי שהרי לא קיים ואין לו לומר אלא על המתייחסים: סטרו. הכהו על לחיו: הסביר לו פנים. והיינו ונצבת לקראתו לפי גדולתו הכון לקראתו: העיז בו פניך. היינו ונצבת לקראתו למלחמה ולדבר עזות: ואילו לדידיה לא קאמר ליה. וירדת אלי והשתחוית לי לאמר וגו' ואע''ג דמסקנא הכי הוה דכתיב (שמות יב) ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו וגו': וירץ לפני אחאב. אחאב רוכב והוא רץ לפניו שהיה אחאב יחידי ולאו אורח ארעא: מי אנכי. דוד אמרה: שאני שאול דאפי' בגויה לא קמא. ומיהו הלום מלכות עולמית הוא וכשפסקו לו לשאול מלכות עולמית פסקו לו אבל הוא גרם לעצמו שתנטל הימנו: כדרבי אלעזר. דאמר אם הגיס כו' ויגבהו ואם אסורים בזקים גבהות לבם גורם להם להיות אסורים בזקים ילכדו בחבלי עוני: כל זכר. קמא במנחה כתיב בצו את אהרן: אם לאכילה. להתירו לאכול מחלק חביריו אם יזמנוהו עמהם אבל הוא לא יחלוק: לחלוקה. ליטול חלק כאחד הכשרים: כל זכר. תניינא בחטאת כתיב והשלישי באשם וברייתות הללו בת''כ במדרש המקראות: כלפי לייא. בעל מום עובר משמע להתירו טפי מבעל מום קבוע: לא תיפוך. ואיצטריך קרא למידרשיה הכי מהו דתימא קרא קמא קבוע הוא דאכשר דרחמנא חס עליה משום דלית ליה היתירא למחר וליומא אחרינא אבל עובר דאית ליה היתירא למחרת:

אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים. פלוגתא היא במסכת נגעים פ''ב (מ''ה) דתנן כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר''מ אומר אף לא נגעי קרוביו ותנא ברייתא דהכא כרבי מאיר וטעמא דרבי מאיר כדמפרש באחד דיני ממונות מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום ומה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים ורבנן לא מקשי דסברי דיני ממונות בלילה: אני מסגירה אני חולטה אני פוטרה. בספרי תניא אמר אהרן נמצאת מפסיד לאחותנו שאינו יכול להסגירה ולא לטמאה ולא לטהרה לפי דבריו למדנו שהיה אהרן דורש אין אדם רואה בנגעי קרובו ותימה במה היה מפסידה הא דאין אדם רואה את הנגעים כל שכן שהיתה טהורה: