דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קב - ב

בעל מום כי טמא הוא, מה טמא, כמה דלא טהור לא אכיל [עד שלא נטהר אינו אוכל], אף האי בעל מום עובר נמי, כל כמה דלא מיתקן לא אכיל [עד שאינו נתקן ממומו אינו אוכל] -

קא משמע לן שאף בעל מום עובר אוכל וחולק בקדשים, ואינו צריך להמתין עד שייתקן.

שנינו במשנה: כל שאינו ראוי לעבודה, אינו חולק בבשר:

ומקשינן עלה: וכי לא חולק בבשר מי שאינו ראוי לעבודה!?

והרי בעל מום, דלא ראוי לעבודה, ומכל מקום חולק!?

ותו קשה: הרי משמע: הא ראוי לעבודה, חולק.

והרי טמא בקרבנות ציבור, דראוי הוא לעבודה, ומכל מקום אינו חולק, וכפי שפשטה הגמרא לעיל [צט א]!? [1] ומשנינן: ראוי לאכילה קאמר התנא, ולא ראוי לעבודה. ולכן, בעל מום חולק, ואילו טמא בקרבנות ציבור אינו חולק.

ואכתי מקשינן: והא קטן, דראוי לאכילה, ואינו חולק, ואילו מן המשנה משמע שכל הראוי לאכילה חולק!?

ומשנינן: מה שדייקת מלשון המשנה האומרת "כל שאינו ראוי אינו חולק", הא "כל הראוי, חולק", זה לא קתני במשנה. כלומר, אל תדייק מן המשנה שכל הראוי חולק, כי המשנה לא באה להשמיענו את הדיוק, אלא את עיקר הדין שכל מי שאינו ראוי אינו חולק, ושוב לא תיקשי מקטן, שאינו חולק אף על גב שהוא ראוי.

השתא דאתית להכי [עכשיו שבאת לפרש כן], יש לומר: לעולם, כדאמרינן מעיקרא ש"כל הראוי לעבודה" היינו כפשוטו, הראוי לעבודה ולא הראוי לאכילה, ולא תיקשי שתי הקושיות הראשונות:

כי אי משום טמא, דקשיא לך הרי טמא בקרבנות ציבור שראוי לעבודה ואינו חולק, הא לא קשיא כי הא "כל הראוי לעבודה, חולק" לא קתני.

ואי משום בעל מום, דקשיא לך הרי אינו ראוי לעבודה ומכל מקום חולק, נמי לא תיקשי: כי רחמנא רבייה לחלוקה, כפי שהתבאר בברייתא הסמוכה. [2]

שנינו במשנה: אפילו טמא בשעת זריקת דמים, וטהור בשעת הקטר חלבים אינו חולק:

ומדייקת הגמרא: הא אם היה טהור בשעת זריקת דמים, וטמא בשעת הקטר חלבים הרי הוא חולק, ואם כן, מתניתין היא דלא כאבא שאול!

דתניא, אבא שאול אומר: לעולם אינו אוכל, אינו חולק בקדשים, [3] עד שיהא טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים, דאמר קרא: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן, לו תהיה שוק הימין למנה", ללמדך, דאפילו בשעת הקטר חלבים, נמי בעי שיהא החולק ראוי. [4]

בעי רב אשי, לדעת אבא שאול: אם היה טהור בשעת זריקה ובשעת הקטר חלבים, אך נטמא בינתיים, ונטהר, מהו שיהא חולק?

וצדדי הספק הם:

האם בשעת זריקה ובשעת הקטרה בלבד בעינן שיהא ראוי לעבודה היות ושתי עבודות הללו נזכרו בפסוק, והאיכא [הרי היה ראוי, וחולק].

או דילמא אינו חולק עד שיהא טהור משעת זריקה ועד שעת הקטר חלבים, ואם נטמא בינתיים, אף שנטהר עד שעת הקטר חלבים, אינו חולק.

ומסקינן: תיקו.

אמר רב: האי דינא, מרבי אלעזר ברבי שמעון גמירנא ליה, דאמר לה להאי דינא בבית הכסא [דין זה למדתי מרבי אלעזר ברבי שמעון שאמרה בבית הכסא]: [5]

וכך היה רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: דנתה, יכול אתה לדון באופן שכזה בכמה ענינים:

א. בא כהן טבול יום, ואמר לכהן טהור: תן לי חלק ממנחת ישראל [מנחה שהביא ישראל, שקומצים אותה, ושייריה נאכלים לכהנים], ואוכל!

אמר לו, יכול הכהן הטהור לומר לו שלא יטול בה חלק [מצד קל וחומר מחטאת, דדרשינן לעיל צט א: "הכהן המחטא אותה, יאכלנה", מלמד הכתוב שכהן שאינו ראוי לחיטוי, אינו נוטל חלק]. וכך אומר לו: ומה אם במקום שיפה כחך, בחטאתך, לגבי חטאת, שכאשר אתה עצמך מחוייב בה, ואתה טהור, ומקריב אותה, וזוכה אתה בכל הבשר, [6] בכל זאת דחיתיך כשאתה טבול יום מחטאת ישראל, שאין אתה נוטל בה חלק.

מקום שהורע כחך, במנחתך, שאינך נוטל חלק במנחה כשאתה מקריבה, לפי שכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, וכי אינו דין שאדיחך כשאתה טבול יום ממנחת ישראל, שלא תיטול בה חלק.

אך אמר לו, יכול הכהן הטמא לענותו, ולפרוך את הקל וחומר:

ומה אם דחיתני מחטאת ישראל, שכשם שיפה כחי ליטול את כל הבשר מחטאת שלי, כך יפה כחך ליטול את כל הבשר מחטאת שלך. וכי משום כך תדחיני ממנחת ישראל, שכשם שהורע כחי, אילו הייתי מביא מנחה משלי, שאיני יכול לאוכלה אלא להקטירה כולה, כך הורע כחך, שגם אתה לא היית אוכל ממנחה שלך, כי הרי כהן אתה ומנחתך כליל כמו שלי!?

אמר לו, יכול הכהן הטהור לענותו: הרי הוא אומר במנחה עצמה "לכהן המקריב אותה, לו תהיה". ואם כן, בוא הקרב, ואכול! כלומר, הרי אין אתה ראוי להקריב עתה, ואינך בכלל "לכהן המקריב אותה", לזכות חלק במנחה.

ב. אם אמר לו כהן טבול יום לכהן טהור: תן לי מחטאת ישראל, ואוכל!

אמר לו, יכול הכהן הטהור לומר לו: ומה במקום שהורע כחי במנחתי, שאיני נוטל בה חלק כשאני טהור, כי כליל היא, דחיתיך כשאתה טבול יום ממנחת ישראל, וכנלמד מן הכתוב.

מקום שיפה כחי בחטאתי, שאילו הייתי מקריב אותה לבדי הייתי אוכל אותה לבדי, אינו דין שאדיחך כשאתה טבול יום מחטאת ישראל.

ברם אמר לו, יכול הטמא לומר לטהור ולדחות את הקל וחומר: ומה אם שדחיתני ממנחת ישראל, שכשם שהורע כחך שלא לאכול ממנחתך, כך הורע כחי שאיני אוכל ממנחתי. וכי משום כך תדחיני מחטאת ישראל, שכשם שיפה כחך אילו היתה שלך, כך יפה כחי אילו היתה שלי!?

אמר לו, יכול הטהור לומר לטמא: הרי הוא אומר בחטאת "הכהן המחטא אותה, יאכלנה", בוא חטא [זרוק דם], ואכול! ומאחר שאינך ראוי לחיטוי אינך חולק.

ג. אם אמר לו כהן טבול יום לכהן טהור: תן לי מחזה ושוק של שלמים ואוכל.

אמר לו, יכול הטהור לומר לו: ומה במקום שיפה כחך בחטאתך שהרי אתה אוכל את כל הבשר, מכל מקום דחיתיך כשאתה טבול יום מחטאת ישראל וכדילפינן מקרא ד"המחטא אותה". מקום שהורע כחך בשלמים, שאפילו אם אתה היית מקריבם אין לך בהם אלא חזה ושוק, שהרי שאר הבשר נאכל לבעלים, אינו דין שאדיחך מהן כשאתה טבול יום שלא תיטול חלק בחזה ושוק.

אך אמר לו, יכול הטמא לומר לטהור: מה אם דחיתני מחטאת ישראל, שכן הורע כחי בחטאת אצל נשיי ועבדיי, שאיני יכול ליתן להם אפילו כשאני טהור שאין חטאת נאכלת אלא לזכרי כהונה, וכי משום כך תדחיני מחזה ושוק, שכן יפה כחי אצל נשיי ועבדיי, שאם אני טהור נוטל אני חלק ונותן לנשיי ועבדיי!?

אמר לו, יכול הטהור לענותו: הרי הוא אומר בחזה ושוק "לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה". בוא, זרוק ואכול! -

יצא טבול יום בפחי נפש, כאשר קוליו וחמוריו שהיה דורש להנאתו, כמבואר לעיל, על ראשו. שלא הועיל מאומה בדבריו.

ויחד עמו יצא גם אונן, כשהוא מימינו של טבול יום, כי גם הוא אינו חולק בכל אלו כיון שאינו ראוי לעבודה, ויצא גם מחוסר כפרה כשהוא משמאלו, שאף הוא אינו חולק מאותו טעם.

פריך רב אחאי: לימא ליה: תן לי מבכור, ואוכל! כלומר, הרי היה יכול רבי אלעזר ברבי שמעון לדון גם לענין בכור, שאם יאמר כהן טבול יום לכהן טהור: כשם שאתה נוטל בכור, כך אני, אם ירצה הישראל ליתן לי בכור, יכול הוא ליתן לי.

משום דאמר ליה הטהור לטמא: ומה במקום שהורע כחי בחטאת, אצל נשיי ועבדיי, שאינם אוכלים בה, דחיתיך כשאתה טבול יום מחטאת ישראל, וכמבואר לעיל, מקום שיפה כחי בבכור, דכוליה דילי הוא [הכל שלי הוא], שהישראל נותנו לכל כהן שירצה, אינו דין שאדיחך ממנו, כלומר, שאף אם ירצה הישראל ליתן לך, אינו יכול ליתן אלא לי או לשאר טהורים.

אך יכול הטמא לומר לטהור: ומה אם דחיתני מחטאת, שכשם שהורע כחך, כך הורע כחי. וכי משום כך תדיחני מבכור, שכשם שיפה כחך להיות הכל שלך כשנתנו לך, כך יפה כחי, שאם נותנים לי כשאני טהור כולו שלי הוא!?

הרי הוא אומר גבי בכור במדבר יח]: "וידבר ה' אל אהרן, אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם, את דמם תזרוק על המזבח, ואת חלבם תקטיר אשה ריח ניחוח לה'. ובשרם יהיה לך כחזה התנופה". בוא, זרוק, ואכול!

ואידך, רבי אלעזר ברבי שמעון שלא דן כן, פריך על לימוד זה:

מי כתיב "ובשרם לכהן הזורק"? והרי "ובשרם יהיה לך" כתיב, אפילו לכהן אחר. כלומר, מה שאמרה תורה "ובשרם יהא לך" אינו עולה על הכהן הזורק אלא על כל הכהנים.

ומקשינן על רבי אלעזר ברבי שמעון שאמר לה להאי דינא בבית הכסא:

והיכי עביד הכי, איך עשה כדבר הזה!?

והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר, חוץ ממרחץ ומבית הכסא!?

ומשנינן: לאונסו שאני, אנוס היה רבי אלעזר ברבי שמעון במחשבתו, שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו. [7]


הערות

[1] הנה פשיטות הגמרא שם היא ממה ששנינו בברייתא שכהן גדול עובד ואינו חולק, ואם כן תמהו התוספות: למה הביאה הגמרא את הדין שנסתפקו בו ולא את מקור הדין ששנינו בהדיא בברייתא! ?

[2] ראה מה שנתבאר בהערות לעיל צט א על פשיטות הגמרא שם גבי טמא ובעל מום כאחד.

[3] הרש"ש הגיה בברייתא "חולק".

[4] רש"י ביאר את דעת תנא קמא שאינו סובר כן, משום שנאמר "לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה", ולא הזכיר הכתבו את הקטרת החלב; ולשיטת תנא משנתנו לא נאמר "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן" אלא ללמד שכל מי שאינו מודה בעבודה אינו חולק, כמבואר בחולין קלב ב.

[5] נתבאר על פי רש"י בסוף הסוגיא בד"ה והיכי; וראה דברי הגמרא שם, שתמהה הגמרא על זה שיאמר כן בבית הכסא, וראה מה שיתבאר שם בהערה בשם ה"שפת אמת".

[6] כמבואר בבבא קמא קט ב, ונלמד שם מן הפסוק.

[7] ב"שפת אמת" תמה על פירושו של רש"י שרבי אלעזר אמר את כל הפלפול הזה בבית הכסא: ותימה לפרש כן, דמה שייך על זה לאונסו לפלפל כל כך? ואם מתוך ההרהור דאונס שכח שהוא בבית הכסא, הוה ליה לרבא להזכירו [ונראה מדבריו שמבין ברש"י שרבי אלעזר אמר את כל הפלפול בבית הכסא, ורבא שומע. אך מלשון רש"י ד"ה לאונסו נראה שלא אמר אלא הרהר בבית הכסא, וגם מן הגמרא משמע שהקושיא היתה על הרהורו, ואם כן משמע, שרבי אלעזר לא אמרה בבית הכסא אלא הרהר בה בלבד ואחר כך אמרה לרבא, וסיפר לו שבבית הכסא חשב על זה, ואל תתמה על שסיפר לו כן, שהרי בין כך ובין כך מספרת לנו הגמרא כן]. וב"שפת אמת" צידד לומר, שרבי אלעזר אמרה כשהיה רבא בבית הכסא, ראה שם.

שיהיה דינו כי [כמו] של כהן טמא: מה טמא כמה (כל זמן) שהוא לא טהור — לא אכיל [אוכל] מהקדשים, אף האי נמי [זה גם כן], כהן בעל מום עובר, כמה (כל זמן) שלא מתקן [נתקן, נעשה שלם] לא אכיל [אוכל] מהקדשים. לכן קא משמע לן [משמיע לנו] ריבוי זה שבכל זאת הוא אוכל, אף על פי שמומו יעבור לאחר זמן.

א עוד שנינו במשנתנו: כל כהן שאינו ראוי לעבודה, אינו חולק בקדשים. ושואלים על כך: ולא? והרי כהן בעל מום, דלא [שאינו] ראוי לעבודה, ובכל זאת הריהו חולק בקדשים, וכפי ששנינו במשנתנו עצמה! ותו [ועוד]: מלשון המשנה "כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק", יש לדייק: הא [אבל] שכל הראוי לעבודה — חולק. והרי כהן טמא בקרבנות ציבור הקרבים בטומאה, ראוי הוא לעבודה, ובכל זאת אינו חולק!

ומשיבים: מה שאמרה המשנה "שאינו ראוי לעבודה" — ראוי לאכילה קאמר [אמר], שכל כהן שאינו ראוי לאכילה, אינו חולק בקדשים. ומקשים: לפי זה יש לדייק כי כל שראוי לאכילה חולק.

והרי כהן קטן, ראוי לאכילה, ואינו חולק! ומשיבים: הא לא קתני [דבר זה אינו שונה], שכל שראוי לאכילה חולק, ולא באה המשנה להשמיענו אלא שהראוי לאכילה חולק.

ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך, למסקנה זו], שאין למדים ממשנה זו אלא מה שמפורש בה, אפשר לומר כך: לעולם הסבר המשנה הוא כדקאמר מעיקרא [כפי שאמר מתחילה], שכל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק. ולפי זה אין מקום לקושיות שהוקשו בתחילה, שכן אי [אם] משום טמא בקרבנות ציבור, שאינו חולק למרות שהוא ראוי לעבודה — טמא כזה לא קתני [שנה] התנא במשנתנו שהוא חולק. שהרי כפי שאמרנו, אין המשנה באה ללמד שכל שראוי לעבודה חולק. ואי [ואם] משום בעל מום, שאינו ראוי לעבודה, ובכל זאת הריהו חולק בקדשים — רחמנא רבייה [התורה ריבתה אותו] במיוחד שיהא חולק אף שאינו ראוי לעבודה, כפי שלמדנו לעיל מ"כל זכר".

ב עוד שנינו במשנה שאפילו היה הכהן טמא בשעת זריקת דמים של הקרבן, וטהור בשעת הקטר חלבים — אינו חולק בו. ונדייק מכאן: הא [אבל] מי שהיה טהור בשעת זריקת דמים, אף שהיה טמא בשעת הקטר חלבים — חולק בקדשים.

ומעירים: מתניתין [משנתנו] היא שלא כדעת אבא שאול. דתניא [שכן שנויה ברייתא], אבא שאול אומר: לעולם הכהן אינו אוכל, כלומר, אינו חולק בקדשים, עד שיהא טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים, שכן אמר קרא [הכתוב]: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז, לג), לומר שאפילו הקטר חלבים נמי בעי [גם כן צריך] שיהיה ראוי בו.

בעי [שאל] רב אשי: ולשיטת אבא שאול, אם נטמא הכהן בינתיים (בין זריקת הדם והקטרת החלבים), אך בשעת הזריקה וההקטרה היה טהור, מהו דינו לענין אכילת קדשים? וצדדי השאלה, האם בשעת זריקה ובשעת הקטרה בעינן [צריכים אנו] שיהיה הכהן טהור, והאיכא [והרי תנאי זה ישנו]. או דלמא [שמא] כוונת הדברים היא, שאין הכהן חולק בקדשים עד שיהא טהור משעת זריקה ועד שעת הקטר חלבים, וכאן הרי נטמא בינתיים? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ג ובענין ששנינו במשנתנו, שטבול יום (שכבר טבל ונטהר מטומאתו, וממתין להערב שמש כדי להיטהר לגמרי) אינו חולק בקדשים, וכיוצא בזה אונן ומחוסר כיפורים, אמר רבא: האי דינא [דין זה] מר' אלעזר בר' שמעון גמירנא [למדתי אותו], שאמר בבית הכסא: דנתה יכול אתה לדון, ולומר כך בדרך סיפור מעשה שאירע: בא כהן טבול יום ואמר לחבירו מאותו בית אב של כהנים, שהיה עובד בבית המקדש באותו יום וחולק בקדשים: תן לי חלק ממנחה של ישראל שבידך, ואוכל ממנה בערב!

אמר לו הכהן הטהור כך: ומה אם קרבן חטאת, במקום ששם יפה כחך בחטאתך, שכשאתה מביא חטאת שלך יכול אתה להקריבה אף שלא בזמן משמרת הכהנים שלך, ואתה זכאי בבשרה — בכל זאת דחיתיך מחטאת ישראל, שאין אתה יכול לחלוק עמי בבשרה, שהרי אתה טבול יום. מנחה, שהיא מקום שהורע כחך במנחתך, שאינך אוכל ממנה, שהרי אין מנחת כהן נאכלת כלל, אלא עולה כליל — אינו דין שאדיחך מלחלוק אתי ממנחת ישראל?

השיב לו טבול היום: אינו כן, ומה אם דחיתני מחטאת ישראל, שבה אכן איני חולק, שכן כשם שיפה כחי בחטאת כך יפה כחך בה, שהרי גם אתה ראוי להקריב חטאתך אף שלא בזמן בית אב שלי ושלך, האם תדחיני ממנחה של ישראל? שהרי כשם שהורע כחי במנחה, שאיני אוכל ממנחתי, כך הורע כחך בה, שאינך אוכל ממנחתך!

השיב לו הכהן הטהור, הרי הוא אומר במנחה: "לכהן המקריב אתה לו תהיה" (ויקרא ז, ט), אם רצונך ליטול בה חלק בא הקרב מנחה ואכול ממנה. והואיל ואינך יכול להקריבה, שהרי טבול יום אתה — אינך חולק בה.

חזר ואמר לו הכהן טבול היום לכהן הטהור: תן לי מחטאת ישראל ואוכל אתך בערב, לכשאהיה ראוי לאכול בחטאת.

אומר לו הכהן הטהור כך: ומה במקום שהורע כחי, והוא במנחתי, שאין אני רשאי לאכול בה, שהרי מנחת כהן אינה נאכלת — דחיתיך ממנחת ישראל, וכמו שלמדנו מהפסוק "לכהן המקריב אותה לו תהיה", מקום שיפה כחי, בחטאתי, שהרי אני זכאי להקריבה אף שלא בזמן בית אב שלי, וזוכה אני בה כולה, אינו דין שאדיחך מחטאת ישראל?

אמר לו טבול היום כך: ומה אם שדחיתני ממנחת ישראל, הרי זה משום שכשם שהורע כחך במנחה, שהרי אינך אוכל ממנחתך, כך הורע כחי בה, תדחיני מחטאת ישראל? שהרי כשם שיפה כחך בחטאתך כך יפה כחי בחטאתי!

השיב לו הכהן הטהור: לכך הרי הוא אומר לגבי חטאת: "הכהן המחטא אתה יאכלנה" (ויקרא ו, יט), לומר שרק הכהן הזורק את הדם ("המחטא") הוא החולק בה. ואף אתה אם ברצונך בדבר — בא, חטא (זרוק את הדם) ותהיה זכאי לחלוק בה ולאכול ממנה בערב. וכיון שאינך ראוי לזרוק את הדם בהיותך טבול יום, אף אינך חולק בה.

ועוד, חזר ואמר ליה [לו] טבול היום לכהן הטהור: תן לי מחזה ושוק חלק הכהנים שמפרישים מהשלמים, ואוכל בערב, לכשאהיה ראוי לאכול מהקדשים.

אמר ליה [לו], יכול להשיבו הכהן הטהור כך: ומה במקום שיפה כחך, בחטאתך שלך, שהרי זכאי אתה בה להקריבה בכל זמן והיא כולה שלך, דחיתיך [מחטאת ישראל] (מחזה ושוק) שאין אתה חולק בה, וכפי שלמדנו מהפסוק האמור בה: "הכהן המחטא אותה יאכלנה", מקום שהורע כחך, כלומר בקרבן שלמים, שאין לך בהן אלא חזה ושוק ולא כל בשר הקרבן, כמו בקרבן חטאת — אינו דין שאדיחך מלחלוק אתי בהם?

השיב לו הכהן טבול היום: אין זו השוואה צודקת, שכן מה אם אכן דחיתני מחטאת, הרי זה משום שכן הורע בה כחי אצל נשיי ועבדיי, שאיני יכול להאכילם ממנה, שהרי אין החטאת נאכלת אלא לכהנים זכרים בלבד, האם תדחיני מחזה ושוק של שלמים, שכן יפה כחי בהם אצל נשיי ועבדי, שכן אני מאכיל אותם מחזה ושוק?

השיב לו הכהן הטהור, לכך הרי הוא אומר בשלמים: "לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה" (ויקרא ז, יד), בא זרוק מדם השלמים, ותוכל לחלוק בהם ולאכול מהם לערב. וכיון שאינך ראוי לכך, בהיותך טבול יום, אף אינך חולק בהם.

ובסופו של דבר, יצא טבול יום בפחי נפש עם קוליו וחמוריו דרשות הקל וחומר הללו שטען, על ראשו, בלא שיזכה בחלק כלשהו מן הקדשים, ושני חבריו עמו, כהן אונן מימינו מחוסר כפרה משמאלו, שגם הם נדחים מחלוקת הקדשים בעקבות דיון זה, שהרי גם הם אינם ראויים לעבודה.

פריך [מקשה] רב אחאי: יוסיף ר' אלעזר בר' שמעון עוד חלק לדיון זה, לימא ליה [שיאמר לו] הכהן טבול היום לכהן הטהור: תן לי מקרבן בכור שבידך, ואוכל ממנו לערב!

ויש להשיב: משום שכך אמר ליה [יכול לומר לו] הטהור לטבול היום: ומה במקום שהורע כחי, בחטאת, אצל נשיי ועבדיי שאיני זכאי לתת להם מבשרה (שאינה נאכלת אלא לכהנים זכרים), בכל זאת דחיתיך מחטאת ישראל שאינך חולק בה, וכמו שלמדנו מהפסוק "הכהן המחטא אותה יאכלנה", מקום שיפה כחי, בבכור, דכוליה דילי [שכולו שלי] היא, שהבכור ניתן לכהן מסויים והוא מקריבו, ושלו הוא — אינו דין שאדחך ממנו?

משיב לו הכהן טבול היום: ומה אם דחיתני מחטאת, שכשם שהורע כחך בה כך הורע כחי, אבל האם גם תדיחני מבכור? שהרי כשם שיפה כחך כך יפה כחי!

משיב לו הכהן הטהור, לכך הרי הוא אומר לגבי הבכור: "את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר... ובשרם יהיה לך" (במדבר יח, יז — יח), ללמדנו שהזורק את הדם הוא האוכל מבשרם, ואף אתה אם ברצונך לחלוק בהם — בא, זרוק ואכול. הרי שניתן היה להוסיף שלב נוסף זה לגבי בכור, וללמוד מן הכתובים שאין טבול יום חולק בבשרו!

ומסבירים: לא ניתן היה לומר כך, שכן ואידך [והאחר] טבול היום פריך [מקשה] על ראיה זו מן הכתוב, שכן מי כתיב [האם נאמר] "ובשרם לכהן הזורק" כדרך שנאמר לגבי המנחה, החטאת, וכן החזה והשוק? הלוא "ובשרם יהיה לך" כתיב [נאמר], באופן כללי, לכל הכהנים ומכלל פסוק זה ניתן ללמוד שאפילו לכהן אחר שאינו מקריב, גם כן יהיה הבכור. ומשום כך לא הביא ר' אלעזר בר' שמעון דיון זה. ושבים לדברי רבא, שאמר כי ר' אלעזר בר' שמעון אמר דברים אלו בבית הכסא.

ושואלים: והיכי עביד הכי [ואיך עשה כך] ר' אלעזר בר' שמעון? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא, שבמקומות המטונפים כגון אלו גנאי הוא לעסוק בהם בתורה! ומשיבים: מקרה בו נעשה הדבר לאונסו שאני [שונה], שכיון שהיה טרוד כל כך בדברים שחשב עליהם, דרש דרשה זו באותו מקום.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that the halakha of this priest is like that of a ritually impure priest: Just as an impure priest may not partake as long as he is not pure, so too, this priest with a temporary blemish may not partake as long as he does not become fit. The verse therefore teaches us that he may receive a share even before his blemish heals.

§ The mishna teaches: The principle is: Any priest who is unfit for the service that day does not receive a share of the sacrificial meat. The Gemara objects: But doesn’t he? Isn’t there a blemished priest, who is not fit for the service and who nevertheless receives a share of the meat, as the mishna itself teaches? And furthermore, this principle indicates that only priests unfit for the service do not receive a share, but any priest who is fit for the service does receive a share. But isn’t there an impure priest, who, with regard to offerings of the community, is fit for the service, and who nevertheless does not receive a share?

The Gemara answers: The mishna is saying that any priest who is not fit for partaking of sacrificial meat does not receive a share. Blemished priests may partake of sacrificial meat, and impure priests may not.

The Gemara objects: This indicates that any priest who is fit to partake may receive a share. But isn’t there is a minor, who is fit for partaking and who does not receive a share? The Gemara answers: This inverse principle, that any priest who is fit to partake may receive a share, is not taught. The mishna means to teach only that any priest who is unfit does not receive a share.

The Gemara notes: Now that you have arrived at this conclusion, that the mishna’s statement only teaches what it says explicitly, one can say that the mishna actually means what the Gemara said at the outset, that no priest unfit for the service receives a share. If one raises an objection with regard to an impure priest, who is fit for the service of communal offerings but does not receive a share, answer that the mishna does not teach that every fit priest, even an impure one, receives a share, only the inverse. And if you raise an objection with regard to a blemished priest, who is unfit for the service but nevertheless receives a share, answer that the Merciful One included him as an exception by the phrase: Every male, as derived above (102a).

§ The mishna teaches: Even if the priest was ritually impure only at the time of the sprinkling of the blood of the offering, and he was pure at the time of the burning of the fats, he still does not receive a share of the meat. The Gemara notes: Consequently, one can infer that a priest who was pure at the time of the sprinkling of the blood, even one who was impure at the time of the burning of the fats, does receive a share.

The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of Abba Shaul, as it is taught in a baraita: Abba Shaul says: A priest never partakes, i.e., receives a share, of sacrificial meat, unless he is pure from the time of sprinkling until the time of the burning of the fats, as the verse states: “He among the sons of Aaron who sacrifices the blood of the peace offerings and the fat shall have the right thigh for a portion” (Leviticus 7:33). The verse requires that the priest be pure even at the time of the burning of the fats.

Rav Ashi raises a dilemma: According to the opinion of Abba Shaul, in a case where the priest became impure between the sprinkling of the blood and the burning of the fats but became pure again before the latter, what is the halakha? Do we require only that he be pure both at the time of sprinkling and at the time of the burning of the fats, and there is purity at these times? Or perhaps Abba Shaul meant that the priest may not receive a share in the meat unless he is pure from the time of sprinkling until the time of the burning of the fats, without interruption. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

§ The mishna teaches that an impure priest who immersed that day, such that he will not be pure until sunset, and likewise an acute mourner and one who has not yet brought an atonement offering, do not receive a share of sacrificial meat in order to partake of it in the evening. Rava says: I learned this halakha from Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who said in the bathroom: You can contend by way of a story: A priest who immersed that day came and said to a pure priest of the same patrilineal priestly family serving in the Temple that day, who was apportioning the sacrificial food: Give me a share of a meal offering, and I will partake of it in the evening.

The pure priest said an a fortiori inference to him: Just as with regard to a matter where your right is superior, i.e., in the case of your own sin offering, to which you have a right even when your family is not serving in the Temple, I can nevertheless deny you a share of the sin offering of an Israelite because you immersed today; is it not logical that with regard to a matter where your right is inferior, i.e., in the case of your own meal offering, as the meal offering of a priest is not eaten at all, that I can deny you a share of the meal offering of an Israelite?

The priest who immersed that day responded: But even if you can deny me a share of the sin offering of an Israelite on the day I immersed, perhaps this is since just as my right is superior in the case of my own sin offering, so too, your right is superior in the case of your own sin offering. If so, is it necessarily so that you can refuse me a share of the meal offering of an Israelite, where just as my right is inferior, so your right is inferior, as neither of us may eat from our own meal offerings?

The pure priest responded: The verse states: “And every meal offering that is baked in the oven, and all that is dressed in the stewing pan, and on the griddle, shall be the priest’s that offers it” (Leviticus 7:9). If you wish to receive a share of a meal offering, come sacrifice and partake of one. Since you cannot sacrifice a meal offering, having immersed only today, neither can you receive a share.

The priest who immersed that day made another demand: Give me a share of the sin offering of an Israelite, and I will partake of it in the evening when I am pure.

The pure priest said to him: Just as with regard to a matter where my right is inferior, i.e., in the case of my own meal offering, which is not eaten, I can deny you a share of the meal offering of an Israelite, as I explained; so too, is it not logical that with regard to a matter where my right is superior, i.e., in the case of my own sin offering, to which I have a right even when my family is not serving in the Temple, I can deny you a share of the sin offering of an Israelite?

The priest who immersed that day said to him: But if you can deny me a share of the meal offering of an Israelite, where just as your right is inferior, so too my right is inferior, is it necessarily so that you can deny me a share of the sin offering of an Israelite, where just as your right is superior in the case of your own sin offering, so too my right is superior in the case of my own sin offering?

The pure priest responded: The verse states with regard to the sin offering: “The priest who effects atonement shall eat it” (Leviticus 6:19). If you wish to receive a share of a sin offering, come effect atonement and partake of one. Since you cannot perform the service of a sin offering, having immersed only today, you cannot receive a share in its meat either.

The priest who immersed that day made another demand, and said to him: Give me a share of the breast and thigh, the portions that priests receive of peace offerings, and I will partake of it in the evening when I am pure.

The pure priest said to him: Just as with regard to a matter where your right is superior, i.e., in the case of your own sin offering, to which you have a right to its meat in its entirety, I can deny you a share of the sin offering of an Israelite, as I explained, so too is it not logical that with regard to a matter where your right is inferior, i.e., in the case of a peace offering, of which you have only the right to a share of the breast and thigh, I can deny you a share?

The priest who immersed that day responded: But if you can deny me a share of a sin offering, where my right is inferior with regard to my wives and my slaves, as a sin offering can be consumed only by male priests, is it necessarily so that you can deny me a share of the breast and thigh of a peace offering, where my right is superior with regard to my wives and my slaves, who may also partake of them?

The pure priest responded: The verse states with regard to the peace offering: “It shall be the priest’s that sprinkles the blood of the peace offerings against the altar” (Leviticus 7:14). If you wish to partake of a peace offering, come sprinkle its blood and partake of it. Since you cannot perform this service, having immersed only today, you cannot receive a share of its meat either.

The story concludes: The priest who immersed that day left in disappointment, with his a fortiori inferences upon his head, as they did not help him. And along with him walked an acute mourner on his right and a priest who had not yet brought an atonement offering on his left. They too were denied shares, because they were unfit for the Temple service.

Rav Aḥai refutes this: Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, could have added to the contentions described in the story. Let the priest who immersed that day say to the pure priest: Give me a share of a firstborn offering, and I will partake of it in the evening.

Perhaps it is because the pure priest could say to him: Just as with regard to a sin offering, where my right is inferior with regard to my wives and my slaves, since it may be eaten only by male priests, I can nevertheless deny you a share of the sin offering of an Israelite, as I explained; so too is it not logical that with regard to a first-born, where my right is superior because all of its meat is mine, as firstborn offerings are given to a specific priest, I can deny you a share of it?

But the priest who immersed that day could respond: But if you can deny me a share of a sin offering, where just as your right is inferior, so is my right inferior; is it necessarily so that you can deny me a share of a firstborn offering, where just as your right is superior, so my right is superior?

The pure priest could respond: The verse says with regard to a firstborn offering: “You shall sprinkle their blood on the altar and shall make their fat smoke for an offering made by fire, for a pleasing aroma to the Lord. And the flesh of them shall be yours, as the breast and as the thigh, it shall be yours” (Numbers 18:17–18). If you wish to receive a share in the meat of a firstborn, come sprinkle its blood and partake of it. Why did Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, not include this exchange as another stage in his story?

The Gemara responds: But the other priest, the one who immersed that day, could refute this proof: Is it written: And the flesh of them shall be for the priest who sprinkles, as is written with regard to a meal offering, a sin offering, and a peace offering? Rather, it is written: “And the flesh of them shall be yours,” indicating that it can be given even to a priest other than the one who sacrificed it. This is why Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, did not include this exchange in his story.

The Gemara returns to Rava’s statement that Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, taught this halakha in the bathroom. And how did Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, do this? But doesn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan says: It is permitted to contemplate matters of Torah in all places except the bathhouse and the bathroom? The Gemara answers: A case where the matter was involuntary is different. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, was so preoccupied by the issue that he taught it even though he was in the bathroom.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא דתניא אבא שאול אומר לעולם אינו אוכל כו'. נראה דצ"ל אינו חולק וכ"ה בתוספתא פי"ג דמנחות ע"ש בשינוי לשון קצת ושם איתא ר' נהוראי:

שם בעי ר"א נטמא בינתיים מהו. ר"ל וגם נטהר בינתיים:

שם תן לי מחזה ושוק ואוכל א"ל ומה במקום שיפה כחך בחטאתך כו'. נראה דצ"ל בחטאת בלא כינוי ור"ל שכולה לכהנים. ומחטאת ישראל שהוסיף הרש"ק הוא לחנם:

רש"י ד"ה שכשם שהורע כחך. במנחתך כך הורע כחי במנחתי. כצ"ל:

רש"י ד"ה את דמם. ואע"ג דאין בכור נאכל במחלוקת כו'. לע"ד נראה דנ"מ היכא דנתנו ישראל לאותו בית אב בכלל:

גמ' (בסוף הדף) לאנסו שאני. נ"ב מיהת ש"מ דא"צ למחות בידו אם אחר שומעו. דאל"ה קשיא ארב. דשמע ליה כל הכי ושתיק ולא אדכיר ליה ורב ודאי לא הוה לאנסו ההיא שעתא. דהא לא היתה השמועה ההיא בפיו ולא מהרהר בה. אלא בדרך מקרה פגע ושמע מבחוץ. שאי אפשר לומר שר"א למדה לו אותה שעה שנכנסו שניהם לבה"כ לאנסם. שמוכרחים להוסיף זרות על זרות. שלא שמו על לבם גם שניהם. לא למוד התורה האסור בבה"כ ולא זכרו מנהג צניעות דבה"כ. שלא ילכו שנים ביחד. ותרי מדכרי אהדדי. אלא ודאי כדאמרן:

גמירנא דאמר בבית הכסא וכו'. כבר פירשו המפרשים גמירנא בבית המדרש מה שהרהר ר"א בבית הכסא ותימה על הרב דרישה א"ח והרב אליה רבה בא"ח שכתבו דכיון דאנוס הוא בהרהורו יכול לבטא בשפתיו וכבר דקדקתי בעניותי על דבריהם בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן פ"ה:

לאונסו שאני. כתבתי באורך בעניותי בזה בספרי הקטן ברכי יוסף שם בא"ח סימן פ"ה בס"ד:

תוס' ד"ה פריך רב אחאי וכו' דבתר רבינא ורב אשי דהוו סוף הוראה. כצ"ל ועמ"ש אני הדל בריש שם הגדולים ח"ב בס"ד:

(קב ב) אמר רב האי דינא מראבר"ש גמירנא דאמר בביה"כ וכו'.—לפי מה דמסיק למטה דלאונסו היה קשה דאיך אפשר שידבר באונס, שאין שייך אונס אלא בהרהור, וכ"ש רש"י שם. לכך נראה דודאי שראבר"ש לא היה מדבר שם אלא שהרהר באונס, ורב למד ממנו חוץ לביה"כ, והוא סיפר לו, שדין זה הרהר באונס בביה"כ. והיינו נמי מאי דאיתא בירושלמי פ"ג ה"ד [ו ע"ג]: "א"ר אלעזר בר"ש כל ההוא סברא קשיא דטבול יום תמן סבירתיה". ומ"ש כאן "דאמר בביה"כ" אמירה לאו דוקא אלא הרהור. ועי' ב"י ודרישה או"ח סי' פ"ה, שהשמיטו מלת "דאמר". ובדרישה שם חשב דראבר"ש אמר ממש, ואינו נכון.

(קב רע"ב) רש"י ד"ה אי כי טמא כו'. כל זה הוא סוף ד"ה "לא תיפוך" דלעיל סע"א.

(אימא כי טמא כו': [הרי] טמא בקרבנות ציבור. אמרן לעיל בריש פירקין (דף צט:) דאין חולק: קטן אינו חולק. דכתיב איש כאחיו ודרשינן ליה במנחות (דף עג.) ובקדושין (דף נג.) איש חולק אפילו בעל מום ואין קטן חולק אפילו תם: הא לא קתני. הא ראוי לאכילה חולק דדייקת לא קתני דתיקשי לך קטן לא תדוק מיניה הכי דהיא גופה איצטריך לאשמועינן דכל שאינו ראוי אינו חולק ולאו דיוקא תני: כדאמרינן מעיקרא. ראוי לעבודה: הא לא קתני. הא ראוי לעבודה חולק דקא דייקת וקשיא לך עלה טמא בקרבנות ציבור לא קתני לה מתניתין ואת לא תיתי מדיוקא דלאשמועינן היא גופה אתאי מתני' ולאו לדיוקא דילה: דאפילו הקטר חלבים נמי בעי. שיהא ראוי להקטיר ות''ק סבר לו תהיה שוק הימין למנה אהמקריב דם השלמים קאי כדאשכחן קרא אחרינא לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה (ויקרא ז) ולא כתיב מקטיר חלבים והכא דכתיב את החלב לא לראוי אתא אלא למודה בעבודות כדדריש ליה בשחיטת חולין (דף קלב:) רבי שמעון אומר כל כהן שאינו מודה בעבודה אינו חולק בכהונה שנאמר המקריב את דם השלמים אין לי אלא זריקה מנין לרבות הקטר חלבים ת''ל ואת החלב מנין לרבות שאר כל עבודות ת''ל מבני אהרן עבודה המסורה לבני אהרן כל כהן שאינו מודה בה אינו חולק בכהונה: בעי רב אשי. אליבא דאבא שאול: דנתה. יכול אתה לדון: בא טבול יום ואמר. לחבירו טהור של בית אב שלו: תן לי. בחלק מן המנחה של ישראל ואוכל לערב: א''ל. טהור לטבול יום כלומר כן יש לו להשיבו: ומה אם במקום שיפה כחך בחטאתך. דכהן המחוייב חטאת מביאו ומקריב אפילו במשמר שאינו שלו ועבודתה ועורה שלו בפרק הגוזל בב''ק (דף קט:) מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת''ל ובא בכל אות נפשו ושרת ומנין שעבודתה ועורה שלו ת''ל ואיש את קדשיו לו יהיו: דחיתיך מחטאת ישראל. דטבול יום אינו חולק בה דכתיב (ויקרא ו) הכהן המחטא אותה יאכלנה ואוקימנא לעיל (דף צט.) יחלקנה: מקום שהורע כחך במנחתך. שאם התנדבת מנחה והקרבת אפילו אתה טהור אי אתה אוכלה כדכתיב כל מנחת כהן כליל וגו' (ויקרא ו): אינו דין שאדיחך. כל זמן שאתה טבול יום ואינך ראוי להקריב ממנחת ישראל: כך יפה כחך. בחטאתך: לכהן המקריב אותה לו תהיה. במנחה כתיב: ומה במקום כו'. טהור קמהדר ליה לטבול יום הכי שלא יחלוק עמו: שכשם שהורע כחי. במנחתי כך הורע כחך במנחתך: תן לי מחזה ושוק. חלק כמוך ואוכל לערב: שכן הורע כחי אצל נשיי ועבדיי. אף כשאני טהור שאיני רשאי להאכילה להם: יצא טבול יום. בפחי נפש: קוליו וחומריו. שהיה דורש להנאתו ואומר למה דחיתני כו': אונן מימינו כו'. שאף הם נדחים מן המקראות הללו שאינן ראויין לעבודה: פריך רב אחאי ולימא. וליתני ר' אלעזר בר' שמעון בהאי דינא: תן לי מבכור ואוכל. לערב אמר לו טהור מה אם במקום כו': את דמם תזרוק. בבכור כתיב בא זרוק ואכול ואע''ג דאין בכור נאכל במחלוקת שאינו ניתן לאנשי משמר אלא לכל כהן שירצה כתרומה וכפדיון הבכור מיהו תיפוק לן מינה דלא יתנו בכור אלא למי שראוי לעבודה באותה שעה: והיכי עביד הכי. רבי אלעזר ברבי שמעון דאמר האי דינא בבית הכסא: לאונסו. שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו ודוגמתו שמעתי בקדושין (דף לג.):
בעל מום עובר מנין ת''ל כל זכר. תימה דלמא איצטריך לבעל מום מעיקרו חד לאכילה וחד לחלוקה דאי מחד ה''א דוקא אכילה ולא חלוקה כמו קטן דאוכל ואינו חולק וי''ל כיון דאשכחן תם ונעשה בעל מום דאין חילוק בין אכילה לחלוקה דבסתמא ה''ה לבעל מום מעיקרו וא''ת דהכא מייתרי ליה הנך תלתא כל זכר דכתיבי במנחה וחטאת ואשם משמע דילפי מהדדי וגבי טבול יום בדינא דר''א בר' שמעון מצריך תלת קראי למנחת ישראל וחטאת וחזה ושוק: הרי טמא בקרבנות ציבור דראוי לעבודה ואינו חולק. תימה דפריך מטמא בקרבנות ציבור שהיא בעיא לעיל והוה מצי למיפרך מכהן גדול אונן וראוי לעבודה דאינו חולק דפשיטא לן לעיל בריש פירקין כדתניא בהדיא: מה אם דחיתני מחטאת שכן הורע כחי אצל נשיי ועבדיי. תימה אמאי לא קאמר כדקאמר לעיל ומה אם דחיתני מחטאת שכשם שיפה כחי כך יפה כחך תדיחני מחזה ושוק שכשם שהורע כחי כך הורע כחך: פריך רב אחאי. בכל מקום לשונו משונה כדאשכחן בריש כתובות (דף ב:) פשיט רב אחאי ומתוך כך היה אומר רבינו שמואל דהוא רב אחאי שעשה השאלתות שהיה מרבנן סבוראי דבתר רבינא ורב אשי דהוסיף הוראה וכתבו אחרי כן דבריו בסוף הש''ס ומיהו בההיא דכתובות אשכח רב אשי דמיירי בתריה:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד