זבחים קה ע"ב

מחוסר קריבה לאו [אינו] כמחוסר מעשה דמי [נחשב], והרי זה כאילו לא היה עדיין בפיו.

איתיביה [הקשה לו] ר' אבא, ממה ששנינו: שלשה עשר דברים נאמרו בנבלת עוף טהור, וזה אחד מהן: צריכה מחשבה לאוכלה, כדי שתקבל טומאת אוכלים, ואין צריכה הכשר מים ולא מגע שרץ כדי לטמא, ומטמא טומאת אוכלין בכביצה. מאי לאו [האם משנה זו לא] שיטת ר' מאיר היא? ונמצא שלדעתו רק בכביצה היא מטמאת טומאת אוכלים, ולא בכזית!

ודוחים: לא, שיטת רבנן [חכמים] היא.

ושואלים: והא קתני רישא [והרי שנה בתחילה]: צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר. ומאן שמעת ליה האי סברא [ומי שמעת אותו אומר סברה זו], שנבלת העוף אינה צריכה הכשר? ר' מאיר, כמבואר בברייתא שבעמוד הקודם. ומדרישא [ומכיון שראשה] שיטת ר' מאיר, סיפא נמי [סופה גם כן] כשיטת ר' מאיר!

ודוחים: מידי איריא [וכי שייכים הדברים]? הא כדאיתא והא כדאיתא [זו כמו שהיא וזו כמו שהיא].

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסוף, בהמשך אותה משנה]: שחיטתה ומליקתה של עוף לקרבן מטהרת טריפתה מטומאתה. מאן שמעת ליה האי סברא [ומי שמעת אותו אומר סברה זו שמליקה מטהרת את הטריפה]? ר' מאיר, בפרק השביעי של מסכת זו (לעיל זבחים סז,א). וכי משנה זו, רישא וסיפא [ראשה וסופה] שיטת ר' מאיר היא, ומציעתא רבנן [ואמצעיתה כדעת חכמים]?

ומשיבים: אין [אכן כן], רישא וסיפא [ראשה וסופה] כר' מאיר ומציעתא רבנן [ואמצעה כחכמים].

א ועוד בענין זה אמר ליה [לו] רב המנונא לר' זירא: לא תיתיב אכרעך [תשב על רגליך] עד דאמרת [שתאמר] לי הא מילתא [דבר זה]: נבלת עוף טהור, לדעת ר' מאיר, הסבור שהיא מטמאה אוכלים במגעה בלא הכשר, משום שהיא ראויה לטמא בטומאת בית הבליעה שהיא אב הטומאה, האם כשנגעה באוכלים מונין לה ראשון ושני כדין אב טומאה, שהנוגע בו נעשה ראשון לטומאה, וחוזר ומטמא אוכלים אחרים, או אין מונין לה ראשון ושני, אלא דינה ככל אוכל טמא, שהוא ראשון לטומאה, ועושה שני לטומאה?

אמר ליה [לו] ר' זירא: כל היכא [מקום] שדבר מטמא אדם במגע — מונין בו ראשון ושני, כל היכא [מקום] שאין מטמא אדם במגע — אין מונין בו ראשון ושני, ונבלת העוף אינה מטמאה אדם במגע, אלא בבליעה בלבד.

ובדומה לכך בעא מיניה [שאל אותו] ר' זירא מר' אמי בר חייא, ואמרי לה [ויש אומרים] ששאל מר' אבין בר כהנא: הא דתנן [זה ששנינו]: חיבורי אוכלין על ידי משקין שאם נטמא אחד מן האוכלים גם השני נטמא — הרי זה נחשב חיבור לצרף את האוכלים לשיעור טומאה רק לענין טומאה קלה כלומר, לענין טומאת אוכלים, ואין זה נחשב לחיבור לענין טומאה חמורה, שאם היתה זו נבילה, אין המשקה מצרף אותם לשיעור טומאה.

האם כשנתחברו שני חלקי נבילה במשקים מונין בו ראשון ושני, שאוכל הנוגע בו חוזר ומטמא אוכלים, או אין מונין בו ראשון ושני?

אמר ליה [לו]: הכלל הוא, כל היכא [מקום] שמטמא אדם — מונין בו ראשון ושני, דבר שאין מטמא אדם — אין מונין בו ראשון ושני, ואדם אינו נטמא בטומאת אוכלים, וממילא אין מונים בחיבור זה ראשון ושני.

ב שנינו במשנה בענין המוציאים את הפרים והשעירים הנשרפים: יצאו אלו ואלו מחוץ לחומת העזרה — כולם מטמאים בגדים שעליהם. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שכבר כשיצאו חוץ לעזרה הריהם מטמאים בגדים, עוד קודם שהחלו בשריפה מחוץ לירושלים? דתנו רבנן [ששנו חכמים] על הנאמר בענין פר ושעיר הנשרפים של יום הכיפורים: "יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש" וכו' (ויקרא טז, כז): להלן הוא אומר שצריך להוציאם ולשורפם חוץ לשלש מחנות, כאן — חוץ למחנה אחת, לומר לך: כיון שיצא הנושא חוץ למחנה אחת, כלומר, מחנה שכינה, ובירושלים — חוץ לעזרה, מיד מטמא בגדים, וכפי שנאמר בהמשך: "יכבס בגדיו במים" (ויקרא טז, כח).

ושואלים: והיא גופה [עצמה] שצריך לשורפם חוץ לשלש מחנות מנלן [מנין לנו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: מה שנאמר בפר כהן משיח "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה וכו' ושרף אותו" (ויקרא ד, יב), כוונתו חוץ לשלש מחנות: מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל. אתה אומר: חוץ לשלש מחנות, או אינו אלא חוץ למחנה אחת, מחנה שכינה?

כשהוא אומר לאחר מכן בפר העדה: "מחוץ למחנה" (ויקרא ד, כא) שאין צריך לומר דבר זה, שהרי כבר נאמר באותו פסוק: "ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון" — הרי זה בא ליתן לו מחנה שניה, כלומר, שיש להוציאו חוץ למחנה נוסף, מחנה לויה.

כשהוא אומר לאחר מכן "מחוץ למחנה" בענין הדשן שמרים הכהן מן המזבח בכל בוקר (ויקרא ו, ד) — שאין צריך לומר דבר זה, שהרי כבר נאמר בפר כהן משיח: "על שפך הדשן ישרף" (ויקרא ד, יב), ומכאן אנו כבר יודעים שמקום הדשן הוא מחוץ למחנה. אלא הרי זה בא ליתן לו מחנה שלישית, ללמד שבית הדשן הוא חוץ לשלושה מחנות.

ושואלים: ור' שמעון, הסבור במשנתנו שאין המתעסקים בפרים ובשעירים הנשרפים מטמאים את הבגדים עד שיוצת האור ברובם, חוץ לשלש מחנות, האי [זה] "מחוץ למחנה" האמור בענין פר ושעיר של יום הכיפורים, מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא לו לכמו ששנויה בברייתא], ר' אליעזר אומר: נאמר כאן בפר ושעיר של יום הכיפורים: "חוץ למחנה" (ויקרא טז, כז) ונאמר להלן בפרה אדומה: "והוציא אותה אל חוץ למחנה" (במדבר יט, ג), מה להלן בפר ושעיר, "חוץ למחנה" כוונתו חוץ לשלש מחנות, כלומר, חוץ לירושלים — אף כאן בפרה אדומה, כוונתו חוץ לשלש מחנות. ומה להלן בפרה, מוציא אותה למזרחה של ירושלים, שהרי צריך להזות מדם הפרה כנגד פתח ההיכל, שהוא במזרח —

Even if the carcass of a kosher bird has not yet been brought close to being swallowed, it is still not considered as if a necessary action has not yet been performed, and an olive-bulk is sufficient to transmit impurity to food and drink.

Rabbi Ḥiyya bar Abba raised an objection to Rabbi Abba bar Shmuel, based on a mishna (Teharot 1:1): Thirteen matters were stated with regard to the carcass of a kosher bird, and this is one of them: In order to be susceptible to impurity as a food, it requires a person’s intention that it be eaten; and it does not need to be rendered susceptible to such impurity by contact with liquid; and it transmits ritual impurity of food in the amount of an egg-bulk. In accordance with whose opinion is this mishna? What, is it not the opinion of Rabbi Meir? If so, he holds that an egg-bulk of a carcass of a kosher bird is necessary to transmit impurity.

The Gemara responds: No, the mishna is the opinion of the Rabbis.

The Gemara challenges: But the first clause of that mishna teaches: In order to be susceptible to impurity as a food, it requires a person’s intention that it be eaten and it does not need to be rendered susceptible by contact with liquid. And from whom do you learn this reasoning? From Rabbi Meir, as was taught in the baraita (105a). And since the first clause is the opinion of Rabbi Meir, it follows that the latter clause is also the opinion of Rabbi Meir.

The Gemara responds: Are the cases comparable? Must both clauses be the opinion of the same tanna? This case is as it is, and that case is as it is.

The Gemara challenges: But one can still infer this from the fact that the latter clause of that mishna teaches: The slaughter or the pinching of the nape of a bird offering purifies it from its impurity, i.e., prevents it from assuming the impure status of a carcass, even if it is found to have a wound that would have caused it to die within twelve months [tereifa]. And from whom did you learn this reasoning? From Rabbi Meir (see 67a). Could it be that the first clause and the last clause represent the opinion of Rabbi Meir, and the middle clause represents the opinion of the Rabbis?

The Gemara responds: Yes, the first clause and the last clause represent the opinion of Rabbi Meir, and the middle clause represents the opinion of the Rabbis.

§ Rav Hamnuna said to Rabbi Zeira: Do not sit down until you tell me the resolution of this matter: In general, when a food touches a primary source of ritual impurity after having been rendered susceptible to impurity by contact with a liquid, it contracts first-degree impurity. If it then touches another food, it imparts to it second-degree impurity. The carcass of a kosher bird, according to the opinion of Rabbi Meir, transmits impurity to food without being rendered susceptible. Does one count its first and second degrees of impurity when it touches food or drink, treating it like a primary source of impurity? Or perhaps one does not count first and second degrees of impurity, but rather treats it as a food with first-degree impurity, which imparts second-degree impurity?

Rabbi Zeira said to him: Wherever an item can render a person impure through contact, it is considered a primary source of impurity, and one counts its first and second degrees of impurity. And wherever it cannot render a person impure through contact, one does not count its first and second degrees of impu-rity. Since the carcass of a kosher bird does not render a person impure through contact, but only by being swallowed, it is treated as a food with first-degree impurity.

Rabbi Zeira posed a dilemma to Rabbi Ami bar Ḥiyya, and some say to Rabbi Avin bar Kahana concerning that which we learned in a mishna (Teharot 8:8): Connections between foods by liquid, i.e., liquids in contact with two foods, a situation that causes the impurity of one food to be transmitted to the other and their sizes to be combined toward the minimum measure for transmitting impurity, are considered a connection for the lenient impurity of foods, but are not considered a connection for impurity severe enough to be transmitted to a human being. If two pieces of animal carcass are connected by a liquid, they do not combine to form the minimum measure for transmitting their impurity to a person, but they can transmit impurity to food.

Rabbi Zeira asks: If these two pieces of animal carcass come in contact with food, does one count its first and second degrees of impurity and treat the pieces as a primary source of impurity, such that the food will impart second-degree impurity to other food? Or does one not count its first and second degrees of impurity, and treat the animal carcass as food with first-degree impurity?

Rabbi Zeira said to him: Wherever an item can render a person impure, one counts its first and second degrees of impurity. And wherever it cannot render a person impure, one does not count its first and second degrees of impurity. Since the pieces of carcass cannot transmit their impurity to a person, they are treated as food with first-degree impurity.

§ The mishna teaches: When both these priests and those priests emerged, all of their garments were rendered ritually impure. The Gemara explains: From where are these matters derived? As the Sages taught in a baraita: The verse states with regard to the bull and goat that are burned on Yom Kippur: “They shall be carried forth outside the camp” (Leviticus 16:27). There, elsewhere, the verse states that such bulls and goats are burned outside three camps, those of the Tabernacle, the Levites, and the Israelites, whereas here, the verse states only that they are taken outside one camp, i.e., the Tabernacle. This serves to tell you: Once the offering emerges beyond one camp, one who carries it renders his garments impure, as the next verse states: “And he who burns them shall wash his garments” (Leviticus 16:28).

The Gemara explains further: And from where do we derive that halakha itself, that the bulls and goats are burned outside the three camps? As the Sages taught in a baraita: It is stated about the bull brought as a sin offering of the High Priest: “Even the whole bull shall he carry outside the camp unto a pure place, where the ashes are poured out, and burn it” (Leviticus 4:12), meaning that he should take it outside the three camps. Do you say that he takes it outside the three camps, or is he required to take it outside only one camp?

When the verse states with regard to the bull brought as a communal sin offering: “He shall carry the bull outside the camp, and burn it as he burned the first bull” (Leviticus 4:21), it requires explanation, as there is no need for the verse to state “outside the camp,” since it is already stated at the end of that same verse: “And burn it as he burned the first bull,” which indicates that all the halakhot of the bull brought as a sin offering of a High Priest apply to the bull brought as a communal sin offering. What then does the verse mean when it states “outside the camp”? To give it a second camp, i.e., it indicates that it must be removed not only from the camp of the Divine Presence, corresponding to the Temple, but also from the Levite camp, corresponding to the Temple Mount.

And when another verse states with regard to the removal of the ash: “And he shall put off his garments, and put on other garments, and carry forth the ashes outside the camp to a pure place” (Leviticus 6:4), that verse also requires an explanation, as there is no need for the verse to state this, since it is already stated with regard to the bull brought as a sin offering of a High Priest: “Even the whole bull shall he carry outside the camp to a pure place, where the ashes are poured out, and burn it on wood with fire; where the ashes are poured out shall it be burned” (Leviticus 4:12). The repetition of “outside the camp” indicates that he is required to give it a third camp, i.e., teaching that it is burned when outside the Israelite camp, corresponding to the land outside the walls of Jerusalem.

The Gemara asks: And what does Rabbi Shimon do with this phrase, stated with regard to the bull and goat of Yom Kippur: “Outside the camp” (Leviticus 16:27), given that he holds that the garments do not become impure until the offering is burning? The Gemara answers: He requires it for that which is taught in a baraita: Rabbi Eliezer says: It is stated here: “Outside the camp,” and it is stated there, with regard to the red heifer: “He shall bring it outside the camp” (Numbers 19:3). Just as here, the bull and goat of Yom Kippur are burned outside three camps, so too there, the red heifer is burned outside three camps. And just as there, the red heifer is burned east of Jerusalem, since it must be burned “toward the front of the Tent of Meeting” (Numbers 19:4), opposite the entrance of the Temple, which is to its east,