זבחים קי ע"א

במנא [בכלי] אחד, ובזאת נחלקו: מר סבר [חכם זה, ר' אליעזר, סבור]: קביעות מנא [כלי] מילתא היא [דבר קובע הוא], ונקבע בכך כל מה שבכלי להקטרה, ולכן אם הקטיר רק כזית מחוץ לעזרה אין זו נחשבת הקטרת חוץ. ואילו מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: קביעות בכלי לאו מילתא היא [לא דבר קובע הוא], והואיל ולא נקבע כל מה שבכלי להקטרה, ולכן גם אם הקטיר רק כזית מחוץ לעזרה יהיה חייב על כך.

ועוד בענין זה אמר רבא: השתא [עכשיו] שלמדנו שיטות אלו של ר' אליעזר וחכמים בענין קביעות כלי, יש לומר כי למאן דאמר קביעותא דמנא [לדעת מי שאומר קביעות כלי] ולא כלום הוא [היא], כלומר, לדעת חכמים, אם קבע בכלי ששה לוגים יין לנסכים הבאים עם קרבן הפר ("חצי ההין" (במדבר כח, יד), ומשך מהן ארבעה לוגים והקריבן בחוץ — חייב, לפי שראויין לנסכי קרבן האיל (שהם "שלישית ההין" האמורה בתורה שם).

וכמו כן, אם קבע בכלי ארבעה לוגים יין, שהוא שיעור הראוי לאיל, ומשך מהן שלשה לוגים והקריבן בחוץ — חייב, לפי שראויין לנסכי קרבן הכבש (שהם "רביעית ההין" האמורים בתורה שם).

ואולם אם חסרו כל שהוא משיעור זה של שלושה לוגים, והקריבן בחוץ — פטור. ושבים לדון בקושייתו של רבא על שיטת אביי: כיצד ניתן לומר לדעת חכמים שהקטרת פנים נלמדת מהקטרת חוץ? והרי אף עבודת חוץ מעבודת חוץ (ניסוך מהקטרה) אין הם למדים!

רב אשי אמר: אין בכך קושי, ניסוך מהקטרה לא ילפי רבנן [אין חכמים למדים],

אף על גב [אף על פי] שזו עבודה שבחוץ וזו עבודה שבחוץ, משום שמעבודה אחת לעבודה אחרת לא ילפי [אין למדים]. אבל הקטרה מהקטרה, שהן אותה עבודה, ילפי [למדים חכמים] זו מזו אף על גב [אף על פי] שהרי זה לימוד של עבודה בחוץ מעבודה של פנים.

א שנינו במשנתנו: כולן שחסרו כלשהו והקריבו בחוץ — פטור, הואיל ובפנים אינם ראויים להקרבה. ובענין זה איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים] שאלה זו: חסרון שאירע בחוץ, האם שמיה [שמו, נחשב] חסרון לענין זה שיהיה פטור על העלאתו בחוץ, או לא שמיה [אין שמו] חסרון?

וצדדי השאלה, מי אמרינן [האם אומרים אנו]: הרי ממילא כיון דנפק, איפסלו להו [כיון שיצא מהמקדש, נפסלו להם בעצם היציאה], ולמרות זאת חייבה התורה על העלתם בחוץ, אם כן, מה לי אם הוא חסר, מה לי אם הוא יתר. או דילמא [שמא] מן הצד האחר יש להבחין ולומר: דווקא קרבן יוצא דאיתיה בעיניה [שעדיין ישנו בעינו, בממשו הראשון] — אין [כן], חייבים על העלאתו בחוץ, אבל במקרה דליתיה בעיניה [ששוב אינו בעינו], שנחסר — לא יהיו חייבים על העלאתו בחוץ?

אמר אביי, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו, ממה ששנינו במשנתנו: ר' אליעזר פוטר על הקרבת כזית מן הקומץ וכו' משום העלאת חוץ עד שיקריב את כולן, הרי מפורש בדבריו שאינו חייב אם הקריב חסר.

אמר ליה [לו] רבה בר רב חנן לאביי: וכי מדברי ר' אליעזר פשיט מר [פותר אדוני] את השאלה הזו? והרי השאלה הינה לשיטת חכמים, המחייבים כשהקריב כזית בחוץ, גם אם לא הקריב את כולו!

אמר ליה [לו] אביי לרבה בר רב חנן: בפירוש שמיע לי מיניה דרב [שמעתי ממנו, מרבי]: עד כאן לא שמענו שפליגי רבנן עליה [שנחלקו חכמים עליו] על ר' אליעזר, אלא במקרה דאיתיה בעיניה [שהקומץ ישנו בעינו, בשלימותו], ומקטיר כזית ממנו. אבל בחסרון, שנחסר מן הקומץ והקריבו בחוץ, מודו ליה [מודים לו] שאינו חייב. לאו [האם לא] שמדובר שם גם שחסר בחוץ? ודוחים: לא, מדובר שחסר בפנים, ואין להביא מכאן ראיה לשאלתנו זו.

ומביאים ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו: וכולן שחסרו והקריבן בחוץ — פטור. לאו [האם לא] מדובר גם כשחסר בחוץ? ודוחים: לא, הכוונה היא שחסר בפנים, ואין מכאן ראיה.

ב עוד שנינו במשנתנו כי המקריב בחוץ קדשים הנאכלים, שבשרם אינו ראוי להקרבה, יחד עם אימוריהם, הריהו חייב על הקרבת האימורים. ושואלים: אמאי [מדוע] הוא חייב על כך? והאיכא [והרי יש] פה חציצה שחוצץ הבשר בין האימורים לבין המזבח, ואין זו איפוא הקרבה בפנים, ומדוע חייב עליה בחוץ!

אמר שמואל: מדובר פה כשהפכן הנה והנה את הבשר והאימורים, וכך נגעו האימורים במערכה.

ור' יוחנן אמר: יש להסביר את המשנה כך: אפילו תימא [תאמר] שמדובר במשנתנו שלא הפכן, ולא נגעו האיברים במזבח. והא מני [וזו משנתנו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' שמעון היא, שאמר בדין המקריב בחוץ: אפילו העלו על הסלע ולא על מזבח — חייב.

ואילו רב אמר הסבר אחר לשאלה זו: אין הבשר מהווה חציצה בין האימורים ולמזבח, משום שכלל הוא בהלכות חציצה שמין במינו אינו חוצץ, ובשר ואימורים מין אחד הם, ששניהם מגוף הבהמה.

ג משנה מנחה שלא נקמצה, שלא הרים ממנה הכהן את הקומץ, והקריבה בלא קמיצה בחוץ — פטור משום העלאה בחוץ, שהרי אין המנחה ראויה להיות מוקטרת כך בפנים. אבל אם קמצה הכהן את המנחה, ואחר כך חזר קומצה לתוכה, והקריבו בחוץ את כל המנחה — חייב משום העלאת הקומץ בחוץ, שכן באופן זה כשירה המנחה בפנים.

ד גמרא שנינו בסוף משנתנו שאם נקמצה המנחה, וחזר הקומץ לתוכה, והקריבה כולה בחוץ — חייב משום הקרבת הקומץ. ושואלים: ואמאי [ומדוע] חייבים על כך? ליבטלי [שיבטלו] השירים (שאר המנחה) שהם הרוב, את הקומץ!

אמר ר' זירא: נאמרה לשון הקטרה בקומץ המנחה: "והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה" (ויקרא ב, ב), ו"אזכרתה" היא הקומץ. ונאמרה לשון הקטרה בשירים של המנחה: "לא תקטירו ממנו אשה לה' " (ויקרא ב, יא). ובאה גזירה שווה זו ללמד: מה הקטרת קומץ — אין בו ביטול, שאפילו היה קומץ אחד מרובה על חבירו, אין הוא מבטל חבירו. אף בהקטרת שירים — אין ביטול, ולכן אין השירים מבטלין את הקומץ.

ה משנה הקומץ והלבונה, שלאחר הקטרת שניהם מותרת המנחה באכילה לכהנים, שהקריב רק את אחד מהן בחוץ — חייב, שהרי כל אחד ואחד כשלעצמו ראוי להקטרה במקדש. ר' אליעזר פוטר על הקטרת אחד משניהם, עד שיקריב גם את השני, שרק שניהם יחד מתירים את המנחה לאכילה. אם הקריב אחד משניהם בפנים המקדש כדינו, ואחד הקטיר שלא כדינו בחוץ — הרי הוא חייב על זה שבחוץ, שהרי אם היה מקריבו בפנים היה מתיר את המנחה.

וכיוצא בזה, שני בזיכי (כלי) הלבונה המונחים בצד כל אחת משתי המערכות של לחם הפנים, והם המתירים בהקטרתם את אכילת לחם הפנים לכהנים, שהקריב את אחד מהם בחוץ — חייב, ר' אליעזר פוטר, עד שיקריב את השני. אם הקריב בזיך לבונה אחד בפנים ואחר כך הקריב אחד בחוץ — חייב.

ו גמרא שנינו במשנתנו בדין הקומץ והלבונה, שהקטרת שניהם מתירה את המנחה באכילה לכהנים. ובענין זה בעי [שאל] ר' יצחק נפחא [הנפח]: הקטרת הקומץ בלבד, מהו שיתיר באכילה את החלק שכנגדו בשירים, כלומר, את מחציתם? וצדדי השאלה: האם הקטרת כל אחד משני המתירים הללו, הקומץ והלבונה, מישרא שרי [מתירה] מחצית מן השיריים, או שהיא רק קלושי מיקלש [מקלישה, מחלישה] את איסורם של כל השיריים, עד להיתרם ממש על ידי המתיר השני, ואולם עדיין כל השיריים עומדים באיסורם?

ומבררים: אליבא דמאן [לפי שיטת מי] נשאלה שאלה זו? אי אליבא [אם לפי שיטתו] של ר' מאיר שאמר: מפגלין בחצי מתיר כלומר, דין פיגול יכול לחול על המנחה אפילו אם חשב מחשבת פיגול בזמן הקטרת אחד מן המתירים בלבד — לשיטה זו בוודאי כל אחד מהמתירים מישרא שרי [מתיר הוא], שאם לא כן לא היה מפגל!

אי [אם] ר' יצחק נפחא שאל את שאלתו זו אליבא דרבנן דאמרי [לפי שיטת חכמים שאומרים] שאין מפגלין בחצי מתיר, הרי לשיטתם אין חצי מתיר כשלעצמו פועל דבר. ולענייננו יש לומר כי קומץ כשלעצמו לא מישרא שרי [מתיר] חלק מן המנחה, ולא מקלש קליש [מקליש] את איסור האכילה של המנחה!

אלא נסביר שר' יצחק שאל אליבא [על פי שיטתו] של ר' אליעזר שבמשנתנו, שאינו מחייב משום הקטרת חוץ אם העלה את הקומץ לבדו — והרי ר' אליעזר אומר כן משום שלדעתו אין זו הקטרה, ומכאן שר' אליעזר כרבנן סבירא ליה [כחכמים החולקים על ר' מאיר סבור הוא], דאמר [שאומרים]: אין מפגלין בחצי מתיר!

אלא יש לומר ששאלת ר' יצחק הינה אליבא דרבנן דהכא [על פי שיטת חכמים של כאן, שבמשנתנו], הסוברים שחייב בחוץ על הקטרת קומץ או לבונה לחוד, ומכאן שלדעתם הקטרה זו יש בה ממש. ומעתה יש לשאול: מאי [מה] היא פועלת במנחה? האם היא מישרא שרי [מתירה] את המחצית, או רק קליש מקלש [מקלישה] את האיסור?

לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ז משנה הזורק מקצת דם כגון שנתן מתנה אחת במקום ארבע בחוץ —

by placing them in a vessel. One Sage, Rabbi Eliezer, holds that the designation of a measure of incense larger than an olive-bulk by placing it in a vessel is a significant matter that renders one obligated to burn all the incense that was placed there. Therefore, one who then burned only an olive-bulk of that incense outside the courtyard is exempt. And one Sage, the Rabbis, holds that it is nothing and does not render one obligated to burn all the incense that was placed in the vessel. Therefore, one who then burned an olive-bulk of that incense outside the courtyard is liable.

Rava said: Now, according to the one who says that designation by placing in a vessel is nothing, if one designated in a vessel six log of wine as a libation to accompany the sacrificing of a bull, which is the required amount, and then removed four log from it and brought those four log as a libation outside the courtyard, he would be liable, as a libation of four log of wine is fit for the sacrificing of a ram (see Numbers 28:14).

Similarly, if one designated by placing in a vessel four log of wine for a libation to accompany the sacrificing of a ram and then removed three log of wine from it and brought those three log as a libation outside the courtyard, he would be liable, as three log of wine is a fit libation for the sacrificing of a lamb (see Numbers 28:14).

But if those three log were lacking any amount, and one brought them as a libation outside the courtyard, he would be exempt because less than three log of wine is never a fit libation.

Rava inferred from the baraita that the Rabbis do not derive the measure for liability for a rite performed in the outer sanctum, i.e., the pouring of a libation, from one performed in the outer sanctum, i.e., the burning of incense. From that he concluded that the Rabbis would certainly not derive the measure for liability for a rite performed in the inner sanctum from a rite performed in the outer sanctum. This refuted Abaye’s claim that the Rabbis derive the measure for liability for burning outside the incense of the inner sanctum from the measure for liability for burning outside the incense of the outer sanctum. Rav Ashi said in defense of Abaye’s opinion: Indeed, as is indicated by the baraita, the Rabbis do not derive the measure for liability for pouring a libation outside the courtyard from the measure for liability for burning incense, which are two different rites performed in the outer sanctum.

Rav Ashi continues: Even though the Rabbis do not derive the halakhot of a rite performed in the outer sanctum from a different rite performed in the outer sanctum, they do derive the measure for liability for burning the incense of the outer sanctum from the identical rite of burning of the incense of the inner sanctum, even though it involves deriving the halakhot of a rite performed in the outer sanctum from one performed in the inner sanctum.

§ After enumerating various items that are burned entirely on the altar, the mishna states: And with regard to any of these offerings that were lacking any amount, if one sacrifices it outside the courtyard, he is exempt. Concerning this ruling, a dilemma was raised before the Sages: Is a lack that occurs to an offering outside the courtyard considered a lack in order to exempt one who sacrifices the remainder outside the courtyard? Or is it not considered a lack?

Do we say that once an offering emerges from the courtyard it is in any event disqualified, and yet the Torah deems one liable for offering it there, so what difference is there to me if there is an additional disqualification of being lacking and what difference is there to me if it is still complete? Or perhaps it is only with regard to emerging from the courtyard, where it is still in its original state, that yes, one is liable despite the fact that it was disqualified by emerging from the courtyard, but where it is not in its original state, one would not be liable.

Abaye said: Come and hear a resolution from the mishna: Rabbi Eliezer deems him exempt unless he sacrifices the whole of any one of these items outside the Temple. It is apparent then that the offering must remain complete.

Rabba bar Rav Ḥanan said to Abaye: Can the Master resolve the dilemma from the opinion of Rabbi Eliezer? The Rabbis disagree with Rabbi Eliezer, and hold that one is liable for sacrificing even an olive-bulk, and the dilemma was raised according to their opinion.

Abaye said to him: I heard explicitly from Rav that the Rabbis disagree with Rabbi Eliezer only where the offering is still in its original form, i.e., complete. But where it is lacking, they concede to him that one is not liable. The Gemara attempts to bring a proof from here: Was Rav not referring to a case where it became lacking outside the courtyard? If so, it is evident that even according to the Rabbis a lack that occurs outside is considered a lack. The Gemara rejects this: No, he was referring to a case where it became lacking inside the courtyard. Accordingly, this mishna cannot serve as a proof.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from the continuation of the mishna: And with regard to any of these offerings that were lacking any amount, if one sacrifices them outside the courtyard, he is exempt. The Gemara attempts to bring a proof from here: Is the mishna not referring to a case where it became lacking outside the courtyard? If so, it is evident that even a lack that occurs outside is considered a lack. The Gemara rejects this: No, it is referring to a case where it became lacking inside the courtyard. Accordingly, this cannot serve as a proof.

§ The mishna teaches: One who sacrifices sacrificial meat, which is eaten, and sacrificial portions, i.e., those that are to be burned on the altar, outside the courtyard, is liable for the sacrifice of the sacrificial portions, but not for the meat. The Gemara asks: Why is he liable? If the meat is placed directly on the altar’s fire and then the sacrificial portions are placed upon the meat, isn’t there an interposition between the altar and the sacrificial portions? Since if they were offered in the Temple in that manner, one would not have fulfilled the obligation, one should not be liable if he offers them up in this manner outside the Temple.

Shmuel said: The mishna is referring to a case where he turned them over and the sacrificial portions lay directly on the altar’s fire.

Rabbi Yoḥanan said there is another explanation: You may even say that the mishna is referring to a case where they did not turn them over. And in accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says (108a) that even if one offered it up on a rock he is liable. According to him, it is clear that in order for one to be liable, the mode of offering up performed outside the Temple does not need to entirely parallel the mode of offering up in the Temple.

Rav said there is another explanation: Even in the Temple, burning the sacrificial meat and sacrificial portions in this manner would be valid as both items are from the same animal, and a substance in contact with the same type of substance does not interpose.

MISHNA: If there is a meal offering from which a handful was not removed, and one sacrificed it outside the Temple courtyard, he is exempt from liability, because until the handful is actually removed it is not fit to be burned on the altar inside the Temple. But if a priest took a handful from it and then returned its handful into the remainder of the meal offering, and one sacrificed the entire mixture outside the courtyard, he is liable, as once the handful has been removed it is fit to be burned on the altar inside the Temple, and one is liable for offering it up outside even though it is mixed into the remainder.

GEMARA: The Gemara asks about the final clause: But why is he liable? Let the remainder of the meal offering, which is certainly the majority of the mixture, nullify the handful.

Rabbi Zeira said: A term of burning is stated with regard to the handful removed from the meal offering, and a term of burning is stated with regard to the remainder of the meal offering. With regard to the handful, referred to by the Torah as “the memorial part,” it is written: “And the priest shall burn the memorial part upon the altar” (Leviticus 2:2), and with regard to the remainder of the meal offering it is written: “Do not burn it as a fire to the Lord” (Leviticus 2:11). This provides a verbal analogy that teaches that just as with regard to the burning of the handful, if two handfuls are mixed together one handful does not nullify another, so too, with regard to the burning of the remainder, if the remainder and the handful are mixed together, the remainder does not nullify the handful.

MISHNA: The burning of both the handful and the frankincense permits the consumption of the remainder of the meal offering by the priests. With regard to the handful and the frankincense, in a case where one sacrificed only one of them outside the Temple courtyard, he is liable. Rabbi Eliezer exempts from liability one who burns only one of them until he also sacrifices the second. Since the remainder of the meal offering becomes permitted only once both have been burned, he considers each one alone to be an incomplete offering, and he holds one is not liable for sacrificing only one of them. Rabbi Eliezer concedes that if one sacrificed one inside the courtyard and one outside the courtyard, he is liable.

The burning of two bowls of frankincense permits the consumption of the shewbread. With regard to the two bowls of frankincense, in a case where one sacrificed only one of them outside the courtyard, he is liable. Rabbi Eliezer exempts from liability one who burns only one of them until he also sacrifices the second, since the shewbread becomes permitted only once both bowls of frankincense are burned. Rabbi Eliezer concedes that if one sacrificed one inside the courtyard and one outside the courtyard, he is liable.

GEMARA: The mishna is based on the fact that it is permitted for the priests to consume the remainder of the meal offering only once both the handful and the frankincense have been burned. With regard to this, Rabbi Yitzḥak Nappaḥa raises a dilemma: If one burned the handful but not the frankincense, what is the halakha with regard to whether this will permit the consumption of the corresponding half of the remainder? Since the burning of both the handful and the frankincense permits the entire remainder, it seems that each one of them affects half of the remainder. Accordingly, it is unclear whether burning one of them will entirely permit half of the remainder, or whether it will merely weaken the prohibition concerning the remainder, and it will still be prohibited to eat any of it.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion did Rabbi Yitzḥak Nappaḥa raise this dilemma? If it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says: One can render an offering piggul by having piggul intention during half of two acts that together permit the offering for consumption, i.e., during either one of them, then it should be obvious that the offering of the handful alone should entirely permit half of the remainder. The fact that Rabbi Meir holds that intention during just one of the acts can render the offering piggul demonstrates that he holds that each act alone has the power to permit part of the offering. It is apparent, then, the dilemma was not raised according to Rabbi Meir’s opinion.

If it is in accordance with the opinion of the Rabbis, who say: One cannot render an offering piggul by having piggul intention during half of two acts that together permit the offering for consumption; rather, one must have piggul intention during both acts, then it is evident that neither act alone has the power to affect the offering, and so the burning of the handful alone should neither permit any of the remainder nor weaken the prohibition that applies to it. It is apparent, then, the dilemma was not raised according to the Rabbis’ opinion.

Rather, the dilemma was raised in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer as taught in the mishna. Rabbi Eliezer rules that one who sacrifices outside only the handful or the frankincense is not liable. Evidently, he holds that neither of these alone can permit the consumption of the meal offering. The Gemara rejects this suggestion as well: Rabbi Eliezer holds in accordance with the opinion of the Rabbis, who say: One cannot render an offering piggul by having piggul intention during half of two acts that together permit the offering for consumption. Accordingly, he would hold that the offering of only the handful neither permits any of the remainder, nor weakens the prohibition concerning it, and it would not make sense to raise the dilemma according to him.

Rather, it must be that the dilemma was raised in accordance with the opinion of the Rabbis that is taught here in the mishna. They hold that one is liable even for sacrificing outside only the handful or only the frankincense. Evidently, they hold that each one alone has the power to affect the status of the remainder. Accordingly, Rabbi Yitzḥak Nappaḥa asked concerning a case where one of them is burned on the altar in the Temple, what is the halakha? Does it entirely permit half of the remainder, or does it weaken the prohibition concerning the entire remainder?

The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

MISHNA: One who sprinkles part of the blood of an offering, e.g., one sprinkling instead of four, outside the Temple courtyard