זבחים קיא ע"א

בשאלה האם קרבו נסכים של יין במדבר פליגי [חלוקים הם], וכאשר יבואר להלן, שמי שסבור שנסכים קרבו במדבר, הוא סבור שחייבים משום ניסוך בחוץ גם על מה שלא נתקדש בכלי שרת. וכדין ניסוך היין כך דין ניסוך המים. ולפיכך, לדעת חכמים קרבו נסכים במדבר, ולכן חייב על ניסוך המים שלא נתקדשו בכלי. ואילו ר' אלעזר סבור שלא קרבו נסכים במדבר, ולפיכך אינו חייב על ניסוך המים בחוץ אלא אם נתקדשו המים בכלי.

רבינא אמר: בניסוך היין בחוץ חייבים לדעת הכל, גם אם לא נתקדש בכלי שרת. וכאן בשאלה האם למדין ניסוך המים מניסוך היין פליגי [חלוקים הם].

א ובענין ניסוך היין בחוץ תנו רבנן [שנו חכמים]: המנסך שלשה לוגין יין בחוץ — חייב, ר' אלעזר בר' שמעון אומר: והוא שקדשן בכלי.

ושואלים: מאי בינייהו [מה עיקר המחלוקת ביניהם]? אמר רב אדא בר רב יצחק: בירוצי מידות איכא בינייהו [יש ביניהם], מה שנגדש ועולה מעל שפת כלי המידה של היין. שלדעת חכמים חייבים על ניסוכם בחוץ. ולדעת ר' אלעזר בר' שמעון, רק מה שנתקדש בתוך הכלי חייבים על ניסוכו בחוץ, ולא על הבירוצים.

ואילו רבא בריה [בנו] של רבה אמר: בשאלה האם קרבו נסכים בבמה (של יחיד) בזמן היתר הבמות איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת. לדעת חכמים קרבו נסכים בבמה, ובלי שנתקדשו בכלי שרת (לפי שאין כלי שרת בבמה, להלן זבחים קיג,א), ולכן חייבים על ניסוכם בחוץ בשעת איסור הבמות גם כשלא נתקדשו בכלי שרת. ולדעת ר' אלעזר בר' שמעון לא קרבו כלל נסכים בבמה. ואין לחייב, איפוא, על ניסוך בחוץ אלא באופן שהוא כשר בפנים, כשקדשו הנסכים בכלי שרת.

ומעירים: ונחלקו ר' אלעזר בר' שמעון וחכמים בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקתם של תנאים אלה], דתניא [ששנויה בריתא]: במת יחיד אינה צריכה נסכים עם הקרבנות, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: טעונה נסכים. ומעירים:

הני תנאי כהני תנאי [מחלוקת תנאים אלו הריהי כמחלוקת אחרת של תנאים אלו], דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר בתחילת פרשת הנסכים: "כי תבאו אל ארץ מושבותיכם" (במדבר טו, א), והרי זה בא להטעינה נסכים את הקרבת הקרבנות בארץ ישראל — בבמה גדולה של כל ישראל הכתוב מדבר, כעין המשכן שבמדבר, שבו לא נהגו נסכים.

אתה אומר בבמה גדולה, או אינו אלא דין זה אפילו בבמה קטנה, שכל אחד רשאי לבנות ולהקריב עליה בשעת היתר הבמות? כשהוא אומר: "אל ארץ מושבתיכם וגו' אשר אני נתן לכם" (במדבר טו, א), הרי בבמה הנוהגת לכולכם הכתוב מדבר, אלו דברי ר' ישמעאל.

ואילו ר' עקיבא אומר: מה שנאמר "כי תבאו" להטעינה נסכים — בבמה קטנה הכתוב מדבר.

אתה אומר לבמה קטנה, או אינו אלא לבמה גדולה? כשהוא אומר: "אל ארץ מושבתיכם", הרי בבמה הנוהגת בכל מושבות הכתוב מדבר, כלומר, בכל מקום בו אתם יושבים ורוצים להקריב קרבן.

ומעירים: כשתמצא לומר, כשתמצה את הדברים, לדברי ר' ישמעאל — לא קרבו נסכים במדבר כלל, ולכן היה צריך לומר שיש חובה להקריב אותם משנכנסו לארץ. ולדברי ר' עקיבא — קרבו נסכים במדבר ומה שהוצרכה התורה לחייב נסכים משבאו לארץ הרי זה בבמה קטנה, שהיתה אסורה במדבר.

ב שנינו במשנה שר' נחמיה אומר: שירי הדם שהקריבן בחוץ — חייב.

אמר ר' יוחנן, תנא [שנה] ר' נחמיה במשנתנו כדברי האומר בכלל ששיריים מעכבין את הכפרה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: ר' נחמיה אומר: שירי הדם שהקריבן בחוץ — חייב. אמר לו ר' עקיבא: והלא שירי הדם שירי מצוה הם, ואם לא זרקם לא עיכב את המצוה, ומדוע יהא חייב עליהם בחוץ! אמר לו ר' נחמיה: איברין של עולה ופדרין (חלבים) יוכיחו, שהן שירי מצוה שגם אם לא קרבו יצא ידי חובת הקרבן, ובכל זאת המקריבן בחוץ — חייב. אמר לו ר' עקיבא: לא, אם אמרת באיברים ופדרים שהן תחלת עבודה, כלומר, שהקטרתם עבודה לעצמה, ולכן חייב על כך בחוץ, תאמר בשירי הדם שאינן תחלת עבודה?

ואם איתא [יש] מקום לדברי ר' יוחנן, שלדעת ר' נחמיה שיריים מעכבים — לימא ליה [שיאמר לו] ר' נחמיה בתשובה: הני נמי מעכבי [אלה גם כן השיריים מעכבים]! ואומרים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא], ונדחו דבריו.

ואומרים השתא [עכשיו] שאמר רב אדא בר אהבה: מחלוקת התנאים בענין שיריים האם הם מעכבים, הריהי בשיריים של דמים הפנימיים, של חטאות שדמן ניתן בהיכל, אבל בשיריים החיצונים, של קרבנות שדמם ניתן על המזבח החיצון, דברי הכל לא מעכבי [מעכבים], צריכים לומר כך: כי קאמר [כאשר אומר] ר' נחמיה במשנתנו ששיירי הדם שהקריבם בחוץ חייב — הרי זה בשיריים הפנימים, שהוא סבור כי הם מעכבים. כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] שנחלק בה עם ר' עקיבא, מדובר בשיריים החיצונים.

ור' עקיבא לא ידע מאי קאמר [לא הבין מה שאומר] ר' נחמיה, הוא סבר [היה סבור] כי ר' נחמיה שיריים חיצונים אמר שחייבים על הקרבתם בחוץ, וקא מהדר ליה [ולכן משיב הוא לו] ממה שאמרו בשיריים החיצונים, שהם שיירי מצוה ואינם מעכבים. ור' נחמיה, אף שיכול היה לענות לו שהוא מדבר בפנימיים, לדבריו של ר' עקיבא קאמר [הוא אומר], שגם אם שיירי הדם החיצונים אינם מעכבים — אין מכאן ראיה לפטור על הקרבתם בחוץ, שהרי חייבים על הקרבת איברים ופדרים, למרות שאינם מעכבים.

ג משנה המולק את העוף של קדשים בפנים בתוך העזרה, כדינו, והעלה אותו בחוץ — חייב. אבל אם מלק אותו בחוץ והעלה בחוץ — פטור, מפני שמליקתו בחוץ נחשבת כהריגתו סתם, ואינו מתקבל בפנים. השוחט את העוף בפנים העזרה והעלה אותו בחוץ — פטור, שהרי עוף שנשחט ולא נמלק אינו ראוי להקרבה.

They disagree with regard to whether one is liable for pouring a libation outside the courtyard that was not first consecrated in a service vessel. This dispute is based on a disagreement with regard to whether wine libations were offered in the Tabernacle in the wilderness before the Jewish people entered Eretz Yisrael. The Gemara will soon explain the logical connection between the two issues.

Ravina said: Everyone agrees that wine libations are valid even if they are not first consecrated in a sacred service vessel. Therefore, one who pours a wine libation outside the courtyard is liable even if it was not first consecrated in a service vessel. They disagree with regard to whether the liability for pouring a water libation can be derived from that of a wine libation. The first tanna holds that it can; Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds that it cannot.

§ The Sages taught in a baraita: One who pours as a libation three log of wine outside the courtyard is liable. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: And that is in a case where he first consecrated the wine in a sacred service vessel.

What is the difference between them? Rav Adda bar Rav Yitzḥak said: The difference between them is with regard to whether the overfill of measuring vessels is also consecrated. Both agree that one is liable for pouring a libation outside the courtyard only if it was first consecrated in a service vessel. The first tanna holds that the liquid that rises above the rim of a vessel is also consecrated, and if one collects three log of that liquid and pours it as a liba-tion outside the courtyard he is liable. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds that only the wine within the walls of the vessel itself is consecrated.

Rava, son of Rabba, said: The difference between them is with regard to whether one is liable for pouring a libation outside the courtyard that was not first consecrated in a service vessel. This dispute is based on a disagreement as to whether wine libations were offered on private altars.

He explains: And they disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute between these tanna’im, as it is taught in a baraita: An offering sacrificed on a private altar does not need to be accompanied by wine libations; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: It does require wine libations. Service vessels are not used in the context of private altars. Therefore, if libations are brought on private altars then it is apparent that libations can be valid even if they were not first consecrated in a service vessel. Accordingly, one would be liable for pouring a libation outside the Temple even if it had not first been consecrated in a service vessel. If libations are not brought on private altars, then there is there is no precedent of a libation that was not first consecrated in a service vessel, and one would not be liable for pouring a non-consecrated libation outside the Temple.

And the opinion of these tanna’im is like the opinion of those tanna’im, as it is taught in a baraita: In introducing the mitzva to bring wine libations together with animal offerings, the verse states: “When you come into the land of your dwellings, which I give to you” (Numbers 15:2), which indicates that the mitzva to bring libations began only once the Jewish people entered Eretz Yisrael. The verse speaks in order to require that libations be brought with animal offerings that are brought upon a great public altar. This assumes libations were not brought on a public altar in the wilderness. Therefore, it is necessary to teach that upon entering Eretz Yisrael they are required.

Do you say that the verse is referring to offerings brought on a great public altar, or is it even referring to offerings brought on a small private altar? Perhaps libations were brought on the public altar in the wilderness, and it is therefore unnecessary to state that after entering Eretz Yisrael libations should continue to be brought on a public altar. Accordingly, the verse must be teaching that after the Jewish people have entered Eretz Yisrael, libations are required even on private altars. This suggestion is rejected: When the verse states: “Into the land of your dwellings, which I give to you [lakhem],” using the plural form of the word “you,” it is apparent that the verse is speaking of a public altar that is used by everyone; this is the statement of Rabbi Yishmael.

Rabbi Akiva says: Through its introductory clause: “When you come,” the verse speaks in order to require that libations be brought with animal offerings that are brought upon a small private altar. This assumes libations were already brought in the wilderness, and the verse must be teaching that libations are required even on private altars.

Do you say that the verse is speaking of a small private altar outside the Temple? Or is it only referring to a great public altar? Perhaps libations were not brought on the public altar in the wilderness and the verse is necessary in order to teach that upon entering Eretz Yisrael they are required. When the verse states: “Into the land of your dwellings,” it is apparent that the verse is speaking of an altar that is used in all your dwellings, which certainly must be referring to private altars, as there was only one central public altar.

The Gemara explains: When you analyze the matter you will find that you can say that according to the statement of Rabbi Yishmael, libations were not offered in the wilderness. Therefore, it is necessary to teach that upon entering Eretz Yisrael they are required. And according to the statement of Rabbi Akiva libations were offered in the wilderness. Therefore, the verse must be teaching that libations are required even on private altars.

§ The mishna teaches: Rabbi Neḥemya says: For the remainder of the blood of an offering that was supposed to be poured at the base of the altar and that instead one sacrificed outside the courtyard, one is liable.

Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Neḥemya taught this halakha in accordance with the statement of the one who says that failure to pour the remainder of the blood at the base of the altar disqualifies the offering.

The Gemara raises an objection from a baraita: Rabbi Neḥemya says that for the remainder of the blood of an offering that one sacrificed outside the courtyard, one is liable. Rabbi Akiva said to him: Isn’t pouring the remainder of the blood considered a non-essential mitzva, which is not indispensable to the validity of the offering? Accordingly, one should not be liable for sacrificing the blood outside the Temple courtyard. Rabbi Neḥemya said to him: Sacrificial limbs and fats of a burnt offering will prove the matter, as they are considered a non-essential mitzva, and yet one who sacrifices them outside the courtyard is liable. Rabbi Akiva said to him: No, if you said that one is liable with regard to the burning of the limbs and fats, which is the start of a sacrificial rite, i.e., burning them is an sacrificial rite in and of itself, shall you also say that this is the halakha with regard to the pouring of the remainder of the blood, which is not the start of a sacrificial rite, but is just the conclusion of the sprinkling of the blood?

The Gemara explains the challenge from the baraita: And if it is so that Rabbi Neḥemya holds that that failure to pour the remainder of the blood at the base of the altar disqualifies the offering, let Rabbi Neḥemya say in response to Rabbi Akiva: These too, i.e., the pouring of the remainder of the blood, are considered to be a sacrificial rite in and of themselves because failure to pour out the remainder disqualifies the offering. The Gemara concludes: Indeed, this is a conclusive refutation.

The Gemara qualifies its rejection: And now that Rav Adda bar Ahava says: The dispute between the tanna’im with regard to whether failure to pour the remainder of the blood disqualifies the offering is only with regard to the remainder of blood that was presented on the inner altar, but with regard to the remainder of blood that was presented on the external altar everyone agrees that failure to pour it does not disqualify the offering; the apparent contradiction between Rabbi Yoḥanan’s statement and the baraita can therefore be resolved. When Rabbi Neḥemya says in the mishna that one is liable for sacrificing the remainder of the blood outside the courtyard, he is referring to the remainder of blood that was presented on the inner altar. The pouring of that blood is considered a rite in and of itself, and one is liable for sacrificing it outside the Temple. When that statement of Rabbi Neḥemya is taught in the baraita, it is referring to the remainder of blood that was presented on the external altar. Concerning such blood, Rabbi Neḥemya concedes that the pouring is not considered a rite in and of itself.

In light of this, the Gemara explains the discussion between Rabbi Akiva and Rabbi Neḥemya: And Rabbi Akiva did not know what Rabbi Neḥemya was saying. Rabbi Akiva thought that Rabbi Neḥemya was stating a ruling about the pouring of the remainder of blood that was presented on the external altar. Therefore, Rabbi Akiva responded to him with a claim relating to the remainder of blood that was presented on the external altar and said that it is a non-essential mitzva. And then Rabbi Neḥemya answered him by saying a defense of his opinion in accordance with the misconception underlying the statement of Rabbi Akiva.

MISHNA: One who pinches the nape of a bird offering inside the Temple courtyard and then offers it up outside the courtyard is liable. But if one pinched its nape outside the courtyard and then offered it up outside the courtyard he is exempt, as pinching the nape of a bird outside the courtyard is not considered valid pinching. One who slaughters, with a knife, a bird offering inside the courtyard and offers it up outside the courtyard is exempt, as slaughtering a bird offering in the Temple courtyard disqualifies it as an offering.