זבחים קיב ע"ב

הערות

^[7] במקדש דוד [כז, ז] תמה שהרי בתוספתא אמר רבי שמעון בשם רבי עקיבא שבעלי מומין אם עלו לא ירדו, ואם כן חייבין עליהן בחוץ כמו שאמר רבי עקיבא [בכורות טז, א] שבעל מום בדוקין שבעין, אם עלה לא ירד ולכן חייבין עליו בחוץ. ותירץ שרבי עקיבא דיבר רק במום בדוקין שבעין שכשר בעוף, ואילו כאן מדובר בשאר מומין. או שרבי שמעון אמר משמו, אך הוא עצמו אינו סובר כן, וראה עוד בסמוך.

^[8] תוס' להלן [קיד, ב ד"ה היתר] נקטו שקדושה חלה על מחוסר זמן, אלא שיש איסור להקדישם, אך תוס' בבכורות [כא, ב] ובתמורה [י, א] כתבו שאינה חלה אלא על וולדות או מעשר בהמה, ולכאורה דבריהם נסתרים ממשנתנו שקדושה חלה גם על תורים מחוסר זמן אף שלא שייך בהם אופנים אלו. ומוכח שכוונתם רק לגבי זבחים, שבהם אינה חלה קודם שבעה ימים וכדלעיל [יב, א]. וראה משנה למלך [פ"ג מאיסורי מזבח ה"ח] שהוכיח ממעילה [יא, א] שאין איסור בהקדשת התורים קודם זמנם, ויתכן דהיינו משום שאינם מחוסרי זמן של שבעת ימים. וראה קהילות יעקב [סי' מד].

^[9] כך פירש"י, ובטהרת הקדש כתב שטעם זה שייך רק בשחיטה, אך בהעלאה לא יתחייב כי כבר קודם שהעלאם לא היו ראוין לבא בפנים לאחר זמן שהרי כבר שחטו. [והוכיח מכך כגירסת רש"י "ששחטה"]. ואף שהתברר בפרק הקודם שבמוקטרי חוץ חייב גם כשאינם ראויים להעלאה, כי כיון שהתחייב בשחיטתן בחוץ מתחייב גם בהעלאתן, כתב השפת אמת דהיינו דוקא כשפסולן בשחיטה משום חוץ, אך כשנפסלו מחמת מחוסר זמן וכדו' לא התרבו להתחייב גם על העלאתן. וכבר הרחבנו בזה לעיל.

^[10] תוס' לעיל [נט, א ד"ה עד] כתבו שה"מקדיש אותו אחר שחיטת בנו ראוי למחר" ומסתבר שמקורם ממשנתנו שאינו נחשב דחוי, [ולרבי שמעון עובר עליו אפילו ביום שחיטת בנו], וראה תוס' ישנים יומא [סד, ב ד"ה דיליף]. ויש לדקדק בדבריהם שנקטו שהקדישו אחר שחיטת בנו, ומשמע כי אילו הקדישו קודם חל דיחוי ע"י שחיטת בנו, ורק אין זה דיחוי מעיקרא. [וי"ג שם "המקריב", ואף שכאן יתכן לבאר כן, שם הוא דוחק] וביד דוד הקשה שהרי יש אופן שיהיה אותו ואת בנו ראוי להקריבו בפנים, והוא שישחטוהו שנים יחדיו ושנים שעשו פטורין, [ודן שם אם יש בכך איסור, ואם איסור דרבנן נחשב אינו ראוי, ואם צריך שיהיה ראוי לאוהל מועד ככל הקרבנות ולא באופן מסוים עי"ש]. אמנם כבר כתבו תוס' בחולין [מ, א ד"ה חייב] שאותו וא"ב בחוץ פטור משום מחוסר זמן ואינו איסור בעלמא שמונע את ההקרבה, [וראה באור שמח פ"א מקר"פ ה"ה וברש"ש חולין פ, ב ובכתבי הגרי"ז תמורה ו וחזו"א בכורות סו"ס כו שדנו בזה]. ואם כן אף באופן שאין איסור בשחיטת אותו וא"ב יפטר עליו בחוץ משום מחוסר זמן.

^[11] הרמב"ם בפיה"מ כתב שאין כוונת חכמים לחייב כרת ומלקות, אלא לומר שלאו זה הוא אזהרה לכרת ולפיכך אין לוקין עליו. ותמה הגרעק"א [בתוס' למשניות] שהרי כרת אין צריך אזהרה [כמבואר במכות יג, ב] והלאו נכתב כדי לחייבו מלקות אם התרו בו עליהן, וכשלוקה נפטר מכרת ואם לא התרו בו על מלקות חייב כרת. [וכן מבואר בפי"ח מסנהדרין ה"א עי"ש]. ולכן ביאר שאין הכוונה שצריך שיהא בו חיוב "כרת" בדוקא, שהרי המקדיש בשעת היתר הבמות ושחטו בשעת איסור הבמות עובר בלאו אף שאין בו כרת, אלא הכוונה ששוחט בחוץ מה שראוי לבא בפנים ושייך בו כרת. והרש"ש העיר שלכאורה חכמים היינו תנא קמא, שהרי שניהם פוטרים. וביאר שחכמים ורבי שמעון נחלקו בביאור ה"פטור" שאמר תנא קמא.

^[12] תוס' לעיל [יב, א ד"ה יום] הוכיחו מכאן שמחוסר זמן דינו שאם עלה ירד, שהרי רבי עקיבא מחייב על בעלי מומין בחוץ משום שאם עלו לא ירדו ואילו מחוסר זמן לא ירד, יתחייב עליו בחוץ. והחזו"א [יט, ז] ביאר, שיש חילוק בין בעל מום שקדם הקדשו למומו, וכיון שכבר היה ראוי לבא לא ירדו, אך מחוסר זמן בבעלים לא היו ראויין מעולם ולפיכך ירדו.

^[13] רש"י פירש שהקריבו בתוך ימי ספרן, [וכ"כ הרמב"ם פי"ח ממעה"ק ה"ט], והקשה המקדש דוד [כז, ה] מנלן שיהיו ראויין לאחר זמן [כדברי רבי שמעון] והרי יתכן שיסתרו ספירתן. והעלה מכך שכל הראוי לבא לאהל מועד אף בספק חייבין עליו בחוץ, והטעם לכך משום שכבר חל עליהם שם קרבן קודם זמנם, ולפיכך נחשב כראוי לבא פתח אהל מועד מפני הספק שלא יסתרו ספירתן. ולביאור זה נמצא כי אחר ששלמו ימי ספורו חייב על חטאתו בחוץ אפילו אם הקדימה לאשמו, ולכאורה תמוה שהיא מחוסר זמן [כמבואר בפ"ה ממחו"כ ה"ג] ומוכח שהקרבן עצמו אין בו מחוסר זמן לבו ביום לגבי חיוב הקרבתו בחוץ, ורק אם הקריבו בפנים קודם האשם פסול, כי אין זה פסול בקרבן אלא בסדר ההקרבה, [וכמבואר לעיל ה, א עיש"ה], וראה תוס' מנחות [ה, א סד"ה אלא]. אולם הרמב"ם בפיה"מ כתב שמצורע פטור בחוץ מפני שהוא מחוסר כפרה של אשם והוא עומד בהרחקה ואינו ראוי לקרבן עד הקרבת החטאת והאשם ואז הוכשר והוא ראוי להקרבת העולה וחייב עליה בחוץ כי אינו מחוסר זמן. והיינו שגם ביום הראוי להקרבה נחשבת עולתו מחוסר זמן בבעלים עד שיתכפר ואף שכבר תמו ימי ספורו. ובמקדש דוד [שם] העיר דהיינו דוקא קודם הקרבת אשמו, שהרי אמרו בפסחים [נט, ב] שאם הקדים עולתו לחטאתו, כשרה.

^[14] רש"י פירש שהעולות מתקבלות בפנים נדבה לשמן. ובתוי"ט ביאר שדקדק לפרש שחיובו מפני שמתקבלות לשמן, כי אילו די בכך שאינן נפסלות במחשבת שלא לשמן, הרי גם אשם אינו נפסל בכך, ובכל זאת פטור עליו בחוץ. [וכדלהלן קיד, ב] והוסיף, שכוונת רש"י לחייב על הקרבת עולה בנדבה אפילו קודם שהקריב אשמו וחטאתו. אכן הרמב"ם [פי"ח ממעה"ק ה"ט] כתב שחיובן על העולה הוא אפילו בתוך ימי ספירתן משום שהעולה דורון היא ויוצא בה בדיעבד ידי חובתו [וכן ביארו הלחם משנה פ"י מנזירות ה"ו]. וביאר הגרי"ז [לעיל ו, ב] שלא נקט כרש"י שמתקבלות בנדבה, כי דעתו שאי אפשר לשנות עולת חובה לנדבה. והיינו שעולת יולדת יש לה שם בפני עצמה, ואינה עולה סתם שהיולדת מחויבת בהבאת עולה, ולפיכך אינה באה בנדבה. וכן מבואר מדברי הרמב"ם [פ"ג ממעה"ק ה"ב, עי"ש]. אולם כבר תמהו על דבריו מכמה דוכתי, א. הרש"ש הביא מתוספתא [פ"א ה"ב] שעולת מצורע מחוסר זמן אינה עולה לו לשם חובה, ב. במקדש דוד [שם] הביא ממו"ק [טז, ב] שמצורע אינו ראוי להביא או לשלוח שום קרבן, [והביא מפ"ב מביא"מ הי"א שאפילו בדיעבד לא מרצה לו, וראה שם אבי עזרי], ודחק שרק שאר קרבנות אינו משלח, אך קרבנות של צרעתו יכול לשלח אם אינו מחוסר זמן. ובמנחת ברוך [סי' כג] כתב שאע"פ שהקרבן נפסל אם עולה אינו יורד, כי מצורע אינו ככל מחוסר זמן בבעלים שקרבנותיהם ירדו, כי מאחר שאינו יכול לשלח נחשב פסולו בקדש. ועי"ש שדחה חילוק זה והסיק שרק בימי חלוטו אינו משלח, אך בימי ספירתו משלח, והגרי"ז נתן טעם לזה, שמצורע אינו משלח מפני דין אבל שיש לו בימי חלוטו, ולא מפני טומאתו שבימי ספרו. [וראה זכר יצחק סי' מג]. אמנם בקרית ספר כתב "שהם מתקבלין בפנים נדבה לשמן דעולה דורון היא, ומשמע שגם דעת הרמב"ם כרש"י שאינה מתקבלת לשם עולת מצורע אלא רק כנדבה.

^[15] במקדש דוד [כז, ט] הקשה מכאן לריש לקיש שאמר [במנחות ט, א] שבלילה כשרה חוץ לעזרה, כיון דכהונה לא בעיא פנים לא בעיא, ואם כן אינה שייכת כלל לאיסורי העלאה בחוץ. וראה בשער המלך [פ"ג מיו"ט ה"ד] שנקט כי משנתנו כרבי שמעון [במנחות יח, ב] שגם בלילה טעונה כהונה, ולפיכך צריכה גם להעשות בפנים, אלא שאינה גמר עבודה ופטור עליה בחוץ, וראה זבחי אפרים כאן.

^[16] פירש"י שהמנחה טעונה הגשה בפנים בקרן דרומית מערבית, ואמר הגרי"ז שבהכרח מדובר באופן שהוציא את המזבח לחוץ, ואין זה שייך אלא במזבח הנחושת שהיה במשכן, שהרי במקדש היה בנוי מאבן ואיך יוציאו. וההכרח לכך, שהרי למאן דאמר שגם המעלה על הסלע חייב ודאי לא שייכת בו הגשה, וגם למאן דאמר שצריך לבנות מזבח בחוץ, אינו נחשב אלא במה, ולא שייכת בו הגשה כי לא התקדש בקדושת מזבח. וכן ביאר גם ב"מסדר את השלחן ומטיב את הנרות" שאינו יכול להתחייב עליהן בחוץ אלא אם כן הוציא את השלחן או את המנורה מפנים, כי על של חול אינו נחשב כמעשה העלאה בחוץ.

^[17] פירש"י מדשן את המנורה. ובכתבי הגרי"ז העיר שהרי בכך אינו עושה עבודה בעצם הקרבן, ומוכח שחיוב העלאה בחוץ אינו על עבודת הקרבן דוקא, אלא על כל מעשה עבודה, ופטורו רק משום שאינה גמר עבודה. ובדבר אברהם [ח"ג א, כה] ובחידושי הגרי"ז [הל' תמידין ומוספין] הקשו שהרי ביומא [כד, ב] דנה הגמרא אם זר חייב על עבודת סילוק בהיכל, ופרש"י דהיינו דישון המנורה שהיא עבודה תמה, ולכאורה סותר דבריו כאן. וביארו שדישון המנורה נחלק יש בו שני דינים, א. ניקוי המנורה מהשמן ופתילות והוא דין בעריכת הנרות, ועליו מדובר במשנתנו, שאינו גמר עבודה כי עדיין טעון נתינת שמן והדלקה. אך ביומא מדובר על הדין שיש בדשן עצמו, שצריך לדשנו ולהניחו אצל המזבח, ועד שמדשנין אותו מועלין בו, ובהכרח שהוא דין בפני עצמו ושייך בו גמר עבודה לגבי זרות [והנידון לפוטרו רק משום סילוק], אך באופן שנעשה רק דישון בדשן עצמו כגון שמדליק במנורה אחרת או שאין לו שמן להדליק נמצא שאינה עבודה שטעונה בגדי כהונה, כי אינה הטבת הנרות ועל עבודה כזו אין חייבין בחוץ. אף שהיא עבודה תמה. אך זר חייב עליה כי חיובו על כל דבר המסור לכהונה אף שאינו עבודה תמה, [ראה מקדש דוד טו, ב]. או מאידך, באופן שהדליקו במנורה לצורך חול שלא כדין, ונמצא שאין דין עבודה בדשן עצמו אלא רק מצד הטבת הנרות, והיא אינה עבודה תמה. [ואופנים אלו נצרכים לדעת הגרי"ז שחייבין בחוץ גם על עבודת סילוק]. אולם מדברי החזו"א [מנחות לו, י] עולה שהטעם שאינו חייב על עצם הדישון בחוץ, כי בחוץ החיוב על העלאה ולא על סילוק, ולפיכך אי אפשר לחייבו על עבודה בדשן אלא על הדישון שבעריכת הנרות והיא אינה עבודה תמה. ובפניני הגרי"ז כתב שבחוץ לא שייך חיוב על עבודה בדשן עצמו, כי עבודתו להניחו אצל המזבח שבפנים, ועבודה זו לא שייכת בחוץ, ולכן כל הנידון במשנתנו הוא רק על הדישון שבעריכת הנרות. וראה תוס' בסנהדרין [פב, ב ד"ה היוצק] שהמדליק את הנרות בחוץ פטור דלאו עבודה היא כמסקנת הגמרא ביומא [כד, א] והקשו למה לא שנינו שהנותן שמן ופתילה במנורה פטור משום שיש אחריה עבודת הדלקה. והיינו כי אף שהדלקה עצמה אינה עבודה, נחשבת כעבודה שאינה תמה כי יש אחריה מעשה, [וכן דעת המאירי ביומא שם], אך תוס' רא"ש ביומא כתב כי כיון שההדלקה אינה עבודה, גם נתינת פתילה ושמן לצורכה אינם עבודה ולדבריו מובן למה לא הוזכרו במשנה. [ובחק נתן בסוגיין כתב שעל הדלקה בחוץ חייב כי היא גמר עבודה, ונראה שנקט כי הדלקה בחוץ שהכשירה הרמב"ם היא רק חוץ להיכל ולא חוץ לעזרה וכמבואר באור שמח פט"ז מביא"מ ה"ב].

^[18] בתוי"ט העיר ש"קומץ" היה ראוי לשנותו קודם ל"מניף ומגיש" כסדר הבאת המנחה. ובתפארת ישראל כתב שהסדר במשנה מחולק לתוספת חידוש לפי מעלות העבודות, כי עד "מולח" הן עבודות שכשרות אפילו בזר [כמבואר בסוטה יד, ב], ומ"מניף" עד "מטיב הנרות" הן פסולות בזר אפילו דיעבד, ובכל זאת פטור עליהן בחוץ. ובשפת אמת כתב שמכאן מוכח כי הקומץ בחוץ פטור גם אם אחר כך הקטיר בחוץ, ולכן נקטו התנא בסוף. והטעם לכך, כי דינו כמקטיר קודם קמיצה שאינו ראוי לפנים, וקמיצת חוץ אינה כלום ויכול לחזור ולקמוץ [כמבואר ברמב"ם פי"א מפסוהמ"ק] וכבר הארכנו בנידון זה לעיל [קז, א על דברי רש"י עי"ש].

^[19] כל עבודות אלו התמעטו משום שאינם גמר עבודה כהעלאה, [ראה להלן קטו, ב] ולכאורה תמוה למה צריך מיעוט ליוצק ובולל וכו' שאינם עבודות הקרבן כלל [ראה בסמוך]. וביאר הגרי"ז ש"גמר עבודה" בחוץ אינו רק תנאי לחיוב אלא שבחוץ אינה נחשבת עבודה כלל אלא בגמר עבודה. וכבר הובא לעיל [קז, ב] שכן לשון התורת כהנים "יצאו אלו שאינן משום עבודה" אף שנכלל בכך מיעוט לקומץ ומקבל. וכן משמע לשון הרמב"ם בפיה"מ שאין חיוב זרות וטומאה אלא ב"עבודה גמורה" ודו"ק.

^[20] דין הגשה ובלילה בזר התבאר בכמה מקומות, שלכתחילה הן עבודות כהונה כי נעשות אחר קידוש כלי, ואם עשאן זר נמצא שנעשית הבלילה או ההגשה אך לא נעשית עבודת כהן, ויכול כהן לחזור ולעשותן, [ויש איסור בהגשת זר למזבח מצד האיסור לזר ליקרב למזבח וראה תוס' מגילה כ, ב קידושין לו, א מנחות ט, א]. אולם הרע"ב כאן נקט ש"נפסל אותו דבר שעבר בו [הזר] " וכן דקדק המנחת חנוך [קטז] מדברי הרמב"ם [פ"ט מביא"מ ה"ה] והקשה שסותר דבריו בכמה מקומות שהכשיר בדיעבד ואף לכתחילה. והגרעק"א [על הגליון] והחזו"א [מנחות כה, יז] נקטו שהדבר פשוט שזר אינו פוסל קרבן בעבודות אלו, ולא התכוון הרמב"ם אלא לקמיצה וזריקה. וראה אבן האזל [פי"ב ממעה"ק הכ"ג].

^[21] תוס' בסנהדרין [פג, א] הקשו תיפוק ליה שחייב כרת משום כניסתו בטומאה ושאינו רחוץ יו"ר שחייב גם על ביאה ריקנית [וראה בתחילת פרק שני אם חיובם על עצם העבודה או על כניסה לצורך עבודה, ודוק]. ובעולת שלמה כתב שנפקא מינה לשוגג באיסורי ביאה אלו והזיד באיסור עבודה, שאינו חייב משום שאינה עבודה תמה. או שנכנס דרך גגין, שאינו חייב אלא על כניסה דרך ביאה [כמבואר בשבועות יז, ב] ומדובר באופן שלא שהה. והביא משנה למלך [פ"ג מביא"מ הי"ט] שאינו רחוץ יו"ר אינו חייב על שהיה במקדש אלא על כניסה, ואם כן נפקא מינה כשנכנס מאתמול ושהה שרק על העבודה מתחייב. ובכתבי הגרי"ז מבואר שנפקא מינה לטומאה שאין נזיר מגלח עליה שחייבין עליה רק בעבודה ולא בביאת מקדש. [וראה שם שהוכיח שהכהן צריך להיות במקדש בשעת ההדלקה, ובהכרח הוא שוהה ולכן הקשו תוס' על טמא]. ונפקא מינה נוספת יש לאחר שלקה על ביאת מקדש ונפטר מכרת אם חייב על עבודות אלו מיתה. וכן בנכנס בטומאה בהיתר, כגון להקריב פסח הבא בטומאת ציבור שחיובו רק על העבודה.

^[22] המשך חכמה [ריש ויקרא] כתב שהקדמונים נחלקו בטעם הקרבנות, דעת הרמב"ם [מו"נ ח"ג לב] שטעם כולם להרחיק לב האדם מעבודה זרה, ואילו הרמב"ן [ויקרא א, ט] נקט שטעמם כדי לקרב כל כוחות העולמות. והכריע המשך חכמה שקרבנות במה הם להרחיק עבודה זרה מלבבות ישראל, ואילו קרבנות המקדש הם לקרב העולמות ולחבר דודים. ולפיכך אמרו בנדרים [כב, א] הנודר כאילו בנה במה, שבכך גודר עצמו מעבודה זרה, אך עוד אמרו [שם] שנחשב רשע וכמקריב שחוטי חוץ, כי הרי הוא יכול להקריב במקדש וכבר גדרתו התורה בכך מעבודה זרה. והסיק מכך כי בזמן שאין עבודה זרה הבמות אסורות, כי אין צורך בגדר מעבודה זרה, ואין חפץ לה' אלא בקרבנות מזבח לריח ניחוח, עי"ש עוד ובהערות להלן. וראה בסוף הכרך פירוט נרחב של כל דיני הבמות.

^[23] הקרן אורה [קטו, ב] הקשה הרי בבמה כולן כשרים לעבודה, וכיון שקודם המשכן היו הבמות מותרות מתי הוצרכו לעבודה בבכורות דוקא. וכתב שהכוונה לעבודה בבמת ציבור, וכן נקט החזו"א [מא יב] שבקרבן יחיד בהמה אין הבכורות עדיפים מכל זר וכהן. וראה בחידושי הגרי"ז [עה"ת פר' יתרו] שקרבנות ציבור היו קודם המשכן מעת מתן תורה שהתחדש דין קרבנות ישראל. אולם הרמב"ם בפיה"מ כתב ש"העבודה לעולם אינה אלא בבכורות מאדם הראשון עד משה רבינו" ומשמע דהיינו אפילו קודם שהתחדשו קרבנות ציבור, ולכאורה תמוה שהרי הבל הקריב בבמה אף שלא היה בכור. והגרא" סולוביצ'יק טען שהבל רק "הביא" מבכורות צאנו, אך לא הוא הקריבם אלא קין שהיה בכור. ודוחק. ובמנחת אברהם ביאר שכוונתו כדברי המשך חכמה [בראשית ח, כ הובא לעיל קח, ב] שנח בנה במקום המקדש "מזבח" דוקא, כי הוא מקום עבודה ויש בו דיני הקרבה, ולכן הוצרכו לבכורות, [ולכן אמרו בב"ר נח ל, ו שנפסל נח להקרבה מפני מומו אף שהן קרבנות בני נח, והקריב שם בנו תחתיו. וראה שם לז, ו ובפרקי דר"א פ"ח, ובבמדבר רבה ג, מה ששם נחשב בכור לענין הקרבה, ומבואר שם שלא היתה הבכורה עוברת בירושה אלא במינוי מדור לדור עי"ש"ה]. אמנם בבכורות [ד, ב] דנה הגמרא אם קדשו בכורות במדבר, והוכיחה ממשנתנו שהיתה העבודה בבכורות, ותמה הגרי"ז שהרי הרמב"ם כתב שהכוונה לבכורות מאדם הראשון ולא לבכורות שבמדבר. ובהכרח שכוונת הרמב"ם כדברי הירושלמי במגילה [פ"א, הי"א] שמן הדין התקדשו במדבר, אך כבר קודם לכן אף שלא התקדשו, היו נוהגין לעבוד בבכורות שהם חשובים כמו שעבדו בבגדי חמודות כפי שמצינו אצל עשו עי"ש, ואמנם כוונת המשנה דוקא לבכורות שבמדבר ולעבודות שאחר מתן תורה. ומקור הדברים בספורנו [במדבר ג, יג] עיש"ה.

^[24] בבמדבר רבה [שם] אמרו שכבר בחטא העגל ניטלה עבודה מבכורות ונמסרה לבני לוי שלא חטאו, וראה באור זרוע [הל' בכורות תקכ"ט] שאז נמסרה לבני לוי, וכשהוקם המשכן נתנה רק לכהנים. אמנם עדיין תמוה שגם בב"ר ויחי מצינו שניטלה הכהונה והבכורה מראובן וניתנו בכורה ליוסף וכהונה ללוי. ולפי המבואר בבמדבר רבה יתכן שנטלה ממנו רק הזכות למנות אחר תחתיו, אך הוא עצמו נשאר בכור. וצ"ע.

^[25] בקרן אורה [להלן קכ, א] נקט שאם יצא בשר קדשי קדשים מהמחיצות בזמן המשכן נפסל ביוצא, אך צידד דהיינו דוקא בקרבנות ציבור שקרבים דוקא בבמה גדולה, אולם קרבנות שיכול להקריבן בבמה קטנה, אף אם קרבו בגדולה אין נפסלין ביוצא. [ועי"ש בטהרת הקודש ועפ"ד אין מקור לדקדוק הקרא] וכן נקט הגרי"ז שרק בקרבנות שיש בהם היתר במה להקרבה חל בהם היתר אכילה בכל מקום אפילו הוקרבו בבמת ציבור, אבל קרבנות שקרבין רק בבמת ציבור אסור לאכלן בכל מקום. ובדבר אברהם [ח"ג א, כו] דקדק מפרש"י [שם] שיוצא כשר בבמה בבמה קטנה שכשרה בלא מחיצות, וכן הוא ברש"י לעיל [כח ב סד"ה ה"ג מסתברא] והוסיף [שם סי' ז, ב] שפסול זה חל בכל הקרבנות הקרבין בגדולה אף שכשרין להקרב גם בקטנה, ולא הוכשרו קדשי גדולה להקרב בקטנה אלא כשעדיין לא נשחטו בגדולה, אך כיון שנשחטו בגדולה חל בהם פסול יוצא. ובסוגיא להלן [קכ, א] נרחיב.

^[26] רש"י פירש "כמות שהן שרויין בדגליהם", ולעיל [נה, א ד"ה טהור] הוסיף דהיינו שכל דגל אוכל בתוך אסיפת דגלו, והוא מחנה ישראל של כל דגל בפני עצמו, וכבר העירו השפת אמת ורש"ש שם כי בפשטות כל הדגלים יחד נחשבים למחנה ישראל. והרמב"ן [דברים יב, ח] נקט שבמדבר יכולים לאכול בכל מקום שירצו ואפילו חוץ לכל מחנה ישראל [וכן משמע מדברי רש"י שבת פז, ב עי"ש]. וממשנתנו משמע לכאורה שנאכלין דוקא בתוך דגליהם, וכדלהלן [קטז, ב]. ורצ"ה ברלין העיר מדברי הרמב"ן בשמות כד, יא עה"פ ויחזו את האלוקים ויאכלו, שביאר שהיו נאכלין לפני המזבח תחת ההר כי השלמים צריכין מחיצה, ושלא כדבריו הנ"ל. ונטה ליישב שכוונתו כי כל המדבר מחיצתן. ולפי המבואר בהערה הקודמת, הרי שלמים שהקריבו היו שלמי חגיגה שהן קרבנות חובה ואין באין בבמת יחיד, ולכן היו צריכים לאכלן ליד ההר, ולכאורה מחיצתן היא בכל הרואה, וכדלהלן.

^[27] בתוספתא [פי"ג הי"ח] שנינו, איזו היא במה גדולה שהותרו בה במות, אהל מועד נטוי ואין הארון נתון שם, וכן הוא בירושלמי מגילה [פ"א הי"ב], "זה סימן כל זמן שהארון מבפנים הבמות אסורות, ותמוה שהרי תינח בימי נוב וגבעון היה הארון בקרית יערים, אך בגלגל היה הארון ולמה הותרו הבמות. וכתב המאירי במגילה [ט, ב] שהותרו משום שלא נקבע מקומו של ארון כי יצא למלחמות, אך ראה ירושלמי [שקלים פ"ו ה"א] שהיו שני ארונות, ולכ"ע לא יצא ארון המשכן למלחמה. ובמשך חכמה [דברים יב, ח] נקט שקודם מנוחה אף כשהיה ארון היתה נחשבת במה, ורק אחר מנוחה תלוי דינה בארון, וכשהיה ארון נאסרו הבמות. וראה בבד קודש [ח"ה עא] שו"ת נרחב לברר אם היות הארון במקומו גורם איסור במות, או שהוא רק "סימן" לתקופות האיסור, אך עצם זמני ההיתר והאיסור נלמדו מהפסוקים [בהוראת נביא], או שהארון במקומו אוסר רק בעת קביעותו, וכשנעקר המשכן ממקומו הבמות מותרות אף שהארון עמו, והרבה שם בראיות נכוחות.

^[28] פירש"י שבזמן הגלגל היו הולכים בכל הארץ לכבשה, וכיון שבטלו הדגלים בטלה קדושת מחנה ישראל, והרמב"ם בפיה"מ כתב שלא הוזכר בגלל שמותר לאכול בכל ערי ישראל כמו בסמוך כשבאו לנוב וגבעון משום שלא היו עדיין לישראל ערים ברשותן והיו עסוקין בכיבושן. והחזו"א [קמא מא, יז] תמה על רש"י, למה לא פירש כפירושו בנוב וגבעון שרק הקרבים בבמה קטנה נאכלים בכל מקום, אך הקרבים בבמה גדולה נאכלים רק באותה העיר [דהיינו נו"ג או בגלגל] כי רק אותה העיר נחשבת מחנה ישראל לאכילת קדשים קלים. ובהגהות הרד"ל ביאר כי בזמן הגלגל עוד לא נכבשה כל ארץ ישראל, והיה דינה שוה לחו"ל לענין אכילת קק"ל בכל מקום, ורק אחר כיבוש א"י כשבאו לנוב וגבעון היה לכל עריהם דין מחנה ישראל. [ונמצא שדברי רש"י והרמב"ם משלימים זה את זה]. וראה עוד בסמוך:

^[29] החזו"א [קמא מא, ה] כתב שבשילה התקדש המקום, ולכן לא הקימו בו את קרשי המשכן אלא בנו בית אבנים [ומדתו כמדת המשכן ולכן התאימו לו היריעות של משה], אך בשאר החניות לא התקדש המקום, ולכן בנוב וגבעון הקימו את קרשי המשכן. אולם ברש"י פסחים [לח, ב ד"ה זאת] מבואר שגם בנוב היה בית אבנים. וכן כתב הרמב"ם [פ"א מבית הבחירה ה"ב] שבנוב וגבעון "בנו מקדש", וכבר תמה השפת אמת שהרי בפיה"מ כאן כתב שהקימו שם את "אהל מועד" שהיה במדבר. וכלשון הכתוב [יהושע יח, א] "וישכנו שם את אהל מועד", וכן הוא בדברי הימים א יז ה. ובדוחק יש ליישב על פי התוספתא [סוטה יג א], שבעת בנין הבית הראשון נגנז אהל מועד, ועמו קרסיו קרשיו ואדניו, וביאר שם בחזון יחזקאל, ש"אהל מועד" הכוונה היא ליריעות ולא לקרשים, ואם כן יתכן לומר, שגם משכן נוב וגבעון היה כמשכן שילה, ונמצא שקירותיו היו אבנים ומכסהו היה אהל מהיריעות. וגם מש"כ החזו"א שבשילה לא העמידו את קרשי המשכן, צ"ע שהרי גרסי' בירושלמי מגילה [פ"א הי"ב] העמידו בו גם קרשים. וראה במשמר הלוי [קסא] שהוכיח כי נחלקו בכך הבבלי וירושלמי.

^[30] הגרי"ז [עה"ת פרשת ראה] כתב ש"כל הרואה" אינו נחשב מחנה ישראל לכל ענין, אלא הוא דין שהתחדש באכילת קק"ל שאע"פ שאינו מחנה ישראל הוא מקום אכילתן כי נחשב "לפני ה"', ולכן שנינו בתוספתא שגם בנוב וגבעון אכלו קק"ל בכל הרואה אף שלא היה שם מחנות, ומשום כך חילקה המשנה במגילה [ט, ב] בין שילה שקדשים קלים נאכלין בה בכל הרואה לירושלים שנאכלין לפנים מן החומה, כי "כל הרואה" בשילה אינו מדין מחנה ישראל. והעלה מכך שקק"ל בשילה אין נפסלין ביוצא כי לא נאמרה בהם מחיצה של "מקום טהור" [שהיוצא ממנה נפסל, כי המקום חלוק], אלא רק "לפני ה"' והוא דין במעשה האכילה, וחוץ למחיצתו אינו מקיים מצוות אכילה אך אין הקק"ל נפסלים. אך בקרן אורה [קטז, ב] ושפת אמת [קיז, א] נקטו ש"כל הרואה" נחשב כמחנה ישראל, ובקרן אורה [קיט א] הביא מהתוספתא [יג, ג] שגם בגלגל ונוב וגבעון אכלו קק"ל בכל הרואה. וכתב שבמשנתנו לא משמע כן, כי שנינו שנאכלין בכל ערי ישראל, וחילק בין הקרבין בבמה קטנה שנאכלין בכל עיר, לבין הקרבין רק בבמה גדולה שנאכלין דוקא בכל הרואה, עי"ש.

^[31] במקדש דוד [כ, ב] דן אם במת ציבור בנוב וגבעון היה לה דין משכן ומקדש לענין טומאת מקדש, ושמירת כהנים ולויים, ומורא מקדש. והוכיח ממה שהוצרכה הגמרא בסוטה [טז, א] לרבות קרקע של נו"ג שראוי לעפר סוטה, ומשמע שאינם כמשכן, עי"ש שתלוי בגירסאות רש"י ותוס'. ובדברי רש"י לעיל [סא, ב] מפורש שנוב וגבעון דינם כבמה ולא כמקדש, אך הרמב"ם כתב ש"בנו מקדש, " וראה להלן לגבי קיום עשה של והביאום לה'. והצל"ח בפסחים [לח, ב] כתב כי משבאו לנוב וגבעון לא הותר לאכול קק"ל אלא בערי ישראל [וראה לעיל לענין גלגל] וגם במקדש דוד [לח, ג] הוכיח שכל ערי ישראל נחשבים מחנה שכינה [וראה הערה הבאה]. אך בטורי אבן מגילה [י, א] ובמלאכת שלמה כאן נקטו שהותרו ההקרבה והאכילה בכל מקום, וראה בזבחי אפרים שתמה על דבריהם, וכבר הארכנו בהערות בזה לעיל [יד, א, קיא, א].

^[32] רש"י [ד"ה קדשים] כתב שהטעם שנאכלין בכל ערי ישראל הוא משום שיכול לעשות במה בכל מקום ולהקריב, וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ, והוסיף, שקדשי קדשים נאכלין רק לפנים מהקלעים כי נאמר בהם במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד. ולכאורה תמוה, למה נצרך טעם זה והרי כל ארץ ישראל התקדשה כמחנה ישראל וכדלעיל. ודוחק לומר שלא התקדשה אלא לענין הקרבה, אך לענין אכילה שטעונה "מקום טהור", לא התקדשו אלא בתי ערי חומה, שמהם משלחין מצורעין, ואין צריך לשלחם מכל הארץ ומדברי רש"י למדו האחרונים [חזו"א שם, אבני נזר יו"ד תלד] שרק באופן שהקריב בבמה קטנה יכול לאכול בכל מקום, אך אם הקריב בגדולה צריך לאכול בנוב וגבעון דוקא, ומשמע שחלוק מדין הקרב בבמה גדולה בגלגל שלא היה שם מחנה ישראל כלל. אולם בתוספתא [סוף ה"ג] שנינו שלדעת ת"ק קק"ל נאכלין בכל מקום מן הקלעים, ורבי יהודה ור"ש אומרים בכל הרואה, וביאר בחזון יחזקאל שנחלקו בקק"ל שקרבו לפנים מן הקלעים, אך הקרבים בקטנה נאכלין בכל מקום לכו"ע. [ועיין תוס' שבועות טו ב ורמב"ן עה"ת שמות כד יא שנקטו כר"י ור"ש בכל במה גדולה]. וגם המהרש"א בפסחים [לח, ב] נקט שפסח בזמן היתר הבמות נאכל בכל ערי ישראל אף שהוא קרב דוקא בבמה גדולה, וראה מקור ברוך [ח"ב יח].

^[33] הרמב"ם בפיה"מ כתב שנקראת ירושלים נחלה, שנאמר בה ונחלתו לא יעזוב, וזה אחר שבחר ה' בישראל לסגולתו ובירושלים למקום שכינתו, ומשעמ קצת כדעת רבינו חיים [הובא בתוס' לעיל סא, א ומגילה י, א ובהערות לעיל קז, ב] שגם אם לא קידשה לעתיד לבא אסור להקריב בבמה בזמן הזה כמשמעות משנתנו, והיינו משום שירושלים "נבחרה" ויצאת ארץ ישראל [לשון המכילתא בתחילת בא, והמקור לכך הוא מאיסור במה כמבואר שם] והבחירה לא פקעה, והיינו ונחלתו לא יעזוב שבחירתו קיימת לעולם]. וראה במשך חכמה [ריש ויקרא] שביאר לפי דרכו, שהרישא "משבאו לירושלים נאסרו הבמות" תלויה במחלוקת אם מקריבין כשאין בית דהיינו קודם שנבנה, אך הסיפא "שאין אחריה היתר" היא לכו"ע כיון שביטלו יצרא דעבודה זרה [כמבואר ביומא סט, ב] ושוב אין היתר בבמות שעניינם לרחק מעבודה זרה. [אך דעת רש"י קז, ב, ד"ה וקידשה, קיט, א ד"ה זו, ותוס' קז, ב ד"ה ר"ל, שמותר להקריב בבמה בזה"ז, למאן דאמר שקדושה ראשונה של ירושלים בטלה].

^[34] פירש"י שהיא במקום מחנה ישראל שבמדבר כדכתיב ואכלת שם לפני ה', וקצת תמוה למה הוצרך לפס' נוסף על מש"כ [בד"ה קדשים] שדרשו לעיל [נה, א] מ"מקום טהור" שהוא מחנה ישראל. ולכאורה מוכח כדברי הגרי"ז [הנ"ל] ש"מקום טהור" הוא מחיצה ליוצא ושייך רק בקדשים, ובמדבר היו רק קדישם, אך בירושלים צריך מחיצה גם למצוות אכילת מעשר שני ולכן הוצרך לפסוק "לפני ה"' שהיא מדיני מעשה האכילה. אמנם רש"י בפסחים [לח, ב ד"ה ותיפוק] נקט שמחיצת קק"ל נלמדת מ"לפני ה"' וכבר תמה הקרן אורה [לעיל נה, א] למה צריך את הפס' "מקום טהור", ובפשטות נראה שמ"לפני ה"' יתכן לרבות "כל הרואה" אף שאינו מחנה ישראל ו"מקום טהור" ממעטו. והקרן אורה [שסובר להלן קיח, א שכל הרואה הוא בכלל מחנה ישראל] כתב ש"לפני ה"' אין מקומו שוה בכל מקום ולכן נאמר "מקום טהור" דהיינו ירושלים.

^[35] רש"י פירש שהעשה הוא "והביאום לה"' ואם הקדישן בשעת איסור הבמות והעלן בשעת היתרן נמצא שביטל עשה בכך שהמתין עד שלא יוכל לקיימו, וביאר הרש"ש שבבמה גדולה אין העשה מתקיים, כי והביאום לה' הוא רק בהקרבה במקדש ובמה נחשבת הקרבת חוץ, [אך בתוספתא הי"ג ה"ב מבואר שצריך להעלותם בבמה גדולה, ורק אם העלן בקטנה עובר בעשה, והנידון הוא אם במת ציבור נחשבת כהקרבה במשכן וכדלעיל]. ומדוקדק כפירוש רש"י בלשון המשנה, שלא הזכיר התנא בבבא זו "והקריבן בחוץ", כי רק באופן זה אין החיוב על עבירת העשה אלא על ביטולו ועובר בו אפילו לא הקריבן עד שהותרו הבמות, אך בשאר האופנים עובר באיסור עשה, וכן משמע מדברי הרע"ב שביאר כהרמב"ם בפיה"מ שהעשה בהקריבן כשעת איסור הבמות הוא איסור עשה "שמה תביאו" ולא בבמה, ובכל זאת נקט כרש"י באופן שהקריבן בשעת היתר הבמות שהוא רק מבטל עשה. ובשפת אמת כתב שלדעת רש"י שביטל עשה בהמתנתו, נמצא שאחר היתר הבמות אפשר להקריבו גם בבמה קטנה, אך להרמב"ם עדין הוא בעשה של "שמא תביאו" ונקט שזה טעם התוספתא הנ"ל. וכבר הבאנו שדעת רש"י כי נוב וגבעון דינם כבמה ומסתבר שלא שייך בהם קיום הקרבה של משכן, ואילו הרמב"ם [פ"א מביה"ב ה"א] כתב שהיה להם דין "מקדש" ולכן אפשר לקיים העשה בשעת היתר הבמות.

^[36] רש"י פירש שפטור מעונש אך אסור לשנות משום "כאשר נדרת תשמור ועשית" ומשמע מדבריו שאין איסור להקריבן בבמה משום איסור חוץ אלא רק מצד נדר, ולכן אמרו לעיל [קו, א] שזבחים שהקדישן למשכן קודם הקמתו נחשבים "זבחים שהתרתי לך כבר", כי אין בהן איסור חוץ.