זבחים קיג ע"ב

הא איפני [הרי כבר פונו]! ומשיב ריש לקיש: ברייתא זו הרי עוסקת בירושלים, ויש לומר שנהי דאיפני [אם אמנם פונו עצמות מתי מבול ונבוכדנצר] מירושלים, מכולה [מכל] ארץ ישראל לא איפני [פונו], ולכן מחוץ לירושלים רק מקום בדוק כשר לשחיטת הפרה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] להיפך את מהלך הדברים הללו, שמברייתא זו איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן הסבור שהמבול לא הגיע לארץ ישראל: הרי כך אמר ר' יהושע: "איה מתי מבול? איה מתי נבוכדנאצר?"ולכאורה מאי לאו מדהני הוו [האם אין להבין מכאן כי מכיון שאלה, מתי נבוכדנצר, היו] בארץ, הני נמי הוו [אלה, מתי מבול, גם כן היו בארץ]? ודחה ר' יוחנן את הראייה הזו: מידי איריא [כלום הדברים שייכים]? הא כדאיתיה והא כדאיתיה [זה כמו שישנו וזה כמו שישנו], מתי נבוכדנצר אמנם היו בארץ ישראל, ואולם מתי מבול לא היו בה, משום שהמבול לא היה בה.

ועוד איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן: נאמר במבול "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו" (בראשית ז, ב). ומעתה, בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי, שאני אומר] שירד מבול לארץ ישראל, משום הכי [כך] מתו כל בעלי החיים שעל פני האדמה ("בחרבה"), ואף אלו שבארץ ישראל, אלא לדידך [לשיטתך] שלא ירד בארץ ישראל מבול, אמאי [מדוע] מתו בעלי החיים שבארץ ישראל? והשיב ר' יוחנן: משום הבלא [חום] שהתלווה למי המבול, ואותו חום היה אף בארץ ישראל.

ומעירים: והוא כדברי רב חסדא, שאמר רב חסדא: ברותחין בחום שיש במעשי עריות קלקלו בני דור המבול, וברותחין נידונו שמי המבול רותחים היו. דכתיב הכא [שכן נאמר כאן בתום המבול]: "ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים" (בראשית ח, א), וכתיב התם [ונאמר שם במגילת אסתר לאחר תליית המן]: "וחמת המלך שככה" (אסתר ז, י), הרי ששכיכה באה לאחר חום, ואף במבול היה חום ששכך.

איכא דאמרי [יש שאומרים] את מהלך הדברים הזה באופן הפוך, שמפסוק אחר איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש, וכך הקשה: נאמר "מכל אשר בחרבה מתו" (בראשית ז, כב). בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי, שאני אומר] שלא ירד מבול לארץ ישראל — משום הכי הוי [כך היה] מקום של חרבה אף בזמן המבול (ומתו בעלי החיים שבו מחמת החום). אלא לדידך [לשיטתך], שירד מבול בארץ ישראל, מאי [מה פירוש] "חרבה" האמור בתיאור המבול? והרי לא היה אז כל מקום יבש בעולם! והשיב ריש לקיש: הכוונה לחרבה (ליבשה) שהיתה מעיקרא [מתחילה, לפני בוא המבול] שמתו כל בעלי החיים שהיו בה.

ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לה] הכתוב בתוך תיאור המבול "חרבה"? להשמיענו כדברי רב חסדא, שכך אמר רב חסדא: בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים, שנאמר: "מכל אשר בחרבה מתו", כלומר, אלו שהיו מתחילה ביבשה, ולא דגים שבים.

וממשיכים לדון במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש אם ירד המבול בארץ ישראל, ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר, ר' יוחנן] שלא ירד מבול לארץ ישראל, היינו דקם רימא התם [זהו ההסבר לכך שעמד הראם שם בארץ ישראל] בזמן המבול, וכך נשאר בחיים. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר, ריש לקיש] שירד מבול אף בארץ ישראל, רימא היכא קם [הראם היכן עמד], שהרי ברור שהראם במידותיו הגדולות (כמבואר להלן) לא יכול היה להיכנס לתיבת נח! ומביאים בתשובה לכך מה שאמר ר' ינאי: הוא אכן נכנס לתיבה, ואולם לא היה זה ראם גדול במלוא קומתו, אלא גוריות (גורים) של ראמים הכניסו בתיבה, וכך נשתמרו הראמים לאחר המבול.

ומקשים על כך: והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי אורזילא דרימא בת יומא [אני ראיתי גור ראם בן יומו] והוי [והיה גודלו] כהר תבור שבארץ ישראל. והר תבור כמה הויא [הוא גודלו]? ארבעין פרסי [ארבעים פרסה], משכא דצואריה תלתא פרסי [אורך צווארו של אותו גור ראמים היה שלוש פרסות], מרבעתא דרישא פרסא ופלגא [מקום מרבץ ראשו, צווארו, היה גודלו פרסה וחצי], רמא כבא וסכר ירדנא [הטיל אותו גור ראמים גלל, וסתם את הירדן מרוב גודלו]. ואם כן אף את גור הראם אי אפשר היה להכניס לתיבה בשל גודלו!

ומשיבים: אמר ר' יוחנן: רק את ראשו של גור הראם הכניסו לתיבה, בעוד שכל גופו היה מחוצה לה. ומקשים על כך: והאמר מר [והרי אמר החכם, רבה בר בר חנה]: מרבעתא דרישא פרסא ופלגא [מקום מרבץ ראשו, צוארו, היה בגודל פרסה וחצי], ואם כן אף את ראשו בלבד אי אפשר היה להכניס לתיבה! אלא צריך לתקן ולומר שרק את ראש (קצה) חוטמו של גור הראם הכניסו לתיבה, כדי שיוכל לנשום.

ותמהים: ומדוע נזקק ר' יוחנן להסבר זה? והא [והרי] אמר ר' יוחנן שלא ירד מבול לארץ ישראל, ולשיטתו היה הראם עצמו בזמן המבול עומד בארץ ישראל! ומשיבים: אכן ר' יוחנן לא נזקק לכך, ורק לדברי ריש לקיש קאמר [הוא אומר], שכך יש להסביר לשיטת ריש לקיש. ושואלים לגופו של הסבר זה: כיצד ניתן היה להשאיר את הראם כשקצה חוטמו בתוך התיבה?

והא קסגיא [והרי היתה מהלכת] התיבה על פני המים! אמר ריש לקיש: קרניו של הראם קשרו בתיבה וכך הוא נסחף עימה. ומקשים עוד על הסבר זה: והאמר [והרי אמר] רב חסדא: אנשי דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נידונו, ואם כן כיצד שרד הראם במים הרותחים?

ומשיבים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאי אפשר היה לשרוד במים הרותחים של המבול, התיבה עצמה היכי סגיא [כיצד היתה מהלכת]? והרי היתה מצופה בזפת שנמסה במים רותחים! ועוד, עוג מלך הבשן, שלפי המסורת היה מאנשי דור המבול, ושרד בחיים, היכא קאי [איך עמד, שרד] בתוך המים הרותחים? אלא בודאי יש לומר שנס נעשה להם, שנצטננו המים שהיו בצידי התיבה, וכך שרדה התיבה, וגם גור הראם ועוג מלך הבשן.

וחוזרים לעיקר הדברים ושואלים: ולשיטת ר' שמעון בן לקיש, שירד מבול בארץ ישראל, ולכן יש לחשוש בה לטומאה של אנשי המבול, נהי נמי [אם גם כן] שירד מבול לארץ ישראל, והא [והרי] גם לשיטתו לא פש [נשאר] דבר מן המתים שם! שכך אמר ריש לקיש: למה נקרא שמה של בבל "מצולה"? שכל מתי מבול שבכל העולם נצתללו (צללו) שם. ור' יוחנן אמר: למה נקרא שמה של בבל "שנער"? שכל מתי מבול ננערו שם. הרי שריש לקיש עצמו אמר שכל המתים במבול, ואף אלו שבארץ ישראל, שקעו בבבל! ומשיבים: מכל מקום, אי אפשר שלא אידבקו [נדבקו] מקצת ממתי המבול שבארץ ישראל בטיט שהיה אז, ונשארו בה.

כיון שהוזכרו הסברים בענין שמותיה של בבל, מוסיפים עוד, אמר ר' אבהו: למה נקרא שמה "שנער"? שמנערת עשיריה, שאינם עומדים בעשירותם. ושואלים על כך: והא קחזינן דהוו [והרי אנו רואים שיש שם עשירים] העומדים בעשירותם! ומשיבים: תלתא דרי לא משכי [שלושה דורות אינם נמשכים] בעושרם.

ועוד בענין בבל, שהגיעו לשם כל מתי המבול, אמר ר' אמי: כל האוכל מעפרה של בבל, כאילו אוכל בשר אבותיו, שיש שם הרבה מעפר המתים. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כל האוכל מעפרה של בבל, כאילו אוכל בשר אבותיו. ויש אומרים: כאילו אוכל שקצים ורמשים, שהרי אף הם מתו במבול, ונבלעו באדמת בבל.

א שנינו במשנתנו שאם הקריב בחוץ שעיר המשתלח של יום הכיפורים, הריהו פטור מהקרבת חוץ, משום שנאמר בענין זה: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" (ויקרא יז, ד), ושעיר המשתלח אינו ראוי ומיועד לבוא אל פתח אהל מועד.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא על המשך הכתוב: "להקריב קרבן לה' " שדרשו חכמים, כי המלה "קרבן" באה למעט שוחט חולין בפנים, שאינו חייב על כך. ועל כך שואלים: או שמא מן המלה "קרבן" שומע אני שדין שחיטת חוץ אמור אפילו בקדשי בדק הבית שהוקדשו לצורך המקדש, ולא לשם הקרבה על המזבח, שהרי גם הם נקראו "קרבן", שכך נאמר בשלל מלחמת מדין: "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו" (במדבר לא, נ) והם בודאי אינם קדשי מזבח!

תלמוד לומר: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" (ויקרא יז, ד) ללמדנו שדין זה נוהג דווקא במי שראוי לבא בפתח אהל מועד, שעומד להקרבה. יצאו מכלל דין זה קדשי בדק הבית שאינן ראוין להקרבה.

וממשיכים לדון, אוציא מכלל דין שחיטת חוץ את אלו את קדשי בדק הבית, שאינן ראוין לבוא בפתח אהל מועד, ולא אוציא את שעיר המשתלח, שהרי הוא ראוי לבא אל פתח אהל מועד! תלמוד לומר: "להקריב קרבן לה' " להוציא שעיר המשתלח, שאין חייבים על שחיטתו בחוץ מפני שאינו מיוחד להקרבה לה', שהרי משלחים אותו לעזאזל. הרי שלפי ברייתא זו שעיר המשתלח ראוי לבוא אל פתח אהל מועד!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן ששנינו בברייתא שהוא ראוי לבוא אל פתח אהל מועד, הרי זה קודם הגרלה, שהרי מכניסים את שני שעירי יום הכיפורים לעזרה, והכהן עושה הגרלה איזה קרב לה' ואיזה לעזאזל. ואילו כאן במשנתנו, ששנינו שאין הוא ראוי לבוא אל פתח אהל מועד, הרי זה לאחר הגרלה, שמעתה שוב אינו ראוי למקדש. ושואלים על כך: אחר הגרלה נמי [גם כן] עדיין ראוי לפנים הוא, שהרי האיכא [ישנה] מצות וידוי, שהכהן הגדול מתוודה עליו בעזרה!

אלא אמר רב מני, לא קשיא [אין זו הסתירה שבין המשנה לברייתא קשה], שכך יש להסביר: כאן בברייתא ששנינו בה ששעיר המשתלח ראוי לפתח אהל מועד, הרי זה קודם וידוי שעדיין הוא ראוי להיות בפנים, כאן במשנתנו ששנינו בה שאין הוא ראוי לפתח אהל מועד, הרי זה לאחר וידוי, שמעתה שוב אין הוא ראוי להיות בפנים.

ב שנינו במשנתנו שהמקריב בחוץ בעל חיים הרובע והנרבע או שאר קדשים פסולים, כגון המוקצה והנעבד ועוד, הריהו פטור על כך, משום שנאמר בדין שחיטת חוץ: "...לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' " (ויקרא יז, ד) — שכל שאינו ראוי להקרבה במשכן ה' (משום פסולו), אין חייבים על הקרבתו בחוץ.

ושואלים: ולמה הוצרכנו ללימוד מכתוב זה? והא נמי [וזה גם כן], בדומה לפרה אדומה ושעיר המשתלח שנשנה דינם בראשית משנתנו, תיפוק ליה [תצא לו] הלכה זו מהאמור בתחילת אותו פסוק "ואל פתח אהל מועד לא הביאו", שכל שאינו מיועד לבוא לפתח אהל מועד אין חייבים על הקרבתו בחוץ. אלו גם כן אינם ראויים לבוא פתח אהל מועד!

as they were already removed. One can respond: This baraita deals exclusively with Jerusalem. Granted that the bones of those who perished in the flood and at the hands of Nebuchadnezzar were removed from Jerusalem, but they were not removed from all of Eretz Yisrael. Therefore, outside Jerusalem, the red heifer may be slaughtered only in a place that has been inspected.

There are those who say the discussion should be inverted, and Reish Lakish raised an objection to Rabbi Yoḥanan, who holds that the flood did not affect Eretz Yisrael, from that baraita, as Rabbi Yehoshua said: Where are the dead of the flood, and where are all of the dead killed by Nebuchadnezzar? Reish Lakish said: What, is it not possible to infer from this question that since those slaughtered by Nebuchadnezzar were in Eretz Yisrael, those who perished in the flood were also there? Rabbi Yoḥanan responds: Are the cases comparable? This is as it is and that is as it is, i.e., the dead of Nebuchadnezzar were indeed in Eretz Yisrael, but the dead of the flood were not, as there was no flood there.

Reish Lakish raised an objection to Rabbi Yoḥanan: With regard to the flood, it is stated: “All in whose nostrils was the breath of the spirit of life, whatsoever was on the dry land, died” (Genesis 7:22). Granted, according to my opinion, that I say the flood descended upon Eretz Yisrael, due to that reason all living creatures on Earth died, even those in Eretz Yisrael. But according to your opinion that the flood did not descend on Eretz Yisrael, why did they die there? Rabbi Yoḥanan responds: They died due to the heat that accompanied the floodwaters, and that spread to Eretz Yisrael as well. Those corpses were then buried in known locations.

The Gemara notes that this is in accordance with the statement of Rav Ḥisda, as Rav Ḥisda says: The generation of the flood sinned with boiling heat, i.e., forbidden sexual intercourse, and they were punished with the boiling heat of the flood waters. As it is written here, with regard to the flood: “And God remembered Noah and every living creature and all the cattle that were with him in the ark; and God made a wind to pass over the earth and the waters calmed [vayashoku hamayim]” (Genesis 8:1); and it is written there, with regard to the execution of Haman: “So they hanged Haman on the gallows that he had prepared for Mordecai. Then the king’s boiling anger was assuaged [shakhakha]” (Esther 7:10). This latter verse indicates that a matter is assuaged from heat; similarly, the flood waters were hot.

There are those who say that this discussion should be inverted, and in fact Rabbi Yoḥanan raised an objection to Reish Lakish from that verse: It is stated that “whatsoever was on the dry land, died” (Genesis 7:22). Granted, according to my opinion, that I say that the flood did not descend upon Eretz Yisrael, due to that reason, there was an area of dry land even during the flood, and all living creatures there died from the heat. But according to your opinion that the flood did descend upon Eretz Yisrael, what is the meaning of “dry land”? There was no dry land anywhere. Reish Lakish responds: The verse is referring to land that had been dry initially, before the flood.

And why does the Torah call it “dry land” during the flood? There was no dry land during the flood. It is in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, as Rav Ḥisda says: During the generation of the flood no decree was decreed upon the fish in the sea, as it is stated: “Whatsoever was on the dry land, died” (Genesis 7:22), i.e., only those creatures that had been on dry land, but not the fish in the sea.

The Gemara asks: Granted, according to the one who says the flood did not descend upon Eretz Yisrael, i.e., Rabbi Yoḥanan, this is the explanation of the fact that the reima remained there, in Eretz Yisrael, and survived the flood. But according to the one who says the flood descended upon Eretz Yisrael, i.e., Reish Lakish, how did the reima remain? Given its large size, it clearly could not have fit into Noah’s ark. Rabbi Yannai says: They brought reima cubs into the ark, and they survived the flood.

The Gemara asks: But doesn’t Rabba bar bar Ḥana say: I have seen a day-old offspring of the reima, and it was as large as Mount Tabor. And how large is Mount Tabor? It is forty parasangs. And the length of the cub’s neck was three parasangs, and the place where its head rests, i.e., its neck, was a parasang and a half. It cast feces, and thereby dammed up the Jordan river. Even the cub would have been too large for the ark.

Rabbi Yoḥanan says: They brought only the head of the cub into the ark, while its body remained outside. The Gemara asks: But doesn’t the Master, i.e., Rabba bar bar Ḥana, say that the size of the place where its head rests was a parasang and a half? Consequently, even its head alone would not fit into the ark. Rather, they brought the head, i.e., edge, of its nose into the ark, so that it might breathe.

The Gemara wonders why Rabbi Yoḥanan was compelled to give this answer: But doesn’t Rabbi Yoḥanan say that the flood did not descend upon Eretz Yisrael? According to his opinion, perhaps the reima survived by remaining there during the flood. The Gemara answers that Rabbi Yoḥanan said his answer in accordance with the statement of Reish Lakish.

The Gemara challenges: But the ark was moving upon the water. How it was possible to keep the nose of the reima in the ark? Reish Lakish says: They tied its horns to the ark, so that the reima would move with it. The Gemara asks: But doesn’t Rav Ḥisda say that the people of the generation of the flood sinned with boiling heat and were punished with boiling heat? How could the reima have survived the boiling water?

The Gemara replies: And according to your reasoning, that it was impossible to survive the boiling water, how did the ark itself move? It was covered with pitch, which melts in boiling water. Moreover, how did Og, king of the Bashan (see Numbers 21:33–35), who according to tradition was of the generation of the flood, stand, i.e., survive the boiling water? Rather, it must be that a miracle was performed for them, namely that the water on the sides of the ark cooled, allowing the ark, the reima, and Og to survive.

The Gemara challenges: But even according to the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish, that the flood descended upon Eretz Yisrael and the corpses of those who perished in the flood might impart impurity there, though the flood did indeed descend upon Eretz Yisrael, no trace of the dead remains there. As Reish Lakish says: Why is Babylonia called Metzula (see Isaiah 44:27)? It is because all the dead of the flood, throughout the world, sank [nitztalelu] there. And Rabbi Yoḥanan says: Why is Babylonia called Shinar? It is because all the dead of the flood were deposited [ninaru] there. Evidently, even Reish Lakish says that all who died in the flood, including those from Eretz Yisrael, sank in Babylonia. The Gemara responds: It is impossible that the corpses of some of those in Eretz Yisrael who perished in the flood were not stuck in the mud and remained there.

Having mentioned some explanations for the names of Babylonia, the Gemara adds: Rabbi Abbahu says: Why is it called Shinar? Because it shakes [shemena’eret] its wealthy people, i.e., they do not remain wealthy. The Gemara asks: But we see that there are wealthy people in Babylonia who remain wealthy. The Gemara responds: Their wealth does not extend for three generations.

With regard to the statement that the corpses of those who perished in the flood came to Babylonia, Rabbi Ami says: Concerning anyone who eats the dust of Babylonia, it is as if he eats the flesh of his ancestors, since there is a great deal of dust from the dead there. This is also taught in a baraita: Concerning anyone who eats the dust of Babylonia, it is as if he eats the flesh of his ancestors. And some say: It is as if he eats repugnant creatures and crawling things, which also died in the flood and were absorbed by the ground of Babylonia.

§ The mishna teaches that if one sacrificed the scapegoat of Yom Kippur outside the Temple he is exempt from the prohibition against sacrificing outside, since the Torah states: “And to the entrance of the Tent of Meeting he did not bring it” (Leviticus 17:3–4), and the scapegoat is not fit to be brought to the entrance of the Tent of Meeting.

And the Gemara raises a contradiction from a baraita: The verse states: “To present it as an offering to the Lord” (Leviticus 17:4), and it is derived from the word “offering” that one who slaughters non-sacred animals inside the Temple is not liable. The baraita asks: Or perhaps from the word “offering” I would derive that the prohibition against slaughtering outside the Temple applies even to items consecrated for Temple maintenance, as they too are called offerings, as it is stated with regard to the spoils of the war against Midian: “And we have brought the Lord’s offering, what every man has gotten, of jewels of gold, armlets, and bracelets, signet rings, earrings, and girdles, to make atonement for our souls before the Lord” (Numbers 31:50). These were certainly not items consecrated for the altar.

Therefore, the verse states: “And to the entrance of the Tent of Meeting he did not bring it” (Leviticus 17:4), which teaches that this halakha applies only to that which is fit to come to the entrance of the Tent of Meeting, i.e., is fit to be sacrificed. Excluded are items consecrated for Temple maintenance, which are not fit for sacrifice.

The baraita continues: Perhaps I shall exclude these, i.e., items consecrated for Temple maintenance, which are not fit to be sacrificed upon the altar, from the prohibition against slaughtering outside the Temple, but I shall not exclude the scapegoat, which is fit to come to the entrance of the Tent of Meeting. Therefore, the verse states: “To present it as an offering to the Lord,” which serves to exclude from this prohibition the scapegoat, which is not designated as a sacrifice to the Lord, but is rather sent to Azazel. According to the baraita, the scapegoat is fit to be brought to the entrance of the Tent of Meeting.

The Gemara answers: This is not difficult. Here, the baraita that states that the scapegoat is fit to be brought to the entrance of the Tent of Meeting is referring to before the lottery, wherein the two goats of the Day of Atonement are brought into the Temple courtyard, and the High Priest draws lots to determine which is to be sacrificed to the Lord, and which is for Azazel. There, the mishna that states that the scapegoat is not fit to be brought to the entrance of the Tent of Meeting is referring to after the lottery, at which point it is no longer fit for the Temple. The Gemara challenges: After the lottery it is also fit to be brought inside, as there is still an obligation for the High Priest to recite confession upon it in the Temple courtyard.

Rather, Rav Mani said: This is not difficult, as here, the baraita that states that the scapegoat may be brought to the entrance of the Tent of Meeting is referring to before the confession, when it is still fit to enter the Temple. There, the mishna that states that it is not fit to be brought to the entrance of the Tent of Meeting is referring to after the confession, at which point it is no longer fit to be brought inside.

§ The mishna teaches that with regard to an animal that actively copulated with a person, or an animal that was the object of bestiality, or another disqualified offering such as an animal that was designated for idol worship, or one that was worshipped: If one sacrificed it outside the Temple courtyard, he is exempt. This is because with regard to the prohibition against slaughtering outside, the Torah states: “He did not bring it, to present it as an offering to the Lord before the Tabernacle of the Lord” (Leviticus 17:4), which teaches that there is no liability for slaughtering outside the Temple courtyard an animal that is not fit to be sacrificed.

The Gemara asks: And with regard to this too, derive from the first part of that verse: “To the entrance of the Tent of Meeting,” that, as in the case of the red heifer and the scapegoat, if an animal is not fit to be brought to the entrance of the Tent of Meeting, one is not liable for slaughtering it outside.