זבחים קיד ע"א

בשלמא [נניח] רובע ונרבע משכחת ליה [מוצא אתה אותו], שאין לפטור על שחיטתו בחוץ משום שאינו ראוי להבאה לפתח אוהל מועד, וכיצד? בזמן דאקדשינהו מעיקרא [שהקדיש אותו מתחילה] והיה איפוא ראוי להבאה למקדש, ושוב אין לפטור על שחיטתו בחוץ מטעם זה, והדר [וחזר, ושב] אחרי כן ורבעו.

אלא לגבי מוקצה ונעבד לא ניתן להסביר באופן זה, משום שאם כבר הוקדשו לא היו נפסלים, שכן כלל הוא שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו! ומשיבים: יש אופן בו אדם יכול לאסור דבר שכבר הוקדש, והרי זה בקדשים קלים שהקדיש בהמה לשלמים, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יוסי הגלילי, שאמר: קדשים קלים ממון בעלים הוא.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדין הגוזל חפץ של חבירו ונשבע לשקר, שמביא אשם גזילות: "ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו" (ויקרא ה, כא) — לרבות זה הנשבע על קדשים קלים של חבירו, לפי שהן בעיקרם ממונו של הבעלים, אלו דברי ר' יוסי הגלילי.

ומסכמים: הלכך כל אלו המנויים במשנה, ראויים היו לבוא אל פתח אוהל מועד, אלא שנפסלו אחר כך להקרבה. רובע ונרבע — דבר ערוה הוא זה, שפוסל את הקרבנות, והם נאסרים גם לאחר שהוקדשו. מוקצה ונעבד כעבודה זרה נאסרו בכך אף לאחר שהוקדשו — בזמן שהיו אלה קדשים קלים שהם ממון בעלים.

ואילו פסול אתנן ומחיר כלאים ויוצא דופן, שאינם יכולים לחול על בהמות שכבר היו ראויות להקרבה — כל אלה נשנו דווקא בולדות (עוברים) של בהמות קדשים, שהקנה אותם כאתנן או מחיר כשהם במעי אמם. ואלו היו ראויים להקרבה כחלק מגוף הקדשים, ורק לאחר שנולדו נפסלו כשלעצמם מהקרבה. ואף שיש לשאול: כיצד יכול ליתנם כאתנן ומחיר במעי אמם, והרי קדשים הם, ואין הם שלו לאוסרם!

על כך יש להשיב: קסבר [סבור הוא התנא במשנתנו] שולדי קדשים רק בהוייתן בשעה שהם נולדים הרי הן קדושים, אבל במעי אמם עדיין חולין הם, וחל עליהם פסול אתנן או מחיר.

א שנינו במשנתנו שנחלקו חכמים ור' שמעון בקדשים שהם בעלי מומין עוברים (שאינם קבועים), שלדעת ר' שמעון עוברים על לא תעשה על הקרבתם בחוץ, מאחר ויהיו ראויים להקרבה לאחר זמן. וכן נחלקו בשני מקרים דומים — על הקרבתם בחוץ של תורים שלא הגיע זמנם, וכן בדינו של השוחט ביום אחד אותו ואת בנו, כאשר את השני שוחט בחוץ, למרות שהוא ראוי לשחיטה רק למחרת.

ומסבירים: וצריכי [וצריכים] לשנות את מחלוקתם זו בכל האופנים הללו, משום דאי תנא [שאם היה שונה] רק את מחלוקתם בדין בעלי מומין עוברים, הייתי אומר שדווקא שם אומרים חכמים שפטור על הקרבתם בחוץ, משום דמאיסי [שהם מאוסים] לקרבן בפנים, אבל תורין שעדיין לא הגיע זמנם, דלא מאיסי [שאינם מאוסים], שהרי משיגיע זמנם יהיו ראויים להקרבה — אימא [הייתי אומר] שלא כך הוא הדין, אלא דמודו [שמודים] בזה חכמים ליה [לו] לר' שמעון שעובר על כך בלא תעשה.

ואי תנא [ואם היה שונה] את מחלוקת חכמים ור' שמעון במשנתנו רק בדינם של תורין שלא הגיע זמנם, הייתי אומר כי דווקא לגביהם אמר ר' שמעון שעובר על הקרבתם בחוץ בלא תעשה, משום שהם לא היו בגדר של חזי ואידחו [ראויים להקרבה ונדחו], אלא רק טרם הגיע זמנם להקרבה. אבל בעלי מומין עוברים, דאיחזו ואידחו [שהיו כבר בגדר ראויים להקרבה ונדחו], אימא [הייתי אומר] שמודה להו [להם] ר' שמעון לרבנן [לחכמים], שאינו עובר בלא תעשה על הקרבתם בחוץ, שהרי נדחו מהקרבה במקדש.

ואי תנא [ואם היה שונה] רק את הני תרתי [שני אלה, בעלי מומים עוברים ותורים שלא הגיע זמנם], הייתי אומר בשיטת חכמים שאינו עובר על הקרבתם בחוץ משום שפסול הקרבתם הוא פסולא דגופייהו [פסול גופם, עצמם], אבל פסול הקרבה של אותו ואת בנו, דפסולא מעלמא קאתי לה [שפסול מבחוץ שבא לו], שהרי הוא כשלעצמו כשר להקרבה, ואין הוא נאסר להקרבה באותו יום אלא רק משום שבנו (או אביו) נשחט באותו היום, אימא מודו ליה רבנן [אמור שמודים לו חכמים] לר' שמעון שבדבר זה אכן עובר הוא על הקרבתו בחוץ בלא תעשה, על כן צריכא [צריך] שתיאמר המחלוקת אף באופן זה.

ב שנינו במשנתנו: שהיה ר' שמעון אומר: כל שהוא ראוי לבוא לאחר זמן, והקריבו — הרי זה בלא תעשה. ולא פירש ר' שמעון בדבריו איזה לא תעשה הוא זה. ונפנים לברר את דבריו, מאי טעמא [מה בדיוק הוא הטעם, המקור בתורה] לאותו לאו שציין ר' שמעון?

אמר ר' אילעא אמר ריש לקיש: שכן אמר קרא [המקרא]: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו. כי לא באתם עד עתה על המנוחה ואל הנחלה" (דברים יב, ח — ט). שכך אמר להו [להם] משה לישראל: כי עייליתו [כאשר אתם נכנסים] לארץ ישראל, ישרות, כלומר, קרבנות שבאים מתוך מה שישר בעיני אדם, מנדבת לבו, שהם נדרים ונדבות — אותם תקריבו, אבל חובות לא תקריבו ואפילו במשכן שבגלגל, עד שתגיעו אל "המנוחה" — זו שילה, ותקריבום.

והרי איפוא שקרבן חובה בתקופת גלגל לגבי (ביחס) לתקופת המשכן בשילה, מחוסר זמן הוא, וקאמר להו [ואומר להם] משה: לא תעשון אותם באותה תקופה. הרי שהמקריב מחוסר זמן עובר בלא תעשה זה של "לא תעשון".

אמר ר' ירמיה לר' זירא: לפי זה נמצא שיש כאן איסור "לא תעשה" כללי להקריב מחוסר זמן אפילו במשכן, כפי שהיה בגלגל, אי הכי [אם כך], כל המקריב מחוסר זמן, ואפילו בפנים,

Granted, with regard to an animal that actively copulated with a person or an animal that was the object of bestiality, you find circumstances in which the exemption for one who slaughters it outside the Temple courtyard cannot be based on the fact that it is not fit to be brought to the entrance of the Tent of Meeting, e.g., a case where one initially consecrated it, at which point it was fit to be brought to the Temple courtyard, and then engaged in bestiality with it. Since it was initially fit to be brought to the Temple courtyard, another verse is needed to exclude it.

But with regard to an animal that was set aside for idol worship or one that was worshipped, this explanation is not tenable, since an animal that was already consecrated would not become disqualified because a person does not render forbidden an item that is not his. The Gemara responds that it is possible to disqualify a consecrated item in the case of offerings of lesser sanctity, such as a peace offering, and in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says: An offering of lesser sanctity is the property of the owner.

This is as it is taught in a baraita that the verse states with regard to the obligation to bring a guilt offering for robbery for taking a false oath concerning unlawful possession of the property of another: “If anyone sin, and commit a trespass against the Lord, and deal falsely with his neighbor in a matter of deposit, or of pledge, or of robbery, or have oppressed his neighbor” (Leviticus 5:21). The term “against the Lord” serves to include one who takes an oath with regard to another’s offerings of lesser sanctity, since they are the property of their owner. This is the statement of Rabbi Yosei HaGelili.

The Gemara summarizes: Therefore, all of the cases listed in the mishna are cases in which the animal was initially fit to be brought to the entrance of the Tent of Meeting but was subsequently disqualified as an offering. An animal that actively copulated with a person and an animal that was the object of bestiality are disqualified after having been consecrated, due to a matter of forbidden sexual intercourse. An animal that was set aside for idol worship or one that was worshipped as an object of idol worship becomes forbidden after it was consecrated in the case of an offering of lesser sanctity, which according to Rabbi Yosei HaGelili is the property of its owner.

In the case of an animal that was given as payment to a prostitute or as the price of a dog, or an animal born of a mixture of diverse kinds, or an animal born by caesarean section, none of which could have occured at a time that the animal was fit to be sacrificed, the mishna is referring to the offspring of sacrificial animals that were given as payment to a prostitute or as the price of a dog while in utero. These animals were fit to be brought as a sacrifice while they were still part of a consecrated animal, and only following birth are they considered to be unfit for sacrifice.

Although these offspring are still part of a consecrated animal while in utero, and as such one might say that the status of payment to a prostitute or the price of a dog should not take effect with rgeard to them, the tanna of the mishna holds that with regard to the offspring of sacrificial animals, they are sanctified only as they are from the time of birth, but not in utero. Therefore, they can be disqualified by serving as payment to a prostitute or as the price of a dog.

§ The mishna cites a disagreement between the Rabbis and Rabbi Shimon with regard to temporarily blemished animals: Rabbi Shimon holds that one who sacrifices them outside the Temple courtyard violates a prohibition, as they will be fit for sacrifice after the passage of time, whereas the Rabbis hold that one is exempt. The mishna cites two similar disagreements: With regard to doves whose time of fitness has not yet arrived that are slaughtered outside the Temple courtyard, and with regard to one who slaughters an animal itself and its offspring on one day, where the latter, which is not fit for being sacrificed until the next day, is slaughtered outside the Temple courtyard.

The Gemara comments: And all of these cases are necessary. As, if the mishna had taught the disagreement only in the case of temporarily blemished animals, one would think that the Rabbis deem exempt one who sacrifices outside the Temple courtyard only in that case, because they are repulsive; but with regard to doves whose time of fitness has not yet arrived, which are not repulsive and which will be fit when their time arrives, I will say that this is not the halakha, and that the Rabbis concede to Rabbi Shimon that one does violate a prohibition.

And if the mishna had taught the disagreement only in the case of doves whose time of fitness has not yet arrived, one could say that it is only in this case that Rabbi Shimon holds that one who sacrifices them outside violates a prohibition, because they are not defined as: Fit for sacrifice and rejected; their time of fitness simply has not arrived. But with regard to temporarily blemished animals, which were fit for sacrifice and then disqualified, I will say that this is not the halakha, as Rabbi Shimon concedes to the Rabbis that one who sacrifices them outside the Temple courtyard does not violate a prohibition, since they are not fit to be sacrificed as offerings.

And if the mishna had taught only these two cases, i.e., temporarily blemished animals and doves whose time of fitness has not yet arrived, I would say that the Rabbis hold that one who slaughters them outside the Temple courtyard is not liable because their disqualification is inherent. But in the case of the animal itself and its offspring, where the disqualification comes to the offspring from an external factor, i.e., that its parent was slaughtered that day, I will say that the Rabbis concede to Rabbi Shimon that one who slaughters an animal and its offspring outside the Temple courtyard does violate the prohibition. Therefore, it is necessary for the mishna to teach the disagreement in each case.

§ The mishna teaches that Rabbi Shimon says: In the case of any sacrificial animal that is fit to be sacrificed after the passage of time, if one sacrificed it outside the courtyard, he is in violation of a prohibition but there is no liability for karet. Rabbi Shimon did not specify what prohibition is violated. The Gemara therefore asks: What is the reasoning of Rabbi Shimon?

Rabbi Ile’a says that Reish Lakish says that the verse states: “You shall not do all that we do here this day, every man whatsoever is right in his own eyes. For you have not as yet come to the rest and to the inheritance, which the Lord your God gives you” (Deuteronomy 12:8–9). Moses said the following to the Jewish people: When you enter Eretz Yisrael, upright offerings, i.e., offerings that one believes are proper to bring due to one’s own generosity, such as vow offerings and gift offerings, you may sacrifice, but obligatory offerings you may not sacrifice, even in the Tabernacle in Gilgal, until you arrive at “the rest,” i.e., Shiloh, at which point you may sacrifice them.

And since obligatory offerings during the period of Gilgal, in relation to the period of Shiloh, are considered offerings whose time has not yet arrived, and Moses said to the Jewish people concerning them: “You shall not do,” during that period, it follows that one who sacrifices an offering whose time has not yet arrived is in violation of the prohibition: “You shall not do.”

Rabbi Yirmeya said to Rabbi Zeira: Therefore, it is prohibited to sacrifice offerings whose time has not yet arrived, even if they are sacrificed in the Tabernacle as was the case in Gilgal. If so, anyone who sacrifices an offering whose time has not yet arrived, even if he sacrifices it inside the Temple courtyard,