זבחים קטז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קטז - א

זכרים ונקבות תמימין ובעלי מומין מנין שקרבין בבמה?

דאמר מר: ^[116] תמות וזכרות נאמר רק בקרבן בהמה, שיהיה הקרבן תם וזכר, ואין תמות וזכרות בעופות, אלא גם בעלי מומין ונקבות כשרים בהם.

ואיתקש בפסוק זה בהמה לעוף, לומר לך, שבבמה גם בהמות בעלי מומין ונקבות כשרים להקרבה.

ודוקא תמימין ובעלי מומין קרבין בבמה, לאפוקי מחוסר אבר, דלא קרב. ^[117]

דאמר רבי אלעזר: מנין למחוסר אבר שנאסר להקריב בבמה לבני נח? ^[118]

תלמוד לומר בציווי הקב"ה לנח להביא אל התיבה, "ומכל החי מכל בשר תביא אל התבה". ^[119] אמר הקב"ה לנח: הבא בהמה שחיין ראשי אברין שלה! ומכאן שלבני נח אסור מחוסר אבר בהקרבה, ומשום כך ציוה לו שלא להביאם כשהם מחוסרי אבר כדי שיוכל להקריב מהם בצאתו מן התבה.

והוינן בה: ודלמא ההיא הפסוק ההוא בא למעוטי טריפה דוקא, שלא יביאנה לתיבה ולא בא למעט מחוסר אבר?

ומתרצינן: אין צורך למעט טריפה, כי ההוא, מ"לחיות זרע" נפקא. דהיינו, דוקא בעל חי שיכול להוליד, וטריפה אינה יולדת.

והוינן בה: הניחא למאן דאמר טריפה אינה יולדת. אלא למאן דאמר טריפה יולדת, מאי איכא למימר? הרי לא נתמעט טריפה מ"לחיות זרע", ואם כן המיעוט נצרך לטריפה ואיך נדע למעט מחוסר אבר.

ומתרצינן: האמר קרא "תביא אל התיבה להחיות אתך", ומשמע בדומין לך תביא, שלא יהיו טריפה כמו שאתה אינך טריפה, ונותר הפסוק מכל החי למעט מחוסר אבר ^[120].

ועדיין יש לדון: ודלמא נח גופיה טריפה הוה? ואם כן, הוא יכול להביא טריפה אל התבה ^[121].

ומתרצינן: "תמים" כתיב ביה בנח, משמע שלא היה טריפה.

ומקשינן: ודלמא "תמים" אין משמעו שלם בגופו, אלא שהיה תמים בדרכיו עניו וסבלן?

ומתרצינן: "צדיק" כתיב ביה בנח, דמשמע מזה שהיה תמים בדרכיו, ו"תמים" על כרחך בא לומר שלא היה טריפה.

ואכתי תקשי: ודלמא הכי קאמר: "תמים" בדרכיו, "צדיק" במעשיו? ועדיין אפשר לומר שנח היה טריפה, ועדיין נצרך הפסוק "מכל החי" למעט טריפה, ומנא לן למעט מחוסר אבר?

ומתרצינן: המקור שלא הביא טריפה נלמד מ"אתך" - בדומין לך.

ואין להקשות שמא נח גופיה טריפה הוה? כי אי סלקא דעתך דנח גופיה טריפה הוה, מי קאמר ליה רחמנא לנח דכוותך עייל, דהיינו, טריפה תביא לתיבה, ואילו בעלי חיים שלמים לא תעייל? אלא בהכרח שנח לא היה טריפה, והוזהר שלא להביא אלא בדומין לו דהיינו, בהמה שאינה טריפה ^[122].

והוינן בה: ומאחר דנפקא לן למעט טריפה מ"אתך", "לחיות זרע", למה לי?

ומתרצינן: מהו דתימא, אילו לא נאמר "לחיות זרע" הייתי אומר, ש"אתך" לא בא לומר שיהיו דומין לך, אלא "אתך" היינו שהודיעו הקב"ה שביאת הבהמות לתיבה היא לכבודו של נח להיות לו לצוותא בעלמא, ומה שלא יביא טריפה הוא משום שלא תחיה עמו בצוותא שנה שלמה. אבל יוכל להביא אפילו זקן אפילו סריס, קמשמע לן שהחיות באו לתיבה בכדי "לחיות זרע" ולא לצוותא. ובהכרח שהכתוב "אתך" נאמר ללמד שיהיו בדומין לך למעט טריפה.

אמר מר: הכל כשרים להקרב, טהורין אבל לא טמאין [שהרי נח הקריב רק מן הטהורין] ^[123].

והוינן בה: ומי הוו טמאין וטהורין בההיא שעתא בזמן נח, קודם מתן תורה? ואיך נאמר לו לקחת דוקא מן "הבהמה הטהורה".

ומתרצינן: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: טהורים שלקח נח, הם מאותן שלא נעבדה בהן עבירה שלא רבעו ולא נרבעו עם מין אחר ^[124].

ומקשינן: מנא הוו ידעי באיזה מהן נעבדה עבירה?

ומתרצינן: כדרב חסדא דאמר רב חסדא: העבירן נח לפני התיבה. כל שהתיבה קולטתן, בידוע שהוא טהור. אין התיבה קולטתן, בידוע שהן טמאין ^[125].

רבי אבהו אמר: אמר קרא "והבאים זכר ונקבה". "הבאים" משמע שכל הבאין, מאליהן באו, ומתוך זה ידע נח שאלו שבאו שבעה הן הטהורין, ואלו שבאו שנים הן הטמאין.

אמר מר: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות וכו' והכל קרבו עולות.

והוינן בה: וכי עולות, אין, ואילו שלמים לא הקריבו בבמות?

והא כתיב בקרבנות שהקריבו בהר סיני קודם מתן תורה "ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים". וזה היה קודם הקמת המשכן. ומוכח שכן קרבו אז שלמים!?

ומתרצינן: אלא, אימא בברייתא: "לכל קרבו עולות", בין לבני נח ובין לישראל קרבו להם עולות קודם שהוקם המשכן, ומיהו בשלמים חלוקין הן, לבני נח, עולות, אין, שלמים לא. אבל לישראל קרבו גם שלמים משעת מתן תורה, ולכן נאמר בהם "ויזבחו זבחים שלמים", כיון שכבר נבחרו ישראל בשעת מתן תורה ^[126]. וכמאן דאמר לא קרבו שלמים לבני נח.

דאתמר: רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא פליגי: חד אמר: קרבו שלמים לבני נח, וחד אמר: לא קרבו שלמים לבני נח ^[127].

והוינן בה: מאי טעמא דמאן דאמר קרבו שלמים לבני נח?

דכתיב "והבל הביא גם הוא ^[128] מבכורות צאנו ומחלביהן". איזהו דבר שחלבו קרב לגבי מזבח, ואין כולו קרב לגבי מזבח? הוי אומר זה שלמים. ומוכח שהקריב הבל שלמים, ומכאן המקור שקרבו שלמים לבני נח.

מאי טעמא דמאן דאמר לא קרבו שלמים לבני נח?

דכתיב "עורי צפון ובואי תימן", ביאורו: התנערי [מלשון "וינער ה' את מצרים"] אומה שמעשיה בצפון, דהיינו, בני נח, שאין מקריבין אלא עולות הטעונות שחיטת צפון, ותבוא אל מלך המשיח אומה שמעשיה בצפון ובדרום, דהיינו ישראל, שמקריבין עולות ושלמים שאינם טעונים צפון.

ומקשינן: ומר, מאן דאמר "לא קרבו שלמים לבני נח", לדבריו נמי יקשה, הכתיב אצל הבל "ומחלביהן", דמשמע שהקריב שלמים, כדלעיל?

ומתרצינן: לדעתו, ביאור "מחלביהן" הוא משמני [מהמובחרים] דידהו. אבל לעולם היו עולות.

ומקשינן: ומר, מאן דאמר קרבו שלמים לבני נח, לדבריו נמי יקשה, הכתיב "עורי צפון", ודרשינן על עולות דוקא, כדלעיל?

ומתרצינן: ההוא, בקיבוץ גלויות הוא דכתיב. וכך פירושו: עורי רוח צפונית, ובואי רוח דרומית לקבץ גלויות המפוזרות בכם.

ומקשינן למאן דאמר לא קרבו שלמים לבני נח: ^[129]

והא כתיב "ויאמר משה: גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, ועשינו לה' אלהינו". וזבחים משמע שלמים, וקודם מתן תורה כולם בדין בני נח הם, הרי שהקריבו בני נח שלמים? ^[130]

ומתרצינן: "זבחים" אלו אינן שלמים, אלא לשון שחיטה הוא, וכך אמר משה לפרעה שיתן להם בהמות שישחטו לאכילה, ועולות יתן להקרבה.

ועוד מקשינן לאותו מאן דאמר: והא כתיב "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים", והוה אמינא שיתרו היה קודם מתן תורה ובכל זאת הקריב זבחים דהיינו, שלמים ^[131].

ומתרצינן: יתרו לאחר מתן תורה היה, והתגייר, והביא שלמים בתורת ישראל ^[132].

ומקשינן: הניחא למאן דאמר יתרו לאחר מתן תורה היה. אלא למאן דאמר יתרו קודם מתן תורה היה, מאי איכא למימר? איך הקריב שלמים, והרי בני נח לא הקריבו שלמים.

דאיתמר: בני רבי חייא ורבי יהושע בן לוי נחלקו: חד אמר, יתרו קודם מתן תורה הוה. וחד אמר, יתרו אחר מתן תורה הוה.

ומתרצינן: למאן דאמר יתרו קודם מתן תורה היה, על כרחך קסבר שלמים הקריבו בני נח, שהרי לדבריו יתרו היה בן נח והקריב שלמים.

כתנאי, נחלקו תנאים אם יתרו היה קודם מתן תורה או לאחר מתן תורה.

דתניא: "וישמע יתרו כהן מדין", מה שמועה שמע ובא, ונתגייר? רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע ובא, שהרי כתוב בצדו קודם פרשת "וישמע יתרו" "ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב". ונמצא לדבריו שיתרו היה קודם מתן תורה.

רבי אליעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא. הרי שהיה אחר מתן תורה.

שכשניתנה תורה לישראל היה קולו של הקב"ה הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן, ואמרו שירה. שנאמר "ובהיכלו של כל מלך כולו אומר כבוד". ומדובר בעת מתן תורה, שהרי בתחילת הענין נאמר "קול ה' יחולל אילות".

נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע, ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו? שמא מבול בא לעולם? ומשום כך נשמע קול זה, שנאמר "ה' למבול ישב".

אמר להם בלעם: "וישב ה' מלך לעולם", לא יהיה מבול, אלא ה' יהיה מלך לעולם על בריותיו, שהרי כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר "כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי" ^[133].

אמרו לו: שמא מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש ^[134] מביא? שנאמר "כי באש ה' נשפט".

אמר להן: כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול כל עיקר, שנאמר "ולא יהיה עוד מבול לשחת כל בשר".

אמרו לו: ואלא מה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו להקב"ה בבית גנזיו, והיא התורה שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד ^[135] דורות קודם שנברא העולם, וביקש עתה ליתנה לבניו, שנאמר "ה' עוז לעמו יתן", שהתורה הוא מעוזן של ישראל, ומכאן קול ההמון ששמעתם ^[136].

מיד פתחו כולם ואמרו "ה' יברך את עמו בש לום".

רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא [ואם כן יתרו קודם מתן תורה היה], שנאמר "ויהי כשמוע כל מלכי האמורי ... את אשר הוביש ה' את מי הירדן" [וכל שכן ששמעו קריעת ים סוף].

ואף רחב הזונה אמרה לשלוחי יהושע, "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף" ^[137].

והוינן בה: מאי שנא התם במלכי האמורי, דכתיב "ולא היה בם עוד רוח", ומאי שנא הכא ברחב הזונה דכתיב "ולא קמה עוד רוח באיש"?

הערות

^[116] רש"י לא גרס קטע זה, שהרי גם אחר שהוקם המשכן אין תמות וזכרות בעופות, ואין מכאן ראיה שקרבין בבמה. אך כבר ביארו בחק נתן ופנים מאירות כי לגירסתנו שנוסף גם "ואיתקש בהמה לעוף" ההוכחה היא על נקבות, שקרבה לעולת בהמה קודם מתן תורה כעוף. [וראה עבודה זרה כד, ב שנקבות קרבין בבמה גם אחר שהוקם המשכן]. ולפי ביאור זה נמצא שאין צורך להקש "תמימין לבעלי מומין", כי בעלי מומין למדים ממה שנאסר דוקא מחוסר אבר, ובהכרח הוא תחילת נידון אחר, וכמבואר בפנים.

^[117] במדרש [ב"ר לח, ב] מבואר כי גם יתור אבר פוסל את הקרבן של בני נח. וראה תוס' בעבודה זרה [ה, ב] שנקטו כי בבמה נאסר רק מחוסר אבר, אך בבית המקדש אסור אפילו בע"מ בדוקין שבעין. וטעם החילוק יתכן כדברי המשך חכמה [ריש ויקרא] שבבמה מקריבים להרחיק מעבודה זרה ולכן רק מחוסר אבר שאין ראוי לעבודה זרה פסול בה, אך במקדש שקרב לריח ניחוח מום פוסל.

^[118] רש"י כאן כתב שאסור להקריבו לגבוה, וכן דקדקו תוס' בעבודה זרה [ה, ב] מלשון "אסור", ולכן הקשו למה לא נמנה איסור זה במצוות בני נח. ותירצו שאינו איסור אלא בקום ועשה, שאומרים לו לך והבא מן השלם, [וראה בחסדי דוד לתוספתא כאן שביאר שבכל אזהרת בן נח כלולים גם מצוות עשה, ובכלל איסור ברכת ה' להביא שלם]. ותמה המשנה למלך [פ"י ממלכים ה"ז] שהרי יש בו גם שב ואל תעשה שלא יביא מחוסר אבר, וראה בתוס' רבינו אלחנן שאיסורם הוא לסמוך על הבאת מחוסר אבר לקיים נדרם אלא חייבין להביא אחר, אך על עצם הבאת מחוסר אבר בלי נדר אין איסור, וגם כשנדרו בין האיסור בעצם ההבאה אלא שלא קיים נדר. ודימה מביא מחוסר אבר למביא חיה שאמרו לעיל [לד, א] שאין איסור אלא שלא יוצא בה ידי חובתו, ולרש"י הוא רשות בישראל כי הוא קרבן בבני נח. ובשטמ"ק שם נקט שאינה קרבן כלל, וראה אור שמח ואבי עזרי פ"ה מאיסו"מ. ועוד תמהו המשנה למלך [שם] והגרעק"א [בגהש"ס שם] וכי מחויב הוא להביא אחר, והרי בן נח אינו מצווה לקיים נדרו. ובאבני מילואים [א,] תירץ שאף שאינו חייב לקיים נדרו מדין נדר, כשנודר להקדש יש בכך קנין משום אמירתו לגבוה, וחל עליו שעבודא דאורייתא. [ועדיין יקשה על נדבה, ואמנם לשון תוס' "אם נדר להביא מחוסר אבר" אך מאידך תמוה, שהרי באופן זה אפילו ישראל אינו חייב [ראה תמורה כח, ב]. וראה בתוס' ר' אלחנן שכתב "אם נדר להביא קרבן והביא בעל מום"]. ולדברי הגרי"ז לעיל [ד, ב] שבנדר חל חיוב להביא קרבן יתכן שגם גוי שנדר חל עליו חיוב זה חוץ מנדר, וכן משמע מדברי תוס' מנחות [עג, ב ד"ה איש], וראה שפת אמת שם, ועי' בקהילות יעקב עבודה זרה [ב, ב].

^[119] תוס' בעבודה זרה [שם] הקשו הרי פסוק זה נאמר בטמאים שגם לבני נח אינם ראויים להקרבה, ואיך מוכיחים ממנו לדיני קרבן, ותירצו שבהכרח בא ללמד על קרבנות, כי טמאים באו לתיבה רק לצורך קיום העולם, ומחוסר אבר ראוי לכך, ולא התמעטו אלא לקרבן. ובתוספות עה"ת [בראשית ו, יט] כתבו שהפסוק נחלק, "מכל החי" מדובר בקרבן ומלמד על מחוסר אבר, ואילו "שנים מכל" מדובר בטמאים. וריטב"א [בעבודה זרה שם] כתב שלא חילקה התורה בזה.

^[120] תוס' [כאן ובעבודה זרה] הקשו למה לא נלמד מכאן למעט מחוסר אבר, וביארו שלא נאמר בדומין לך אלא לצורך קיום העולם, ורק טריפה אינה ראויה לכך. אך הריטב"א [שם] כתב שאכן למאן דאמר טריפה אינה יולדת נלמד מחוסר אבר מ"אתך", ולא נצרך המיעוט מ"כל החי" אלא למאן דאמר שטריפה יולדת.

^[121] תוס' הקשו איך סלקא דעתך להקשות כך והרי נח חי אחר המבול שלש מאות שנה. ותירצו שסוגיין כמאן דאמר טריפה חיה והוה אמינא שלא היה בבריאות כראוי לו. ומכל "החי" משמע בריא. ועוד שאדם אית ליה מזלא ואפילו טריפה יכול לחיות, ובעבודה זרה תירצו שבאותה שעה לא ידע אם אינו טריפה. וקושית הגמרא איך יכל לדחות טריפה והרי שמא הן דומין לו. וריטב"א שם תירץ שמא אח"כ חי בנס. והפלתי [נז, ח] הקשה שמא נח היה טריפה, ואדרבא נאמר לו כוותך עייל כיון שהוצרך להביא מאלו שלא נזקקו לאחרים, ולא יכל לדעת זאת אלא בטריפה שאינה מתאוה. ובחתם סופר [עבודה זרה שם, ועה"ת] תירץ שרק טריפה ממעי אמה אינה מתאוה, אך טריפה שנטרפה אחר כך מתאוה, ונמצא שאילו נאמר לו טריפה כמותך הרי הוא עצמו טריפה ממעי אמו, ואם כן אין זו מעלה שלא השחית דרכו כי לא התאוה.

^[122] הרש"ש בעבודה זרה דן, אם למסקנת הגמרא התמעטה טריפה לפסול קרבן בבני נח, או רק שאינה ראויה לקיום העולם. ותלה נידון זה במחלוקת, שלמאן דאמר טריפה יולדת, ולמד רק מ"אתך", לא נדע אלא שאינה ראויה לבא לתיבה. אך למאן דאמר שאינה יולדת, נותר המיעוט מ"לחיות זרע" למעטה וללמד גם שאינה ראויה לקרבן [ויישב בזה מה שהקשו תוס' שם כיון שממעט מ"לחיות זרע" למה לי "אתך"]. ואמנם הנידון הוא בביאור קושית הגמרא לעיל "ודילמא למעוטי טריפה" אם הכוונה משום שטריפה גרועה ממחוסר אבר ובודאי היא פסולה, ולכן מסקינן שיש מקור אחר לאוסרה, אך אם כוונת הגמרא להקשות שאין זה איסור אלא שלא יביאנה לתיבה מפני קיום העולם, נמצא שרק מחוסר אבר התמעט משום שאין בו חסרון לקיום העולם ובהכרח נאמר לאיסור הקרבה. ובתוס' רבינו אלחנן [שם] מבואר שטריפה אינה אסורה להקרבה לבני נח, אלא לקיום העולם, ובתוס' שם לא משמע כן שהזכירו רק בהמה סריס וזקן ולא טריפה. אך מאידך כתבו שלא הוזהר נח אלא על טריפה שבגלוי וניכר ומשמע שאינו מדין "טריפה" שאינה חיה אלא כמום גדול, וראה פנים מאירות כאן, וביד אברהם [יו"ד סד, א] שנקטו להתירה בבני נח. אך בתורת חיים [ע"ז ו א] כתב שאסורה.

^[123] רש"י לעיל [לד, א ד"ה ההוא] כתב שבהמה טמאה אינה קרבה משום שאינה מ"משקה ישראל", ותמה הגרי"ז שהרי כאן משמע שגם בלאו הכי אין דין הקרבה על טמאים, שהרי טעם זה לא שייך בבני נח.

^[124] בשטמ"ק גרס "מאותן שעתידין להטהר" ועל כך מקשינן מנין ידעו אילו בהמות עתידין להטהר. ובתירוץ צריך להוסיף שהתיבה קולטתן שבעה והם טהורין לישראל. וכך פירש"י על התורה [בראשית ז, ב] העתידה להיות טהורה לישראל למדנו שלמד נח תורה, וביאר הרא"ם שהוכחתו ממה שידע מי עתידה להטהר, ותמה על כך מסוגיין דמקשינן כן ומסקינן שהתיבה קולטתן. ומהרש"א ביאר שהוכחת רש"י אינה מידיעתו מי טהורה, אלא מידיעתו שהכוונה היא שתהיה טהורה לישראל, שהרי אצל נח לא היה חילוק בין טהורה לטמאה גם אחר שקלטתן התיבה. ובעלי תוס' עה"ת גרסו כגירסא שלפנינו, וביארו שהתיבה קולטת רק אלו שדבקו במינם, ולכן אף שלמד נח תורה היה צריך לבירור הקליטה בתיבה. ובגליון קהילות יעקב הקשה אם לא היה צריך ליקח טהורין לאכילה ולקרבן אלא טהורין מרביעה, למה לקח רק שתים מהטמאים, והרי יכול ליקח מאותו מין שבע שלא נעבדה בהן עבירה.

^[125] השפת אמת בר"ה [י, א בהגה] דן אם גם נרבע פסול להקרבה בבן נח. [וראה בע"ז כד, א שחוששין לרביעה בקרבנות שקבלו מעכו"ם אך לא בקרבנות בני נח ולא בקרבנות שקודם מתן תורה] ותלה דין זה בשתי הגירסאות והביאורים בסוגיין, אם הוצרך נח לקחת דוקא מאלו שלא נעבדה בהן עבירה, או מהטהורין לאכילת וקרבן ישראל, ותמה אם אכן הוא פסול לבני נח למה צריך למעטו בישראל, מהכתוב "מן הבהמה" והרי אין לך דבר שמותר לישראל ואסור לבני נח. [וכמו שהקשו תוס' בע"ז [שם] לגבי מחוסר אבר בעוף שהתמעט לעיל [סח, ב] מקרא]. אמנם מסתבר כי טעם החילוק בין בהמה טמאה ומחוסר אבר שפסולה בב"נ לנרבע [ומוקצה ואתנן] שהותרו, הוא משום שאין בב"נ דיני הכשר ופסול בקרבן, אלא רק שצריך להביא אותו המין של ישראל, ולכן צריך למעט את אלו שנעשית בהן עבירה שפסולן רק מדיני הקרבן.

^[126] לגירסתנו סלקא דעתא שבין ישראל ובין בני נח הקריבו עולות ושלמים, ומוכח מברייתא שרק ישראל הקריבו עולות ושלמים, ואילו בני נח הקריבו רק עולות. והרש"ש תמה שאם כן לא תורצה קושיית הגמרא מהפס' ויזבחו שלמים כשהיו עדין בנ"י. וגירסת השטמ"ק [אותו ח] "לכל קרבו עולות, ולבני נח עולות אין שלמים לא". והיא גירסת רש"י [בד"ה לכל], ונקט שתירוץ הגמרא הוא, שבזמן "ויזבחו שלמים" כבר נבחרו ישראל וקבלו עליהן מתן תורה יכלו להקריב שלמים, מה שאין כן בני נח שאין מקריבים שלמים. וראה בסידור הגר"א בפירוש אבני אליהו על ברכת התורה שהיו ג' שלבים במתן תורה, וישראל נבחרו כבר ביום הקודם למתן תורה. וכך נקטנו בפנים. ורבינו חננאל פירש "לכל קרבו עולות" עולות ושלמים הקריבו, וזה וזה כעולות שאינן נאכלין, והחילוק ביניהם שהעולה נשרפת הבשר עם האימורים, ואילו בשלמים נשרף הבשר לבד והאימורין לבד, והיינו שב"נ הקריבו גם שלמים אלא שנקראו עולות כי אין נאכלין. וגם "ויזבחו שלמים" היה רק בזביחתן בנפרד, אך לא נאכלו כעולות כי נעשית לפני מתן תורה. [ונשרפין דוקא קודם מתן תורה, אך אחר מתן תורה יכול ישראל לאכול משלמי ב"נ כמבואר בתוס' מנחות סא, ב ד"ה בישראל]. והרש"ש ויפה עינים נקטו שהתירוץ הראשון נצרך לברייתא דלעיל "הכל קרבו" שהיא מסיימת שעולה טעונה הפשט וניתוח, ואילו על הקושיא מברייתא השניה "אבל שלמים לא" מתרצת הגמרא שברייתא זו חולקת וסוברת כמאן דאמר לא קרבו שלמים בבני נח, ולשיטה זו מה שנאמר "ויזבחו שלמים" היינו בלא הפשט וניתוח, כמבואר בירושלמי מגילה [פ"א ה"א].

^[127] השפת אמת והרש"ש כתבו שמחלוקת זו תלויה במחלוקת רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי במנחות [עג, ב] אם מקריבין במזבח כל נדרי עכו"ם או רק עולות. אך בקרן אורה כתב שאין שייכות זה לזה, כי במנחות נחלקו במזבח ואחר מתן תורה, ואילו כאן המחלוקת בבמת בני נח שקודם מתן תורה, ואף אם התרבו נדרי נכרי מ"איש איש" להקריבם למזבח יתכן שאין קרבים קודם מתן תורה, וכן להפך לרבי עקיבא. וראה מהרש"א שביאר כי החילוק בין עולה לשלמים הוא משום שעולה באה על חטא וכולה כליל, אבל שלמים באים לשים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים והם אוכלים משלחן גבוה, ואין הקב"ה חפץ בשלומם של בני נח ולא שיאכלו משלחנו.

^[128] בהקדמת ספר עונג יו"ט העיר איך הקריב הבל קרבנות צאן, והרי לא הותר לו לאכול בשר, והאסור שאדם אסור למזבח מדין "משקה ישראל". והעלה מכך שלא היה זה איסור חפצא אלא איסור גברא. ובמקור ברוך [ח"ב יב] כתבשבקרבן בן נח אין דין מ"משקה ישראל".

^[129] מקושיות הגמרא משמע שקודם מתן תורה גם האבות לא יכלו להקריב שלמים, ותמוה שהרי מצינו בבראשית [מו, א] שיעקב זבח "זבחים" וכתב הרמב"ן שם שלא העלה עולות כאברהם אלא שלמים [ואף שבני נח לא הקריבו שלמים] מפני פחד ה להשלים אליו כל המדות. ואמנם גם באברהם [שם יב ז] כתב הרמב"ן שזבח "תודה" וראה כלי חמדה לפרשת תולדות שהרמב"ן לשיטתו סבר שרק בא"י קיימו האבות את התורה ובה הקריבו שלמים כישראל, ובסוגיין מדובר רק על קרבנותיהם בחו"ל.

^[130] קושיית הגמרא לכאורה תמוהה, שהרי יתכן שלקחו מפרעה כדי להעלות שלמים אחר מתן תורה. [ואמנם בירושלמי במגילה שם נשמטה קושיא זו וראה משך חכמה שמות ח, כג, ותמוה מסוגיין]. וצריך לומר כמבואר בע"ז [כד, א] שאין לוקחין קרבן מעכו"ם כי חוששין לרביעה, ובהכרח שלקחו ממנו כדי להקריבם לפני מתן תורה, ואז היה מותר נרבע לישראל כמו לבני נח. ויש שתירצו שדקדוק הגמרא מלשון משה שהקדים זבחים לעולות אף שעולה קודמת לשלמים [כדלעיל פט, א] ובהכרח שהתכוון להקריבם קודם מתן תורה שלא התחדש עדיין דין קדימה בקרבנות, אך באור שמח [פ"ט מתמידין הי"א] הוכיח מקרבנות בלק שהקדים פר לאיל אף בב"נ עי"ש.

^[131] המהרש"א הקשה למה לא תירצו גם כאן שלקח יתרו זבחים לאכילה. וביאר שבדברי משה לפרעה נאמר "ועולות ועשינו לה"', ויתכן לבאר שרק העולות לה', אך כאן נאמר עולה "וזבחים לאלוהים".

^[132] מכאן הוכיח הגרי"ז [עה"ת פר' יתרו] שהיה אפשר להקריב בדין קרבנות ישראל אחר מתן תורה קודם הקמת המשכן, [וכבר הבאנו שמדברי רש"י מוכח שדין זה החל מעת שנבחרו ישראל בזמן מתן תורה ואינו תלוי בעצם מתן תורה בפועל] והיינו בזמן שהיה להם גם דין קרבנות בני נח עי"ש.

^[133] התבאר לפי גירסת השטמ"ק [טז-יז] ומקורה במכילתא [ריש יתרו] אלא ששם הגירסא "שמא עושה לנו כדור המבול שנאמר ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם" והיינו שהכל משאלתם, שמא רוצה להראות כוחו ולהענישנו במבול. ובשאילתות [קסו] הוזכרה השבועה ממי נח אך לא הוזכר המקור לשאלתם מ"' למבול ישב. ובהעק שאלה [שם] תמה על גירסתנו בגמ' ורש"י שאמר להם שנשבע ה' שיהיה מלך לעולם על בריותיו, שהרי אם כן למה שבו ושאלו על מבול של אש, וגם לא נזכר במקרא זה שנשבע ה' על כך.

^[134] המהרש"א הקשה שמתשובת בלעם משמע כי בשבועה לנח נכלל שאין הקב"ה מביא אפילו מבול של אש לעולם, ואילו בסוטה [יב, א] אמרו שפרעה אמר הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל ונדונם באש, אך לא במים שכבר ישבע שלא יביא מבול, ומשמע שמבול של אש אינו בכלל השבועה. ותירץ, שבלעם אמר שאינו מביא על כל העולם, אבל על מדינה אחת מביא אפילו מבול של מים, ופרעה והמצרים טעו שמבול של מים אפילו על מדינה אחת אינו מביא. [והסתפקו רק על של אש משום שהביאו על סדום אחר המבול ראה ב"ר לך לך לט, ו]. וראה רש"י בראשית [יא, ח] שגם בדור הפלגה היה בא מבול על אנשי בבל אלא שגדול השלום.

^[135] רש"י פירש שלמדו מאן דאמרבר צוה לאלף דור" כי מבריאת התורה עד נתינה היו אלף דור, מתוכם תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם, וכ"ו דורות שעד מתן תורה השלימום לאלף. ותמה הטורי אבן בחגיגה [יג, ב] ששם פירש"י שראה שאין העולם מתקיים בלא תורה לפיכך טרדן [את התתקע"ד] ונתנה בסוף כו דורות, ומשמע שמנין אלף דור מתחיל מבריאת העולם ולא מבריאת התורה. וביאר שהיה ראוי לברא העולם והתורה יחד, אך כיון שראה שאין העולם מתקיים אלף דור בלא תורה איחר את בריאת העולם תתקע"ד דורות, [והכוונה בחגיגה שטרד את הקודמין לאדם הראשון, ולא את תתקע"ד דורות שאחר הכו].

^[136] ביאר הקרן אורה שידעו המלכים כי במתן תורה יתבטל הרע של כולם, וחששו שמא יתבטל ע"י השחתת העולם, ואמר להם בלעם שבקיום התורה נהפך הרע לטוב, ויבואו כלם על תיקונם השלם, ויכירו ויודו ליוצרם, ולכן ענו ואמרו "ה' יברך את עמו בשלום" שנעשה התיקון שוה לכלם, ובקשו שיברך ה' את עמו בכלי המחזיק ברכה, ומברכתם יבורכו כל ברואי עולם וכו'. וראה שפתי חיים מועדים [ח"ג עמ' קמג].

^[137] לכאורה תמוה למה הוצאו הפסוקים ביהושע ששמעו קריעת הירדן וים סוף, והרי הוא מפורש בתורה [שמות טו, טו] שמעו עמים ירגזון וגו', אכן הרמב"ן [שם] ביאר שהכוונה על הנסים שנעשו במצרים ולא על ניסי הים שנעשו באותו זמן ועדיין לא שמעו מהם כל העמים, [ואין הכוונה שכשישמעו ירגזו ויאחזם חיל]. והטעם שהביאה הגמ' גם ממלכי האמורי ששמעו מניסי הירדן וגם מרחב, מבואר בספרי [סוף עקב] שיש חילוק בין "פחד" שהוא מוגדר, אך חל רק על הקרובים כמלכי האמורי שישבו ליד הירדן כמבואר באדרת אליהו דברים [א, ז] לבין "מורא" שהוא על הרחוקים, אך אינו מוגדר והוא גדול מפחד, וזה למדו מרחק. וראה רש"י שמות [טו, טז] ואבודרהם בסדר תפילת ר"ה. ועיין בספרי [פר' האזינו] על הפס' כי שם ה' אקרא.

ומה ששנינו בברייתא שהיו מקריבים בהמה חיה ועוף זכרים ונקבות, תמימין ובעלי מומין, הריהו מתייחס למה שאמר מר [החכם] ככלל בדיני קרבנות: דין תמות (למעט בעלי מום) ודין זכרות (למעט נקבות, בקרבן עולה) נוהגים דווקא בקרבנות הבאים מן הבהמה, ואין דיני תמות וזכרות נוהגים בקרבנות הבאים מן העופות. ובקרבנות שהקריב נח בצאתו מן התיבה

איתקש [הוקשו] בהמה לעוף ("מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור", בראשית ח, כ) ללמדנו שאף הבהמות הטהורות שהוקרבו אז היו כדין העופות, וקרבו בין זכרים ובין נקבות, בין תמימים ובין בעלי מומים.

ומוסיפים: מה ששנינו בברייתא תמימין ובעלי מומין, הרי זה לאפוקי [להוציא, למעט] בעל חיים מחוסר אבר, שלא. שכן אמר ר' אלעזר: מנין למחוסר אבר שנאסר להקרבה לבני נח? תלמוד לומר אצל נח : "ומכל החי מכל בשר" (בראשית ו, יט), ובלשון "מכל החי", שאינה נצרכת לעניינה, אמרה תורה: הבא בהמה שחיין (שקיימים ופועלים) כל ראשי איברין שלה, ולא מחוסרת אבר, שהרי זו פסולה להקרבה.

ושואלים: ודילמא [ושמא] באה לשון זו ("מכל החי") למעוטי [למעט] טריפה שהיא בעל חיים העומד למות, ללמד שאינו כשר להקרבה! ומשיבים: ההוא [אותו דין] ממה שנאמר "לחיות זרע על פני כל הארץ" (בראשית ז, ג) נפקא [יוצא, נלמד], שהרי טריפה אינה בכלל "לחיות זרע", שכן אינה יולדת.

ומקשים: הניחא למאן דאמר [הסבר זה נוח לדעת מי שאומר] שטריפה אינה יולדת, ואם כן מן הפסוק "לחיות זרע" למדים פסול טריפה, ומן הפסוק "ומכל החי" למדים פסול מחוסר אבר, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שטריפה יולדת, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי גם היא בכלל "לחיות זרע", ומהיכן למדנו שהיא פסולה להקרבה? ומשיבים: האמר קרא [הרי אמר הכתוב] באותו פסוק: "ומכל החי מכל בשר... תביא אל התיבה להחיות אתך", לומר: בדומין לך, שאינם טריפה.

ושואלים: ודילמא [ושמא] נח גופיה [עצמו] טריפה הוה [היה], ואם כן אין מכאן ראיה! ומשיבים: "נח איש צדיק תמים היה" (בראשית ו, ט) כתיב ביה [נאמר בו], שהיה שלם ("תמים"), בלא פגם. ושואלים: ודילמא [ושמא] כוונת הלשון "תמים" להשמיע שהיה תמים בדרכיו! ומשיבים: גם לשון "צדיק" כתיב ביה [נאמרה בו] באותו כתוב, וממנה למדים שהיה שלם בדרכיו.

וחוזרים ושואלים: ודילמא [ושמא] שתי לשונות אלה "תמים" ו"צדיק" באו ללמדנו ענין זה, שהיה נח תמים — בדרכיו, במידותיו, צדיק — במעשיו. ועדיין אפשר שלא היה שלם בגופו, אלא טריפה! ודוחים: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך לומר] שנח גופיה [עצמו] טריפה הוה [היה], מי קאמר ליה [האם היה אומר לו] הקדוש ברוך הוא לנח: דכוותך עייל [בעלי חיים טריפה שכמותך הכנס] לתיבה, שלמים לא תעייל [תכניס]?! אלא ודאי שנח לא היה טריפה, ופסול טריפה להקרבה נלמד איפוא מ"אתך".

ושואלים: ומאחר דנפקא לן [שיוצא שנלמד לנו] פסול טריפה מ"אתך", אם כן הכתוב "לחיות זרע" למה לי? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שהכתוב "אתך" כוונתו לומר שנח יביא בעלי חיים אלה לתיבה לצורך צותא בעלמא [חברה בלבד], ולכן ייתכן שיהיו בכלל אלה אפילו בעל חיים זקן וכן אפילו סריס, שאינם ראויים להולדה, כל עוד אינם בגדר טריפה, ולכן קמשמע לן [משמיע לנו] הכתוב "לחיות זרע" — דווקא כאלה שראויים להחיות זרע, ואין זקן וסריס בכללם.

א ועוד שנינו בברייתא כי עד שלא הוקם המשכן הוקרבו בהמה חיה ועוף טהורין אבל לא טמאין. והוא כפי שנאמר לגבי בעלי החיים שהקריב נח בצאתו מן התיבה: "מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור" (בראשית ח, כ). ושואלים: ומי הוו [והאם היו] טמאין וטהורין בההיא שעתא [באותה שעה, תקופה] של נח? הרי אז עדיין לא היתה הבחנה זו שבין טהרה וטומאה, אלא משניתנה התורה (ראה ויקרא פרק יא)! אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: לקח נח בעלי חיים מאותן שלא נעבדה בהן עבירה, והם ה"טהורים".

ושואלים: מנא הוו ידעי [מנין היו יודעים נח ובניו] באלו בעלי חיים נעשתה עבירה, ולא היו מכניסים אותם לתיבה? ומשיבים: כדברי רב חסדא, שאמר רב חסדא: העבירן נח את כל בעלי החיים לפני התיבה, כל שהתיבה קולטתן — בידוע שהוא טהור, אין התיבה קולטתן — בידוע שהן טמאין.

ר' אבהו אמר הסבר אחר כיצד ידע נח אלו בעלי חיים טהורים הם, ורק אותם הכניס לתיבה: אמר קרא [הכתוב] בתיאור בעלי החיים שנכנסו לתיבה: "והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו" (בראשית ז, טז), לומר: הבאין מאליהן (מעצמם). ולא נזקק נח לברור את הטהורים מן הטמאים, כיון שרק בעלי חיים טהורים באו.

ב ועוד אמר מר [החכם] בתיאור העבודה קודם שהוקם המשכן: והכל כל בעלי החיים קרבו עולות. ומדייקים: עולות — אין [כן] קרבו, ואילו שלמים — לא קרבו. ומקשים: והא כתיב [והרי נאמר] בקרבנות שהקריבו בהר סיני בזמן מתן תורה: "ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (שמות כד, ה), והיה זה קודם שהוקם המשכן! אלא אימא [אמור] כי כוונת הברייתא לומר: הכל קרבו, גם עולות [וגם שלמים.

ומקשים, והתניא [והרי שנויה ברייתא אחרת] מפורשת בענין זה: אבל שלמים לא הקריבו קודם המשכן, כי אם עולות בלבד]. עולות — אין [כן], שלמים — לא! ומשיבים: ברייתא זו סבורה כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שלא קרבו (הקריבו) שלמים בני נח. דאיתמר [שכן נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר: ר' אלעזר ור' יוסי בר חנינא, חד [אחד מהם] אמר: קרבו [שלמים בני נח], וחד [ואחד מהם] אמר: לא קרבו.

ומבררים את הדעות הללו: מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם, המקור בתורה, של מי שאומר] שקרבו שלמים בני נח? דכתיב [שנאמר]: "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן" (בראשית ד, ד), הרי שבנוסף לבכורות צאנו, הביא גם חלב מן הצאן. ויש לדון בדבר: איזהו דבר (קרבן) שחלבו קרב לגבי מזבח ואין כולו קרב לגבי מזבח? הוי אומר: זה שלמים, שבשרם נאכל.

ומן הצד האחר, מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם, המקור בתורה, של מי שאומר] שלא קרבו בני נח שלמים? דכתיב [שכן נאמר]: "עורי צפון ובואי תימן... יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו" (שיר השירים ד, טז), לומר: תתנער (תצא ממקומה) אומה שמעשיה (שקרבנותיה) אינם אלא בצפון (כלומר, עולה, ששחיטתה וקיבול דמה נעשים בצפון העזרה), כלומר, אומות העולם, בני נח, ותבוא במקומה אומה ישראלית שמעשיה (קרבנותיה) בצפון ובדרום שהיא מקריבה גם עולות הנעשות בצפון, וגם שלמים הנעשים בדרום, שכן כל העזרה כשירה להם.

ושואלים: ומר נמי [וחכם זה, הסבור שבני נח לא הקריבו שלמים, גם כן], הכתיב [הרי נאמר]: "ומחלבהן", ומשם למדנו שהקריב הבל שלמים! ומשיבים: "ומחלביהן" אין כוונתו שהקריב מן החלב שלהן, אלא שהקריב משמניהן [דידהו [שבהם]] (מהשמנים, המובחרים ביותר).

ומן הצד האחר, שואלים: ומר נמי [וחכם זה, הסבור שבני נח מקריבים שלמים, גם כן], הכתיב [הרי נאמר]: "עורי צפון" ומשם למדנו לענין אומות העולם שאינן מקריבות שלמים! ומשיבים: לשיטת חכם זה, [ההוא [אותו] מקרא] בקיבוץ גליות הוא דכתיב [שנאמר], שיבואו גולי ישראל מן הצפון ומן הדרום.

ומקשים עוד על הסבור שבני נח לא הקריבו שלמים, והא כתיב [והרי נאמר]: "ויאמר משה (לפרעה) גם אתה תתן בידינו זבחים ועלת ועשינו לה' אלהינו" (שמות י, כה), הרי שעוד לפני מתן תורה הקריבו "זבחים", כלומר, שלמים! ומשיבים: "זבחים" כוונתם בהמות לצורך אכילה, ו"עולות" להקרבה.

ומקשים עוד: והא כתיב [והרי נאמר]: קודם מתן תורה "ויקח יתרו [חתן משה] עולה וזבחים לה' "(שמות יח, יב), ו"זבחים" האמורים שם הינם קרבנות. והרי שהקריבו שלמים! ומשיבים: ההוא [אותו] כתוב לאחר מתן תורה הוא דכתיב [שנאמר], ואז הותרה הקרבת שלמים לבני ישראל.

ושואלים על כך: הניחא למאן דאמר [תירוץ זה נוח לדעת מי שאומר] [שהמעשה ביתרו] אחר מתן תורה היה, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] [שמעשה יתרו] קודם מתן תורה היה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? דאיתמר [שכן נאמר] שבני ר' חייא ור' יהושע בן לוי נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: יתרו קודם מתן תורה היה, וחד [ואחד מהם] אמר: יתרו אחר מתן תורה היה! ומשיבים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שיתרו קודם מתן תורה היה, קסבר [סבור הוא] אכן ששלמים הקריבו בני נח.

ג ומעירים כי ענין זה שנחלקו בו אמוראים, מתי בא יתרו להר סיני, הריהו שנוי כמחלוקת תנאי [תנאים]. שכך נאמר ביתרו לפני בואו להר סיני: "וישמע יתרו כהן מדין... את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" (שמות יח, א), ויש לברר מה שמועה שמע ובא ונתגייר? ר' יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע, שהרי כתיב [נאמר] בצדו (בסמוך לפסוק זה): "ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" (שמות יז, יג).

ר' אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע [ובא]. שכשניתנה תורה לישראל היה קולו של הקדוש ברוך הוא הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל [מלכי] אומות העולם אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שכן נאמר: "קול ה' יחולל אילות... ובהיכלו כולו אומר כבוד" (תהלים כט, ט). כלומר, כל אחד מן המלכים אילי הארץ, אומר בהיכלו כבוד ושירה לקדוש ברוך הוא.

באותה שעה נתקבצו כולם כל המלכים אצל בלעם הרשע שהיה גדול נביאי אומות העולם, ואמרו לו: מה קול ההמון (הרעש הגדול) אשר שמענו, שמא מבול בא לאבד את העולם? (אמר להם): "ה' למבול ישב" (תהלים כט, י)? אמר להם בלעם למלכים: "וישב ה' מלך לעולם" ((תהלים כט, י), כלומר, כבר נשבע הקדוש ברוך הוא לאחר המבול שאינו מביא שוב מבול לעולם, שנאמר: "ולא יהיה עוד המבול מים על הארץ" (בראשית ט, יג).

אמרו לו המלכים: שמא מבול של מים אינו מביא, ועל כך נשבע, אבל מבול של אש מביא, והרי באש מעניש הקדוש ברוך הוא את העמים לעתיד לבוא, שכן נאמר: "כי (הנה) באש ה' נשפט ובחרבו את כל בשר ורבו חללי ה' "(ישעיהו סו, טז)! אמר להן בלעם למלכים: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר בכל אופן, שנאמר "לשחת כל בשר" (בראשית ט, יג), ואף לא באש.

חזרו ושאלו אותו המלכים: ואם כן, מה הוא קול ההמון (הרעש הגדול) הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו, שהיתה גנוזה אצלו תשע מאות שבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, וביקש ליתנה לבניו, שכן נאמר לאחר מכן באותו מזמור בתהלים: "ה' עוז לעמו יתן" (תהלים כט, יא), ו"עוז" הריהו התורה, שהיא עוזם של ישראל. [מיד] פתחו כולם ואמרו: "ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט, יא).

ועוד בפירוש השמועה ששמע יתרו והביאתו להר סיני, ר' אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא, שכן נאמר במקרה הדומה לכך, בקריעת הירדן בימי יהושע: "ויהי כשמע כל מלכי האמרי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר על הים את אשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל" (יהושע ה, א). ואף רחב הזונה אמרה לשלוחי יהושע: "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף" (יהושע ב, י).

ושואלים: מאי שנא התם [מה שונה שם בנאמר בקריעת הירדן] שאמר הכתוב: "ולא היה בם עוד רוח", ומאי שנא הכא דקאמר [ומה שונה כאן בדברי רחב, שאמר] הכתוב "ולא קמה עוד רוח באיש"?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

That which was taught in the baraita: All animals were fit to be sacrificed: Males and females, unblemished and blemished animals, pertains to that which the Master said as a principle concerning the halakhot of sacrifices: The requirements that an offering must have unblemished status and that a burnt offering must have male status apply to animal offerings, but the requirements of unblemished status and male status do not apply to birds.

And in the verses that recount Noah’s sacrifices upon exiting the ark, a domesticated animal is juxtaposed with a bird, in the verse: “Of every pure animal, and of every pure fowl” (Genesis 8:20), which teaches that kosher animals had a status identical to that of birds, and could be sacrificed whether male or female, unblemished or blemished.

The Gemara adds: That which was taught in the baraita: Unblemished and blemished animals, serves to exclude animals that are lacking a limb, which were not fit for sacrifice. As Rabbi Elazar says: From where is it derived that an animal that is lacking a limb is forbidden to the descendants of Noah, i.e., gentiles, to be used as a sacrifice? The verse states with regard to Noah: “And of every living being of all flesh, two of every sort shall you bring into the ark” (Genesis 6:19). With regard to the phrase: “And of every living being,” which is superfluous, the Torah stated: Bring an animal whose limbs are all living, not one lacking a limb, as that animal is disqualified from sacrifice.

The Gemara challenges: But perhaps this phrase: “And of every living being,” serves to exclude an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [tereifa] from being fit as a sacrifice. The Gemara explains: The disqualification of a tereifa is derived from the phrase: “To keep seed alive” (Genesis 7:3), as a tereifa cannot propagate.

The Gemara challenges: This works out well according to the one who says that a tereifa cannot give birth. In this case the disqualification of the tereifa is derived from the verse: “To keep seed alive,” while the disqualification of the animal lacking a limb is derived from the verse: “And of every living being.” But according to the one who says that a tereifa can give birth, what can be said? According to this opinion, a tereifa cannot be excluded by the phrase: “To keep seed alive.” The Gemara explains: Doesn’t the verse state with regard to the animals that were brought by Noah into the ark: “You shall bring into the ark, to keep them alive with you” (Genesis 6:19)? The term “with you” indicates that the verse is stated with regard to animals that are similar to you, not a tereifa.

The Gemara asks: But perhaps Noah himself was a tereifa. If so, one cannot exclude a tereifa from the comparison of animals to Noah. The Gemara answers: It is written about Noah that he was “complete” (Genesis 6:9), which indicates that he was physically whole and unblemished. The Gemara challenges: But perhaps the verse means that his ways were complete, and it is not referring to Noah’s physical attributes. The Gemara explains: It is already written about him that he was “righteous” (Genesis 6:9), which means that his actions were perfect. Consequently, when the verse says that he was also complete, it must be referring to his body.

The Gemara challenges: But perhaps the verse means that Noah was complete in his manner, and he was righteous in his good deeds. Accordingly, the verse would not exclude the possibility that Noah himself was a tereifa. The Gemara responds: If it enters your mind to say that Noah himself was a tereifa, would the Merciful One have said to him: Bring in tereifot like you to the ark, but do not bring in whole and perfect animals? It is not reasonable to say that there would be a preference for him to bring tereifot. Rather, Noah was certainly not a tereifa, and the fact that a tereifa is disqualified for sacrifice is derived from “with you.”

The Gemara asks: And once we derive the disqualification of a tereifa from the term “with you,” why do I need the phrase “to keep seed alive”? The Gemara answers: If one could derive only from “with you,” you would say that Noah brought the animals to the ark only for the purpose of companionship, and therefore even an animal that is old or even one who is castrated can come into the ark, provided that it is not a tereifa. Therefore, the Merciful One writes: “To keep seed alive,” which teaches us that only animals that can bear offspring were allowed to be brought into the ark.

§ The baraita also teaches that before the Tabernacle was constructed, sacrifices were brought from animals and birds that were kosher, but not from non-kosher species. This is based on the verse that describes what Noah sacrificed when he exited the ark: “And he took of every pure animal and of every pure fowl and offered burnt offerings on the altar” (Genesis 8:20). The Gemara asks: And were there pure and impure species at that time, during the period of Noah? The distinction between pure, i.e., kosher species, and impure, i.e., non-kosher species, was introduced only after the Torah was given (see Leviticus, chapter 11). Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: The pure animals that Noah took were from those that had not been used in the performance of sin.

The Gemara asks: From where did Noah and his sons know which animals had been used in the performance of a sin, in order to prevent them from entering the ark? The Gemara answers that it is in accordance with the statement of Rav Ḥisda. As Rav Ḥisda says: Noah caused all of the animals to pass before the ark. All animals that the ark accepted, i.e., drew in, was known to be pure; if the ark did not accept them, it was known that they were impure.

Rabbi Abbahu says there is a different explanation as to how Noah knew which animals were pure or impure. The verse states: “And they that went in, went in male and female of all flesh” (Genesis 7:16), which means: Those that went in on their own. Consequently, Noah did not need to distinguish between pure and impure animals, as only the pure ones approached.

§ In describing the sacrificial service before the Tabernacle was constructed, the Master said: And all offerings brought before the construction of the Tabernacle were sacrificed as burnt offerings. The Gemara infers: Burnt offerings, yes, were sacrificed, but peace offerings were not sacrificed. The Gemara challenges: But with regard to the offerings that were sacrificed at Mount Sinai at the time of the giving of the Torah, it is written: “And they offered burnt offerings, and sacrificed peace offerings of oxen to the Lord” (Exodus 24:5). This event occurred prior to the construction of the Tabernacle. Rather, say that the baraita means: All offerings sacrificed were either burnt offerings or peace offerings.

The Gemara challenges: And isn’t it taught in another baraita: But peace offerings were not sacrificed before the construction of the Tabernacle; rather, only burnt offerings were sacrificed? Clearly, burnt offerings, yes, were sacrificed, but peace offerings were not sacrificed. The Gemara answers that this baraita is in accordance with the opinion of the one who says that peace offerings were not sacrificed by the descendants of Noah. As it was stated that there is a dispute between Rabbi Elazar and Rabbi Yosei bar Ḥanina with regard to this: One says that the descendants of Noah sacrificed peace offerings, and one says that they did not sacrifice peace offerings.

The Gemara explains the two opinions: What is the reasoning of the one who says that the descendants of Noah sacrificed peace offerings? As it is written: “And Abel, he also brought of the firstborn of his flock and of the fat thereof” (Genesis 4:4). Abel, like all gentiles, is categorized as a descendant of Noah. The verse emphasizes that the fat was sacrificed. The Gemara analyzes: What is an item, i.e., an offering, the fat of which is sacrificed upon the altar, but that is not sacrificed in its entirety upon the altar? You must say: This is the peace offering, the meat of which is consumed.

What is the reasoning of the one who says that they did not sacrifice peace offerings? As it is written: “Awake [uri], O north; and come, south…Let my beloved come into his garden, and eat his precious fruits” (Song of Songs 4:16). The Gemara interprets this homiletically: The nation, i.e., the nations of the world, who are the descendants of Noah, whose acts, i.e., sacrifices, are only in the north, i.e., they sacrifice only burnt offerings, which are slaughtered and their blood collected in the north of the Temple courtyard, shall be removed [titna’er], and in its place shall come the Jewish nation, whose acts, i.e., sacrifices, are in the north and in the south, as they sacrifice burnt offerings, whose rites are performed in the north, and peace offerings, whose rites may also be performed in the south, as the entire courtyard is fit for their rites.

The Gemara asks: And also according to the Master who holds that the descendants of Noah did not sacrifice peace offerings, isn’t it written: “And of the fat thereof,” from which it may be derived that Abel sacrificed a peace offering? The Gemara answers: “The fat thereof,” does not mean that Abel sacrificed only the fats of his offerings; rather, it means that he sacrificed the fattest of them, i.e., the fattest and choicest of his animals.

The Gemara asks: And also according to the Master who holds that the descendants of Noah did sacrifice peace offerings, isn’t it written: “Awake, O north,” from which it may be derived that the nations of the world do not sacrifice peace offerings? The Gemara answers: In his opinion, that verse is written with regard to the ingathering of the exiles, i.e., the Jewish exiles will come from the north and the south.

With regard to the opinion that the descendants of Noah did not sacrifice peace offerings, the Gemara asks: But isn’t it written: “And Moses said: You must also give into our hand sacrifices [zevaḥim] and burnt offerings, that we may sacrifice to the Lord our God” (Exodus 10:25)? This indicates that sacrifices [zevaḥim], i.e., peace offerings, were sacrificed before the Torah was given. The Gemara answers: In this context, “zevaḥim” is referring to animals to be used for consumption, as the word zevaḥ can also be translated as an animal for slaughter, and “burnt offerings” is referring to animals to be used for sacrifice.

The Gemara asks: But isn’t it written before the giving of the Torah: “And Yitro, Moses’ father-in-law, took a burnt offering and sacrifices [zevaḥim] for God” (Exodus 18:12)? Since the word zevaḥim there is referring to sacrifices, as the verse clearly states that Yitro took them for God, evidently peace offerings were sacrificed before the giving of the Torah. The Gemara answers: That verse was written with regard to the period after the giving of the Torah, when the Jewish people were permitted to sacrifice peace offerings.

The Gemara notes: This works out well according to the one who says that the episode with Yitro was after the giving of the Torah. But according to the one who says that the episode with Yitro was before the giving of the Torah, what can be said? As it was stated: The sons of Rabbi Ḥiyya and Rabbi Yehoshua ben Levi engage in a dispute concerning this issue. One says that the episode with Yitro was before the giving of the Torah, and one says that the episode with Yitro was after the giving of the Torah. The Gemara answers: The one who says that the episode with Yitro was before the giving of the Torah maintains that the descendants of Noah did sacrifice peace offerings.

§ The Gemara notes that the disagreement between amora’im with regard to when Yitro came to Mount Sinai is like a dispute between tanna’im: The Torah states with regard to Yitro, before he came to Mount Sinai: “Now Yitro, the priest of Midian, Moses’ father-in-law, heard of all that God had done for Moses, and for Israel His people, how the Lord had brought Israel out of Egypt” (Exodus 18:1). What tiding did he hear that he came and converted? Rabbi Yehoshua says: He heard about the war with Amalek, as it is written adjacent to the verses that state that Yitro came: “And Joshua weakened Amalek and his people with the edge of the sword” (Exodus 17:13).

Rabbi Elazar HaModa’i says: He heard about the giving of the Torah and came. As when the Torah was given to the Jewish people, the voice of the Holy One, Blessed be He, went from one end of the world to the other end, and all of the kings of the nations of the world were overcome with trembling in their palaces and recited a song of praise, as it is stated: “The voice of the Lord makes the hinds to calve…and in his palace all say: Glory” (Psalms 29:9), i.e., each king in his own palace recited songs of praise to God.

At that time, all of the kings gathered around Balaam the wicked, who was the greatest gentile prophet, and said to him: What is the tumultuous sound, i.e., the loud noise, that we have heard? Perhaps a flood is coming to destroy the world, as it is stated: “The Lord sat enthroned at the flood” (Psalms 29:10)? Balaam said to them: “The Lord sits as King forever” (Psalms 29:10), which means that the Holy One, Blessed be He, already took an oath after the flood never to bring a flood to the world, as it is stated: “And the waters shall no more become a flood” (Genesis 9:15).

The kings said to him: He will not bring a flood of water, as he vowed, but perhaps He will bring a flood of fire, as in the future the Lord will punish the nations with fire, as it is stated: “For by fire will the Lord contend, and by His sword with all flesh; and the slain of the Lord shall be many” (Isaiah 66:16). Balaam said to them: He already took an oath that He will not destroy all flesh in any manner, as it is stated: “To destroy all flesh” (Genesis 9:15). Therefore, there will not be a flood of fire.

They asked: And if so, what is this tumultuous sound that we have heard? Balaam said to them: He has a good and precious item in His treasury, that was hidden away with Him for 974 generations before the world was created, and He seeks to give it to his children, as it is stated: “The Lord will give strength to His people” (Psalms 29:11). “Strength” is a reference to the Torah, which is the strength of the Jewish people. Immediately, they all began to say: “The Lord will bless His people with peace” (Psalms 29:11).

The Gemara offers another explanation of what Yitro heard: Rabbi Eliezer says: He heard about the splitting of the Red Sea and came, as it is stated in a similar context with regard to the splitting of the Jordan in the days of Joshua: “And it came to pass, when all the kings of the Amorites, that were beyond the Jordan westward, and all the kings of the Canaanites, that were by the sea, heard how that the Lord had dried up the waters of the Jordan from before the children of Israel, until they were passed over, that their heart melted, neither was there spirit in them anymore, because of the children of Israel” (Joshua 5:1). And even Rahab the prostitute said to Joshua’s messengers: “For we have heard how the Lord dried up the water of the Red Sea before you” (Joshua 2:10).

The Gemara asks: What is different there, i.e., with regard to the splitting of the Jordan, where the verse states: “Neither was there spirit in them anymore,” and what is different here, i.e., in the statement of Rahab, where the verse states: “Neither did there remain [kama] any more spirit in any man” (Joshua 2:11)?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תמים בדרכיו צדיק במעשיו וכו'. פירש"י בדרכיו עניו וכו' במעשיו בלא חמס עכ"ל הדרכים הם המדות אף בזולת מעשה ונופל בו לשון תמים האל תמים דרכו וגו' והרבה כמוהו ובמעשים נופל לשון צדקה דכתיב עושה משפט וצדקה וגו' והיה מעשה הצדקה וגו' וק"ל:

אמר רשב"נ מאותן שלא נעבדה בהן עבירה. ל"ג ליה דלא שייך הכא אלא בפרק חלק גרסינן ליה אהא איש ואשתו אישות לבהמה מי אית לה אמר רשב"נ מאותן שלא וכו' אלא דה"ג הכא מאותן שעתידין ליטהר מנלן וקאמר כדרב חסדא וכו' משום דעיקר מלתיה דרב חסדא ורבי אבהו בפרק חלק נאמרה אהא דשלא נעבדה בהן עבירה מש"ה קאמר הכא כדרב חסדא ורבי אבהו שאמרו בענין שלא נעבדה בהן עבירה ה"נ נימא לענין טהורה וטמאה ודע כי רש"י בחומש פי' הטהורה העתידה להיות טהורה לישראל מלמד שלמד נח תורה עכ"ל. וכתב הרא"ם דאל"כ מנא הוה ידע טהורים וטמאים בההיא שעתא מי הוו אבל בזבחים תירצו בזה אמר רב חסדא העבירום כו' ור"א אמר הבאים וכו' ולא ידעתי למה הניח הרב הגמ' ותפס דרך אחר עכ"ל. ובחזקוני כתב בזה ב' תירוצים ואינן מחוורין דמ"ש בתירוץ קמא שסוגיא דזבחים לא איירי בטמאים וטהורים ממש אלא בטהורים וטמאים דערוה לא משמע מתוך הסוגיא ובתירוץ שני שכתב לחלק בין עופות טהורים לבהמות טהורות הן דברי נביאות ואיך שיהיה קשה כיון דרש"י ז"ל בחומש פי' דלענין נעבדה בהם עבירה ידע בקליטת התיבה ובביאתם מאליהן למה לא נאמר כן לענין טמאה וטהורה דכל שקלטו שבעה שבעה הן טהורין וכל שקלטו ב' הם טמאים וכן לענין ביאה מאליהן וע"כ הנראה מה שפרש"י מלמד שלמד נח תורה לאו משום דאל"ה תקשי מנא הוה ידע כמו שהבינו הרא"ם והחזקוני דהא ודאי ידע בקליטת התיבה כדרב חסדא או בביאה מאליהן כר' אבהו ולא הוצרך רש"י בחומש להזכיר זה פה דכיון דכבר פי' כן לענין נעבדה בה עבירה ממילא נימא הכי לענין טמאה וטהורה ומה שהוצרך לומר דלמד נח תורה משום דלגבי בני נח לא שייך טהורה וטמאה אלא לגבי ישראל לעתיד ואי לא הוה למד נח תורה לא הוה ידע מאי קאמר ליה הטהורה תקח לך ז' ז' ובטמאה ב' ב' דלגבי נח כולם שוים הם אלא ידע זה שלמד תורה שתהיה טמאה וטהורה לישראל לעתיד ודוק כי הדברים ברורים הם למבין ומה שיש עוד לדקדק בדברי המאמר מבואר בפרק חלק ע"ש:

התנערי אומה שמעשיה בצפון וכו'. עי' פרש"י אבל בב"ר מפורש באופן אחר עורי דבר ישן ומתעורר דהיינו העולה שהיה ישן כבר לבני נח ובואי דבר חדש בתימן דהיינו שלמים בדרום ע"כ:

ומר נמי הא כתיב ומחלביהן משמניהון וכו'. ואשמעינן קרא דקרבנו מן המעולה ולא כאחיו קין שהביא מן הגרוע כפרש"י בחומש מפרי האדמה מן הגרוע כו' ע"ש:

והא כתיב ויקח יתרו עולה וזבחים וכו'. הכא לא בעי לאוקמא נמי עולה לאלהים וזבחים לאכילה כדלעיל דהתם ועולות סמיך לועשינו לה' אלהינו משא"כ הכא דזבחים סמוך לאלהים דעלה ודאי קאי ודפריך בפרק אין מעמידין מהאי קרא דגם אתה תתן בידינו זבחים ועולות וגו' לר"א דפוסל בהמה של עובדי כוכבים בכל הקרבנות מעולות לחוד קפריך דסמיך לה' אלהינו וגו' אבל זבחים אאכילה קאי והענין מבואר דבני נח עולה קרבין ולא שלמים לפי שעולה כולה כליל ובאה על חטא אבל השלמים באים לשום שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ושהם אוכלין משלחן גבוה ואין הקב"ה חפץ בשלומם של בני נח ולא שיאכלו משלחנו וק"ל:

וישמע יתרו וגו' מה שמועה שמע כו'. יראה דלהני תנאי משמע דוישמע יתרו דבק לכל אשי עשה וגו' ששמע יתרו את כל אשר וגו' וכי הוציא ה' וגו' הוא ענין אחר וכפרש"י בחומש דאל"כ לא נכתוב אלא וישמע יתרו כהן מדין חתן משה כי הוציא ה' וגו' כל אשר עשה וגו' ל"ל ועוד דגבי כל אשר עשה כתיב למשה ולישראל וגבי כי הוציא כתיב ישראל בלחוד דשמעי' מזה דכל מאמר אשר עשה וגו' הוא דבר שנעשה גם למשה משא"כ במאמר כי הוציא וגו' שאינו אלא לישראל לחוד דמשה לא הוצרך להוציא שכבר היה במדין ובשביל שסתם הכתוב מה ענין מעשה זה את כל אשר עשה אלהים וגו' שעי"ז שמע יתרו ובא פליגי בזה הני תנאי דר' יהושע סבר שהוא דבק למנחמת עמלק שהזכיר בסמוך וע"כ סתם כאן מה ענין את כל אשר עשה וגו' ר"א המודעי סבר כיון דסתם מהו המעשה נשמע ליתרו יש לנו לפרש בדבר הנזכר שהוא דבר הנשמע והיינו מתן תורה שהיה נשמע בכל העולם שהיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו וכו' ור"א אומר כיון דסתם מה הוא המעשה הנשמע לו יש לנו לפרשו בדבר שמצינו בקרא לשון שמיעה בהדיא והוא קריעת ים סוף שנאמר ויהי כשמוע וגו' ומתוך סוגין נראה דהנהו תנאי פליגי מדקאמר כתנאי וכו' ושלא כדברי הרא"ם שכתב לפרש לדברי רש"י שבחומש דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ועוד האריך הרא"ם בזה לפרש פרש"י שבחומש בשינוי הלשונות שדקדק בפרש"י ע"ש ולשטתנו יתבארו לך כל דברי רש"י דמה שהוסיף לומר גבי כל אשר עשה וגו' דהיינו ירידת המן והבאר כו' דלא כחד מהני תנאי דשמעתין י"ל דמרבויא דכל פי' כן דודאי עיקר השמיעה היה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה משום דלא ה"ל למכתב אלא אשר עשה וגו' וכתב כל אשר עשה וגו' פי' דאתא לרבות דכל המעשים שעשה להם הש"י הם בכלל דכל אשר עשה וגו' ומזה גבי וישמע יתרו לא פרש"י אלא ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק שהם היו עיקר השמיעה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והביא דברי שניהם כאילו אינם חולקים דהא א"נ עיקר השמיעה הוא קריעת ים סוף מ"מ בכלל רבויא דכל אשר עשה וגו' איכא נמי מלחמת עמלק ולהכי לא הביא גביה דעת שלישית שאומר מתן תורה שמע דהא איכא תנאי דפליגי וסברי קודם מ"ת [בא] אפי' בכלל רבויא דכל אשר עשה אינה ומה שפירש עוד שנית גבי כל אשר עשה וגו' בעמלק ולא הזכיר שם קריעת ים סוף היינו משום דפשטיה דקרא משמע ליה טפי כמ"ד עיקר השמיעה היתה קריעת ים סוף דמפורש ביה בהדיא ל' שמיעה שנאמר ויהי כשמוע וגו' ולכן הזכיר ברישא דמלתא דברי האומר קריעת ים סוף קודם שהזכיר דברי האומר מלחמת עמלק הפך שהזכירן בשמעתין משום דפשטיה דקרא משמע טפי כדעת האומר קריעת ים סוף שמע והוא עיקר השמיעה וגבי כל אשר עשה וגו' דבא לפרש רבויא דכל היינו הבאר והמן חזר והזכיר שוב מלחמת עמלק דא"נ עיקר השמיעה לפי פשטיה דקרא הוא כדעת האומר קריעת ים סוף שמע מ"מ נשמע נמי מלחמת עמלק מכלל רבויא דכל אשר עשה וגו' וגבי ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה וגו' שכתב רש"י דהיינו טובת המן והתורה עכ"ל י"ל דאף למ"ד יתרו קודם מתן תורה בא פירש כן ומשום דפשטיה דקרא כל הטובה כולל גם התורה ואע"ג דלא ניתנה התורה בכלל קצת ממנה ניתנה קודם שבא יתרו כדאמרינן שבת ודינין וכבוד אב ואם ופרה אדומה במרה נצטוו וגבי וישמע יתרו אי אפשר לפרש ששמע ובא על המצות שנתנו במרה דלא יפול מלת שמיעה בהם אלא בנתינת התורה בכלל בסיני כדקאמר שהיה שם קולו הולך מסוף העולם ועד סופו כו' ובזה יבואו כל דברי רש"י שבפי' החומש כהוגן בלי שום גמגום לפי סוגיא דשמעתין ואין צורך לכל האריכות שהאריכו בזה המפרשים לפירש"י בדברים הרחוקים מסוגיא דשמעתין ואין להאריך:

שכשניתנה תורה היה קולו וכו'. כדאמרינן במדרשות יכול ניתנה תורה בשתיקה ת"ל ויהי קולות וברקים יכול לא היו שומעים את הקול ת"ל קול ה' בכח קול ה' יחולל אילות וגו' ואילות הן עובדי כוכבים כפרש"י בספר תהלים:

אבל מבול של אש מביא וכו' אמר להם כבר נשבע שאינו משחית כל בשר. יש להקשות דמהכא משמע דבכלל שבועת מי נח דגם באש ובשאר דברים אין הקב"ה מביא מבול לעולם ובפ"ק דסוטה אמרינן הבה נתחכמה לו נתחכם למושיען של ישראל נדונם באש כי באש ה' נשפט וכו' באו ונדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם וכו' משמע מזה דשבועת מי נח לא היה על מבול של אש וי"ל דהכא ה"פ דקאמר בלעם שאינו מביא אף מבול של אש היינו לכל העולם שכבר נשבע הקב"ה במי נח שלא יביא השחתה לכל העולם אבל על אומה אחת בודאי מביא כדכתיב כי הנה באש ה' נשפט וה"ה מבול של מים מביא על אומה אחת אלא שהמצרים טעו בזה וחשבו דמבול של מים אינו מביא הקב"ה אפי' על אומה אחת וכדמסיק שם והם אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת מביא וכפירוש הנה ה' נשפט:

שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות וכו'. הזכיר להם כל זה כי ראוי שיבא הקב"ה בנתינת קולי קולות כל כך שישמעו כל העולם להודיע לכל העולם כי חמדה טובה גנוזה היא אצלו והעביר מלפניו תתקע"ד דורות שלא היו ראוים לקיים מצוותיה אשר קיומן הוא קיום העולם וזולתה ראוי העולם לחזור לתהו ובהו כדאמרינן התנה הקב"ה עם מעשיו אם יקבלו ישראל וכו':

ה' עוז לעמו יתן וגו'. פרש"י עוז תורה שהוא כו'. ועי"ל שהשיב להם שאין שינוי רצון לפניו שנתן לה עתה לישראל ולא נתנה מקודם לאחד משאר עובדי כוכבים אבל אומה הישראלית ראויה לקבל כי הם עזים בעובדי כוכבים וע"כ ניתן להם התורה שהיא נקראת עוז להתיש כחן של ישראל אבל שאר עובדי כוכבים לא יוכלו לקיימה כדאמרינן בפרק אין צדין מפני מה ניתנה התורה לישראל מפני שהן עזין וע"ז אמר השיבו עובד כוכבים ה' יברך את עמו בשלום ע"פ הכונה זו כי לולא ניתנה התורה להם לא היה אומה ולשון יכולה לעמוד מפניהם כדאמרי' נמי שם נמצא התורה היא נתינת שלום לעובדי כוכבים עם ישראל וע"כ אמרו ה' יברך את עמו בשלום:

קריעת ים סוף שמע יבא שנאמר ויהי כשמוע כל מלכי וגו'. בהאי קרא לא הוזכר שמיעת קריעת ים סוף רק אשר הוביש ה' את מי הירדן וגו' אלא דבכלל ק"ו הוא אם שמעו שהוביש מי הירדן ועברו בו ישראל כ"ש ששמעו קריעת ים סוף שעברו בו ישראל ונצולו והמצרים נטבעו בו וקצת מגומגם דטפי ה"ל לאתויי מקמיה האי קרא דרחב הזונה דבקרא הוא מוקדם ומפורש בו שמיעת קריעת ים סוף ואפשר דלא מייתי ליה האי קרא כלל הכא אלא משום רומיא דקרא דקאמר מ"ש התם דאמר ולא היה בם עוד רוח ומ"ש הכא דקאמרה ולא קמה עוד רוח באיש ממלת איש ששינה בהאי קרא דרשו שידעה שלא היה להם גבורת איש א"נ מלת קמה במשמע קשוי:

גמרא [והתניא אבל שלמים לא כ"א עולות.] עולות אין שלמים לא כמ"ד כו'. כ"ה גי' הרש"ק. ולפי' גי' זו נראה דהשתא חזר בו ממה שתירץ מעיקרא אלא אימא כו' עולות ושלמים. וזהו שאמר עולות אין כו' ור"ל לעולם כדדייקת עולות אין שלמים לא. ול"ק דאתיא כמ"ד כו'. אבל זה תמוה דלא מתרץ הקושיא מקרא דויזבחו כו'. והנה הרש"ק נסתייע לגי' זו מהע"י. ועיינתי בו והנה ליתא שם הא דעולות אין כו'. וא"כ אין בין הגירסאות אלא שינוי לשון קצת והענין אחד. ולפ"ז נ"ל דלעולם לא חזר מתירוצא דאלא אימא כו'. וכמ"ד כו' לא קאי רק על הברייתא הב' דמייתא והוא דבמדרש ב"ר פכ"ב (ובש"מ שציינתי בהגהותי לש"ר פי"ד אות ז' במ"ת) ובירושלמי פ"ק דמגילה מתרצו להאי קרא דויזבחו כו' למ"ד דלא קרבו שלמים. דפי' שלמים בלא הפשט וניתוח. אולם בזה א"א לתרץ הברייתא הראשונה דהא מסיימא ועולה שהקריבו כו' טעונה הפשט וניתוח ונכון בעז"ה. וזה קצת דלא כמש"כ בהגהותי שם שנמשכתי אחרי הט"א בחגיגה שהזכרתיו שמה:

שם ר"א וריב"ח ח"א קרבו שלמים ב"נ כו'. לכאורה פלוגתתם כעין פלוגתת ריה"ג ור"ע במנחות (עג ב) ע"ש:

שם תתנער כו' ותבא אומה כו'. כ"ה בע"י וברש"י:

רש"י ד"ה ויזבחו וד"ה לכל עד בין לעובדי כוכבים. צ"ל הד"א.

וקרבו עולות. הוא דבור חדש וכן היתה גירסתו בגמרא:

גמ' דאתמר רבי אלעזר כצ"ל. ונ"ב אמורא הוא ראב"פ:

מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע וּבָא וְנִתְגַּיֵּר? רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק שָׁמַע (שמות יח, א). קשא והלא בכתוב מפורש ששמע ביציאת ישראל ממצרים ומה לנו להביא עצות מרחוק שהוא מחיית עמלק או מתן תורה?
ונראה לי בס"ד דכולי עלמא מודו ששמע יציאת מצרים אך השואל שואל איך לא חש פן כשיבא להתגייר לא יקבלו אותו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות כד:) אין מקבלים גרים לימות המשיח ובאותו זמן היו ישראל בתכלית המעלות דיש לומר לא בא להתגייר לשם שמים אלא בשביל לקנות מעלות, ולזה אמר 'מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע וּבָא לְהִתְגַּיֵּר' ולא חש שמא לא יקבלו אותי? ולזה אמר 'מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק שָׁמַע' כלומר ששמע הסיבה שבא עמלק להלחם בישראל דאמרו רבותינו ז"ל לא מלאו לבו להלחם אלא בשביל תמנע אמו שבאה להתגייר ולא קבל אותה יעקב אבינו ע"ה וכמו שאמרו במפרשים ז"ל ולפי זה להכי בא להתגייר ולא חש פן לא יקבלו אותו כי אמר כיון שראו שעמלק נלחם בעבור דחיית הגרים ודאי לא ידחו אותו.
ומאן דאמר 'מַתַּן תּוֹרָה שָׁמַע וּבָא לְהִתְגַּיֵּר' גם מזה דן בדעתו דודאי יקבלו אותו מאחר שעשה הקדוש ברוך הוא נס גדול במתן תורה שהלך הקול מסוף העולם ועד סופו ואמאי עביד רחמנא ניסא בהכי אלא ודאי כדי ללמד שכל אחד מן האומות אם יבא להתגייר ולקבל התורה יקבלו אותו.
ומאן דאמר 'קְרִיעַת יַם סוּף שָׁמַע וּבָא לְהִתְגַּיֵּר' גם מזה דן בדעתו דודאי יקבלו אותו מאחר דראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא ע"ה ולכן דן בדעתו אם שפחה שהיא מזרע כנען זכתה להדבק כל כך כל שכן וכל שכן הוא שיזכה להדבק ולא ידחו אותו.

"עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן", הִתְנַעֲרִי אֻמָּה שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ בַּצָּפוֹן, וְתָבוֹא אֻמָּה שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ צָפוֹן וְדָרוֹם (שיר השירים ד, טז). בזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ (ישעיה סו, יב) צַד ראשי תיבות צָּפוֹן דָרוֹם ובזה פרשתי גם כן מה שאמר כלב עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ (במדבר יג, ל) כפל לשונו 'עָלֹה נַעֲלֶה' בצפון ודרום ועל ידי כך יכול נוכל לה דהשתא יאמר עורי אומה שמעשיה בצפון ובאי אומה שמעשיה בצפון ודרום.

אָמַר לָהֶן: "וַיֵּשֵׁב הֳ' מֶלֶךְ לְעוֹלָם" (תהלים כט, י). פירש רש"י שיהיה מלך לעולם ולא ישחיתם. ויש להקשות היכא רמיז בזה שלא ישחית העולם? כי אחר אות יו"ד שמספרה עשרה ורמוז בה בריאת העולם שנברא בעשרה מאמרות יש אותיות 'כלם' כסדרן וככה עשה בעולם בדור המבול שקיים בו אותיות כלם כסדרן אך אחר כך נשבע שיהיה כסדר 'מלך' שנקראים למפרע מלך ולא כלם ולזה אמר 'וַיֵּשֵׁב הֳ' מֶלֶךְ לְעוֹלָם' כסדר מלך יתנהג בעולם ולא יביא מבול שיהיה בו סדר של כלם.

חֶמְדָּה טוֹבָה יֵשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁנִּגְזַר אֶצְלוֹ תתקע"ד [974] דּוֹרוֹת קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם. קשא למאי הוצרך לאודעינהו האי מלתא דתתקע"ד דורות? ונראה לי בס"ד נתכוון להודיעם שאם ירצו עתה לקבל התורה לא יתן להם יען כי מעיקרא היתה התורה חלקם של ישראל בלבד דכתיב (תהלים קמז, יט) מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וכו' והסימן המעיר על זאת הוא שגנזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם שמספר זה הוא עולה כמנין יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב [974] לרמוז מעיקרא דהתורה היא ישועות יעקב בלבד.
גם רמז להם בזה על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרש דקודם מתן תורה אמר הקדוש ברוך הוא לשר אדום אם ירצה לקבל אומה שלו את התורה ושאל מה כתיב בה אמר לו 'לֹא תִּרְצָח' והשיב אי אפשר שיקבלו התורה כי ברכת עשו עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (בראשית כז, מ) ומוכרח להיות שופך דמים ואמר לשרי עמון ומואב ושאלו מה כתיב בה? אמר לו 'לֹא תִּנְאָף' והשיבו אי אפשר לקבל כי ראשיתם נולדו מניאוף שהרו בנות לוט מאביהן (בראשית יט, לו) ואמר לישמעאל והשיב אי אפשר כי הוא פרנסתו מגזל וגניבה עיין שם.
נמצא התורה יש בה 'סוּר מֵרָע' ויש בה 'עֲשֵׂה טוֹב' ואפילו שיהיו יכולים אומות העולם לקיים חלק עשה טוב אי אפשר להם לקיים חלק סור מרע והנה 'סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב' [974] הוא מספר תתקע"ד ולכן אמר להם גנוזה אצלו תתקע"ד דורות רמז להם במספר תתקע"ד על 'סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב' (תהלים לד, טו) שאי אפשר לאומות העולם לקיים מספר זה כולו כי אם חציו.
או יובן מספר 'תּוֹעֶלֶת חַיִּים' [974] הוא תתקע"ד רמז להם במספר זה שזכר כי התורה היא תועלת החיים אלו ישראל דכתיב בהו וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד, ד) מה שאין כן העכו"ם.
ומה שאמר 'וְהוּא מְבַקֵּשׁ לִתְּנָהּ לְבָנָיו' רמז בזה טענת ביטול בן המצר שהוא מדין בנים שיש לישראל דין בנים ובכן ליכא בן המצר ועוד רמז טענה אחרת באומרו 'וְהוּא מְבַקֵּשׁ לִתְּנָהּ לְבָנָיו' הוא מעצמו ולא בקשו הם ממנו.

מִיָּד עָנוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ: "הֳ' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהלים כט, יא). פירוש ישראל עזים שבאומות ואם לא נתנה להם תורה שמתשת כוחן היו עושים מלחמות גדולות בעולם אך עתה שניתנה להם תורה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
או יובן בס"ד כיון דניתנה להם תורה זוכים בשלום שעל ידי כך יש שלום בין הנפש ובין הגוף כי אף על גב דהנפש אינה אוהבת מזון הגשמי ואם יאכל האדם יותר מדאי על כדי חיותו תצטער הנפש ולא תתן לו כח הנה בעתה שנתנה להם תורה שמתשת כח הגוף וצריך האדם לאכול מאכל חשוב יותר מדאי כדי שיהיה לו כח לעסוק בה נח לנפש בזה ולא תהיה נגדית וחולקת בענין הגוף.

כתנאי וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא וכו'. רש"י בפירוש החומש פרשת יתרו כתב מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק וכתב עליו הרא"ם וא"ת כיון דס"ל לרש"י דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומשו"ה נקט דברי שניהם וכו' מ"ט לא נקט נמי מילתיה דר"א המודעי דקאמר מתן תורה שמע ובא וי"ל וכו' ע"ש והקשה עליו הרב מהרש"א בחידושי אגדות הכא בסוגיין דמאי קאמר דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי הרי הש"ס הכא קרי בחיל כתנאי. וזה לי יותר מארבעים שנה ששמעתי מהחכם השלם עצום ורב כמה"ר חיים פיפאני זלה"ה מידי עלותו בהר הקדש בירושלם ת"ו דהרא"ם מפריש מאי דאמרי בתלמודא כתנאי דר"ל דמ"ד יתרו קודם מתן תורה בא סבר דפליגי הני תנאי דר"י ור"א פליגי אר"א המודעי דאמר מתן תורה שמע ובא ואינהו ס"ל קודם מ"ת היה ולכך מר קאמר קי"ס שמע ובא ומר קאמר מלחמת עמלק שמע ובא. אכן מ"ד יתרו אחר מתן תורה היה מוקי מילתיה ככלהו תנאי וסבר דשלשת הרועים הני תנאי כלהו ס"ל אחר מתן תורה היה ומר אמר חדא ומ"א חדא ולא פליגי ורש"י בפירוש החומש תפס כמ"ד יתרו אחר מתן תורה היה כאשר יראה הרואה אמטו להכי שפיר קמותיב הרא"ם. והביא מהר"ח הנזכר ראיה לזה מסוגית ע"ז דף כ"ד ע"א דמותיב לר' אליעזר דפסל כל קרבנות נכרים מדכתיב ויקח יתרו עולה וזבחים ופריק יתרו קודם מ"ת היה הניחא למ"ד יתרו קודם מתן תורה היה וכו' והשתא אי ס"ד דלכ"ע הני תנאי פליגי דר"א המודעי ס"ל יתרו אחר מתן תורה ור"י ור"א סברי קודם מתן תורה הוה התם בע"ז דקאי התם אדר"א ומשני יתרו קודם מתן תורה מאי פריך בתר הכי הניחא למ"ד יתרו קודם מתן תורה והלא ר' אליעזר דקיימינן עליה ס"ל יתרו קודם מ"ת הוה אלא ודאי כדאמרן דלמ"ד יתרו אחר מתן תורה סבר דכלהו תנאי הכי סברי אלו דברי מהר"ה פיפאני הנזכר זלה"ה:
ולפי דבריו ז"ל נוחים דברי רש"י התם בע"ז שכתב וז"ל הניחא למ"ד פלוגתא דבני ר' חייא וריב"ל פרק בתרא דשחיטת קדשים עכ"ל ויש להרגיש דהול"ל פלוגתא דתנאי ומה ליה למנקט אמוראי דאף אי הני אמוראי כי אפליגו לא הוו ידעי פלוגתא דתנאי אנן ידעינן דפלוגתא דתנאי היא כאשר לימדונו בעלי התלמוד. ואי דייקינן פורתא אימא דרש"י לא הול"ל אלא פלוגתא פרק בתרא וכו'. ואולם לפי שיטה הנזכר ניחא דאגב ארחיה אגמורן רש"י דלקושטא אין זה פלוגתא דתנאי דא"כ לא הוה קאמר הש"ס הניחא וכו' כיון דר' אליעזר עצמו הוא הסובר קודם מתן תורה כאמור אלא אינו רק פלוגתא דאמוראי דמ"ד אחר מתן תורה סבר דכלהו תנאי כוותיה:
איברא דאין זה שיטת התלמוד על הרוב דכי אמרינן כתנאי היינו דלכ"ע הוא פלוגתא דתנאי ולא מן השם הוא לומר דכתנאי הוי אליבא דחד. ועמ"ש לקמן בשילהי בכורות במ"ש שם כתנאי ע"ש ומה שדקדק בסוגית ע"ז יש לישב עפ"י גירסת עין יעקב הכא בשמעתין דגריס ר' אליעזר בן יעקב אומר קריעת ים סוף שמע ובא ולא גריס ר' אליעזר סתם. ועפ"ז ניחא דראב"י הוא דשמעינן ליה דיתרו קודם מתן תורה אך ר' אליעזר סתם דהוא ר' אליעזר הגדול לא אשכחן כמאן ס"ל. ויש קצת סעד לגירסא זו דבכל דוכתא מקדים דברי ר' אליעזר לדברי ר' יהושע והכא באחרונה יסעו מיהו אין זה כלל מובהק כידוע. ולפום פשטא דסוגיין דפלוגתא דתנאי אליבא דכ"ע קצת קשה על הרב מהר"ש אלגאזי בספר לחם סתרים בסוגית ע"ז הנזכר דמדבריו נראה דלא זכר הא דאמרינן הכא דהוי כתנאי ע"ש:
ועלה במחשבה לישב דברי הרא"ם לפי פשטא דסוגיין דהרא"ם מודה דפליגי אי קודם מתן תורה אי אחר אך ס"ל דרש"י סבר דלא פליגי הני תנאי נמי מצד השמועות דמר אית ליה דשמועה זו נאה לומר דין גרמ"א דאתא ומר סבר לא כי אלא אידך גרמא ליה למיתי וזו פלוגתא אחריתי מלבד מאי דמפורש בש"ס רק ס"ל לרש"י דמצד השמועות לא פליגי דלכלהו כל חדא שקולה ומכרעת לומר שבשבילה בא וז"ש רש"י בסוגיין כתנאי אי קודם מתן תורה בא אי לאחר דכיוין לשלול דלא נימא דפליגי נמי מצד השמועות דמ"ס דאין זו שמועה ראויה שבעבורה יבא ומר סבר איפכא רק כלם מודיעות גדולתו יתברך וכל אחת בפני עצמה תעורר לבא רק דכל פלוגתייהו אי קודם מתן תורה אי אחר וז"ש הרא"ם דסבר רש"י דמא"ח וכו' כלומר לא פליגי בסברת השמועות דמר דריש סמוכים וכו' רק כלם מודים דשמועות ראויות הנה. וכל אחת מספקת שיבא וכיון שכן הוקשה לרא"ם אמאי לא אייתי רש"י דברי ר"א המודעי כלומר מאחר שהוא פירש לקמן דאחר מתן תורה בא וכמ"ש הרא"ם לקמן ובפרט אם נאמר דהרא"ם סבר כהרשב"ץ בתשובותיו ח"ב סימן רכ"ג שכתב דמ"ד מלחמת עמלק שמע ס"ל דיתרו אחר מתן תורה בא עש"ב דא"כ נמצא דה"נ שכתב רש"י קריעת ים סוף ומלחמת עמלק שמע סבר דאחר מתן תורה בא ואמאי לא כתב לדר"א המודעי. הן אמת דהו"ל לרא"ם לפרש דבריו יותר. ועיין בנח"י ובח"א:
ומיהו דברי הרשב"ץ הנזכרים אינם מוכרחים ויש מקום לומר דמ"ד דמלחמת עמלק שמע ס"ל קודם מ"ת ודריש סמוכים ואין להאריך:

ה''ג זכרים ונקבות תמימים ובעלי מומין לאפוקי מחוסר אבר דלא. ולא גרסי' תמות וזכרות בבהמות כו' דמאי איריא קודם מתן תורה לאחר הקמת המשכן נמי איתא להא ועוד מדקאמר אבל מחוסר אבר לא מכלל דבעלי מומין לא נפסלו לא בבהמה ולא בעוף: שנאסר לבני נח. להקריב לגבוה: שחיין ראשי איברים. ולמה לי לאזהורי עלייהו אי לאו משום הקרבה שהקריב מהן בצאתו מן התיבה: מלחיות זרע נפקא. דטריפה אינה יולדת: בדומין לך. למעוטי טריפה: תמים בדרכיו. עניו וסבלן: מהו דתימא אתך. לאו למידרש בדומין לך אלא שהודיע שאינו עושה אלא לכבודו להיות לו לצוותא: קמ''ל לחיות זרע. לאו לצוותא בעי להו ומהשתא על כרחך אתך יתירא הוא למידרש ביה בדומין לך: מי הוו. הרי לא נתנה תורה: הבאין מאיליהן. וכל אותן שבאו אל התיבה מאיליהן באו ובהן הכיר אותם שבאו שבעה שבעה ידע שהן טהורין ושבאו שנים שנים שהן טמאין: ויזבחו זבחים שלמים. וסיני קודם הקמת המשכן הוה ואת אמרת דעד [שלא] הוקם המשכן לא קרבו שלמים כלל: לכל. בין לישראל בין לבני נח קרבו עולות אבל שלמים לא קרבו לבני נח ומשעת מתן תורה שנבחרו ישראל קרבו להם שלמים: תתנער. לשון (שמות יד) וינער ה' את מצרים: שמעשיה בצפון. היינו עולה שטעונה צפון: ותבא. אל מלך המשיח: אומה שמעשיה צפון ודרום. דהיינו ישראל שמקריבין עולות ושלמים: משמניהון דידהו. מן השמנין שבהן ומיהו עולות הוו: בקיבוץ גליות. [וה''ק] עורי רוח צפונית ובואי רוח דרומית לקבץ גליות המפוזרות בכם: זבחים ועולות. זבחים היינו שלמים וקודם מתן תורה כולהו בני נח. ומשני זבחים אינן שלמים אלא לשון שחיטה בעלמא ולאכילה: הניחא למ''ד כו'. פלוגתא לקמן: כתנאי. אי קודם מתן תורה הוה [יתרו] אי לאחר: ובהיכלו כולו אומר כבוד כו'. רישא דקרא קול ה' יחולל אילות ובמתן תורה משתעי ובהיכלו של כל מלך ומלך כולו אומר כבוד להקב''ה: אמר להם וישב ה' מלך לעולם. כבר נשבע שיהא מלך לעולם על בריותיו ולא ישחיתם: תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם. וכ''ו מאדם ועד משה רבינו הרי דבר צוה לאלף דור (תהלים קה): עוז. התורה שהיא מעוזן של ישראל:

ודילמא למעוטי טריפה. תימה דבפ' שילוח הקן (חולין דף קמ. ושם) גבי שתי צפרים חיות דרשי' מינה תרתי שחיין ראשי איברים שלה ולמעוטי טריפה וי''ל דשאני ציפורי מצורע שהוא כעין קרבן ושניהן שוין לענין פסול אבל גבי נח דשאר מומין כשרין הו''ל לאוקמיה למעוטי טריפה דוקא: אבל למ''ד טריפה יולדת מאי איכא למימר. פי' דלדידיה לא מייתר ליה מכל החי למחוסר אבר ואיצטריך למעוטי טריפה וא''ת כיון דטריפה חיה ויולדת היכי מימעטא מכל החי הא בפ' שילוח הקן (ג''ז שם) לא ממעט מחיות טריפות למ''ד טריפה חיה ויש לומר דשאני הכא דמכל החי מיותר ושפיר משתמע למעוטי טריפה אע''ג דחיה דמשתמע חיות גמורה ומסתבר למעוטי טריפה אע''ג דחיה ויולדת טפי ממחוסרת אבר דמ''מ אין טריפה בריאה נשארת ולא חזיא לקיום העולם כולי האי: אתך בדומין לך. וא''ת א''כ האי מכל החי למה לי דתרוייהו מאתך נפקא וכי תימא דלמא נח גופיה מחוסר אבר הוה מי קאמר רחמנא דכוותך עייל שלמים לא תעייל וי''ל דמוקמא קרא בדדמי לטריפה ולא דמי למחוסרת אבר דלענין קיום העולם לא חיישינן: דילמא נח גופיה טריפה הוה. וא''ת והלא חי אחרי כן ג' מאות שנה וי''ל דשמא לא היה בכח ובריאות כראוי לו וסוגיין כמ''ד טריפה חיה ור''ת היה רגיל לחלק בין טריפות דאדם לטריפות דבהמה משום דאדם אית ליה מזלא וקשה דבריש אלו טריפות (חולין דף מג.) מייתי ראיה מאיוב אטריפות דבהמה:

דף קטז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד