זבחים קיט ע"א

דף קיט - א

ושבע שנים שמלך דוד בחברון על יהודה,  דכתיב "והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה, בחברון מלך שבע שנים". וככלות עשרים שנה אלו, דהיינו בתחילת מלכות דוד בירושלים, הביא דוד את הארון מקרית יערים לעיר דוד, ואחר כך נוספו עוד שלשים ושלש שנה של מלכות דוד בירושלים, וארבע שנים דשלמה עד בנין הבית, דכתיב "ויחל לבנותו בשנת ארבע למלכותו", הכל ביחד חמשים ושבע שנים שעברו מחורבן שילה עד בנין הבית, שהם כל ימי נוב וגבעון שעמד שם המשכן מחורבן שילה עד לבנין הבית.

נשתיירו לשילה מתוך ארבע מאות ושמונים שנה שעברו מיציאת מצרים עד בנין הבית, [כשנפחית ארבעים שנה שבמדבר, וארבע עשרה שנה בגלגל, וחמשים ושבע של נוב וגבעון] שלש מאות ושבעים שנה חסר אחת.

שנינו במשנה: באו לנוב וגבעון הותרו הבמות.

והוינן בה: מנא הני מילי שהותרו שם הבמות? ^[202]

ומשנינן: דתנו רבנן: נאמר בפרשת היתר הבמות, שאמר משה לישראל: בתחילת ביאתכם לארץ בימי גלגל תהיו מותרים להקריב בבמות, "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", ומשמע, אבל משבאתם, יאסרו לכם הבמות, ודרשינן "אל המנוחה" זו שילה, "ואל הנחלה", זו ירוש לים.

ועוד דרשינן, למה חלקן הכתוב וכתב שניהם? ולא כתב "מנוחה" לבד, ונלמד כי בבואם לשילה יאסרו הבמות, וממילא אסורין גם ב"נחלה", שהיא אחר כך בירושלים.

אלא כדי ליתן היתר בין זה לזה! ללמד שאחר "מנוחה" יותרו הבמות בנוב וגבעון עד ביאתם אל ה"נחלה" ושוב יאסרו.

ומקשינן: אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אי הכי, אם נסתלקה הקדושה משילה לנוב וגבעון, ^[203] מעשר שני נמי ליתני במשנתנו שצריך להעלותם לנוב וגבעון ולמה שנינו שהם נאכלין בכל ערי ישראל? ^[204]

ומתרצינן: אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: מעשר שני בגזירה שוה "שם" "שם" מארון קא ילפי, שבשניהם נאמר "שם", וכיון דארון לא הוה בנוב וגבעון, שהרי אחר שנשבה הארון על ידי הפלשתים היה בקרית יערים ובעיר דוד עד שנבנה הבית, לפיכך מעשר שני נמי לא הואי בנוב וגבעון, ולא הוצרך להעלותו שם ^[205] אלא נאכל בכל ערי ישראל.

מקשה ריש לקיש: אי הכי, פסח ושאר קדשי קדשים, שגם בהם נאמר "שם", נמי לא יאכלו דוקא בנוב וגבעון, ד"שם" "שם" מארון ילפי. שהרי גם בהם נאמר "ואכלתם שם" ונלמד דכיון דארון לא הוה, אינהו נמי לא הוו ויאכלו בכל מקום? ^[206] אמר ליה רבי יוחנן: הא מני, מה ששנינו במשנתנו ש"מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל", בשיטת מי נאמר? רבי שמעון היא, דאמר: אף צבור לא הקריבו בשעת היתר במות אלא פסח וחובות הקבוע להן זמן. אבל חובות שאין קבוע להן זמן, הכא והכא, בין בבמה גדולה ובין בבמה קטנה, לא קרב.

ומעשר בהמה, חובות שאין קבוע להן זמן הוא, וממילא לא קרב בנוב וגבעון.

ואיתקש מעשר דגן למעשר בהמה, שנאמר במעשר דגן [דברים יד, כב] "עשר תעשר" ודרשינן, בשתי מעשרות הכתוב מדבר, והוקשו זה לזה ללמד, כשם שמעשר בהמה לא קרב בנוב וגבעון, כך אין צורך להביא מעשר שני לשם ^[207].

והוינן בה: מכלל, דלרבי יהודה שאמר קרבו בבמה חובות שאין קבוע להן זמן, גם מעשר בהמה קרב בנוב וגבעון וגם צריך להעלות לשם מעשר שני? ^[208]

ומסקינן: אין! דהאמר רב אדא בר מתנה: מעשר שני ומעשר בהמה נאכלין בנוב וגבעון לדברי רבי יהודה ^[209].

ומקשינן: והא בעי לאכילת מעשר בהמה ומעשר שני ^[210] בירה, מקדש, שנאמר בהם "לפני ה' אלהיכם", וכי היה מקדש בנוב וגבעון? ^[211]

ומתרצינן: ולאו תני רב יוסף: שלש בירות הן! שילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים.

הוא תני לה ברייתא זאת, והוא אמר לה, רב יוסף מפרש לה: לגבי אכילת מעשר שני נשנית ברייתא זו, ואליבא דרבי יהודה. כי לדעתו קרבו בנוב וגבעון מעשר בהמה, והובא לשם מעשר שני.

שנינו במשנה: באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להן עוד היתר, והיא היתה נחלה.

תנו רבנן: נאמר בהיתר הבמות "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", ודרשינן, "מנוחה" זו שילה "נחלה" זו ירושלים, וכן הוא אומר "היתה לי נחלתי כאריה ביער" ואומר "העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה" ועל ירושלים נאמרו מקראות הללו, ומובא ש"נחלה" זו ירושלים דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר: "מנוחה" זו ירושלים, "נחלה" זו שילה, ואומר "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה", ואומר "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו" ואחר זה נאמר "זאת מנוחתי", ומכאן כי "מנוחה" זו ירושלים.

והוינן בה: בשלמא למאן דאמר "מנוחה" זו שילה היינו דכתיב כסדר הוייתן, קודם "אל המנוחה" ואחר כך "ואל הנחלה", אלא למאן דאמר "מנוחה" זו ירושלים "נחלה" זו שילה - "אל הנחלה ואל המנוחה" מיבעי ליה לכתוב, שהרי שילה שהיא "נחלה" היתה קודם לירושלים?

ומתרצינן: הכי קאמר קרא: לא מיבעיא "מנוחה" דלא מטיתו לא הגעתם עדיין לירושלים, אלא אפילו ל"נחלה" לשילה לא מטיתו עדיין בהיותכם בגלגל.

תנא דבי רבי ישמעאל": מנוחה" ו"נחלה" זו וזו שילה ^[212].

רבי שמעון בן יוחי ^[213] אומר: זו וזו ירושלים, ולא נאסרו הבמות בזמן שילה ונשארו בהיתרן מכניסתן לארץ עד שבאו לירושלים ^[214].

מנוחה זו שילה וכו'. כדאמרינן לקמן מנוחה מכיבוש נחלה זו ירושלים וכה"א היתה לי נחלתי כאריה וגו' העיט צבוע נחלתי לי כו' לכאורה אין זה ראיה דעל ישראל קאמר הכי שהם קרוים נחלה שנאמר יעקב חבל נחלתו אבל ממאי דכתיב בתר הכי כה אמר ה' על כל שכיני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי ישראל וגו' משמע דנחלה היינו ירושלים ורש"א מנוחה זו ירושלים ע"ש מנוחת ארון כדלקמן עי' פרש"י ותוספות ונחלה זו שילה דהתם פליג נחלתם דכתיב ויפל להם גורל בשילה וגו' ולקמן קאמר טעמא דירושלים מקרי נחלה נחלת עולמים היינו למ"ד דזו וזו ירושלים דהיא המנוחה אמיתית ונחלת עולמים ובכן יבנה במהרה בימינו אמן סלה:

גמרא נחלה זו ירושלים ואומר כו'. עי' בפי' הרמב"ם הביאו התוי"ט בקוצר. יראתי וזחלתי לומר על אדונינו עטרת ראשנו הרמב"ם זלה"ה דלפי ששגור היה בפיו סדור הג' כתובים בנוסח יהי כבוד זאח"ז כי בחר ה' בציון וגו'. כי יעקב בחר לו וגו'. כי לא יטוש וגו'. סבר שכן המה סדורים בכתוב. ובאמת לא קרב זא"ז כי הראשון הוא בתהלים קל"ב. הב' בקל"ה. והג' בצ"ד:

שם רש"א מנוחה זו ירושלים כו'. הט"א במגילה (ט ב) כ' דע"כ ט"ס הוא כאן דאל"כ קשה דר"ש אדרשב"י לקמן בסמוך:

נִשְׁתַּיְּרוּ לְשִׁילֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁבְעִים חָסֵר אַחַת (דברי הימים ב' ג, ב). נראה לי בס"ד מספר זה הוא כמנין ראשי תיבות של י"ג מידות. גם עוד מספר שס"ט הנזכר הוא כמנין הַשַּׁלִּיט בְּאַהֲבָה [369] כי יוסף דכתיב ביה ויוסף הוא השליט על הארץ נעשה שליט באהבה אהבוהו.

'מְנוּחָה' זוֹ שִׁילֹה 'נַחֲלָה' זוֹ יְרוּשָׁלַיִם (דברים יב, ט). נראה לי בס"ד כי ידוע יוסף הצדיק ע"ה בבית שיש לו בחושן נוסף לו שם ב' אותיות ו"ן של ישורון וגם בשמו הטוב הוסיף לו השם יתברך אות ה"א כשמלך במצרים דכתיב עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם (תהלים פא, ו) הרי אותיות הו"ן וכנזכר במפרשים ולכן 'מְנוּחָה' זוֹ שִׁילֹה כי 'מְנוּחָה' הוא 'חם הון' והיינו חם רצונו לומר ראה כי תרגום ראה חמא ושורש חמא חם. 'וְנַחֲלָה' זוֹ יְרוּשָׁלַיִם כי ירידת האש מן השמים בראשנה היתה במדבר ובשניה היתה בירושלים בבית המקדש שבנה שלמה המלך ע"ה וירידת האש מן השמים נקראת כבוד ה' [58] שהוא מספר חן [58] כמו שנאמר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה הֳ' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד הֳ' (ויקרא ט, ו) דקאי זה על ירידת האש ולכן ירושלים נקראת 'נַחֲלָה' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'נח לה' כי ירידת האש היא כבוד ה' שהוא מספר נח.
ולמאן דאמר 'נַחֲלָה' זוֹ שִׁילֹה נראה לי בס"ד 'נַחֲלָה' היא 'חן לה' כי יוסף הצדיק ע"ה הוא בעל החן דכתיב וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן (בראשית לט, ד) ולכן כתיב בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף (בראשית מט, כב) שהוא רצונו לומר חן.
ומה שאמר 'מְנוּחָה' זוֹ יְרוּשָׁלַיִם נראה לי בס"ד כי ירושלים היא סוד לאה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל במאמר כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל דקאי על ארבע פעמים מ"ו שהם מלוי שם ע"ב להמשיכם בלאה והיינו אמה גימטריא מ"ו עיין שם.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ (שמות טו, יז) כלומר תָּבִיא מ"ו וְתִטַּע מ"ו בְּהַר נַחֲלָתְךָ זו לאה. ובזה פרשתי בס"ד וּבִירוּשָׁלַ‍ִם תְּנֻחָמוּ (ישעיה סו, יג) חלק התיבה לשתים וקרי בה 'תָּנוּחַ מ"ו'.
ולזה אמר 'מְנוּחָה' זוֹ יְרוּשָׁלַיִם והיינו מנוחה 'נחה מ"ו' שימשך לה הארת מ"ו הנזכר וגם יש לרמוז א־ל י־ה [46] עולה מ"ו ונאמר דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ‍ִם וְקִרְאוּ 'אֵלֶיהָ' שהוא 'א־ל י־ה' ובעבור הארה זו של 'א־ל י־ה' ישלח לנו המבשר טוב שהוא אליה לבשרנו על הגאולה בבנין ירושלם עיר בחר לו י־ה ארץ החיים.
סליק מסכת זבחים

תוס' ד"ה זו וכו' ולא דק. עיין לעיל דף ס ע"ב תוס' ד"ה קסבר:

רבי שמעון אומר מנוחה זו ירושלם וכו' וכן הוא אומר זאת מנוחתי עדי עד ואומר כי בחר ה' בציון אוה למושב לו. רבינו בחיי ז"ל פירש אוה למושב לו אוה רמז דכסאו ושמו יהיה שלם וזהו אוה א' מכסא ו"ה מה' עכ"ד ולזה מנוחה היא ירושלם דכששמו וכסאו שלם אז יהיה גאולת עולם ואפשר לרמוז כי למושב אותיות בשלום שהוא יסוד דאז יהיה יחוד גמור יסוד ומ' ור"ת בחר בציון אוה למושב לו גימטריא אדני ותיבת ה' רמז יחוד קב"ה ושכינתיה ולכך מנוחה זו ירושלם כי ירושלם רומז למ' גם מנוחה גימטריא הויה אדני חי כי הוא יחוד קבה"ו בסוד שהוא ח"י וז"ש למושב אותיות בשלום שהוא יסוד כמדובר ודוק:
ועוד אפשר לרמוז במ"ש מנוחה זו ירושלם וכן אומר זאת מנוחתי עדי עד כי ס"ת הוא בגימטריא משיח בן דוד ואז יהיה גאולה שלימה דשם מה גימטריא גאולה יתחבר עם מ' שלימה ויהיה יחוד שלם תדיר וזה רמז זאת שהיא מ' מנוחתי עדי עד. ואז לשמוע תורה מפיו וזה רמז זאת היא התורה והיא תורה שבע"פ הרמוזה למ' מנוחתי עדי ע"ד שהוא ת"ת ולכן מנוחה זו ירושלם ודוק הטב. ואני תפלה אנא ה' האר עינינו בתורתך כי עמך מקור חיים:

דכתיב והימים אשר מלך וגו'. ל''ג שנה הרי נ''ג וארבע שמלך שלמה לפני בנין הבית ואותה שנה שלמו ארבע מאות ושמונים ליציאת מצרים נשתיירו לשילה שס''ט: מנהני מילי. שהיה היתר לבמות אחר קדושת שילה משחרבה: כי לא באתם. בימי גלגל אל המנוחה וגו': ולמה חלקן. הכתוב לכתוב את שניהם: ליתן היתר במה בין זה לזה. דהא קרא בהיתר במות דגלגל משתעי וקאמר עד מתי אני אומר לכם איש כל הישר בעיניו כי לא באתם עד עתה וגו' אבל לא משבאתם ואי אין היתר בין זו לזו לא ה''ל למיכתב אלא מנוחה ומדכתיב נחלה ש''מ דה''ק להו אחר קדושת המנוחה תחזרו להיתר הראשון עד בואכם אל הנחלה: אי הכי. דשעת היתר הואי נייתי נמי מעשר שני לנוב וגבעון שהרי נסתלקו כל קדושת שילה ומאי טעם לא תנן במתני' לאוכלו שם: שם שם. ואכלתם שם (דברים יב) אי נמי (כי אם) לפני ה' אלהיך (תאכלנו) במקום אשר יבחר לשכן שמו שם (שם יד) ובארון כתיב (שמות מ) [ונתת] שם את הארון וגו': וכיון דארון לא הוה. דכל ימי נוב וגבעון היה הארון בקרית יערים כ' שנה ובעיר דוד עד שנבנה הבית: פסח וקדשים נמי. דהא ואכלתם שם בהו נמי כתיב (דברים יב): מני. הך מתני' דקתני מעשר שני בכל ערי ישראל ולא היה צריך להביאן שם: ר''ש היא. דאמר חובות שאין קבוע להם זמן לא קרבו בנוב וגבעון והיינו בכורות ומעשר בהמה ויליף טעמא כדאמרן לעיל בגלגל וכיון דמעשר בהמה לא הוה התם מעשר דגן נמי לא בעי לאיתויי התם דאיתקוש להדדי דכתיב (שם יד) עשר תעשר ואמרינן בשתי מעשרות הכתוב מדבר במסכת בכורות (דף נג:): ה''ג אבל לר' יהודה ה''נ דאמר רב אדא בר אהבה מעשר שני נאכל בנוב וגבעון לדברי ר' יהודה: והא בעינן בירה. דכתיב (דברים יב) לפני ה' אלהיכם: נוב וגבעון. חדא חשיב לה: זו וזו שילה. ואפי' הכי יש היתר בתרה דקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ובקדושת ירושלים גופה סבירא ליה דיש אחריה היתר כדאמרינן במגילה (דף י.) שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה ואוקימנא כר' ישמעאל: זו וזו ירושלים. ועד שיבנה הבית לא נאסרו הבמות:

באו לנוב וגבעון [כו'] קדשים קלים ומעשר שני בכל ערי ישראל. בריש פירקין במתניתין (דף קיב:) פירש בקונטרס דלעיל בבאו לגלגל לא הוזכר מעשר שני לפי שלא נהגו מעשרות עד לאחר ירושה וישיבה ותימה דהא פריך הכא בגמרא דמעשר שני נמי נסקיה להתם בנוב וגבעון ומסיק דמתני' ר' שמעון היא דאמר חובות שאין קבוע להם זמן לא קרבו דהיינו בבכור ומעשר בהמה וכיון דמעשר בהמה לא הוה התם מעשר דגן לא בעי לאתויי התם דאיתקוש להדדי והשתא מהאי טעמא דאיתקש למעשר לא יהא נאכל כלל כמו מעשר בהמה בנוב וגבעון למ''ד לא קרבו חובות והיו צריכין להמתין בבכור ומעשר עד שיוממו ונאכלין במומן לבעלים ומעשר שני לא יהא לו תקנה אלא בפדיון ויש ספרים דלא גרסי במתניתין מעשר שני כלל גבי נוב וגבעון ונראה לפרש דלענין הבאה הוא שייך להקיש דאי האי טעון הבאת מקום גם זה יהא טעון הבאת מקום כדקאמר לר' יהודה דאמר חובות קרבו דבנוב וגבעון נאכל גם מעשר שני נאכל שם אבל מה שאין מעשר בהמה קרב לרבי שמעון משום דחובות לא קרבו לענין זה אין שייך להקיש מעשר שני שלא יהא נאכל בכל מקום דהא דאין מעשר בהמה נאכל משום דבעי מתן דמים ואימורים ולא אפשר אבל מעשר שני שרי ומיהו קשה דלעיל בפרק קדשי קדשים (דף ס:) ילפינן מעשר מבכור דאין נאכל בזמן הזה ויש גירסות בספרים ושם פירשתי ועוד קשה אי משכחת מעשר דנאכל בכל ערי ישראל א''כ הא דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לו:) מרבה אני מעשר שיש לו היתר בכל מושבות דאמר ר' אלעזר מנין למעשר שנטמא כו' למה לי דרבי אלעזר הא כיון דבנוב (נאכל) וגבעון נאכל בכל ערי ישראל א''כ יש היתר בכל מושבות כדאמר התם (דף לח:) לקמיה בההוא פירקא גבי חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון וי''ל דאיצטריך התם דרבי אלעזר משום רבי יהודה דאמר בשמעתין שלש בירות הן של שילה ושל נוב וגבעון ושל בית עולמים לאכילת מעשר שני ואליבא דרבי יהודה וא''ת והיכי קאמר התם ומוציא אני בכורים שאין להם היתר בכל מושבות והלא נאכלין בנוב וגבעון בכל ערי ישראל כמעשר שני ויש לומר דבכורים לא אפשר משום דבעו הנחה אצל המזבח ובנוב וגבעון ממטו להו התם כדאמרינן לעיל בפרק קדשי קדשים (דף ס:) ובפרק בתרא דמכות (דף יט:) ובתמורה בפרק אלו קדשים (דף כא.) דבכורים אינם שלא בפני הבית משום דבעי הנחה ועוד מידי דהוה אחזה ושוק ותרומת לחמי תודה דאמרי' לעיל (דף קיז:) נוהגין בבמה גדולה ואין נוהגין בבמה קטנה משום דבעו תנופה ובכורים נמי בעו תנופה דלא דמי למנחה דקרבה בבמה בלא תנופה לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה במתניתין בפירקין כדפרישית לעיל דמנחה עיקר מצותה (סמיכה) והקטרה הלכך משום תנופה לא בטלה אבל הני דעיקר מצותן תנופה בטלה תנופה בטלי אינהו: הא מני רבי שמעון היא. הכי נמי מצי למימר רבנן היא דאמרי חובות ליחיד לא קרבו בשעת היתר הבמות אף בבמת צבור וכן רבי מאיר אלא נקט ר' שמעון משום דעביד הך דרשא עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר: הג''ה ואיתקש [מעשר] דגן למעשר בהמה. לעיל בפרק קדשי קדשים (דף ס:) נקט היקשא דמעשר לבכור והכא והתם סגי בחדא: זו וזו שילה. פירש בקונטרס ואפילו הכי הוי היתר בתרה דקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ובקדושת ירושלים גופה סבירא ליה דיש אחריה היתר כדאמרינן במגילה (דף י.) שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה ואוקימנא כרבי ישמעאל עכ''ל ולא דק דהתם רבי ישמעאל ב''ר יוסי דהוא בתראה בימי רבי והכא רבי ישמעאל בן אלישע בר פלוגתיה דר' עקיבא רבו של ר' שמעון בן יוחי וההוא אסיקנא לעיל לפום חד גירסא דכולי עלמא קידשה ומיהו אי אפשר לומר לדידיה שלא יהא היתר אחר שילה דהא