מנחות ג ע"א

ומשיבים: אין זה ניכר, שאמרי [אומרים] אנשים: דילמא [שמא] חטאת היא כדבריו, וכבר היזה את דמה למטה כדינה, ומה שהוא ממצה את דמה למעלה — מיצוי דבתר [שאחר] הזאה הוא, והוא כשר למעלה, דאמר מר [שהרי אמר החכם]: אם מיצה דמה של חטאת העוף בכל מקום במזבח — כשירה, וכיון שאפשר לטעות בזה הרי זו מחשבה שאינה ניכרת, והיא פסולה.

ועוד מקשים: חטאת העוף שהזה דמה למטה לשם עולת העוף תרצה, שהרי מעשיה מוכיחין עליה שחטאת עוף היא, דאי [שאם] עולת העוף היא — למעלה הוה עביד לה [היה עושה אותה] ולא למטה, וכן מיצוי הוה עביד ליה [היה עושה לה], ולא הזאה!

ומשיבים: לדעת ר' שמעון הכי נמי [כך הוא גם כן], הריהי מרצה, אלא כך יש לדייק בדבריו: לפי שאין המנחות דומות לזבחים קאמר [הוא אומר] — לזבחים ולא לעופות, שעופות דומים בעניינם למנחות.

ומקשים עוד: קדשי קדשים ששחטן בצפון העזרה לשם קדשים קלים לירצו [שירצו], שהרי מעשיהן מוכיחין עליהן שקדשי קדשים נינהו [הם], דאי [שאם] קדשים קלים — בדרום של העזרה הוה עביד להו [היה עושה אותם]!

ודוחים: אין זה מוכיח שקדשי קדשים הם, שכן אימור דאמר רחמנא [אמור שאמרה התורה] שקדשים קלים נעשים אף בדרום, בדרום ולא בצפון מי אמר [האם אומרת] התורה? דתנן [שהרי כך שנינו] לגבי קדשים קלים: שחיטתן בכל מקום בעזרה, ובכלל זה גם צפון.

ומקשים: אם כן, קדשים קלים ששחטן בדרום לשם קדשי קדשים לירצו [שירצו], שהרי מעשיהן מוכיחין עליהן שקדשים קלים נינהו [הם], דאי [שאם] קדשי קדשים הם — בצפון הוה עביד להו [היה עושה אותם], ולא בדרום!

ומשיבים: בכל זאת אין הדבר ניכר, שכן אמרי [אומרים] אנשים: באמת קדשי קדשים נינהו [הם], כדבריו, ומיעבר הוא דעבר [ולעבור הוא שעבר] על דברי תורה ושחט להו [אותם] בדרום.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מניח, שאנשים סבורים שאדם עושה שלא כדין ולכן אין מעשיו מוכיחים, במקרה שקומץ מנחת מחבת לשם מרחשת נמי [גם כן], מדוע אומר ר' שמעון שהיא כשרה ועלתה לבעליה? נאמר גם כאן שאין זו מחשבה ניכרת, אלא האי דקא קמיץ לה [זה שהוא קומץ אותה] לשם מרחשת, אמר [אומר] על כך הרואה: האי [אדם זה] במרחשת נדר, והא דמייתי לה [וזה שהוא מביא אותה] במחבת — אין זה מפני שהיא מנחת מחבת, אלא באמת מנחת מרחשת היא, ומעבר הוא דעבר ואתייה [ולעבור הוא שעבר והביא אותה] במחבת!

ודוחים: התם [שם] אין מקום לטעות ולומר שמנחת מרחשת היא כדבריו, שכן כי נמי [כאשר גם כן] במרחשת נדר, כי מייתי לה [כאשר מביא אותה] במחבת — מנחת מחבת הויא [היא], והיא כשרה לעניינה,

כדתנן [כמו ששנינו] במשנה: האומר "הרי עלי מנחה במחבת" והביא במרחשת, או נדר "הרי עלי מנחה במרחשת" והביא במחבת — מה שהביא הביא, וגומר את עבודתה כמנחת מחבת, וידי נדרו (להביא מנחת מרחשת) לא יצא. ומקשים: ועדיין, אם אתה מניח שאנשים סבורים שאדם עשה שלא כדין, מדוע מנחה שעשאה שלא לשמה כשרה ועלתה לבעליה?

והרי ייתכן שיעשה מנחת מרחשת ויאמר שהוא עושה אותה לשם מנחת מחבת, ואין מעשיה מוכיחים שהיא מנחת מרחשת, שיאמרו הרואים: ודילמא [ושמא] אמר מתחילה בלשון "זו עלי להביא במחבת" והביא אותה במרחשת, ובמקרה זה הריהי מנחת מחבת כדבריו (אלא שהיא פסולה), כדתנן [כמו ששנינו במשנה]: אמר "מנחה זו עלי להביא במחבת" והביא במרחשת, או נדר "מנחה זו עלי להביא במרחשת" והביא במחבת — הרי זו מנחה פסולה!

ומשיבים: לרבנן הכי נמי [לדעת חכמים האומרים כן באותה משנה כך הוא גם כן], יש מכאן קושיה. ואולם לדעת ר' שמעון, שבדבריו אנו דנים בסוגיה זו, אין מכאן קושיה, כי כיון שאמר ר' שמעון בברייתא שהאומר "הרי עלי להביא במחבת" והביא במרחשת — אף ידי נדרו יצא, אלמא קביעותא דמנא ולא כלום הוא [מכאן שלדעתו הקביעה מראש של כלי, שאדם נודר להביא מנחת מחבת או מנחת מרחשת, אינה כלום], ולכן לא שנא אמר [אינו שונה אם הוא אומר] "מנחה זו עלי להביא במרחשת" ולא שנא אמר [ואינו שונה אם הוא אומר] סתם "הרי עלי להביא במרחשת", אם הביאה במחבת — הרי זו מנחת מחבת, וכשקמצה לשם מרחשת מעשיה מוכיחים עליה שמנחת מחבת היא, ולא כדבריו, ולכן היא כשרה ועולה לבעליה.

ומקשים עוד: אלא מעתה לפי שיטה זו של רבה בדעת ר' שמעון, שכל שמעשיה מוכיחים עליה ועשאה שלא לשמה — כשרה ומרצה על בעליה, עולה ששחט לשם חטאת תרצה, שהרי מעשיה מוכיחים שהיא עולה, דהאי [שזו] העולה היא תמיד זכר, והאי [וזו] החטאת היא נקבה! ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] שעיר חטאת של נשיא שזכר הוא — לא ידיע [אין זה ידוע] וניכר, שהרי יתכן שזכר זה היה שעיר נשיא.

ושואלים: ואם אמר במפורש: "הריני שוחט בהמה זו לשם חטאת יחיד", מאי איכא למימר [מה יש לומר] על זה? מדוע לא תרצה? הרי חטאת יחיד היא לעולם נקבה! ותו [ועוד], חטאת יחיד ששחטה לשם עולה תרצה, מפני שמעשיה מוכיחים עליה, שהרי החטאת נקבה והעולה היא זכר! ומשיבים: אין הדבר ניכר, כי הכבשה מיכסיא [מכוסה] בחלקה האחורי באליה, ואין רואים בבירור אם היא נקבה אם זכר.

ומקשים: התינח היכא דאייתי [זה נוח, מובן, במקום שהביא] לחטאתו כבשה שיש לה אליה, אבל אם אייתי [הביא] שעירה, ואין לעיזים אליה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע לא תרצה? והרי מראיה מוכיחים שהיא חטאת! אלא יש לתרץ באופן אחר: ההבחנה בין זכרים לנקבות לאו אדעתייהו דאינשי [אינה על דעתם של בני אדם], אינם שמים ליבם אליה, ואין הדבר ניכר לכל כאשר הוא משנה.

ועוד שואלים לשיטה זו: פסח ששחטו לשם אשם לירצי [שירצה], שהרי יש ביניהם הבדל ניכר, דהאי [שזה] פסח הוא כבש בן שנה, והאי [וזה] האשם הוא איל בן שתים! ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] אשם נזיר ואשם מצורע שהם בני שנה, לא פסיקא ליה [אין הדבר פסוק, ברור לו], ואינו ניכר.

ומקשים: ואם אמר במפורש: "הריני שוחט את הפסח לשום אשם גזילות ולשום אשם מעילות", שצריך להביאם בני שנתים, מאי איכא למימר [מה יש לומר] על זה? ותו [ועוד] יש להקשות: אשם גזילות ואשם מעילות ששחטן לשום פסח לירצו [שירצו], שניכר ממעשיהם שאינם פסח, שהרי פסח הוא תמיד בן שנה, והני [ואלה] הם בן שתי שנים!

אלא יש לתרץ: ההבדל בין בן שנה לבין בן שתי שנים לאו אדעתייהו דאינשי [אין בני אדם נותנים דעתם עליו], ואין הדבר ניכר כל כך, דאיכא [שיש] בן שנה דמיחזי [שנראה] כבן שתים, ואיכא [ויש] בן שתים דמיחזי [שנראה] כבן שנה.

ושואלים עוד: שעיר חטאת ששחטו לשום אשם לירצי [שירצה], שהרי מוכח עליו שאינו אשם, דהאי [שזה] האשם הוא איל שיש לו צמר לבן, והאי [וזה] השעיר יש לו שיער שחור! ומשיבים, אמרי [יאמרו] אנשים: דיכרא אוכמא [איל שחור] הוא, ולא יבחינו שהוא ממין העיזים.

ומקשים: עגל ופר ששחטן לשום פסח ואשם, שהם באים מן הצאן, לירצו [שירצו], שהרי ניכר שאינם שייכים לקרבן זה, שהרי עגל ופר בפסח ואשם ליכא [אין] בכלל! ומשיבים: אין הכי נמי [כן הוא גם כן], ולשיטת ר' שמעון אכן יעלו לרצון לבעליהם,

The Gemara responds: This is not considered recognizably false intent, as people might say: Perhaps it is actually a sin offering and he has already sprinkled its blood below the red line. And as for the fact that he squeezed its blood above the red line, they will say: It is the squeezing that follows sprinkling, which may be performed above the red line in the case of a sin offering. As the Master said: If one squeezed the blood of a bird sin offering in any place on the altar, the offering is valid. Since people might erroneously think that this bird is actually a sin offering, this intent is not considered recognizably false, so the offering is disqualified.

The Gemara asks another question: According to Rabba’s resolution, a bird sin offering whose blood a priest sprinkled below the red line for the sake of a bird burnt offering should effect acceptance, as the actions performed on it prove that it is a bird sin offering. Because if it is in fact a bird burnt offering, he would have performed it above the red line, and he would have performed the act of squeezing instead of sprinkling.

The Gemara responds: Indeed, according to Rabbi Shimon such a bird offering effects acceptance and fulfills the obligation of the owner. In fact, bird offerings were not discussed by Rabbi Shimon at all. Rather, he said: Because meal offerings are not similar to slaughtered offerings, which means that they are not similar to slaughtered animal offerings, but he did not say that they are not similar to bird offerings.

The Gemara asks: But if so, then offerings of the most sacred order that one slaughtered in the northern part of the Temple courtyard, which is a requirement that applies only to offerings of the most sacred order, for the sake of offerings of lesser sanctity, should effect acceptance for their owners, as the actions performed on them prove that they are offerings of the most sacred order. Because if they are in fact offerings of lesser sanctity, he would have performed their slaughter in the southern part of the Temple courtyard.

The Gemara answers: The slaughter of an offering in the northern part of the Temple courtyard is not indicative of the type of offering one intends it to be, as one can say that the Merciful One states that offerings of lesser sanctity may be slaughtered even in the southern part of the courtyard. Did He say that these offerings must be slaughtered specifically in the southern part and not in the northern part? This is as we learned in a mishna (Zevaḥim 55a), that the slaughter of offerings of lesser sanctity may be performed in any place within the Temple courtyard.

The Gemara asks: If so, then offerings of lesser sanctity that one slaughtered in the southern part of the Temple courtyard for the sake of offerings of the most sacred order should effect acceptance for their owners, as the actions performed on them prove that they are offerings of lesser sanctity. Because if they are in fact offerings of the most sacred order, he would have performed their slaughter in the northern part of the Temple courtyard.

The Gemara responds: The fact that an offering was slaughtered in the southern part of the Temple courtyard is not a clear indication that it was intended as an offering of lesser sanctity, as people might say: They are in fact offerings of the most sacred order, but the priest transgressed the mitzva to slaughter them in the northern part of the courtyard and slaughtered them in the southern part.

The Gemara asks: If so, i.e., if people might suspect an individual of performing the rite of an offering in an improper manner, then if a priest removes a handful from a pan meal offering for the sake of a deep-pan meal offering as well, one who sees that this priest removes a handful for the sake of a deep-pan meal offering might say: This owner took a vow to bring a meal offering in a deep pan, and as for the fact that he brings it in a pan, it is actually the meal offering of a deep pan and the owner transgressed the mitzva to bring it in a deep pan, and brought it in a pan. Why, then, does Rabbi Shimon maintain that such a meal offering satisfies the obligation of its owner?

The Gemara explains: There, where the priest removed the handful from a pan meal offering for the sake of a deep-pan meal offering, even if the owner took a vow to bring a meal offering in a deep pan, when he brings it in a pan it is considered a valid pan meal offering, and therefore the priest’s intention is recognizably false.

This is as we learned in a mishna (102b): One who says: It is incumbent upon me to bring a meal offering prepared in a pan, and he brought it in a deep pan, or if he says: It is incumbent upon me to bring a meal offering prepared in a deep pan, and he brought it in a pan, the meal offering that he brought, he brought, i.e., it is valid and the priest performs the rites of the meal offering that he actually brought, but he did not fulfill the obligation resulting from his vow, and he must bring another meal offering to fulfill that obligation.

The Gemara asks: But even so, the priest’s improper intent remains indiscernible, as people might think: Perhaps the owner said: This tenth of an ephah of flour is a meal offering that I must bring in a pan, and in spite of this he brought it in a deep pan. Such a meal offering is disqualified and is not considered a valid pan meal offering, as we learned in that same mishna: One who took a vow, saying: This tenth of an ephah of flour is a meal offering that I must bring in a pan, and he brought it in a deep pan, or if he vowed: This tenth of an ephah of flour is a meal offering that I must bring in a deep pan, and he brought it in a pan, it is disqualified, as he did not fulfill his vow. If so, how can Rabbi Shimon say that such a meal offering satisfies the owner’s obligation, when the intent is not recognizably false?

The Gemara responds: According to the Rabbis, i.e., according to the opinion of the mishna just cited, there is indeed a difficulty. But according to Rabbi Shimon there is no difficulty, since with regard to a case where one took a vow, saying: It is incumbent upon me to bring a pan meal offering, and then he brought it in a deep pan, Rabbi Shimon says: He has fulfilled even the obligation resulting from his vow. Evidently, the designation of the vessel for a meal offering is nothing according to Rabbi Shimon, and there is no difference in this regard whether he said: This is for a particular type of meal offering, and there is no difference whether he said: It is incumbent upon me to bring a particular meal offering. In both instances the unique actions of each particular meal offering prove its identity, and therefore the owner fulfills his obligation regardless of the priest’s improper intent.

The Gemara asks: If that is so, that in a case where the manner of its preparation proves the identity of an offering the owner fulfills his obligation, then a burnt offering that one slaughtered for the sake of a sin offering should effect acceptance. His actions prove that it is a burnt offering, as this, a burnt offering, is always male, and that, a sin offering, is female. The Gemara answers: Since there is one sin offering, the goat of the Nasi, which is male, it is unknown whether this animal was a burnt offering or the sin offering of the Nasi, and its gender is not conclusive proof.

The Gemara continues to ask: But in a case where one said: I am hereby slaughtering this animal for the sake of a sin offering of an individual, which is always female, what can be said? Since a male animal cannot be mistaken for such a sin offering, why doesn’t this burnt offering satisfy the obligation of the owner? And furthermore, a sin offering of an individual that one slaughtered for the sake of a burnt offering should effect acceptance, as such a sin offering is always female, and a burnt offering is always male. The Gemara responds: It is difficult to discern whether a lamb is male or female, as its genitals are covered by its tail. Accordingly, its gender is not considered proof of the type of offering being sacrificed.

The Gemara asks: This works out well in a case where one brought a female lamb as his sin offering, as its tail makes it difficult to discern its sex. But in a case where he brought a female goat, what can be said? Its gender is easily recognized, as goats do not have tails that cover their genitals. The Gemara answers: Rather, discerning between males and females is not on people’s minds, i.e., they do not take notice of the offering’s gender and therefore this aspect of an animal is not considered discernible.

The Gemara continues to challenge the opinion of Rabba: A Paschal offering that one slaughtered for the sake of a guilt offering should effect acceptance, as this, the Paschal offering, is in its first year, and that, a guilt offering, is in its second year. The Gemara answers: Since there are two guilt offerings that are brought from lambs in their first year, i.e., the guilt offering of a nazirite (see Numbers 6:12) and the guilt offering of a leper (see Leviticus 14:10), it is not definitively clear to an onlooker what type of offering this lamb is.

The Gemara asks: But if one said: I am hereby slaughtering this lamb for the sake of a guilt offering for robbery, or if he said: I am slaughtering it for the sake of a guilt offering for misuse of consecrated property, what can be said? These guilt offerings must each be brought from an animal in its second year, and therefore they cannot be mistaken for a Paschal offering, which is in its first year. And furthermore, a guilt offering for robbery or a guilt offering for misuse of consecrated property that one slaughtered for the sake of a Paschal offering should effect acceptance, as a Paschal offering is always in its first year, and these are in their second year.

The Gemara answers: Rather, the difference in appearance between an animal that is in its first year and one that is in its second year is not on people’s minds, i.e., this is not a clearly recognizable difference, as there can be an animal in its first year that appears as though it is in its second year, and there can be an animal in its second year that appears as though it is in its first year.

The Gemara challenges: A goat sin offering that one slaughtered for the sake of a guilt offering should effect acceptance. It is clearly not a guilt offering, as this, a guilt offering, is a ram, with white wool, and that, a goat, has black hair. The Gemara responds: People will say that this goat is actually a black ram, and they may indeed mistake it for a guilt offering.

The Gemara challenges: A calf or a bull that one slaughtered for the sake of either a Paschal offering or a guilt offering should effect acceptance. It is clear that such animals cannot be either offering, as a calf or bull offering is not sacrificed either as a Paschal offering or as a guilt offering. The Gemara responds: Yes, it is indeed so, as according to Rabbi Shimon such offerings effect acceptance for their owners.