דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - ב

וכן אתה אומר באשם נזיר טמא  וכן גם באשם מצורע, שאם שחטן שלא לשמן, פסולין, הואיל ובאו להכשיר - אשם נזיר טמא בא להכשיר שיכול לספור מכאן ואילך את ימי נזירות טהרה, והימים הראשונים שספר לפני שנטמא לא נחשבים, ואשם מצורע בא להכשירו לבוא במחנה, והרי לא הכשירו.

ופרכינן: תנן, כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות.

ואם איתא לדרב, ליתני נמי "חוץ ממנחת העומר" שאינה כשרה בשלא לשמן.

ומשנינן: כי קתני לדין מנחות במשנתנו, במנחה הבאה על ידי יחיד. אבל באה על ידי ציבור דהיינו מנחת העומר - לא קתני, אף שגם היא פסולה בשלא לשמה.

ועוד, כי קתני למנחות במשנה, מנחה הבאה בגלל עצמה - בפני עצמה. אבל מנחת העומר באה בגלל [עם] זבח היא, שמביאין כבש לעולה עם מנחת העומר, ומנחה כזו לא קתני.

ועוד, כי קתני למנחות במשנתנו, דווקא הנך מנחות שאין קבוע להן זמן מיוחד, אלא בכל עת שירצה הן באות, הא - מנחת העומר - דקבוע לה זמן בט"ז בניסן דווקא - לא קתני.

אמר מר: וכן אתה אומר באשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן, פסולין, הואיל ובאו להכשיר ולא הכשירו.

ומקשינן: תנן [בזבחים ב א]: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מקרבן פסח וקרבן חטאת.

ואם איתא שגם אשם נזיר ומצורע פסול שלא לשמן, ליתני נמי "חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע"?

ומשנינן: כיון דאיכא אשמות שלא באו להכשיר כגון אשם גזילות ואשם מעילות דלכפרה אתו, והיה צריך התנא לחלק ולומר דאשם כזה כשר ואשם כזה פסול, ולא פסיקא ליה למימר סתם "חוץ מאשם", להכי לא שנה אותם.

ומקשינן: מאי שנא אשם נזיר ואשם מצורע דאמר רב שאם שחטן שלא לשמן פסולין משום דבאו להכשיר ולא הכשירו, ולא נעשתה עיקר עבודתן, הני - שאר אשמות - נמי נאמר שיפסלו הואיל ובאו לכפרה ולא כפרו, כשמביאו שלא לשמן ולא עלו לו לשם חובה?

ומשנינן: אמר רבי ירמיה, מצינו שחילק הכתוב בין קרבנות המכפרין - שבאים לכפר על האדם, ובין קרבנות המכשירין - שבאים להכשיר, כגון קרבן שבא להתירו באכילת קרבנות ולהכנס למקדש, ובנזיר טמא להתחיל את מנין נזירות טהרה. והחילוק הוא שהמכשירין חמורים יותר, שהרי קרבנות שהן מכפרים אית בהו דאתו יש ביניהם כאלו הבאים גם לאחר מיתה של בעליהם שהפרישום, מה שאין כן מכשירים דלית בהו דאתו לאחר מיתה, ולעולם הם קריבים רק בחיי בעליהם. [14]

דתנן: האשה - יולדת, שדינה להביא שני קרבנות אחד לעולה ואחד לחטאת, שהביאה חטאתה, ומתה קודם שהספיקה להביא את עולתה, יביאו יורשין עולתה, [15] והרי עולת יולדת באה לכפר, דכתיב בה "אחד לחטאת ואחד לעולה וכפר עליה", אם כן מצאנו קרבן שבא קרבן לכפר שקרב לאחר מיתת בעליו. אבל אם הביאה עולתה ומתה ולא הספיקה להביא את חטאתה שבאה להכשירה באכילת קדשים, לא יביאו יורשין חטאתה [16] במקומה, ואם כן אנו רואים שקרבן הבא להכשיר לא קרב לאחר מיתת בעליו. ולמדנו שמכשירין חמורים יותר ממכפרים. ולכן גם נאמר שקרבנות מכשירים שנשחטו שלא לשמן פסולין אבל מכפרים שנשחטו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. [17]

מתקיף לה רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: קרבנות המכשירין נמי, מי לית בהו כאלו דאתו לאחר מיתה?

והתנן, נזיר טהור המפריש מעות לקרבנות נזירותו, ודינו הוא שצריך להביא חטאת עולה ושלמים, ולא פירש אלו מעות לאיזה קרבן, אמרינן לא נהנין מהן מדרבנן מפני דמי עולה שכלולין בהן, ולא מועלין בהן [18] מפני שראויין המעות לבוא כולן שלמים הואיל ולא פירש אלו מהן לחטאת ואלו לשלמים, ושלמים אין בהם מעילה אלא באימוריהם לאחר זריקת הדם. ואם מת הנזיר והיו לו מעות סתומין, שהפרישם עבור קרבנותיו אלא שלא ייחדן לקרבן מסויים, יפלו כולן לנדבה והיינו לשופרות לעולה, דכך היא הלכה למשה מסיני בנזיר.

אבל אם המעות מפורשין, שפירש איזה מהן לחטאת ואיזה לעולה ואיזה לשלמים, הרי:

דמי חטאת שבהן יוליך לים המלח כמו דין חטאת שמתו בעליה שדינה במיתה, ובדמי החטאת לא נהנין מהן מדרבנן, ולא מועלין בהן כיון שהם עומדים לאבוד אינם חשובים כקדשי גבוה.

דמי עולה שבהן יביא בהם עולה ומועלין בהן.

דמי שלמים שבהן יביא בהן שלמים ונאכלין ליום אחד כחומרת שלמי נזיר ולא כסתם שלמים שדנאכלין לשני ימים ולילה אחד, ואין טעונין לחם, משום שאנו צריכים לקיים את הפסוק "ונתן על כפי הנזיר" והרי הוא כבר מת.

והא עולה ושלמים דנזיר דקרבנות המכשירין נינהו שהם מתירים אותו ביין תגלחת וטומאה ובכל זאת קא אתו לאחר מיתה?

ודחינן: אמר רב פפא, הכי קא אמר רבי ירמיה: לא מצינו הכשר קבוע - שדווקא הוא המכשיר היחיד שלו [שהרי מצורע ונזיר טמא, האשם לבד מכשירן ולא קרבן אחר] - דבא לאחר מיתה, ואין להביא ראיה מקרבנות דנזיר, שאינם דומים כי שם הכשר שאינו קבוע הוא,


הערות

[14] הגרי"ז מקשה מהדין של אשה שנתחייבה בה' קרבנות לידה, שמביאה קרבן אחד ומותרת על ידו באכילת קדשים, ושאר הקרבנות עליה חובה, ולכאורה רואים אנו שהאחרונות באות אפילו בלי הכשר, כי ההכשר נעשה כבר בקרבן הראשון. וביאר הגרי"ז שאמנם היתר אכילה יש לה כבר בקרבן הראשון, אבל בכל קרבן נוסף יש לה הכשר. ובאבי עזרי תירץ, שאמנם שאר הקרבנות שמביאה היולדת אחרי הקרבן הראשון, הם חובה ואינם להכשר, אבל החיוב הוא להביא קרבן שהוא ראוי להכשיר, אף שבפועל כבר הוכשר האדם, ולכן כל הקרבנות שלה באים.

[15] יש לבאר מה הנפקא מינה בזה שכבר הביאה חטאתה, לגבי חיוב היורשין להביא את עולתה? הראשונים בקידושין [יג] ביארו שאם לא הקריבה האשה עדיין את חטאתה, ואפילו שכבר הפרישה אותה, אלא שרק לא הקריבה, אין מביאין היורשין את עולתה, כי חטאת קודמת לעולה. וכן נקט המנחת חינוך [מצוה קסח] שאם לא הקריבה חטאתה אין מקריבים את עולתה. ובעולת שלמה נחלק עליו וכתב, שאף אם לא הקריבה חטאתה, יכולים היורשים להביא את עולתה, אלא שאין מקריבין אותה כעולת יולדת אלא כעולת ציבור. וכתב השפת אמת שהדין שחטאת קודמת לעולה, דומה לכלל של "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו" דהיכן ששייך עדיין להקריב את החטאת, אז אין היא מעכבת את העולה, אבל אם כבר אי אפשר להקריב החטאת אז גם אין מביאין את עולתה.

[16] רש"י כתב דחטאת האשה באה כדי להכשירה באכילת הקדשים, ועולתה באה לכפר עליה. וכן מבואר כך בירושלמי סוטה. ומדבריהם נסתפק המקדש דוד [יב ח] במקום שהאשה היא ספק מחוסרת כפרה, שהדין הוא שמביאה חטאת מספק כדי להתירה באכילת קדשים. ויש לדון אם תביא גם עולה מספק, כי הרי העולה אינה באה להתירה באכילה, אלא רק לכפרה, ויתכן שהיא לא מחויבת להביא מספק כפרה.

[17] רש"י מבאר שזו אחת מה' חטאות המתות. והוכיח המקדש דוד מדבריו [יט ח] שדין ה' חטאות המתות נאמר גם בחטאת העוף, כי הרי חטאת יולדת באה מן העוף, ונאמר כאן שהיורשין לא מביאים את חטאתה לאחר מיתה מדין ה' חטאות. ובשיטה מקובצת [אות כח] כתב בהדיא דאין בעוף דין של ה' חטאות המתות. וכן כתב רש"י בנזיר [כב א] שדין חטאות המתות הוא דווקא בבהמה.

[18] רש"י כתב שאין מועלין כדין ה' חטאות המתות שאין בהם מעילה. והגרי"מ פינשטיין זצ"ל דן מהי הסיבה בחטאות המתות שאין בהם מעילה, האם זה בגלל שהם הולכים לאיבוד, ואז אין להם כל ערך, או שיש להם דין שפוקע מהם האיסור מעילה. ובלשון רש"י משמע שהסיבה היא, כי הם הולכים לאיבוד.

ואשם מצורע שמתיר אותו לבוא למחנה ישראל ובאכילת קדשים, ששחטן שלא לשמן — שהם פסולין, הואיל ובאו להכשיר אותם ולא הכשירו.

ומקשים, תנן [שנינו במשנה]: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן — כשירות, אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה, חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות. ואם איתא [אכן] כדברי רב, ליתני נמי [שישנה גם כן] חוץ ממנחת העומר!

ומשיבים: כי קתני [כאשר התנא שונה] במשנתנו הרי זה רק במנחה שבאה עבור יחיד, מנחה שבאה בצבור לא קתני [אינו שונה]. וכן, כי תני [כאשר הוא שונה] הרי זה במנחה הבאה בגלל עצמה, כלומר, כשלעצמה, אבל מנחה שבאה בגלל זבח, כגון מנחת העומר הבאה עם שני כבשים — לא קתני [אינו שונה].

וכן כי קתני [כאשר הוא שונה] הרי זה הנך [אותן] מנחות שאין קבוע להן זמן, תאריך מסויים, אבל הא [זו] מנחת העומר שקבוע לה זמן בששה עשר בניסן, לא קתני [אינו שונה] אותה. ואם כן, אין סתירה לדברי רב ממה שלא הזכיר התנא מנחת העומר בין המנחות הפסולות במשנה.

א ודנים במה שאמר מר [החכם] רב: וכן אתה אומר באשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן — פסולין, הואיל ובאו להכשיר ולא הכשירו.

ומקשים, תנן [שנינו במשנה] בזבחים: כל הזבחים ששחטן שלא לשמן — הרי הם כשרין לכל דבר, אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה, חוץ מפסח וחטאת, שאם שחטם שלא לשמם — הריהם פסולים. ואם איתא [יש, נכון הדבר] כדברי רב, ליתני נמי [שישנה גם כן]: חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע שהם פסולים, מפני שבאו להכשיר ולא הכשירו!

ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] אשם גזילות שמביא גזלן שנשבע לשקר, ואשם מעילות שמביא המועל בהקדש, שלכפרה של עוון אתו [באו] ולא להכשיר, ואם שחטם שלא לשמם כשרים — לא פסיקא ליה [אין הדבר פסוק לו], ולכן אינו שונה דין אשם במשנה.

ותוהים: מאי שנא [במה שונה] אשם נזיר ואשם מצורע שאם שחטם שלא לשמם פסולים, מפני שבאו להכשיר ולא הכשירו, הני נמי [אשמות אלה גם כן], אשם גזילות ואשם מעילות ייפסלו כשעשאם שלא לשמם, כיון שבאו לכפרה ולא כפרו!

אמר ר' ירמיה: מצינו שחלק הכתוב בין מכפרים ובין מכשירין, שהחמיר יותר בפסולם של המכשירים, שהרי מכפרין אית בהו דאתו [יש בהם קרבנות שבאים] לאחר מיתה, ואילו מכשירין לית בהו דאתו [אין בהם כאלה שבאים] לאחר מיתה של הבעלים. דתנן [ששנינו במשנה]: האשה היולדת, שצריכה להביא חטאת ועולה, שהביאה חטאתה ומתה — יביאו יורשין שלה את עולתה, שהיא כפרתה. אבל אם הפרישה עולתה ומתה — לא יביאו יורשין חטאתה, שחטאת זו באה כדי להכשירה לאכילת קדשים.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי: מכשירין נמי [גם כן] מי לית בהו דאתו [האם אין בהם כאלה שבאים] לאחר מיתה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: המפריש מעות לקרבן נזירותו, שיש בו חטאת, עולה ושלמים — לא נהנין מהם לכתחילה, ולא מועלין בהם, כלומר, אם נהנה מהם בשוגג אינו משלם קרן וחומש, ואינו מביא אשם מעילה, מפני שהם ראויין לבא כולן שלמים, ואין מעילה במעות שלמים.

מת הנזיר והיו לו מעות סתומין שהקדיש לנזירותו, אבל לא פירש אלו מעות מיועדים לאיזה קרבן — כל המעות הללו יפלו לנדבה, לקרבנות נדבה של הציבור. אם היו לו מעות מפורשין, שייחד מעות לכל אחד מן הקרבנות שהוא צריך להביא, הרי מה שהופרש לצורך דמי חטאת — יוליך לים המלח, לפי שהם דמי חטאת שמתו בעליה שדינה למיתה, ומעות אלו לא נהנין בהם, ולא מועלין בהם, מפני שאינם עומדים להקרבה, דמי עולה — יביא בהן עולה, ומועלין בהן בדמים,

דמי שלמים — יביא בהן שלמים, ונאכלין השלמים ליום אחד בלבד, כדין איל השלמים שמביא הנזיר (ולא כדין שלמים רגילים, שנאכלים לשני ימים ולילה אחד), ואולם אין טעונין לחם כשלמי נזיר. והא [והרי] עולה ושלמים של הנזיר שמכשירים נינהו [הם], שהם מתירים אותו בשתיית יין, וקא אתו [והם באים] לאחר מיתה!

אמר רב פפא, הכי קא אמר [כך אומר] ר' ירמיה: לא מצינו הכשר קבוע, שאין הכשר בלעדיו, שבא לאחר מיתה; ועולה ושלמים של נזיר כל אחד מהם הכשר שאינו קבוע הוא,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and so you say with regard to the guilt offering of a leper, whose proper sacrifice enables the leper to enter the Israelite camp and to partake of offerings of sanctity, that if one slaughtered these offerings not for their sake, they are disqualified. They are disqualified since their sacrifice came to render the nazirite and leper fit, and these guilt offerings did not render them fit.

The Gemara asks: We learned in the mishna that all the meal offerings from which a handful was removed not for their sake are fit for sacrifice but they did not satisfy the obligation of the owner, except for the meal offering of a sinner and the meal offering of jealousy. And if it is so that an omer meal offering from which a handful was removed not for its own sake is disqualified, then let the mishna also teach: Except for the omer meal offering.

The Gemara responds: When the mishna teaches this halakha, it teaches it only with regard to meal offerings that come on behalf of an individual. The mishna does not teach the halakha with regard to those meal offerings that come on behalf of the community. Additionally, when the mishna teaches this halakha, it is only with regard to a meal offering that comes on account of itself, i.e., as an independent offering. The mishna does not teach the halakha with regard to a meal offering that comes on account of, i.e., together with, a slaughtered offering, e.g., the omer meal offering, which is brought along with two sheep.

The Gemara adds: Furthermore, when the mishna teaches this halakha, it is only with regard to those meal offerings whose time is not set, i.e., they may be sacrificed on any date. The mishna does not teach the halakha with regard to this omer meal offering, whose time for offering is set on the sixteenth of Nisan.

§ The Gemara analyzes the statement of Rav. The Master said: And so you say with regard to the guilt offering of a nazirite who became ritually impure, and so you say with regard to the guilt offering of a leper, that if one slaughtered these offerings not for their sake, they are disqualified. They are disqualified since their proper sacrifice came to render the nazirite and leper fit, and they did not render them fit.

The Gemara asks: We learned in a mishna (Zevaḥim 2a): All slaughtered offerings that one slaughtered not for their sake are fit, but they did not satisfy the obligation of the owner. This is the halakha with regard to all offerings except for the Paschal offering and the sin offering, which are disqualified when slaughtered not for their sake. And if it is so that the halakha is in accordance with the statement of Rav, let the mishna also teach: Except for the guilt offering of a nazirite and the guilt offering of a leper, since they came to render one fit and they did not render one fit.

The Gemara answers: Since there are other guilt offerings, i.e., the guilt offering for robbery, which one brings for taking a false oath denying an accusation of robbery, and the guilt offering brought for misuse of consecrated property, that come for atonement, which do not render one fit and are fit for sacrifice if they were slaughtered not for their sake, the tanna of the mishna could not state the halakha with regard to guilt offerings in an absolute manner, and therefore he refrains from mentioning guilt offerings at all.

The Gemara asks: What is different about the guilt offering of a nazirite and the guilt offering of a leper? Why are they disqualified when slaughtered not for their sake since they came to render fit and they did not render fit? These, i.e., the guilt offerings for robbery and for misuse of consecrated property, should likewise be disqualified when slaughtered not for their sake, since they came for atonement and they did not atone.

Rabbi Yirmeya said in response: We find that the Torah differentiates between those guilt offerings that atone and those that render fit, and the halakha is more stringent with regard to those that render fit. Rabbi Yirmeya elaborates: With regard to those guilt offerings that atone, there are among them offerings that come after death, i.e., they are sacrificed after the death of their owners, whereas with regard to those that render fit, there are none among them that come after death. As we learned in a mishna (Kinnim 2:5): With regard to a woman after childbirth who brought her sin offering for her ritual purification and died, the heirs shall bring her burnt offering,which comes to atone. If she set aside her burnt offering and died, the heirs shall not bring her sin offering, as it comes to render her fit to partake of offerings.

Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, objects to this: With regard to offerings that render fit as well, are there not among them offerings that come after death? But didn’t we learn in a mishna (Me’ila 11a): In the case of one who separates funds for the offerings of his naziriteship, i.e., his sin offering, burnt offering, and peace offering, a person may not derive benefit from them ab initio, but if one benefited from them after the fact, he is not liable for misuse of consecrated property, i.e., he is not required to bring a guilt offering and is not obligated to repay the principal and an additional fifth. This is because the coins are all fit for bringing peace offerings,and there is no misuse of consecrated property with regard to funds fit for a peace offering.

The mishna continues: If the nazirite died and he had undesignated funds that he set aside to pay for his nazirite offerings without specifying how much money should be allocated toward each offering, they will be allocated for communal gift offerings. If he left behind allocated funds, then with regard to the money for a sin offering, one must take it and cast it into the Dead Sea; one may not benefit from it ab initio, but if one benefited from it after the fact, he is not liable for misuse of consecrated property. With regard to the money for a burnt offering, one brings with it a burnt offering, and one is liable for misusing them.

The mishna concludes: With the money for a peace offering, one brings a peace offering with it, and these offerings are eaten for one day, like the peace offering brought by a nazirite, and do not require the loaves that are normally bought with the peace offering of a nazirite. Rabbi Yehuda explains his question: But the burnt offering and peace offering of a nazirite are offerings that render the nazirite fit to drink wine, and yet they come after death.

Rav Pappa said in response that this is what Rabbi Yirmeya is saying: We do not find an instance of a fixed manner of rendering fit that comes after death, i.e., there is no instance where the only offering that will render one fit to act in a manner previously prohibited to him may be sacrificed after death. And the offerings of a nazirite are examples of a means of rendering fit that is not fixed,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רש"י ד"ה אשם מצורע. בא הוא להכשירו לבא במחנה. וכן לקמן (ה) כ' למצורע בהקהל. וכן (קד. קח). וצ"ע דהא גם בימי ספירו הותר לבוא במחנה כדכתיב אחר הבאת צפרים וכבס כו' ואחר יבוא אל המחנה. ותנן בפי"ד דנגעים מ"ב בא לו לשלח את הצפור החיה כו' נכנס לפנים מן החומה ביום השביעי כו'. והתוס' בפסחים (סז ב) ד"ה שכן כתבו דמותר אף למחנה לויה. וכן כ' רש"י בעצמו במו"ק (ז ב) דשרי ליה למחנה ישראל. אמת דבגמרא שבועות (ח) איתא ג"כ וקרבן לאישתרויי בקהל. אך כבר עמד בזה שם הגרי"פ והביא בשם ב"ש למחוק תיבת בקהל ולהציג תחתיו בקדשים. וגם רש"י בעצמו בזבחים (צ ב) במשנה פי' לקדשים ולביאת מקדש וכן בכריתות (ט ב):

רש"י ד"ה לא נהנין. מדרבנן מפני דמי עולה. צ"ע דאטו מדמי שלמים מותר ליהנות. מעילה הוא דלית בהו אבל איסורא דאורייתא רכיב עלייהו כדאיתא בראש השנה (כח):

(ד ב תוספות) ד"ה ואין וכו' קשה למה הטעינו כאן זרוע בשלה יותר משלא כמצוותו וכו'.—מזה מבואר שדעת התוס' כאן, דבמעות מפורשים יש לשלמים זרוע בשלה. אבל בנזיר (כד ב) מוכח, שדין מעות מפורשים כדין שלא כמצותו, ומאחר דבשלא כמצותו מפורש שאינו טעון זרוע ודאי שכן הוא במעות מפורשים, וכ"ה דעת תוס' נזיר (שם ד"ה ואין). אבל למעלה שם (כד א ד"ה שלמים) יש שיטה אחרת, שכולם צריכים זרוע אלא שאין הזרוע צריכה תנופה, ובשם ר"ת כתבו, שבכולן אין הזרוע מתבשלת עם האיל. והרמב"ם סתם דבריו כמו שהוא בתלמוד, וכתב (הל' נזיר פ"ח הי"ב) בשלמי נזיר ששחטן שלא כמצוותן שאינן צריכין זרוע, ולהלן (פ"ט ה"ב וה"ג) במותר שלמי נזיר ומעות מפורשין שאין טעונין לחם. ואת דין הזרוע השמיט ולא הזכירו.

אשם מצורע. בא הוא להכשירו לבא במחנה ולקמן פריך שאר אשמות נמי באו לכפר ולא כפרו: בגלל זבח. עם הזבח דמנחת העומר באה עם הכבש דכתיב ועשיתם ביום הניפכם את העומר וגו' (ויקרא כג): דקבוע לו זמן. בניסן: [מצינו שחילק]. ובמכשירים חמירו: לא יביאו יורשין חטאתה. דזו אחת מחמש חטאות המתות חטאת שמתו בעליה וחטאת יולדת מכשיר הוא כדאמרינן בכריתות בפ' דם שחיטה (דף כו.) מפני שמכשרתה לאכול בקדשים ומדחטאתה להכשיר עולתה לכפר כדכתיב (ויקרא יב) ביולדת אחד לחטאת ואחד לעולה אלמא מכפרין קרבי מכשירין לא קרבי הכי נמי מכפרין בשלא לשמן כשרין להקריב ולא עלו ומכשירין פסולין לגמרי: לא נהנין. מדרבנן מפני דמי עולה שבהן: ולא מועלין. מפני שראויין לבא לשלמים הואיל ולא הפריש אלו לחטאת ואלו לשלמים ושלמים אין בהן מעילה דלאו קדשי ה' נינהו אלא ממון בעלים אלא באימורים לאחר זריקת דמים בפ''ק דמסכת מעילה (דף ז:): סתומין. דלא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה: יפלו לנדבה. לשופרות דהלכה היא בנזיר למשה מסיני וכן מפרש בנזיר בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו כו' (דף כד:): יוליך לים המלח. כדין חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא: לא נהנין. מדרבנן: ולא מועלין. דאמר בשמעתא קמייתא דמעילה (דף ג.) חטאות המתות ומעות ההולכות לים המלח אין מועלין בהן דלאיבוד קיימי ולאו קדשי גבוה נינהו: דמי שלמים כו'. אבל דמי אשם ליכא דאינו בנזיר טהור אלא בנזיר טמא
בעליו ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה בדמיו אין אבל הוא גופיה לא גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה הל''ל משום דגמירי דבאשם רועה ומתוך פי' הקונטרס משמע דלא גמירי אלא ניתק לרעייה בעלמא ומשמסרו לרועה כשר לעולה משם ואילך אפילו הוא בעצמו דשוב אין שם אשם עליו ותימה גדול הוא לומר כך ועוד דהוה ליה למימר גזירה לאחר ניתוק אטו קודם ניתוק ועוד דמשמע בהדיא התם בפסחים דניתוק לרעייה דרבנן מדדייק אמילתיה דרב הונא דהכא דאמר שחטו סתם כשר לעולה אלמא קסבר לא בעי עקירה אי הכי כי לא ניתק נמי ומשני גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ורבינו שמואל לא גריס התם כי לא ניתק נמי אלא הכי גריס א''ה לכתחילה נמי פירוש יכול לשוחטו סתם כיון דלא בעי עקירה ואמאי נקט ושחטו סתם דמשמע דיעבד דבשלמא אי הוה אמר ושחטו לשם עולה דבעי עקירה הוה ניחא דנקט דיעבד אפילו לאחר ניתוק גזירה שמא ישכח לעוקרו ומשני דכי לא בעי עקירה נמי אסור לכתחילה כמו לפני כפרה ודוחק הוא שמגיה הספרים ועוד דהוה ליה לשנויי גזירה אטו לפני ניתוק ור''ת לא גריס כאן ובפ''ק דזבחים (דף ה.) ובנזיר (דף כה:) ניתק אין לא ניתק לא ובתמורה אינו ברוב ספרים בפ' ואלו קדשים (דף יח.) ובפ''ב דזבחים (דף כח.) אינו בשום ספר דקרא דהוא בהוייתו יהא לא לפסול בלא ניתוק קאתי דרעיי' דרבנן היא והכי גמירי הלכתא דכל שבחטאת מתה באשם קרב עולה ומשום דתקון רבנן רעייה גזירה אטו לפני כפרה נקט הש''ס באשם רועה וקרא אתא למימר דכשר לעולה בלא עקירה דבהוייתו מה שבסופו להיות לאחר עקירה יהיה בלא עקירה דהיינו עולה כדגמירי ואין לחוש אי קאי קרא אהילכתא דכי האי גוונא אשכחנא בפ' הלוקח עובר פרתו (בכורות ד' טז.) דאיצטריך קרא ואיצטריך הילכתא והשתא ניחא הא דפריך בפסחים (דף עג.) אי הכי כי לא ניתק נמי ועוד יש לפרש דגרסינן הכא שפיר ניתק אין לא ניתק לא דאמר קרא הוא בהוייתו יהא קודם כפרה והיכא דאבד והפריש אחר ונמצא הראשון והרי שניהם עומדים דפליגי בפרק שני שעירי (יומא דף סד.) דרב אמר מצוה בראשון ור' יוחנן אמר מצוה בשני לא אמר שיהא חבירו קרב מיד עולה דבהויי' אשם יהא קודם כפרה הילכך ניתק אין לא ניתק לא משום דגזרינן אטו לפני כפרה ובפסחים (דף עג.) דפריך כי לא ניתק נמי היינו לאחר כפרה אלא שלא ניתק דבשלמא אי בעי עקירה הוה ניחא דבעי ניתוק כדי שיהא נזכר לעוקרו לשם עולה וא''ת ומותר הפסח דקרב שלמים (לימא) דבעי עקירה וליבעי ניתוק כדי שיהא נזכר לעוקרו ועוד אמאי לא גזרינן ביה אטו לפני כפרה כמו באשם וי''ל דשאני פסח שאין זמנו רק ערב הפסח מחצות ולא שייך למיגזר ביה כלל בשאר ימות השנה וא''ת בשלמא אשם שמתו בעליו איכא למיגזר אטו קודם מיתה ונתכפרו בעליו אטו קודם כפרה דהוא גופיה לא ליקרב עולה אלא תמורת אשם וולד תמורת אשם דתנן בפרק ואלו קדשים (דף כ:) ירעו ובעי למימר בגמרא קודם כפרה דגזרינן שמא הוא עצמו יקרב ואיתותב התם מאי גזירה איכא והלא אף קודם כפרה דיש ליקרב עולה וא''כ הוא עצמו יקרב עולה וי''ל דגזרינן אטו אשם גופו לפני כפרה וקצת קשה לפי' ר''ת מנזיר (דף כה:) דר' ישמעאל דריש ולד חטאת ותמורת אשם אי מקריב ליה קאי עליה בעשה מדכתיב רק ר''ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר אשם הוא הוא קריבה ואין תמורתו קריבה ופריך למה לי קרא והא הילכתא גמרינן ליה כל שבחטאת מתה באשם רועה ומשני אין ה''נ וכי אתא קרא לכדרב הונא כו' משמע דהוא אתא למעוטי מהקרבה ולאו לאכשוריה להקרבה: מכשירין לית בהו דאתו לאחר מיתה. פי' בקונטרס חטאת יולדת מכשיר היא כדאמרינן בפ' דם שחיטה מפני שמכשרתה לאכול בקדשים ואגב ריהטיה לא דק שם ומשנה היא בפ' המביא אשם תלוי (כריתות דף כה:): ה''ג בת''כ האשה כו' עולתה ומתה לא יביאו יורשים חטאתה. משמע אבל היא אם היתה חיה היתה מביאה חטאתה אחר עולתה ועלתה לה עולתה לשם חובה וכן משמע [בת''כ] בפרשת אשה כי תזריע שאם הביאה עולתה תחילה תביא חטאתה ממין עולתה וכן במסכת קנים (פ''ב מ''ה) ותימה דבפ' תמיד נשחט (פסחים ד' נט.) אמרי' זה בנה אב שכל החטאות קודמות לעולה אפילו חטאת עוף קודם לעולת בהמה ואפילו דיעבד קאמר מדמשני שאני עולת מצורע דרחמנא אמר והעלה שהעלה כבר והיינו דיעבד דלכתחילה חטאתה קודמת כדכתיב בקרא בהדיא ש''מ דבעלמא אפילו דיעבד לא ותירץ ה''ר חיים דה''ה בעלמא והא דבעי קרא במצורע משום דכתיב ביה הויה זאת תהיה בהוייתו יהא דמשמע עיכובא כדאמרינן בשמעתין בסוף אע''ג דמסקינן לקמן יש מחוסר זמן לבו ביום אין לפסול בעלמא מטעם זה דלא הוי אלא בסדר מצורע כמו שאפרש לקמן: לא יביאו יורשין חטאתה. הגירסא משתבשת בת''כ בפרשת ויקרא [בפ'] אם לא תגיע [וגו'] אחד לחטאת ואחד לעולה שממין חטאת יביא עולה שאם הביא חטאתו ומת יביאו יורשין עולתו ומנין שאם הביא עולתו ומת שיביאו יורשין חטאתו ת''ל אחד לחטאת ואחד לעולה וכך יש להיות הגירסא יכול שאם הביא עולתו ומת שיביאו יורשין חטאתו ת''ל אחד לחטאת פי' חטאת קודמת לעולה ואסמכתא בעלמא היא דמהילכתא הוא דנפקא לן דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא: לא נהנין ולא מועלין. בנזיר בפרק [מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר] ואני (דף כד:) תנן כי האי גוונא: ואין טעונין לחם. אע''ג דבסמוך גבי אשם מצורע שלא לשמו קתני דטעון נסכים יש לחלק בין נסכים דשייכי בכל הקרבנות ללחם ועוד כדפי' בקונטרס משום דבעינן על כפי הנזיר וליכא ומיהו קשה למה הטעינו כאן זרוע בשילה יותר משלא כמצוותו ושלא לשמו בפ' התכלת (לקמן דף מח:) וי''ל דשלא כמצותו הוי משונה יותר מדאי ועוד שלא כמצותו נראה דהיינו בן שנה והביא בן שתים או מחוסר זמן דהוי משונה יותר מדאי וקצת תימה כיון דאין טעון לחם יפסול כדאמר בפ' שתי מדות (לקמן דף פט:) גבי אשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים שאם אי אתה אומר כן פסלתו והכא נמי יהא טעון לחם שאם אי אתה אומר כן פסלתו ויש לחלק כמו שפי' דנסכים אלימי מלחם ובפ' שתי מדות אאריך בעזרת האל:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד