מנחות ה ע"ב

האיר מזרח מתיר.

ומעירים: והא [ודבר זה] של ריש לקיש לאו בפירוש איתמר [נאמר] בשמו, אלא מכללא [מכלל הדברים] איתמר [נאמר], שמתוך דבריו אפשר ללמוד שהוא סבור כך. דתנן [ששנינו במשנה]: אין מביאין מנחת בכורים כלומר, מנחות ובכורים, ומנחת בהמה (מנחת נסכים, הבאה עם קרבן בהמה) מן התבואה החדשה קודם לעומר. וטעם הדבר — משום דבעינן [שצריכים אנו] שיהא הקרבן "ממשקה ישראל" (יחזקאל מה, טו) — מן המותר לישראל, והתבואה החדשה עדיין לא הותרה, ואם הביא — פסול.

וכן קודם לשתי הלחם הבאים בחג השבועות לא יביא מנחות וביכורים, משום דאיקרו [ששתי הלחם נקראו] בכורים, והם הראשית לכל הביכורים, ומכל מקום אם הביא — כשר.

ואמר ר' יצחק שכך אמר ריש לקיש: לא שנו שאם הביא מן החדש קודם לעומר שהוא פסול, אלא כשהביא בארבעה עשר ובחמשה עשר בניסן, אבל בששה עשר בניסן, גם אם הביא קודם לעומר — כשר; וקשיא לי [והיה לי קשה]: מדוע יהא מותר בששה עשר קודם לעומר? ליהוו [שיהיו] כמחוסר זמן! אלמא קסבר [אלא מכאן שריש לקיש סבור]: האיר המזרח מתיר, ולכן אין זה מחוסר זמן.

א לעיל הובאה דעת רב, שמנחת העומר שנקמצה שלא לשמה — פסולה, ודעת ריש לקיש, שהיא כשרה אלא שצריך מנחה אחרת להתיר את החדש. ואילו רבא אמר: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה — כשירה, ושיריה נאכלין, ואינה צריכה מנחת העומר אחרת להתירה, שאין מחשבה פסולה מועלת (מועילה) לפסול אלא במי שראוי לעבודה, ובדבר הראוי לעבודה, ובמקום הראוי לעבודה.

ומפרטים: במי שראוי לעבודה — לאפוקי [להוציא] כהן בעל מום, שפסול לעבודה, שאין מחשבתו פוסלת קרבן. ובדבר הראוי לעבודה — לאפוקי [להוציא] מנחת העומר, שהיא מנחה דלא חזיא [שאינה ראויה] בדרך כלל לעבודה, שחדוש הוא שמביאים קרבן מן השעורים. ובמקום הראוי לעבודה — לאפוקי [להוציא] עבודה שנעשתה במחשבת פסול כאשר נפגם המזבח, שאינה פוסלת, ואם יתוקן המזבח בו ביום — ניתן להקריב את הקרבן.

ב ושבים לדון בענין האיסור להקריב לגבוה דברים האסורים להדיוט. תנו רבנן [שנו חכמים], בתחילת פרשת העולה נאמר: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב), וחכמים דרשו "מן הבקר" כלשון מיעוט — להוציא את הנעבד לעבודה זרה, ומוסיפים: כשהוא אומר שוב "מן הבקר" למטה בהמשך "אם עולה קרבנו מן הבקר" (שם ג) — שאין תלמוד לומר, כלומר, לכאורה לא הוצרכנו לכך, אלא המיעוט להוציא את הטרפה, ללמד שהיא פסולה להקרבה. ויש לתמוה: ומדוע הוצרכנו לכתוב?

והלא דין (קל וחומר) הוא: ומה בהמה בעל מום שמותרת להדיוט — אסורה לגבוה (ראה שם כב, יט), טריפה שאסורה להדיוט (שמות כב, ל) אין דין שאסורה לגבוה? כנגד זה טוענים: חלב ודם יוכיחו, שאסורין להדיוט ומכל מקום מותרין לגבוה!

ודוחים: מה לחלב ודם שהם מותרים לגבוה, שכן גם בהדיוט הם באין מכלל היתר, שהרי הבהמה עצמה מותרת היא, תאמר בטריפה שכולה אסורה, ואם כן לא תהא מותרת לגבוה!

ומשיבים: מליקה בעוף תוכיח, שכולה איסור והיא אסורה להדיוט, שעוף שנמלק מן העורף אסור באכילה, כנבילה, ומכל מקום מותרת לגבוה, שכך מקריבים קרבן מן העוף, ומשום כך הוצרכנו לכתוב לפסול טריפה.

ודוחים: אין מכאן ראיה, מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה, כלומר, רק בשעת קדושתה למזבח היא נאסרה להדיוט, דהיינו בשעת מליקתה, אבל קודם לכן לא נאסרה להדיוט. מה שאין כן בטריפה, שאין קדושתה אוסרתה להדיוט, אלא מעצמה היא אסורה, ואין לומר שתהיה מותרת לגבוה!

ואם השבתה, כלומר, ואם מכל מקום תמצא דרך להשיב ולטעון שטריפה תהיה כשרה להקרבה, כשהוא אומר "מן הבקר" למטה (ויקרא א, ג) שאין תלמוד לומר כלומר, אין בו צורך לכאורה, אלא בא להוציא את הטריפה. עד כאן לשון הברייתא.

ושואלים: מה "אם השבתה" כלומר, מה היא אותה טענה שהוא מרמז לה, ואינו מפרשה? לשאלה זו נתנו תשובות אחדות (סימן: רקיח מר אדא לשישי"ה).

אמר רב, משום דאיכא למימר [שיש לומר]: מנחת העומר תוכיח, שהיא אסורה להדיוט ככל תבואה חדשה, ומותרת לגבוה, ומכאן נלמד לטריפה, לכך הוצרכנו לכתוב האוסר טריפה בהקרבה. ופורכים את הטענה: מה למנחת העומר שהיא מותרת לגבוה, שכן היא מתרת את החדש, מה שאין כן טריפה!

ומשיבים: מנחת העומר בשביעית אינה מתירה את החדש, שהרי אסור לזרוע ואין תבואה, ומכל מקום היא מותרת! ודוחים: בשביעית נמי [גם כן] יש במנחת העומר צד היתר, שכן היא מתרת ספיחין שצמחו מעצמם בלא זריעה בשביעית! ומשיבים: מכל מקום, כשיטת ר' עקיבא שאמר: ספיחין אסורים בשביעית הרי אינה מתרת כלל, ומכל מקום היא מותרת לגבוה, ולכן הוצרך הכתוב לאסור את הטריפה.

אמר ליה [לו] רב אחא בר אבא לרב אשי, לר' עקיבא נמי [גם כן] לפרוך [נפרוך] את הטענה כך: מה למנחת העומר שהיא מותרת לגבוה, שכן היא מתרת חדש בחוצה לארץ, ששם אין איסור שביעית!

ואפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר]: איסור חדש בחוץ לארץ לאו דאורייתא [אינו מן התורה], ואינה מתירה כלל את החדש בשביעית, אפשר לפרוך בדרך אחרת: מה למנחת העומר שכן היא באה להתיר לאו שבתוכה, שהקטרת הקומץ מתירה את השיריים באכילה לכהנים, מה שאין כן טריפה!

אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: אין זו פירכה, כי אי הכי [אם כך], לפי סברה זו יש לומר כי טריפה נמי [גם כן] תקריב ותתיר לאו שבתוכה, כדי להתיר את בשרה באכילה לכהנים, ולכן הוצרך הכתוב לאוסרה בהקרבה! אלא פריך הכי [פרוך כך]: מה למנחת העומר שהיא מותרת לגבוה, שכן מצותה בכך, שהתורה ציותה להביא אותה כדי להתיר את החדש. מה שאין כן בטריפה, שאין מצוה בהקרבתה.

ריש לקיש אמר: הטענה שיש להשיב כדי להתיר טריפה בהקרבה היא משום דאיכא למימר [שיש לומר]: מפטם הקטרת יוכיח, שאסור להדיוט ומותר לגבוה, ולכן הוצרכנו לכתוב לאסור את הטריפה בהקרבה. ותוהים על הלשון: מפטם גברא [איש] הוא!

אלא הכוונה היא: פטום הקטרת יוכיח, שאסור להדיוט לרקוח קטורת כמו זו של המקדש (שמות ל, לז), ומותר לגבוה. ודוחים: אין זו טענה, מה לפטום הקטרת שהוא מותר לגבוה, שכן מצותו בכך, מה שאין כן בטריפה!

מר בריה [בנו] של רבינא אמר הסבר אחר, משום דאיכא למימר [שיש לומר]: שבת תוכיח, שהיא אסורה במלאכה להדיוט ומותרת לגבוה בעבודת הקרבנות, והוא הדין לטריפה שתהא מותרת לגבוה, ולכן הוצרך הכתוב לאוסרה.

ודוחים: מה לשבת שהותרה לגבוה, שכן הותרה מכללה גם אצל הדיוט במילה, שהרי מצוה למול בזמנו אף בשבת, למרות שהיא מלאכה!

ותוהים: אטו [וכי] מילה צורך הדיוט הוא שאתה טוען שהותרה אצלו? הלוא מילה מצוה היא! אלא כך יש לדחות: מה לשבת שהותרה לגבוה שכן מצותה בכך, שהתורה ציותה על עבודת הקרבנות בשבת, מה שאין כן בטריפה.

רב אדא בר אבא אמר הסבר נוסף, משום דאיכא למימר [שיש לומר]: כלאים תוכיח, שאסורין להדיוט בלבישה ומכל מקום מותרין לגבוה, שבאבנט של הכהן יש כלאים. והוא הדין לטריפה, שתהיה מותרת לגבוה, ולכן הוצרך הכתוב לאוסרה.

ודוחים: מה לכלאים שהותרו לגבוה, שכן הותרו מכללן אצל הדיוט בציצית, שנותנים פתיל תכלת של צמר אף בציציות של פשתן! ותוהים: אטו [וכי] ציצית צורך הדיוט היא, שאתה אומר שהותרה אצלו? והלוא מצוה היא! אלא כך יש לדחות:

the illumination of the eastern horizon permits the new crop.

The Gemara notes: And this statement of Reish Lakish was not stated explicitly; rather, it was stated by inference, i.e., it is evident from a different statement of Reish Lakish that this is his opinion. As we learned in a mishna (68b): One may not bring a meal offering, the first fruits, or the meal offering brought with the libations accompanying an animal offering, from the new crop, prior to the sacrifice of the omer. The Gemara interrupts its citation of the mishna to add that the reason is that we require that an offering be “from the well-watered pastures of Israel,” i.e., it must be brought from that which is permitted to the Jewish people, and the new crop has not yet been permitted to them. The mishna concludes: And if he brought these offerings from the new crop they are unfit.

The mishna continues: After the omer but prior to the two loaves one may not bring those offerings from the new crop. The Gemara explains that this is because the two loaves are called first fruits, and therefore they should precede all other offerings from the new crop. The mishna adds: But if he brought those offerings from the new crop, they are fit.

And Rav Yitzḥak says that Reish Lakish says: The Sages taught that a meal offering that was brought from the new crop before the omer meal offering is disqualified only if it was brought on the fourteenth or on the fifteenth of Nisan. But if it was on the sixteenth, then even if he brought it prior to the omer meal offering, it is valid. He continues: And this statement poses a difficulty for me: Why should meal offerings be valid when sacrificed on the sixteenth if they were sacrificed before the omer meal offering? Let them be considered like offerings whose time has not yet arrived. The Gemara comments: Apparently, Reish Lakish holds that the illumination of the eastern horizon permits the new crop.

§ The Gemara previously cited the opinion of Rav that an omer meal offering from which a handful was removed not for its own sake is disqualified. The Gemara also cited the opinion of Reish Lakish that this meal offering is valid but another omer meal offering is necessary to permit the new crop for consumption. And Rava says: With regard to an omer meal offering from which the priest removed a handful not for its own sake, it is valid and its remainder is consumed, and it does not require another omer meal offering to permit it for consumption. The reason is that improper intent is effective [mo’elet] to disqualify an offering only when it is expressed by one who is fit for the Temple service, and with regard to an item that is fit for the Temple service, and in a place that is fit for the Temple service.

Rava elaborates: The condition that improper intent disqualifies only when expressed by one who is fit for the Temple service serves to exclude the intent of a blemished priest, who is disqualified from performing the Temple service. The condition that it disqualifies only when expressed with regard to an item that is fit for the Temple service serves to exclude the omer meal offering, which is generally unfit for the Temple service, as it is a novelty, in that it is brought from barley whereas most meal offerings are brought from wheat. And finally, the condition that it disqualifies only when expressed in a place that is fit for the Temple service serves to exclude sacrificial rites that were performed with improper intent while the altar was damaged. At such a time improper intent does not disqualify an offering, and therefore if the altar is repaired on the same day, the offering may be sacrificed upon the altar.

§ The Gemara discusses the prohibition against sacrificing an item that is prohibited to the Jewish people. The Sages taught in a baraita: It is derived from a passage in the Torah that discusses burnt offerings: “You shall bring your offering from the cattle, even from the herd or from the flock” (Leviticus 1:2), that certain animals are prohibited for sacrifice upon the altar (see Temura 28a). When it states later, in the next verse: “If his offering is a burnt offering of the herd” (Leviticus 1:3), this is difficult, as there is no need for the verse to state this, as it was already written earlier. Rather, this serves to exclude an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [tereifa] from being brought as an offering.

The baraita questions the need for this derivation: But could this not be derived through an a fortiori inference? And if a blemished animal, which is permitted to an ordinary person [lehedyot] for consumption, is nevertheless prohibited as an offering for the Most High (see Leviticus 22:19), then certainly with regard to a tereifa, which is forbidden to an ordinary person for consumption (see Exodus 22:30), is it not logical that it is prohibited for the Most High? The baraita responds: Fat [ḥelev] and blood prove that this a fortiori inference is not valid, as they are forbidden to an ordinary person and yet they are permitted for the Most High.

The baraita rejects this suggestion: What is notable about fat and blood? They are notable in that they come from an item that is generally permitted, i.e., the animal from which they come is itself permitted for consumption. Will you say the same with regard to a tereifa, which is entirely forbidden for eating, and therefore should not be permitted for the Most High?

The baraita responds: The pinching of bird offerings will prove that one cannot derive by means of an a fortiori inference that a tereifa is disqualified. As a bird killed by the pinching of its nape is also entirely forbidden, and yet although it is forbidden for consumption to an ordinary person, as it is rendered a carcass, it is nevertheless permitted for the Most High, as bird offerings are killed by the pinching of their napes. The verse is therefore necessary to disqualify a tereifa.

The baraita rejects this suggestion as well: What is notable about pinching? It is notable in that its sanctity prohibits it, i.e., only at the time when it becomes sanctified for the altar does it become prohibited for consumption to an ordinary person, which is at the time of its pinching. But before this time it is not yet prohibited to an ordinary person for consumption. This is not the case with regard to a tereifa, as its sanctity does not prohibit it for consumption, since it is always prohibited to eat it. Accordingly, by logical inference alone one can arrive at the conclusion that a tereifa should not be permitted for the Most High.

The baraita concludes with a statement that will soon be explained: And if you have responded, i.e., if you succeeded in rejecting the a fortiori inference, then when the verse states later: “Of the herd” (Leviticus 1:3), as there is no need for the verse to state this phrase, it serves to exclude a tereifa.

The Gemara asks: What response is alluded to by the statement: If you have responded? The conclusion of the baraita had indicated that the a fortiori inference must be accepted. The Gemara cites several suggestions, for which it provides the following mnemonic: Rekiaḥ, Mar, Adda, Leshisheih. These terms allude to the names of some of the Sages mentioned in the following discussion: Rav; Rabbi Akiva; Rav Aḥa; Mar, son of Ravina; Rav Adda; and Rav Sheisha, son of Rav Idi.

Rav said that this is the response: The halakha that a tereifa is unfit for sacrifice must be derived from a verse because it may be said that the omer meal offering proves that the halakha concerning a tereifa cannot be derived by the a fortiori inference, as the omer is prohibited for consumption to an ordinary person, since it comes from the new crop, and yet it is permitted as an offering for the Most High. The Gemara rejects this suggestion: What is notable about the omer meal offering? It is notable in that the omer renders the new crop permitted for consumption, whereas a tereifa does not render anything permitted.

The Gemara responds: Although the omer meal offering generally renders the new crop permitted, the omer brought during a Sabbatical Year does not render the crop permitted, as it is prohibited to plant during the Sabbatical Year, and consequently there is no new crop for the omer offering to permit. The Gemara counters this suggestion: The omer meal offering brought during a Sabbatical Year also renders something permitted, as it permits produce that grew without being purposely planted [sefiḥin] during the Sabbatical Year. The Gemara responds: Nevertheless, in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that sefiḥin are prohibited during the Sabbatical Year, the omer meal offering brought during a Sabbatical Year does not render the new crop permitted for consumption, and yet it is permitted for the Most High. A verse is therefore necessary to derive that a tereifa may not be sacrificed.

Rav Aḥa bar Abba said to Rav Ashi: According to the opinion of Rabbi Akiva as well, let us refute the statement of Rav, as what is notable about the omer meal offering? It is notable in that the omer permits the new crop for consumption outside of Eretz Yisrael, where the prohibitions of the Sabbatical Year do not apply.

And even according to the one who says that the consumption of produce from the new crop grown outside of Eretz Yisrael is not prohibited by Torah law, Rav’s statement can be refuted in another manner: What is notable about the omer meal offering? It is notable in that the omer comes to permit a prohibition that applies to a substance that was previously within it, i.e., the burning upon the altar of a handful from the omer meal offering renders the remainder of the meal offering permitted to the priests, whereas a tereifa is entirely forbidden.

Rav Aḥa of Difti said to Ravina: This is not a refutation, as, if that is so, then with regard to a tereifa as well, you should sacrifice it and you will thereby permit a prohibition that applies to a substance that was previously within it, and its meat will become permitted to the priests for consumption. Therefore, a verse is needed to exclude a tereifa. Rather, one can refute the statement of Rav like this: What is notable about the omer meal offering? It is notable in that its mitzva is in this manner, i.e., the Torah requires the omer meal offering to be brought from the new crop in order to permit the new crop for consumption. By contrast, there is no mitzva to sacrifice specifically a tereifa.

Reish Lakish said that this is the response alluded to at the end of the baraita: The halakha that a tereifa is unfit for sacrifice must be derived from a verse because it can be said that the one who prepares the incense proves that the halakha concerning a tereifa may not be derived by the a fortiori inference, as this is prohibited to an ordinary person, and is nevertheless permitted for the Most High. The Gemara questions the terminology of Reish Lakish: But the one who prepares the incense is a person. How can it be said that a person is prohibited to an ordinary person?

Rather, Reish Lakish meant that the preparation of the incense proves it, as it is prohibited to prepare the incense mixture for use by an ordinary person (see Exodus 30:37), and yet it is permitted to do so for the Most High. The Gemara refutes this claim: What is notable about preparation of the incense? It is notable in that its mitzva is in this manner. By contrast, there is no mitzva to sacrifice specifically a tereifa.

Mar, son of Ravina, said that this is the response of the baraita: The halakha that a tereifa is unfit for sacrifice must be derived from a verse because it can be said that Shabbat proves that the halakha concerning a tereifa cannot be derived by the a fortiori inference, as it is prohibited for an ordinary person to perform labor on Shabbat, and yet the labor involved in the Temple service is permitted on Shabbat for the Most High. Without the verse, one might similarly conclude that a tereifa is permitted for the Most High despite the fact that it is prohibited for consumption.

The Gemara rejects this: What is notable about Shabbat? It is notable in that the general prohibition against labor on Shabbat was permitted with regard to an ordinary person in the case of circumcision, as the mitzva of circumcision must be performed in its proper time, even on Shabbat, despite the fact that the act of circumcision is generally prohibited on Shabbat.

The Gemara asks: Is that to say that circumcision is considered a requirement of an ordinary person, whose performance was exempted from the general prohibition against labor on Shabbat for one’s private needs? Circumcision is a mitzva. Rather, the statement of Mar, son of Ravina, can be refuted like this: What is notable about Shabbat? It is notable in that its mitzva is in this manner, i.e., the Torah requires that offerings be brought on Shabbat. By contrast, there is no mitzva to sacrifice specifically a tereifa.

Rav Adda bar Abba said that this is the response mentioned in the baraita: The halakha that a tereifa is unfit for sacrifice must be derived from a verse because it can be said that the prohibition against diverse kinds proves that the halakha of a tereifa cannot be derived from the a fortiori inference, as it is prohibited for an ordinary person to wear garments sewn from a mixture of diverse kinds (Deuteronomy 22:11), and yet such garments are permitted for the Most High, as the belt of the priestly vestments was fashioned from a mixture of diverse kinds.

The Gemara rejects this: What is notable about the prohibition against diverse kinds? It is notable in that the general prohibition against wearing a garment sewn from diverse kinds was permitted in the case of an ordinary person with regard to ritual fringes, as a string of sky-blue wool must be placed on a four-cornered garment even if that garment is made from linen. The Gemara asks: Is that to say that ritual fringes are considered a requirement of an ordinary person, whose performance was exempted from the general prohibition concerning diverse kinds with regard to one’s private needs? Placing ritual fringes on a garment is a mitzva. Rather, the claim of Rav Adda bar Abba can be refuted like this: