דף ו - ב
ובדין הוא שתהא חטאת חלב דהיינו סתם חטאת טעונה נסכים כשאר קרבנות כדי שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה נסכים, שלא יהא קרבנו מהודר.
סלקא דעתך אמינא, הואיל ואמר רבי שמעון סברא זו דשלא יהא קרבנו מהודר, כי קמצי לה למנחת חוטא פסולין נמי תתכשר, קא משמע לן המשנה שאינה כשרה בפסולין.
ומקשינן: אי הכי, התם נמי, במסכת זבחים [בריש פ"ב] ששנינו שם "כל הזבחים שקיבלו דמן זר ואונן וטבול יום וכו'" ליתני בלשון זו "אחד חטאת חלב ואחד כל הזבחים שקבלו דמן זר ואונן וכו'", ולימא דלרבי שמעון אצטריך כמו לגבי מנחת חוטא שפרשה התנא בנפרד, אלמא - רואים מזה, שכיון דתנא ליה הלשון ד"כל" ולא תנא "חוץ" מקרבן מסויים - כולהו משמע ואין צריך יתור לשון לרבי שמעון, הכא נמי במשנתנו כיון דתנא "כל" ולא קתני "חוץ"
- כולהו משמע?
ומשנינן: אצטריך, סלקא דעתך אמינא, הואיל ואוקימנא לדעת רבה ורבא למשנה דרישא של תחלת הפרק דכל המנחות שנקמצו שלא לשמן לא עלו לשם חובה דלא כרבי שמעון, הייתי אומר דסיפא נמי, דהיינו משנתנו דלא כרבי שמעון, דרבי שמעון חולק גם בסיפא ומכשיר במנחת חוטא בפסולים, קא משמע לן ממשנה יתירה "אחד מנחת חוטא וכו'" דרבי שמעון מודה בסיפא.
אמר רב: זר שקמץ את המנחה, יחזיר הקומץ לכלי ויקמצנו כהן כדין.
ותמהינן: והא אנן, "פסל" תנן במשנתנו, ומשמע שפסול לגמרי ולא מהני שיחזיר?
ומשנינן: מאי פסל, פסל עד שיחזיר לכלי, אבל משהחזיר יכול לקמצו כדינו.
ומקשינן: אי הכי, היינו בן בתירא, האמור במשנתנו "יחזיר ויחזור ויקמוץ" וכו', ואם כן, מהו חידושו של רבא הרי זו מחלוקת תנאים במשנה?
ומשנינן: אי דאיתיה לקומץ בעיניה בשלמותו לא פליגי רבנן עליה דבן בתירא שיחזיר ויחזור ויקמוץ. כי פליגי, דחסר קומץ ממה שהיה כשקמץ. רבנן סברי לא יביא מתוך ביתו וימלאנו, דמשניתנה המנחה לכלי נקבעה לשם מנחה, ואם נחסרה אחר כך, נפסלה. בן בתירא סבר, יביא מתוך ביתו וימלאנו, שהוא סובר שרק בקמיצה נקבע שם מנחה, ואם נחסרה קודם לכן לא נפסלה, וכאן שנקמצה בפסול הרי היא כקודם קמיצה [3].
ומקשינן: אי הכי, למה כתוב "בן בתירא אומר יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין"? והרי בן בתירא אומר יחזיר ויביא מתוך ביתו וימלאנו ויחזור ויקמוץ בימין" מיבעי ליה לכתוב, שהרי זה עיקר מחלוקתם אם יכול להשלים מביתו!?
ומתרצינן: אלא באמת לרבנן לא יחזיר וכי קאמר רב "זר שקמץ יחזיר", לשיטת בן בתירא אמרה.
ומקשינן: פשיטא?! מה בא רב להשמיענו בזה? ומתרצינן: מהו דתימא, עד כאן לא קא מכשר בן בתירא שיחזיר אלא בשקמץ בשמאל, אבל בשאר פסולין ששנינו במשנתינו לא אמר בן בתירא שיחזיר ויחזור ויקמוץ, קא משמע לן רב שבכל הפסולין יחזיר ויחזור ויקמוץ כדין.
ותמהינן: מאי שנא קמץ בשמאל שהיה צד לומר שדווקא בזה יחזיר, כיון דאשכחן לה הכשירא ביום הכפורים שנוטל הכהן הגדול את הכף של הקטורת בשמאלו [4], והא פסול דזר נמי אשכחן ליה הכשירא, בשחיטה שכשרה בזר? ומשנינן: שחיטה לאו עבודה היא. ולא נחשב זה להכשר לגבי שאר עבודות
ותמהינן: ולא נחשבת השחיטה עבודה? והא אמר רבי זירא אמר רב, "שחיטת פרה [אדומה] בזר" פסולה. ואמר רב עלה, מה הטעם? "אלעזר" הכהן כתוב בה שישחטנה [עיין במס' יומא מב א שיש מחלוקת בזה], ו"חוקה" דמשמע שזה מעכב, כתיב בה, ששחיטתה בכהן מעכבת, אם כן משמע דשחיטה עבודה היא ולכך פסולה בזר?
ומשנינן: שאני פרה, דשחיטה בזר פסולה בה לא משום שעבודה היא, דהרי קדשי בדק הבית היא, ולא שייך בה עבודה, אלא על כרחך גזירת הכתוב היא דזר פסול בה.
ותמהינן: ולא כל דכן הוא דשחיטה נקראת עבודה? ומה פרה אדומה, שהיא קדשי בדק הבית, בעו כהונה בשחיטתן, משום ששחיטתן נחשב עבודה, קדשי מזבח, שנוהגים בהם כל העבודות, לא כל שכן ששחיטתן בעו כהונה משום שהיא עבודה!? ומוכח מזה שהתירה התורה שחיטה בזר שמצאנו היתר בעבודה בזר!?
ומשנינן: אמר רב שישא בריה דרב אידי, באמת שחיטה לא נקראת עבודה, ומה שצריך כהן בפרה גזירת הכתוב היא, מידי דהוה אמראות נגעים דלאו עבודה נינהו ובעי כהונה, שהדין הוא שדווקא כהן צריך לראות הנגעים אף שאינו עבודה ועל כרחך דגזירת הכתוב היא. אם כן, אף בשחיטת פרה מה שצריך כהן זה גזרת הכתוב, וממילא אין ראיה שזה עבודה.
ומקשינן: עדיין מה שרב אמר "זר שקמץ יחזיר" ואמרת שהוא לבן בתירא - מה צריך לחדש זאת? ונילף מבמה שהוכשרה בה עבודה בזר, שהרי הקריבו בה קודם שנתקדש אהרן והיתה העבודה בבכורות שהם זרים ואם כן כמו שבקמץ בשמאל יחזיר מפני שיש לו הכשר ביום הכפורים, כך בקמץ זר פשוט שיחזיר כיון שיש לו הכשר בבמה [5]!?
וכי תימא מבמה לא ילפינן, שעדיין לא נתקדש אהרן ולא היה עדיין מושג של זרות, והתניא, מנין ליוצא מאימורי חטאת ועולה חוץ לקלעים, שאף על פי שהוא פסול אם עלה לא ירד, שהרי מצינו יוצא דכשר - בבמה, שהרי לא היו שם קלעים וכל פסול שיש לו הכשר במקום אחר אם עלה לא ירד! ורואים שלומדים מבמה אף על פי שלא היה עדיין עניין קלעים, אם כן לענין זר שקמץ נלמד מבמה דזר שקמץ יחזיר?
ומשנינן: תנא דיוצא, א"זאת תורת העולה" שלומדים מזה "תורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו" סמיך. ומה שאמר התנא "שהרי יוצא כשר בבמה", סמך לדבריו הוא, ובאמת אין ללמוד מבמה.
ומקשינן: אלא טעמא דאשמעינן רב שבכל הפסולין אמר בן בתירא שיחזיר ויקמוץ, הא לאו הכי, הוה אמינא בשאר פסולין פסל בן בתירא?
והתניא: רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אומרים: מכשיר היה בן בתירא בכל הפסולין כולן?
ועוד ראיה שבכל הפסולין אמר בן בתירא, דתניא, כתוב "והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם" משמע ממקום שרגלי הזר [שהביא את המנחה] עומדות - קומץ! והיינו מקום דריסת רגלי ישראל שהוא י"א אמה במזרח עזרה, והשמיענו שלא צריך בצפון כאותם קדשים שדין עבודתם בצפון, אלא כל העזרה כשרה לקמוץ.
בן בתירא אומר, מנין שאם קמץ בשמאל שיחזיר ויחזור ויקמוץ בימין, תלמוד לומר "וקמץ משם", דמשמע שיקמוץ ממקום שקמץ כבר והחזיר לשם משום פסלות! וכיון שהפסוק "וקמץ משם" כתוב בסתם אם כן, מה לי שמאל ומה לי שאר הפסולין, הרי אין משמעות מהפסוק לשמאל יותר משאר הפסולים [6]?
אלא, חוזרת הגמרא ממה שאמרה שחידושו של רב הוא שאף בשאר הפסולים: הא קא משמע לן רב במה שאמר "זר שקמץ יחזיר"
- קמץ ואפילו קידש את הקומץ, שנתנו בכלי שרת, בכל זאת יחזיר, ולאפוקי מהני תנאי.
דתניא, רבי יוסי בן יוסי בן יאסין ורבי יהודה הנחתום אמרו, לא שאנו אלא שקמץ ולא קידש, אבל קמץ וקידש - פסל.
ואיכא דאמרי כך אמר רב: קמץ לבד - אין, אבל אם כבר קידש בכלי, לא! כמאן, כהני תנאי, ושלא כדברי תנא קמא שחולק בברייתא ואמר שגם אם קידש יחזיר.
מתקיף לה רב נחמן: מאי קסברי הני תנאי? אי הם סוברים דקמיצת פסולין עבודה היא נחשבת ופוסלת את המנחה, אם כן אף על גב דלא עביד ליה מתן כלי תפסל המנחה, שהרי כבר עשו עבודה בפסלות בקמיצה עצמה. ואי הם סוברים קמיצת פסולין לאו עבודה היא כיון שנעשית בפסולין, אם כן כי עביד לה מתן כלי מאי הוה, הרי גם זה לא נחשב לעבודה?
הדר אמר רב נחמן: לעולם קמיצת פסולין עבודה היא, ולא גמרה עבודתה של הקמיצה עד דעביד לה מתן כלי. ולכך רק אם גמר את כל העבודה פסל את המנחה.
הערות
[3] בדברי הגמרא שמחלוקת בן בתירא ורבנן היא בנחסר הקומץ, פירש רש"י שנחסר קודם קמיצה ומחלוקתם היא אם מועיל למלאות שוב כדי להשלים שיעור המנחה. והתוספות הקשו, דהרי בגמרא לקמן נראה דמסקנת הגמרא דלכולי עלמא מועיל למלאות קודם קמיצה, ועוד דבגמרא לקמן מבואר שמה שלבן בתירא מועיל להחזיר ולקמוץ הוא דין הנלמד מפסוק, ואם נאמר שהטעם הוא דאפשר למלאות אם כן זהו סברא דכל זמן שלא קמץ אין לזה קביעות ומועיל למלאות ואין צריך לזה פסוק, ובשיטמ"ק הוסיף להקשות, שלדברי רש"י אין מחלוקת בן בתירא וחכמים כלל בקמיצת פסולין אלא שזה מחלוקת אם מועיל למלאות המנחה כשחסרה ובמשנה נראה דזה מחלוקת בקמיצת פסולין בדוקא. ולכך פרשו התוספות, שבנחסר קודם קמיצה כולם מודים שמועיל לחזור ולקמוץ וכמו שמבואר בגמרא לקמן, וכל מחלוקת בן בתירא וחכמים זה בנחסר לאחר קמיצת פסולין, שבזה הוא שנחלקו אם זה נחשב לנחסר קודם קמיצה או לא, שלבן בתירא כיון דיחזיר ויחזור ויקמוץ אם כן הרי זה כנחסר קודם קמיצה, אולם לדעת חכמים אף דסברה הגמרא עתה שקמיצת פסולין אינה קמיצה ומועיל לחזור ולקמוץ, אולם זה נחשב מנחה שחסרה לאחר קמיצה וממילא לא מועיל לחזור ולקמוץ, ובזה מבואר מה שנחלקו דוקא בקמיצת פסולין, דזו מחלוקת בקמיצת פסולין בדוקא ונחסר אם זה נחשב לנחסר קודם קמיצה או לא. ובקרן אורה הקשה בדבריהם, דאיך שייך לומר שאם נחסר לאחר קמיצת פסולין לרבנן הרי זה נחשב לנחסר לאחר קמיצה הרי עתה סוברת הגמרא דקמיצת פסולין לא נחשב כלל לקמיצה ולכך סוברים רבנן שיחזיר ויחזור ויקמוץ, ואם כן איך אפשר לומר דזה נחשב למנחה שחסרה אחר קמיצה, הרי כיון שאין לזה שם קמיצה הרי היא מנחה שחסרה קודם קמיצה, וצ"ע.
[4] הגר"ח בספרו [הלכות תמידין ומוספין] הקשה על דברי הגמרא ששמאל נחשב שיש לו הכשר ביום הכיפורים, משום שבהולכת הקטורת היה מוליך המחתה בימינו והכף בשמאלו, הרי דין זה ששמאל כשר בהולכת הקטורת אין זה דוקא ביום הכיפרים אלא שהוא דין אף בכל השנה שהולכת הקטורת כשרה בשמאל, והוכיח זאת הגר"ח מדברי המשנה בתמיד, שמבואר שם שבהקטרת הקטורת היה מרדד הקטורת מתוך ידיו, דהיינו בין שני ידיו היה נשפך הקטורת וכך היה מקטירה על המזבח, ואם נאמר ששמאל פסול לעבודה הרי בזה שהוא מרדד הרי זה הולכה ואף שזה הולכה שלא ברגל הרי מבואר בזבחים שהולכה שלא ברגל נקרא הולכה, וכיון שהוא עבודת הולכה אם כן הרי הוא אף בשמאל שהרי רידוד זה הוא בשני ידיו, ומבואר בזה ששמאל כשר לעבודה, ואם כן למה כתבה הגמרא שדין זה ששמאל כשר הוא רק ביום הכיפורים. וחידש הגר"ח מכח קושיה זאת, שבשאר ימות השנה אין בכלל דין הולכה בקטורת, שרק ביום הכיפורים נאמר בפסוק והביא אל מבית לפרוכת, ונתחדש בזה דיש דין הבאה לקודש הקדשים, ובזה אם יכול להביא הכף בשמאלו מבואר בזה שעבודת הולכה כשרה בשמאל, אולם בשאר ימות השנה לא נכתב כלל בתורה שיביא את הקטורת להיכל, אלא שהוא מחויב להביא הקטורת להיכל כיון שרוצה לקיים דין ההקטרה, אולם אין זה כלל עבודה, וכיון שאין זה עבודה הרי הוא יכול להביא אף בשמאלו, ולכך מה דמרדד הקטורת בשני ידיו אין זה ראיה דשמאל כשר בעבודה שאין זה עבודה כלל. ובזה ישב הגר"ח קושית הרא"ש בתמיד, שהקשה הרא"ש על המשנה שם שמבואר סדר הקטרת הקטורת שהיה מביא הכף של הקטורת בתוך כלי, והקשה הרא"ש איך יכול להביאו בכלי אחר הרי בזה הוא חציצה שהרי אינו נוגע בכף של הקטורת, ומבואר בגמרא ביומא דהניח מזרק בתוך מזרק הרי זה חציצה וחציצה פוסלת העבודה. ותירץ הגר"ח שכיון דנתבאר שבהולכת קטורת של כל השנה אין זה כלל עבודה, ואף שמאל כשר בה אם כן אף חציצה לא פוסלת בזה שכל מה שפוסלת חציצה זה רק במקום שזה עבודה אולם כיון שנתבאר שבשאר ימות השנה לא נחשב לעבודה ממילא לא פוסל בו חציצה ולכך היה יכול הכהן להניח המזרק בתוך מזרק, שאף דהוא חציצה אין פוסלת בו חציצה.
[5] רש"י פרש בדברי הגמרא דנילף מבמה שהכונה היא מבמה שהיתה קודם שנתקדש אהרון שהעבודה בבכורות, וכמו שמבואר במשנה בסוף זבחים דקודם שנתקדש אהרון לא היה דין כהונה. ובתוספות הקשו על רש"י שהיה לו לפרש יותר בפשיטות, שהרי מבואר בסוף זבחים דאף לאחר שהוקם המשכן אולם בגלגל ובנוב וגבעון שהיה רק במה גדולה בזה היה מותר לכל אחד להקריב בבמה ובזה היה כשר אף זר, ואם כן למה פרש רש"י שקושית הגמרא היא דוקא מבמה קודם שנתקדש אהרון, הרי אף מבמה קטנה יש ראיה שזר כשר, ובקרן אורה הוסיף שהרי רש"י בעמו במסכת זבחים [סח ב] על דברי הגמרא שזר כשר בבמה פרש רש"י שהכונה בזה היא בשעת היתר הבמות. ובחידושים המיוחסים לרשב"א כתב בבאור דעת רש"י, שרש"י סובר שרק מבמה שהיתה קודם שנתקדש אהרון אפשר להביא ראיה, כי מבמה שהיתה בשעת היתר הבמות אין ראיה, היות ואפשר שהטעם שזר כשר בבמה זו הוא משום שיש במה גדולה ושם היא עיקר העבודה, ובבמה קטנה כשר זר כי שם זה כלל לא עבודה, שהרי בבמה גדולה יש דין כהונה. אולם מבמה קודם שנתקדש אהרון, שלא היתה כלל במה גדולה, בזה אם כשר זר הרי זה ראיה שזר כשר בעבודה.
[6] הר"ש משאנץ בפרושו לתו"כ הקשה על דברי בן בתירא שמועיל להחזיר ולחזור ולקמוץ מדברי הגמרא בזבחים [טו א] שאם הוליך פסול והחזירו, והוליכו כשר, שהדין הוא שפסול, ולמה לא נאמר שיהיה כשר כמו בפסול שקמץ שמועיל להחזיר ולחזור ולקמוץ. ותירץ בזה שדין זה של בן בתירא הוא דין מיוחד בקומץ שנלמד מהפסוק של וקמץ משם, ולא שייך להקשות כן בשאר דברים משום שזה דין מיוחד במנחה. ובקרן אורה הקשה על עיקר דברי בן בתירא, דאיך שייך לומר שיכול לחזור ולקמוץ, הרי מבואר בגמרא במעילה שטמא עושה שיריים, דהיינו שכל עבודת טמא הרי היא פוסלת הקרבן, ואף אם נשאר דם אינו יכול לחזור ולזרוק, אף דשאר פסולים אינם עושים שיריים, אולם טמא עושה שיריים ופוסל הקרבן, ואם כן כיון שפוסל הקרבן איך הוא יכול לחזור ולקמוץ שהרי כבר נפסלה המנחה בקמיצתו. ותירץ הקרן אורה שכיון שטמא עושה שיריים רק בזריקה שזה עיקר עבודת הקרבן אם כן כאן שמדובר בקמיצת טמא בזה אין הטמא עושה שיריים, ולכך הרי הוא יכול לחזור ולקמוץ. אולם הקשה בזה הקרן אורה לדעת הרמב"ם שאף בקבלה טמא עושה שיריים, ומבואר בזה שדין זה שטמא עושה שיריים הוא בכל העבודות אם כן תשאר הקושיה דאם הוא עושה שיריים איך הוא יכול לחזור ולקמוץ הרי כבר פסל הקרבן.
אי הכי התם, פי' במסכ' זבחים, ל"ה. אלמא כיון דקתני כל ולא קתני חוץ כולהו משמע וכו', כולהו משמע גם לר' שמעון:
וקשיא דהא אמרי' דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ, וכ"ש כשלא נאמר בו חוץ, וא"כ אע"ג דלא קתני חוץ ממנחת חוטא הוה אמינא דלר' שמעון אינה בכלל מטעם דאין קרבנה מהודר:
וי"ל דמ"מ כיון דאין כאן טעם אחר שיהא חוץ מן הכלל יש לנו לומר קודם שהיא בכלל משנאמר שאינה בכלל שהרי פשטא דלשון וכל כולל כל דבר ומה שאינו בכלל מוציאו בלשון חוץ והכא נמי אין טעם דאין קרבנה מהודר הכרח לומר דלהכי אתכשר בפסולין אלא הוי טעם לומר דאפשר דכשרה בפסולים ומאחר שאינו הכרח יש לנו לומר יותר דהויא בכלל משנאמר דהוא חוץ מן הכלל כיון דלא קתני חוץ ומה שאנו אומרים דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ היינו כשיש טעם הכרחי להוציא מן הכלל או מפני שכך היא קבלה שאינו בכלל אבל כשאינו מוכרח להוציאו או שאין קבלה שהוא חוץ מן הכלל אין לנו להוציא מן הכלל אי לא תני חוץ, כדקאמר מדלא קתני חוץ כולהו משמע:
או נוכל לפרש דאע"ג דאין הכרח לומר שהוא בכלל יותר משהוא חוץ מן הכלל ונוכל לומר דאינו בכלל כי הכא דאיכא הברא אפשרית לומר דאינו בכלל אפי' הכי אין לטעות לומר שהוא אינו מן הכלל מדלא קתני חוץ מפני שאם היה חוץ מן הכלל היה לו לשנות חוץ כמו דקתני ברישא חוץ ממנחת חוטא והרי כ"ש הוא דבריש' דאיכא סברא הכרחי' לומר שהוא חוץ ואפ"ה מפרש בהו חוץ כדי שלא נטעה לומר שהוא בכלל כ"ש דסיפא דאין סברא הכרחי' להוציאו מן הכלל אלא שאפשר לנו לומ' שאינו בכלל שנא' שאלמל' היה חוץ מן הכלל דהי"ל למתני חוץ הילכך מדלא קתני חוץ דומיא דרישא ש"מ שהוא בכלל. ולהכי קשיא אמאי אצטריך למפרטא כיון דבכלל היא ולא תנא חוץ דאנא ידענא דהויא בכלל ולהכי משני ליה דאדרבא מכח אותה סברא דאמרת דסיפא הויא דומיא דרישא ובאת להוסיף להכי שהוא בכלל מדלא קתני חוץ כמו ברישא יש להוכיח להיפך דמשום דסיפא הויא דומיא דרישא ורישא לא אתיא כר"ש וסיפא נמי לא תיתי כר"ש מטעם זה לא הוצרך לשנות חוץ כמו ברישא לפי שאינו צריך שהרי אין לטעות לומר שהוא בכלל מפני שיש לנו לומר דסיפא דומיא דרישא וכמו דרישא לא אתיא כר' שמעון סיפא נמי לא אתיא כר"ש:
שחיטה לאו עבודה היא, פי' משום דכשרה בזר:
וקשיא דעל זה אנו דנין, לכ"נ דלאו עבודה היא משום דלא אשכחן דקפיד רחמנא אשחיטת זר בשום מקום ולכך פריך דאשכחן דקפיד אשחיטת זר בפרה אי נמי דלאו עבודה היא לפי שישנה גם בחולין וא"כ מה שהצריכה בקדשים לאו עבודה היא, לת"ו:
ויש להקשות לפי פי' רש"י דפי' דלאו עבודה היא משום דכשרה בזר דכמו כן נימא דנטילת כף לאו עבודה היא מדאשכחן דכשרה בשמאל ואמאי נכשיר קמיצה בשמאל משום דאשכחן ליה הכשר עבודה בכף ונקרא עבודה יותר מדנכשיר קמיצה בזר דאשכחן להכשר בשחיטה משום דנימא דלאו עבודה היא:
וי"ל דלגבי שחיטה אפשר לעשותה על ידי כהנים ואנן מכשירין אותה בזר יש לנו לומר דמה דמכשיר קרא בזר הוי משום דלאו עבודה היא אבל בנטילת כף אין לנו לומר דמאי דמכשיר בשמאל הוי משום דלאו עבודה היא שהרי אלמלי היה יכול לעשותה בימין והוה מכשיר' בשמאל היינו יכולין לומר דטעמא הוי משום דלא חשיב עבודה אבל כיון דאינו יכול לעשותה בימין א"כ לא מצינו שקלקל בה דנימא להכי דלאו עבודה היא, וממילא יש לנו לומר דהואיל דהכתוב מצוה לעשותה דעבודה היא אם לא נמצא טעם מתנגד לו, וא"ת א"כ איך נוכח הכשר' לשמאל בעלמא כמו כן נימא דשאני התם דלא אפשר בלאו הכי, י"ל דכמו כן יש לנו לומר דיש לה מעליותא טפי מדצוה הכתוב לעשותה אע"פ שלא תוכל להעשות כי אם בשמאל ולא מנעה בכך אלמא מחשיב השמאל אעפ"י שפוסלו בעבודות אחרות לגבי דנימא דבעבודה שנעשית בשמאל ואפשר לתקנה אחר כן לחזור ולעשותה כמו קמיצה שלא תפסל ושיצטרך לחזור ולתקנה, ולכך פרי' משחיטת פרה דליכא למימר דשחיטה לאו עבודה היא מדלא הקפיד בה בכהן שהרי מצינו שהקפיד בפרה שהצריך כהן אלמא עבודה היא ומדמכשיר בה זר אלמא יש לפסול זרות מעליותא לגבי' דאפשר בקמיצה לחזור ולתקן:
אמר רב ששת לעולם לאו עבודה היא והא דבעיא כהן גבי פרה דגזרת הכתוב היא מידי דהוה אנגעים, ל"ה:
יש לתמוה על סוגי' זו שמאחר שאמר שאני פרה דקדשי בד"ה היא ולא שייכא בה עבודה איך ישיב לו ולאו כל דכן הוא דבקדשי בדק הבית חשובה עבודה כדפירש"י הרי זה יאמר הן וזה יאמר לאו ומאחר דר"ל דהטעם לא הוי משום דחשובה עבודה בקדשי בדק הבית מה הועיל לו כשהשיב לו מידי דהיה אמראות נגעים יותר מתחלה:
ונראה לישבה כך דכשאמר לו דשאני פרה דקדשי בדק הבית היא הקשה לי' אלמלי אשכחת בשום מקום מקדשי מזבח דבשחיטה בעיא כהונה אז היה לך ראיה לומר דעבודה היא מדקפיד בה בזר בקדשי מזבח בכהן ומה שמכשיר זר בשאר מקומות הוי משום דאע"ג דעבודה היא הכשירו לפי שאינו מחשיב פסול של זר פסול גדול לפסול עבודה אבל מאחר דלא משכחת בשום מקום בקדשי מזבח שהצריך כהן בשחיטה כ"א בקדשי בדק הבית הוא דמשכחת ליה דלא שייך בה עבודה יש לנו לומר דמה שהצריכו שם לאו משום עבוד' היא אלא שכך גז"הכ ושלעולם לא מצינו שהצריך כהן בשום מקום בשחיטה מטעם שתהא עבוד' אלא דלאו עבודה היא מדהכשירו בכל קדשי מזבח, כך היה דעתו לומר כשתירץ לו שאני פרה דקדשי בדק הבית והמקשה שהקשה לו ולאו ר"ל דכן הוא חשב שמה שאמר לו שאני פרה דקדשי בדק הבית הוא דר"ל דאין להביא ראי' מקדשי בדק הבית לקדשי מזבח משו' דאע"ג דתאמ' הכתוב החשיבה עבודה גבי קדשי בדק הבית אין לנו לומר שהחשיבה עבודה בקדשי מזבח מאחר שלא מצינו שהקפיד בקדשי מזבח בשום מקום בכהן ועל כן פריך ליה דלאו כל דכן הוא דמאחר דנימא דחשובה עבודה בקדשי בדק הבית כ"ש שיש לנו לומר דחשובה עבודה בקדשי מזבח ומשני ליה דאין דעתו לומר דתהא חשובה עבוד' בקדשי בדק הבית אלא דעתו לומר דלא שייכא שם עבודה ומה שהצריכו הכתו' לאו מטעם עבודה היא כיון דלא שייכא בהו עבודה אלא הצריכו מפני שיש כמה דברים שאינם עבודה והצריך שם כהן כמו מראות נגעים:
וניליף מבמה, כלומר אכתי קשיא דרב למה לי דמאי שנא שמאל דמכשיר בן בתירא משום דאית ליה הכשרא ביום הכפורים זר נמי אית ליה בבמה הכשר קודם שנתקדש אהרן שהעבודה בבכורות:
וכ"ת מבמה לא ילפינן, שעדין לא נבדל אהרן, ל"ה, ולא נהירא שהרי שאול ושמואל הקריבו בבמה אחר שנבדל אהרן, לכ"נ מבמה לא ילפינן לפי שכמה דברים הותרו בבמה שנאסרו במקדש, לת"ו:
וצריך לדקדק מה הכריחו לרש"י לפרש מבמה דר"ל קודם שנתקדש אהרן ולא פי' בשעת התר הבמות דאין לומר דהכריחו משום דפריך וכ"ת מבמה לא ילפי' ואי מיירי מבמה דקודם שנתקדש אהרן ניחא דקאמ' דמבמה לא ילפי' משום דלא נבדל אהרן כדפירש"י אבל אי מבמה דבשעת התר הבמות אמאי לא ניליף מנייהו כיון דכבר נתקדש אהרן שהרי הטעם שפירשו התוס' שיש כמה דברים שהותרו בבמה ונאסרו במקדש אינו טעם מספיק לומר דלא ניליף מיניה ומקרא מצינן למילף ומדפריך דלא ילפי' שמע מינה דבמה דקודם קדוש אהרן הוה פרי', הרי ז"א דא"כ כי פרי' ליה דלא ילפי' מינה לפי שיש טעם לומר דאין ללמוד משם לימא ליה דלא ניליף מההיא במה אלא מבמה דשעת התר הבמות דמצינן למילף מינה שאין שם טעם לומר דלא ילפי' מינה, אלא נראה הטעם דלכך לא פי' רש"י מבמה דשעת התר הבמות משום דכיון דהואי במה גדולה בשעת התר הבמות אית לן למימר דמאי דשרי זר בבמה קטנה הוי משום דלא חשיבה עבודה דבמה קטנה עבודה כיון דבמה גדולה קיימת ואין ראוי ללמוד משם לומר שזר כשר בעבודה דאיכא למימר דלאו עבודה היא כמו שאמר בשחיטה דלאו עבודה היא כ"ש שיש לנו לומר בזו דלאו עבודה היא כי אם אותה שנעשית בבמה גדולה כל זמן שהיא קיימת הילכך פי' דר"ל מבמה דלא היתה עדיין באותו זמן שום במה אחרת א"כ הואי חשובה עבודה ואפ"ה פריך דאין ללמוד משם כיון דעדיין לא הי' שום כהן דאין לנו ללמוד שיש הכשר לפסול זר כ"א מהכשר שתמצא לו אחר שנבחר כהן ונפסל זר אבל מהכשר שהיה לו קודם שנבחר כהן הרי אין הכשר לפסולו שהרי באותו זמן הוא היה כהן:
וכיון דקרא סתמא כתי', פי' דכתי' וקמץ משם ממקום שקמץ כבר והחזירו משום פסלות אחד פסול שמאל ואחד פסול זרות במשמע, ל"ה:
וקשיא מאי פריך טעמא דאשמועינן רב הא לאו הכי כו' והא תניא ר' יוסי וכי אמאי הוה פשיט' לן הבריית' טפי ממילתא דרב דנאמר דלא הוה צריך לרב לאשמועינן הכי שהרי כבר אשמועינן בהא ברייתא הכי שהרי לא היה רב יודע אותה ברייתא והסכים דעתו לומר כדברי אותה בריית' וגם אם הי' יודעה ואומר דבריו כדברי הבריית' מה קשה לנו אם אומר דברים כדברי הבריית' וכי היה יודע שידענו הבריית' שלא יצטרך להשמיענו האמת:
ונראה דלא פריך מוהתניא לומר דלא היה לרב להשמיענו כן כיון דבריית' היא אלא פריך מותניא וקמץ משם וכיון דקרא סתמא כתיב הוא דפריך הכי דכיון דממשמעות הפסוק נפקא לן טעמא דבן בתירא דאין לחלק בין שמאל לזרות לא היה צריך להשמיענו כן מאחר שטעם של בן בתירא תלי בהכי וברייתא דר' יוסי ור' אליעזר אמרו מכשיר הי' בן בתירא אגב גררא מייתי לה משום דבעי לאסמוכי עליה ההיא דוקמץ משם אבל עיקר אתקפתיה הוי מההיא דוקמץ משם כדמפרש וכיון דקרא סתמא כתי':
ואפי' בקידש הקומץ בכלי דמכשיר בן בתירא דאי לא בקידשו קא מיירי רב לא הוה משמע לן מידי, ל"ה:
וקשיא כיון דרב אתא לאשמועי' אפי' קדש או קמץ אין קדש לא אמאי נקט שמעתתי' בזר לינקוט ליה בשמאל דבי' מיירי בן בתירא, ונרא' לתרץ דמ"ה לא אתיא שמעתי' דרב אלא עיקרא אתיא לאשמועי' אפי' קדש אלא דאגב שטפיה נקט זר לאשמועינן נמי דינו דקרא אע"ג דממילא הוה ידעינן מסברא דקרא סתמא כתיב כדפרי' מ"מ מאחר שהוצרך להשמיענו דין דאפי' קדש נקט נמי זר כדי לאשמועי' גם דין זר למי שלא ידע הדין אע"ג דמעצמנו נוכל לדעתו:
אי קמיצת פסולין עבודה היא לפסול אע"ג דלא עביד מתן כלי לא תתקן בחזרה ואי לאו עבודה היא דלא חשיבא הואיל ובפסולה נעשית כי עביד מתן כלי נמי לא חשיב ואפשר בחזרה, ל"ה, ה"פ אי קמיצת פסולין לאו עבודה היא אינו ר"ל דאינה עבודה כדאמרי' לעיל גבי שחיטה דאינה עבודה משום דכשרה בזר משום דלא דמי לשחיט' משום דשחיט' יש לנו לומר מדמכשירה בזר אעפ"י דאינו יכול לחזור ולתקנה ממה שנעשה בפסול זרות נוכל לומר דמה שהכשירה הוי או משום דלאו עבודה היא או דעבודה היא ולא קפיד אם תעשה בפסולין אבל קמיצה הרי לא הכשירה אם לא שיחזור ויקמוץ ואם הכשירה בלא תיקון היינו יכולים לומר בזה כמו בשחיטה או דאינה עבודה או דאינו מקפיד בעשותה בפסולין אבל מדמצריך לחזור ולעשותה א"כ צ"ל דעבודה היא ודמקפיד שלא תהיה נגמרת בפסול, ומאי דקאמר לאו עבוד' היא מדמכשירה בחזרה ולא אמרינן דעבודה היא והפסול פוסל בה מדאינה כשרה כשנעשית בפסול הרי עבודה פסולה ולא תהיה לה תקנה בחזרה ודלא גרע כשנעשית בפסול דפסולה דהואיל דחל עליה שם עבודה ונעשית פעם אחת אינה יכולה להעשות עוד אלא מדאמרינן דיש לה תקנה בחזרה א"כ אנו עושים כאלו לא נעשית מפני שנעשית ע"י פסולין, ודנימא דוודאי שם קמיצה עבודה היא ואין להכשירה ע"י תקנה כשנעשית שלא בפסול ואחרי כן אירע בה פסול שחסרה אבל כשנעשית בפסול על ידי פסולין יש לה תקנה בחזרה מפני שכאלו לא נעשית דמי ולכך פריך כי עביד מתן כלי נמי שאע"פ דמתן כלי עבודה אחרת היא מ"מ כמו כן נימא דמתן כלי של פסולין לאו עבודה היא לומר שלא יהא לה תקנה בחזרה אלא יש לה תקנה:
וא"ת והא אשכחן בקבלה שנעשית בפסולין דפסולה כדתנן כל הזבחי' שקבל דמן זר ואונן כו' פסל אלמא קבלת פסולין עבודה היא וכמו כן נימא דמתן כלי של פסולין דדמיא לקבלה נימא דלא יהא לה תקנה ונהי דנימא דקמיצת פסולין לאו עבודה היא היינו משום דגלי בה קרא דוקמץ דיש לו תקנה אבל מתן כלי דלא גלי ביה קרא אימא דעבודה היא שהרי יש לנו לדמותו לקבלה להשוות עבודות דמנחה לעבודת דם שכמו שאנו מכשירים שחיטה בזר ופוסלין בקבלה כמו כן גבי מנחה אעפ"י שנכשיר קמיצה בחזרה לא נכשיר מתן כלי משום דיש לנו לדמותו מתן כלי לקבלה:
וי"ל דלא דמי מתן כלי לקבלה דבקבלה להכי פסולה דאי איפשר בחזרה ותיקון שהרי צריך לקבל הדם מן הצואר והרי קבלו והרי אינו יכול להחזירו לצואר ולחזור ולקבלו כמו גבי מתן כלי דיכול להחזירו למנא ולקמצו פעם אחרת וליתנו בכלי וגם בקבלה יכול לחזור ולתקן כגון שנשאר מדם הנפש בצואר אחר שקבל הפסול מן הדם הרי ג"כ יכול לחזור ולתקן שלא יהא הקרבן נפסל שהרי אם קבל פסול הדם ונשאר דם הנפש יחזור הכשר ויקבל ומאי דתנן דכשקבלו פסולין את הדם דפסול מיירי דקבלו כל הדם דהכי מסקינן בפרק כל הפסולין (דף ל"ד) דפסול אינו עושה שיריים אלא חוץ למקומו ולזמנו הואיל ומרצה לפגולו אבל שאר פסולין אינם עושים שיריים ואם יש דם הנפש יחזור ויתקן, והרי אין להקשות דא"כ דיש לו תקנה אמאי לא הוכיח מהתם דאי עביד הפסול מתן כלי דיש לו תקנה כמו כשקבל הדם דיש לו תקנה אם נשאר דם הנפש, משום דלא דמי דהתם דין הוא דיש לו תקנה ולחזור ולקבל לפי שאותו הדם שנשאר בצואר בשעת קבלת הפסול לא נפסל שהרי לא נפסל אלא הדם שקבל לבד ולא שייך בזה פסול אם לא מפני שנאמר שהעבודה שעשה בפסול יעשה הדם שיריים כאלו היתה כשרה שהדם נעשה שיריים ואינו ראוי לעבודה וכיון דעבודת פסול אינה עבודה גמורה אינו עושה אותה שיריים הילכך אותו דם שלא נפסל ראוי הוא לעשות עבודה אחרת כשרה על ידי הכשר ולכך אמרי' דאם יש דם הנפש דיחזור הכשר ויקבל אבל כאן אם במתן כלי שעושה נפסל הקומץ כמו שנפסל הדם שקבל הרי לא יהיה לו תקנה בקומץ אחר שהרי אין שם קומץ אחר שיעשה ממנו עבודת קמיצה ומתן כלי כי אם מאותו שנפסל שיחזור ויקמצנו הילכך אם באנו לומר שהיא עבודה אין לו תקנה בחזרה אלא שאנו אומרים דמאחר דיש לו תקנה בחזרה ודלא דמי לקבלה שקבל כל הדם דפסל דאין לו תקנה משום דאי אפשר להחזירו לצואר ולחזור ולקבלו כי הכא, ואין לומר דמאחר דהכא אמרינן דקמיצת פסולין לאו עבודה היא דכמו כן התם נימא דקבלת פסולין לאו עבודה היא ודלא תפסול, משום דמאי דאמרי' לאו עבודה היא לא הוי לגבי שיהא עבודה שעשה הפסול כשרה אלא דלאו עבודה היא לגבי דנימא שנעשית העבודה בפסול ושוב אין לה תקנה אלא שאנו רואים כאלו לא נעשית שם שום עבודה על ידי הפסול משום דעבודת פסולין לאו עבודה היא ולא איפסל הקומץ ויחזור ויקמוץ אבל התם אע"ג דנאמר כמו כן דעבודת פסולין לאו עבודה היא כאלו לא נעשית שם שום עבודה על ידי הפסול מ"מ כיון שאי איפשר לעשות לה תיקון בחזרה כדפירש"י יש לפסול הקרבן מפני שכאלו לא נעשה העבודה דמיא והרי חסר העבודה אבל כאן דאיפשר לתקן אי נימא דעבודת פסול לאו עבודה היא איפשר לתקן:
ומ"מ נהי דתירצנו דאין לדמות מתן כלי לקבלה לומר דכל היכי דבשקבל כל הדם פסול כמו כן הוא כשעשה המתן כלי נפסל משום דלא דמיא לקבל דהתם אי איפשר בחזרה אבל כאן דאיפשר בחזרה נימא דיתקן כדפרישי' מ"מ קשה דנימא דאע"ג דבידו לתקן דלא יתקן משום דעבודת מתן כלי דפסולין עבודה היא כלומר שנפסלה ושאין לה תיקון דנהי דקמיצת פסולין לאו עבודה היא מתן כלי דפסולי' עבודה היא כדאשכחן גבי שחיטה וקבלה דאמרי' דשחיטה לאו עבודה היא וקבלה עבודה היא כמו כן נימא גבי קמיצה ומתן כלי דאע"ג דקמיצה לאו עבודה היא דמתן כלי עבודה היא:
וי"ל דאין לדמותם לשחיטה וקבלה משום דבשלמא אם היינו אומרים דקמיצה לאו עבודה היא או שהיא עבודה שאינו מקפיד בפסולה כמו שאנו אומרים בשחיטה אז היינו יכולין לומר דנדמה מתן כלי לקבלה לומר דעבודה היא דאין לה הכשר בחזרה אבל מאחר שאנו אומריס דקמיצה עבודה שצריך לעשותה בהכשר אלא שקמיצת פסולין לאו עבודה היא ויחזור ויתקן הרי מן הדין אית לן למילף שאר כל העבודות שהצריכם הכתוב לעשותם בהכשר דכשעשאם בפסול לומר דלאו עבודה היא ואם איפשר בתיקון שיתקנו ואפילו בעבודות קבלה אית לן למימר הכי אלא שאי איפשר לתקנם כדפרישית אבל במתן כלי דאיפשר לתקן יתקן כמו בקמיצה שהרי אין סברה לומר דבזאת אינה עבודה מאחר דשתיהן עבודות ודצריך לעשותן בהכשר דאדרבא אי נימא דעבודת מתן כלי יש לה שם עבודה יותר מקמיצה כמו שמצינו מקבלה לגבי שחיטה דכשר שיגרום טעם זה לומר דמה שעשה בה הפסול לא עשה ולא כלום מפני דאינה ראויה להעשות על ידו כיון דיש לה יותר שום עבודה ולא דמי לחילוק דשחיטה וקבלה דהתם האי עבודה והאי לאו עבודה או בזו אינו מקפיד בפסולה ובזו מקפיד אבל כאן דשתיהן עבודות ומקפיד בפסולם א"כ דינם ראוי להיות שוה: