דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - א

ואם איתא דדם לא קידש לחצאין, לילף מדם שלא יתקדש [17]? וכי תימא רבי אלעזר מלתא ממלתא כגון חביתי כהן גדול מדם - לא גמר, והא אמר רבי אלעזר: מנחה שדינה לקמצה בעזרה כשאר קרבנות - שקמצה בהיכל, כשרה, שכן מצינו בסילוק בזיכין שנעשה בהיכל, וסילוק בזיכין היינו קמיצה, ומוכח מזה שרבי אלעזר לומד דבר מדבר?

ודחינן: רבי אלעזר מנחה ממנחה יליף, אבל מנחה מדם לא יליף.

ומקשינן: ומנחה ממנחה מי יליף?

והתניא, אם עד שלא פרקה למערכת לחם הפנים שמפרקין אותה בשבת ונוטלין הלבונה בבזיכין - נפרס לחמה אחת מחלותיה, כל הלחם פסול ואין מקטיר עליו את הבזיכין, שהרי היא כמנחה שחסרה קודם קמיצה שנפסלת.

אבל אם משפרקה דהיינו שסילק הבזיכין נפרס לחמה, הלחם אמנם פסול, דהרי הוא כשיריים שחסרו בין קמיצה דהיינו סילוק הבזיכין - להקטרה, והדין הוא הוא דהשיריים אסורין באכילה ומקטיר עליו את הבזיכין.

ואמר רבי אלעזר, מה שאמרנו פרקה, לא פרקה ממש, אלא כיון שהגיע זמנה לפרק דהיינו שעברו שש שעות [כדאיתא בפרק תמיד נשחט, דזמן מוספין בשש שעות וזמן סילוק בזיכין בשעה שביעית], אף על פי שלא פרקה, כמי שפרקה דמיא. ואם נאמר שלרבי אליעזר למדים מנחה ממנחה, תיהוי כמנחה שחסרה קודם קמיצה שפסולה, שכאן הרי היא כקודם קמיצה דהרי לא פרקה ממש, ובמנחה הדין שכל שלא קמצה אין בה פסול כשחסרה, ומוכח שלדעת רבי אליעזר לא לומדים מנחה ממנחה?

ומשנינן: הא לא קשיא, דבאמת לרבי אליעזר לומדים מנחה ממנחה, אבל כאן חלוקה מנחה של לחם הפנים מכל מנחה, דמנחה לא בריר קומץ דידה שהרי הוא מעורב עם כל המנחה ולכן כל זמן שלא קמץ לא שייך לומר שהוא כמו שקמץ, והא דלחם הפנים בריר קומץ דידה שהוא בזיכי הלבונה שעומדין בפני עצמן, ולכן כיון שהגיע זמנה לפרוק הרי הוא כמי שפרקה.

ומקשינן: אלא תיהוי איפה שנפרס לחמה קודם הקטרת הבזיכין כשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה דאין מקטירין קומץ עליהן ולמה מבואר בברייתא דמקטיר את הבזיכין?

ומתרצינן: ולא פלוגתא היא לקמן? ! רבי אלעזר סבר לה כמאן דאמר שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהן, ולכך כאן בנפרס לאחר שפרקה - מקטיר הבזיכין.

גופא, חביתי כהן גדול, רבי יוחנן אמר אינה קדושה לחצאין, ורבי אלעזר אמר מתוך שקריבה לחצאין קדושה לחצאין.

אמר רבי אחא: מאי טעמא דרבי יוחנן? אמר קרא "מנחה מחציתה", ולמדים, הבא מנחה שלימה ואחר כך חוציהו!

מיתיבי: חביתי כהן גדול לא היו באות חצאין, אלא מביא עשרון שלם וחוצהו. ותניא, אילו נאמר "מנחה מחצית", הייתי אומר מביא חצי עשרון מביתו שחרית ומקריב, וחצי עשרון מביתו ערבית ומקריב, תלמוד לומר "מחציתה בבקר" דמשמע מחצה משלם הוא מביא, דהיינו "מחציתה" של השלמה הזו שלפניו, אם כן קשה מברייתא זו לדברי רבי אלעזר דאמר דקדשה לחצאין?

ומשנינן: מה שלומדים מהפסוק שצריך להביא שלם, למצוה בעלמא, אבל בדיעבד אם קידש לחצאין, קידש.

אמר ליה רב גביהא מבי כתיל לרב אשי: והא חוקה כתיב בה בחביתי כהן ["חק עולם לה'"], ומשמעות חק הוא לעכב?

אמר ליה, מה שכתוב בה חוקה לא נצרכא אלא לענין שצריך להביאה שלם מביתו, אבל לקדש בכלי שרת יכול גם לחצאין.

ותמהינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי דאינה קדושה לחצאין? והא אתמר, מי שהיה צריך להביא עשרון למנחה [שאין מנחה פחותה מעשרון] והפריש חצי עשרון ונתנו בכלי שרת, ודעתו להוסיף ולהשלים לעשרון, רב אמר אינו קדוש ורבי יוחנן אמר קדוש.

ואם איתא דבחביתי כהן גדול אמר רבי יוחנן דאין קדושה לחצאין, לילף מחביתין שאף באופן זה לא יהא קדוש [18]! וכי תימא רבי יוחנן מלתא ממלתא לא יליף, והאמר רבי יוחנן, שלמים שדינן לישחט בעזרה, ששחטן בהיכל, כשרין, דכתיב בשלמים "ושחטו פתח אהל מועד" דהיינו בעזרה כנגד פתח אהל מועד, ולא יהא טפל דהיינו עזרה חמור מעיקר מאהל מועד דהיינו ההיכל, ואם כשר להשחט בעזרה, כל שכן בהיכל, ורואים מזה שלרבי יוחנן לומדים היכל מעזרה ואם כן אף נלמד שלא מועיל במנחה דעתו להוסיף ממנחת חביתין?

ומתרצינן: מה שאמר רבי יוחנן בעשרון דקדוש, משום דדעתו להוסיף שאני. דתניא, "שניהם מלאים סלת". אין הכוונה שיהו המזרקים מלאים ממש, אלא שיהו העשרונות קמח שקדשו במזרקים שלמים ולא חצאין.

ואמר רבי יוסי, אימתי צריך שיתן עשרונות קמח שלמים, בזמן שאין דעתו להוסיף, אבל בזמן שדעתו להוסיף, ראשון ראשון ששם במזרקין קדוש. ואפילו אם שם תחילה מקצת עשרון והשלימו לאחר מכן. ורואים מזה שכשדעתו להוסיף מתקדש לחצאין [19].

והוינן בה: ורב שאמר הפריש חצי עשרון אינו קדוש, בחביתין כמאן סבירא ליה? אי כרבי אלעזר דאמר קדושה לחצאין, לילף מחביתין [20]?

וכי תימא רב מלתא ממלתא לא יליף, והאמר רב, מנחה הטעונה שמן ולבונה קדושה אף על פי שנתנה בכלי שרת בלא שמן, וצריך להביא שמן ולהקריבה, שכן מצינו בלחם הפנים שהוא כמנחה ובא בלי שמן, וכן מנחה קדושה בלא לבונה, שכן מצינו במנחת נסכים שאין בה לבונה, וכן קדושה בלא שמן ובלא לבונה, שכן מצינו במנחת חוטא שבאה בלא שמן ולבונה, רואים מזה שרב לומד דבר מדבר!

אלא, על כרחך רב כרבי יוחנן סבירא ליה דסבר בחביתין דאין קדושה לחצאין ולכן אף דעתו להוסיף לא מועיל.

גופא, אמר רב: מנחה הטעונה שמן ולבונה שנתנה בכלי שרת בלי שמן, הרי היא קדושה בלא שמן, שכן מצינו בלחם הפנים. וכן היא קדושה גם בלא לבונה שכן מצינו במנחת נסכים. וכן היא קדושה גם בלא שמן ובלא לבונה שכן מצינו במנחת חוטא [21].

ושמן ולבונה נמי קדשי, האי - שמן - אם נתנו לבדו בכלי שרת - בלא האי - סולת ולבונה, והאי בלא האי דהיינו לבונה בלא סולת ושמן.

ומבארינן: שמן לבדו קדוש, שכן מצינו בלוג שמן של מצורע שהלוג מקדשו בלא סולת ולבונה. וכן לבונה לבדה קדשה, שכן מצינו בלבונה הבאה בבזיכין עם לחם הפנים שקדשה לבדה בלא שמן וסולת, שהרי אינן ניתנין עמה בבזיכין.


הערות

[17] התוספות הקשו מהי קושית הגמרא שנלמד שלא מועיל לקדש מנחת חביתין לחצאין מדם, הרי רבי אליעזר אמר טעם שמנחת חביתין קדושה לחצאין כיון שקריבה לחצאין, שהיו מקריבים חציה בבוקר וחציה בין הערביים וטעם זה לא שייך בדם. ותרצו התוספות, שאף בדם שייך הטעם הואיל וקרב לחצאין, שכיון שבסוגייתנו מדובר בדם חטאות הפנימיות אם כן הרי יש בו הקרבה לחצאין שהרי ארבעה הזאות עשו על קרנות המזבח, אף שעל הפרוכת עשו שבע, אולם שייך בו הקרבה לחצאין, ובכל אופן לא מועיל בזה, אם כן אף במנחת חביתין מקשה הגמרא שלא יועיל לחצאין. [וכל תרוץ התוספות הוא משום שהם סוברים כדעת רש"י שהדין שדם לא קדוש לחצאין הוא דין רק בשבע הזאות, אולם לדעת הרמב"ם שהבאנו לעיל שהוא בהזאה אחת עדיין תשאר קושיית התוספות]. עוד תרצו התוספות, שמה שאמר רבי אליעזר שמנחת חביתין קדושה לחצאין היות ויש בו הקרבה לחצאין, אין זה עיקר הטעם של רבי אליעזר, אלא אף בשאר מנחות שאינם קרבים לחצאין יש בהם דין זה שמועיל לקדש לחצאין, וכל דברי רבי אליעזר הם לרבנן שאף שבשאר המנחות הם נחלקו עליו שיודו לו לפחות במנחת חביתין שקריבה לחצאין, וממילא שואלת הגמרא שאיך מועיל לחצאין הרי דם לא מועיל לחצאין, ואין לומר שכיון שקריבה לחצאין, שהרי אף בשאר מנחות סובר רבי אליעזר שקדושה לחצאין. והקרן אורה הקשה דדברי התוספות תמוהים, איך שייך לומר שרבי אליעזר סובר שכל המנחות מועיל הקידוש שלהם לחצאין, הרי זה ברייתא מפורשת בזבחים [פח א] שאין מקדשים אלא מלאים, דהיינו שמועיל קידוש מנחה רק כשהוא מלא, ואם כן איך חולק על זה רבי אליעזר. ובעיקר דברי הגמרא שמדמה מנחת חביתין לדם באר החזון איש, שאף שבמנחה הוא בקידוש המנחה לקדושת הגוף ובדם הוא קידוש להקרבה, ואם כן מה שייך לדמות דם לקידוש מנחה, אולם כיון שמנחת חביתין אין בה קמיצה ומיד מקטירין אותה, אם כן הקידוש שלה הוא קידוש ככל מנחה והוא קידוש כמו דם להקרבה, ולכך שייך לדמות קידוש של מנחת חביתין לקידוש של דם.

[18] החזון איש הקשה בדברי הגמרא, שאיך שייך להקשות על רבי יוחנן שסובר שמנחת חביתין לא קדושה לחצאין, מזה שמועיל לרבי יוחנן לקדש לחצאין כשדעתו להוסיף, הרי ברור הוא שכשדעתו להוסיף הרי זה קדוש יותר לחצאין כיון שדעתו להוסיף. [והיה מקום ליישב, על פי דברי התוספות לעיל שהדין שדעתו להוסיף והדין של מתוך שקריבה לחצאין הם טעם אחד, ואף שדבריהם צריך באור, אולם מבואר היטב קושית הגמרא, שכיון שרבי יוחנן לא סובר הדין של מתוך אם כן אף הדין של דעתו להוסיף לא יועיל]. ותירץ החזון איש, שבקושיה סברה הגמרא, שאף מנחת חביתין נחשב כדעתו להוסיף, שאף שאין דעתו להוסיף על המנחה בעצמה, אולם כיון שדעתו להוסיף הקטרה בערב, אם כן הרי שייך בזה דעתו להוסיף, ואם בזה לא מועיל לרבי יוחנן, הוא הדין שאף בכל מנחה שדעתו להוסיף לא יועיל לרבי יוחנן, ועל זה תרצה הגמרא שבמנחה היות ודעתו להוסיף בכלי עצמו הרי זה מועיל, אולם במנחת חביתין שדעתו רק להוסיף בהקטרה אין מועיל.

[19] הלקוטי הלכות הקשה, מה חידש רבי יוחנן בדבריו שדעתו להוסיף מועיל, הרי הגמרא מביאה ברייתא מפורשת שכן הוא הדין שכשדעתו להוסיף הרי זה מועיל, ואם כן מהו חידושו של רבי יוחנן. ועוד דאיך חולק בזה רב הרי זהו דין מוסכם בברייתא. והגרי"ז תירץ בזה, על פי מה שחידש בעיקר דין זה שצריך שיקדש כל העשרון, שדין זה אינו דין בעצם המנחה שהיא צריכה להיות שלמה אלא שזהו דין בכלי שרת שכמו שצריך שהכלי יקדש מתוכו, ועוד דינים נוספים שהם דינים בצורה של הכלי, כן נאמר שהקידוש בכלי צריך להיות באופן שזה מלא, וכל שהוא לא מלא אין הכלי יכול לקדש. והוכיח זאת הגרי"ז מדברי הרמב"ם [פרק ג' מפסולי המוקדשין הלכה כ'], שכתב שאף שיש דין שאין מקדשין אלא מלאים, אולם כל שקידש חצי הרי הוא קדוש ליפסל, ולכאורה הוא תמוה, שהרי בגמרא בזבחים אמרו דין זה על הדין שכלי הלח אין מקדשין היבש, שבזה הדין הוא שקדוש ליפסל כיון שהוא דין בכלי, אולם מאיפה למד הרמב"ם שאף בדין זה שצריך שיהיה מלא כן הוא הדין שקדוש להפסל, אולם כיון שנתבאר שדין זה הוא גם דין בכלי שיהיה מלא, אם כן סבר הרמב"ם שכמו שהדין שאין מקדש הלח את היבש הוא דין בכלי ומועיל לקדש לפסול, אם כן אף בדין זה של מלאים שהוא דין בכלי מועיל לקדש לפסול. ובזה תירץ קושית הלקוטי הלכות, שהדין הנאמר בגמרא בזבחים שמועיל לקדש בדעתו להוסיף, זה בדין של הכלי שיהיה בו מלא, ובזה נאמר דבדעתו להוסיף מועיל, ואף רב מודה לזה, אולם בסוגייתנו מה שחולקים רב ורבי יוחנן הוא בדין שכל מנחה שאינה שלמה הוא חסרון מצד עצם המנחה, ובזה חולקים רב ורבי יוחנן, אם כשדעתו להוסיף אין את החסרון הזה, והוסיף הגרי"ז דיש בזה נפקא מינה, בדין של נסכים שצריך שיהיה שלוש עשרונים או שני עשרונים, שבזה אין דין שעור מצד עצם המנחה, [וכמו שהוכיח זאת מדברי הגמרא בזבחים קי א] וכיון ששם אין זה דין בעצם המנחה אז רב מודה שבזה מועיל מה שדעתו להוסיף, שהרי כיון שאין זה אלא מצד הכלי שיהא מלא בזה מועיל דעתו להוסיף אף לרב, וכמו שנתבאר. והקרן אורה בתחלת פרק שתי הלחם הקשה איך אפו את שתי הלחם אחד אחד, הרי יש דין שצריך לקדש כשהם מלאים, וכיון ששתי הלחם הם קרבן אחד הרי צריך לאפות אותם יחד למי שסובר שתנור מקדש, וכל שאופה אחד אחד הרי זה לחצאין ואיך מועיל בזה לקדש. ותירץ הגרי"ז שכיון שדין זה שצריך שיהיה מלאים הוא דין בכלי, אם כן כל דין זה שייך על כלי שיש לו מדה, אולם בכלי שהוא לא כלי מדידה לא שייך דין זה, ולכך תנור שמקדש אין הוא כלי מדידה וממילא לא שייך להקשות שצריך שיאפו את שתי הלחם יחד, שכיון שאינו כלי מדידה אין בו דין לקדש הכל יחד.

[20] התוספות לעיל [ז ב] הקשו על קושית הגמרא שרב ילמד שמועיל לקדש לחצאין ממנחת חביתין, ומזה מוכח שסובר דלא כרבי אליעזר, הרי כל סברתו של רבי אליעזר הוא כיון שדעתו להוסיף, ואם כן בשאר מנחות שאין דעתו להוסיף לא יועיל לקדש לחצאין. ותרצו התוספות, שסברה הגמרא שהטעם שדעתו להוסיף והטעם שמתוך שקרב לחצאין הוא תלוי אחד בשני, ולכך אם היה סובר רב כרבי אליעזר שמתוך שקרב לחצאין קדוש לחצאין מועיל, אם כן צריך לסבור דאף שדעתו להוסיף מועיל, ואם מצאנו שסובר שדעתו להוסיף לא מועיל למה הוא לא לומד מחביתין שמועיל מתוך, וכמו כן יועיל במקום שדעתו להוסיף. עוד תרצו התוספות, שסברה הגמרא שדין זה של רבי אליעזר הוא בכל המנחות, או מטעם שלומדים ממנחת חביתין לכל המנחות, או משום שכל דברי רבי אליעזר שמתוך שקריבה לחצאין הוא רק לרבנן, שיודו לו לכל הפחות במנחת חביתין, ואם כן קושית הגמרא היא, שרב ילמד שאף כשאין דעתו להוסיף מועיל, היות ואין כלל דין שיהיה מלא, וכמו שמצינו שסובר רבי אליעזר.

[21] הגרי"ז הקשה לדעת רב חנינא שאין מנחה קדושה בלא שמן, אם כן יהיה קשה לדבריו מזה שתנור מקדש, דהיינו שתנור יכול לקדש לחם הפנים, ואם נאמר דאין מנחה קדושה בלא שמן ולבונה אם כן איך מקדש התנור הרי אין בו לבונה. והמקדש דוד הקשה מדברי המשנה לקמן [ק א] שמבואר שם דאם סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכין באחד בשבת לא מועיל כיון שצריך לסדר הלחם והבזיכין בשבת, וכתב שם רש"י דאין יכול לסדר הלחם הזה לשבת הבאה דכיון דשם אותו בשבת קידשו השולחן והרי הוא נפסל בלינה בשבת הבאה, ולכאורה לרב חנינא שסובר שאין לחם קדוש בלא לבונה, אם כן אף בזה לא יתקדש הלחם כיון שעדיין לא שמו הבזיכין, ואיך כתב רש"י דקידשו שולחן הרי לרב חנינא לא מועיל קידוש זה. ותירץ המקדש דוד, דאף לרב חנינא שסובר שאין סולת קדוש בלא לבונה כל זה רק לקדשו ליקרב אולם לקדשו ליפסל אף לחם מתקדש בלא לבונה, ולכך כיון שקידשו ליפסל שייך בזה פסול לינה. [ועיקר חידושו של המקדש דוד צריך באור דמנליה זה דקדוש ליפסל נהיה אף בלא לבונה]. והחזון איש כתב ליישב דאף לרב חנינא שאין סולת קדוש בלא שמן, אולם כשדעתו להוסיף מועיל לקדש אף בלא שמן, כמו שמבואר לעיל לגבי דין מלאים שאם קידש חצי עשרון ודעתו להוסיף הרי זה קדוש, ואם כן אף במשנה מדובר שקידש הלחם בשבת והיה דעתו להוסיף ולכך חל הקידוש והרי הוא נפסל בלינה. ובשפת אמת נסתפק בדין זה אם מועיל דעתו להוסיף לדברי רב חנינא, שאף שלגבי חצי עשרון זה מועיל אולם בדין זה שלא קדוש בלא שמן לא מועיל מה שדעתן להוסיף כיון שבאותו כלי לא יוכל להוסיף.

ואם איתא [יש, נכון הדבר], שלדעת ר' אלעזר, דם אינו מתקדש לחצאין — לילף [שילמד] דין חביתי כהן גדול מדם! וכי תימא [ואם תאמר] שר' אלעזר מילתא ממילתא לא גמר [דבר מדבר אינו למד], והא [והרי] אמר ר' אלעזר: מנחה שקמצה בהיכל — כשרה, למרות שמקום עשייתה הרגיל הוא בעזרה, שכן מצינו בסילוק בזיכין מעל שולחן לחם הפנים (שהוא מעין קמיצה, שלאחר מכן מותר הלחם באכילה) ועושים אותו בהיכל!

ומשיבים: מנחה ממנחה יליף [לומד], שהמנחות דבר אחד הן, ובכלל זה לחם הפנים, אבל מנחה מדם לא יליף [אינו למד].

ושואלים: ומנחה ממנחה מי יליף [האם הוא למד]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אם עד שלא פרקה את מערכת לחם הפנים בשבת מעל השולחן ונטל את הבזיכים, נפרס (נשבר) לחמה — הלחם פסול, ואין מקטיר עליו (בגללו) את הבזיכין, אם משפרקה נפרס לחמה — הלחם אמנם פסול, ואינו נאכל לכהנים, אבל מקטיר עליו את הבזיכין.

ואמר ר' אלעזר: לא פרקה ממש, אלא כיון שהגיע זמנה לפרק, אף על פי שעדיין לא פרקה, ולא נטלו את הבזיכים — כמי שפרקה דמיא [נחשבת], ואם נפרס הלחם באותה שעה — מקטיר עליו את הבזיכים.

ואם לדעת ר' אלעזר למדים מנחה ממנחה, יש לשאול: ואמאי [ומדוע] מקטיר את הבזיכים? תיהוי [שתהא זו] כמנחה שחסרה קודם קמיצה ונפסלה, שאין קומצים אותה, ואין מקטירים את קומצה!

ודוחים: הא לא קשיא [זו אינה קשה], מנחה קודם קמיצה לא בריר ברירה קומץ דידיה [אין מבורר הקומץ שלה], ולכן אם חסרה ונפסלה — אינו יכול לקמוץ ממנה, והא בריר ברירה קומץ דידה [ואילו זו, לחם הפנים, מבורר הקומץ שלה], שהם בזיכי הלבונה, ולכן כיון שהגיע זמנה לפרק — כמאן דפרקה דמיא [כמי שפירקה נחשבת].

ומקשים: אלא מעתה, שלדעת ר' אלעזר למדים מנחה ממנחה, גם אם נחשב הפירוק כאילו ניטל קומצו, מדוע אם נפרס הלחם באותה שעה מקטיר עליו את הבזיכים? תיהוי [תהיה, יהיה דינו] כדין שירים של מנחה שחסרו בין קמיצה להקטרה, שאין מקטירין קומץ עליהן! ומשיבים: לאו פלוגתא נינהו [וכי אין מחלוקת בדבר זה]? ר' אלעזר סבר לה כמאן דאמר [סבור הוא כדעת מי שאומר]: שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה — מקטיר קומץ עליהן.

א ודנים גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו: חביתי כהן גדול, ר' יוחנן אמר: אינה קדושה לחצאין, ור' אלעזר אמר: מתוך שקרבה לחצאין, מחצית בבקר ומחצית בערב, גם קדושה לחצאין. אמר ר' אחא: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' יוחנן? אמר קרא [המקרא]: "יקריבו... מנחה תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב" (ויקרא ו, יג), לומר: הביא תחילה מנחה שלמה ואחר כך אתה חוציהו לשנים.

מיתיבי [מקשים] על ר' אלעזר ממה ששנינו: חביתי כהן גדול לא היו באות חצאין, אלא מביא עשרון שלם וחוצהו; ותניא [ושנויה על כך ברייתא]: אילו נאמר "יקריב מנחה מחצית בבקר ומחצית בערב", הייתי אומר: מביא חצי עשרון מביתו שחרית ומקריב, ועוד חצי עשרון מביתו ערבית ומקריב — על כן תלמוד לומר: "מחציתה בבקר", לומר מחצה מדבר שלם הוא מביא, ואינו מביא מחצית לעצמה!

ודוחים: אפשר לומר כי דבר זה הוא למצוה, שכך צריך לעשות לכתחילה, אבל בדיעבד אם הביא לחצאין — הרי זה כשר. אמר ליה [לו] רב גביהא מבי כתיל לרב אשי: והא [והרי] "חוקה" כתיב [נאמר] בה במנחת החביתין ("חק עולם", שם טו), ובמקום שנאמר "חוקה" הרי זה לעכב! אמר ליה [לו]: לא נצרכא חוקה זו אלא לענין שצריך להביאה עשרון שלם מביתו, אבל כשהוא נותנה בכלי שרת לשם הקרבה הריהי קדושה גם לחצאין. ודנים בדברי ר' יוחנן, שאמר שמנחת חביתין אינה קדושה לחצאין.

ומקשים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והא איתמר [והרי נאמר]: אם הפריש אדם חצי עשרון למנחה, ודעתו להוסיף עליו ולהשלים אותו לעשרון — רב אמר: אינו קדוש, כיון שלא הביא עשרון שלם, ור' יוחנן אמר: קדוש. ואם איתא [אכן] סבור ר' יוחנן שמנחת חביתין אינה קדושה לחצאין — לילף [שילמד] ממנחת חביתין, שכל מנחה אינה קדושה לחצאין!

וכי תימא [ואם תאמר] שר' יוחנן מילתא ממילתא לא יליף [דבר מדבר אינו למד], ממנחת חביתין למנחה אחרת — והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: שלמים ששחטן בתוך ההיכל — כשירין, דכתיב [שנאמר] בהם: "ושחטו פתח אהל מועד" (ויקרא ג, ב), כלומר, בעזרה, והדעת נותנת שלא יהא דינו של הטפל, שהוא העזרה, חמור משל העיקר, שהוא אהל מועד. הרי שהוא למד דבר מדבר (היכל מעזרה)!

ומשיבים: ור' יוחנן אמנם למד דבר מדבר, ולדעתו גם מנחה למדה ממנחת חביתין שאינה קדושה לחצאין, ואולם במקרה שדעתו להוסיף ולהשלימו שאני [שונה] הדבר, שאין זה נחשב מקדש מחצית בלבד. דתניא [ששנויה ברייתא]: "קערת כסף וכו' מזרק אחד כסף וכו' שניהם מלאים סלת" (במדבר ז, יג) — אין "מלאים" אלא שלמים, כלומר, שאינו קדוש הסולת שבו עד שיהא בו עשרון שלם. ואמר ר' יוסי: אימתי אמרו שאינו קדוש כשאין בו עשרון שלם — בזמן שאין דעתו מתחילה להוסיף על מה שנתן, אבל בזמן שדעתו להוסיף — ראשון ראשון קדוש.

ושואלים: ורב, שאמר לגבי מנחה רגילה, שאם הפריש חצי עשרון גם אם דעתו להוסיף עליו אינו קדוש, בענין מנחת חביתין כמאן סבירא ליה [כדעת מי סבור הוא]? אי [אם] כדעת ר' אלעזר שהיא קדושה לחצאין, אם כן לילף [שילמד] מחביתין!

וכי תימא [ואם תאמר] שרב מילתא ממילתא לא יליף [דבר מדבר אינו למד] — והאמר [והרי אמר] רב: מנחה רגילה, שצריכה שמן ולבונה, קדושה בכלי שרת גם בלא שמן (ובלא לבונה) — שכן מצינו בלחם הפנים שאין בו שמן, ומתקדש בכלי שרת, וכן היא מתקדשת בלא לבונה — שכן מצינו במנחת נסכים שאין בה לבונה.

וכן היא מתקדשת גם בלא שמן ובלא לבונה — שכן מצינו במנחת חוטא, שאין בה לא שמן ולא לבונה. הרי שהוא למד ממנחה למנחה! אלא על כרחיך רב כר' יוחנן סבירא ליה [סבור הוא], שאין מנחת חביתין קדושה לחצאין, ומשם הוא למד למנחה רגילה.

ב ודנים גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו, אמר רב: מנחה קדושה בלא שמן, ואין דינה כעשרון חסר — שכן מצינו בלחם הפנים שהוא קדוש בלא שמן. וכן מנחה מתקדשת בלא לבונה — שכן מצינו במנחת נסכים שאין בה לבונה, וכן מתקדשת בלא שמן ובלא לבונה — שכן מצינו במנחת חוטא, שאין בה לא שמן ולא לבונה.

ושמן ולבונה עצמם קדשי האי בלא האי והאי בלא האי [מתקדשים בכלי שרת זה בלא זה וזה בלא זה]; שמן מתקדש לעצמו — שכן מצינו בלוג שמן של מצורע שמתקדש לעצמו, לבונה מתקדשת לעצמה — שכן מצינו בלבונה הבאה בבזיכין שאין עימה שמן. ור' חנינא אמר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if it is so that Rabbi Elazar holds that blood may not be sanctified in halves, let him derive the halakha of the High Priest’s griddle-cake offering from that of blood. And if you would say that in this case Rabbi Elazar does not derive the halakha of the matter of a meal offering from that of another matter, that is difficult: But doesn’t Rabbi Elazar say: A meal offering from which the priest removed a handful while inside the Sanctuary is valid, despite the fact that the handful should be removed in the Temple courtyard; the reason is that we find a similar case in the Sanctuary, with regard to the removal of the bowls of frankincense from the Table of the shewbread? Just as the bowls permit the shewbread for consumption when removed in the Sanctuary, so too, the handful permits the remainder of the meal offering for consumption. This indicates that Rabbi Elazar does derive the halakha of a meal offering from that of another matter.

The Gemara responds: Rabbi Elazar does derive the halakha with regard to a meal offering from that of another meal offering; the shewbread is considered a meal offering. But he does not derive the halakha with regard to a meal offering from that of blood.

The Gemara asks: And does Rabbi Elazar derive the halakha of one meal offering from that of another meal offering? But isn’t it taught in a baraita: If before the priest detached the arrangement of shewbread and the bowls of frankincense from upon the Table, the bread broke into pieces, the bread is unfit for consumption and the priest does not burn the frankincense contained in the bowls on account of it. If the bread broke after the priest detached it, the bread is unfit but the priest burns the frankincense contained in the bowls on account of it.

The Gemara continues: And Rabbi Elazar says: When the baraita refers to the detachment of the shewbread, it does not mean that the priest actually detached it. Rather, it means that once the time to detach it has arrived, even though he has not yet detached it and has not removed the bowls, it is considered as though he has detached it. Accordingly, if the shewbread broke after that time, the frankincense is burned.

The Gemara explains its question: And if Rabbi Elazar derives the halakha of one meal offering from another, why does he say that frankincense contained in the bowls are burned in a case where the shewbread broke when the time to detach the bread had arrived? It should be like the case of a meal offering that became lacking in its measure before the removal of the handful. Such a handful is not removed and is not sacrificed upon the altar. Likewise, the frankincense was still on the Table when the shewbread broke and should therefore be disqualified.

The Gemara answers: This is not difficult, as there is a difference between these meal offerings. In the case of a meal offering that became lacking before the removal of a handful, its handful was not clearly designated. Consequently, if the meal offering became lacking before a handful was removed, one may no longer remove a handful from it. But in the case of the shewbread and the bowls of frankincense, its handful, i.e., the frankincense, was clearly designated at the time when the frankincense was placed in the bowls, since the frankincense is in a separate container from the bread. And therefore, once the time to detach the bread has arrived, it is considered as though he has detached it.

The Gemara asks: But if that is so, then even if the time to detach the shewbread arrived, why is the frankincense burned? It should be like a case where the remainder of a meal offering became lacking between the removal of the handful and the burning upon the altar; the halakha in this case is that one does not burn the handful on account of such a meal offering. The Gemara responds: Isn’t it a dispute among the amora’im (9a) whether or not the handful is burned in such a case? One can say that Rabbi Elazar holds in accordance with the opinion of the one who says that if the remainder of a meal offering became lacking between the removal of the handful and the burning, the priest burns the handful on account of such a meal offering.

§ The Gemara discusses the matter itself: With regard to the griddle-cake offering of the High Priest, Rabbi Yoḥanan says that it is not sanctified in halves, and Rabbi Elazar says: Since it is sacrificed in halves, as half of the meal offering is sacrificed in the morning and half in the afternoon, it may likewise be sanctified in halves. Rav Aḥa said: What is the reasoning of Rabbi Yoḥanan? The verse states: “A meal offering perpetually, half of it in the morning, and half of it in the evening” (Leviticus 6:13). This means: First bring a whole meal offering, and only afterward divide it into halves.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rabbi Elazar. The mishna teaches (50b): The griddle-cake offering of the High Priest did not come in halves. Rather, the High Priest brings a full tenth of an ephah and then divides it into two. And it is taught in a baraita with regard to this mishna: If it were stated: A meal offering, half in the morning, and half in the evening, I would say: He brings half of a tenth from his home in the morning and sacrifices it, and another half of a tenth from his home in the evening and sacrifices it. Therefore, the verse states: “Half of it in the morning,” indicating that he brings a half from a whole, and he does not bring a half by itself.

The Gemara responds: Rabbi Elazar maintains that the verse requires that a whole meal offering be brought in the morning only for a mitzva, i.e., ab initio. Nevertheless, if half of a tenth was brought in the morning it is valid after the fact. Rav Geviha from Bei Katil said to Rav Ashi: But the term “statute” is written with regard to the griddle-cake offering, as the verse states: “A statute forever” (Leviticus 6:15), and there is a principle that whenever the Torah calls a mitzva a statute, the details of its performance are indispensable. Rav Ashi said to him: It was necessary for the Torah to define this mitzva as a statute only with regard to the requirement that the High Priest bring a full tenth from his home. With regard to its sanctification in a service vessel, it can be sanctified in halves.

The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan really say this? But it was stated: If one set aside half a tenth of an ephah for any meal offering, and his intention was to add to the half in order to reach a full tenth, Rav says that it is not sanctified, as he did not bring a full tenth, and Rabbi Yoḥanan says that it is sanctified. And if it is so that Rabbi Yoḥanan holds that the griddle-cake offering cannot be sanctified in halves, let him derive from the griddle-cake offering that no meal offering may be sanctified in halves.

And if you would say that Rabbi Yoḥanan does not derive the halakha of one matter with regard to consecrated items from that of another matter, that is difficult: But doesn’t Rabbi Yoḥanan say: Peace offerings that were slaughtered in the Sanctuary are valid, as it is written: “And slaughter it at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 3:2), i.e., in the courtyard. Rabbi Yoḥanan explains: It is logical that the halakha with regard to the minor area, i.e., the courtyard, should not be more stringent than the halakha with regard to the major area, the Tent of Meeting. Evidently, Rabbi Yoḥanan derives a halakha with regard to the Sanctuary from the Temple courtyard.

The Gemara responds: Rabbi Yoḥanan does in fact derive the halakha of one matter from another, and therefore he learns the halakha with regard to all meal offerings from the griddle-cake offering, that in general they are not sanctified in halves. But a case where one expresses his intention to add to the half measure is different, as it is taught in a baraita with regard to the verse: “Both of them full of fine flour” (Numbers 7:13). “Full” is a reference only to full measurements; that is to say, the flour is not sanctified until there is a full tenth inside the vessel. And Rabbi Yosei said: When is it the halakha that the flour is sanctified only if a full tenth is inside the vessel? It is at a time when his intention was not initially to add to that which he placed inside the vessel. But at a time when his intention was initially to add, each initial bit of flour is sanctified by the vessel.

The Gemara asks: And Rav, who holds that standard meal offerings are not sanctified in halves even if one’s initial intention was to add to the half measure, with regard to a griddle-cake offering, in accordance with whose opinion does he hold? If he holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says that a griddle-cake offering can be sanctified in halves, then let him derive from the halakha of griddle-cake offerings that all meal offerings may be sanctified in halves.

And if you would say that Rav does not derive the halakha of one matter from that of another matter, that is difficult: But doesn’t Rav say: A standard meal offering, which is brought with oil and frankincense, is sanctified by a service vessel even without its oil and without its frankincense. It is sanctified without its oil, as we find such a halakha with regard to the shewbread, which is sacrificed without oil and is nevertheless sanctified by a service vessel. Similarly, it is sanctified even without its frankincense, as we find such a halakha with regard to the meal offering accompanying the libations of an offering, which is sacrificed without frankincense and is nevertheless sanctified by a service vessel.

Finally, a standard meal offering is sanctified by a service vessel even without its oil and without its frankincense, as we find with regard to the meal offering of a sinner, which includes neither of these. This indicates that Rav does derive the halakha of a meal offering from other meal offerings. Rather, perforce, with regard to the griddle-cake offering, Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, that this offering is not sanctified in halves, and it is derived from there that no meal offerings are sanctified in halves.

§ The Gemara discusses the matter itself: Rav says that a meal offering is sanctified without its oil, and its halakha is not the same as when a tenth of an ephah of flour is lacking, as we find such a halakha with regard to the shewbread, which is sacrificed without oil and is nevertheless sanctified by a service vessel. Similarly, it is sanctified even without its frankincense, as we find such a halakha with regard to the meal offering accompanying the libations of an offering, which is sacrificed without frankincense and is nevertheless sanctified. Additionally, a meal offering is sanctified even without its oil and without its frankincense, as we find such a halakha with regard to the meal offering of a sinner, which lacks both oil and frankincense and is nevertheless sanctified by a service vessel.

Rav continues: And oil and frankincense are each sanctified by service vessels, this substance without that one, and that substance without this one. Oil is sanctified on its own, as we find such a halakha with regard to the log of oil of a leper, which is sanctified on its own. Frankincense is sanctified on its own, as we find such a halakha with regard to the frankincense that comes in the bowls that are brought with the shewbread; there is no oil in that case and yet the frankincense is sanctified in the bowls. And Rabbi Ḥanina says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואם איתא דדם לא קדיש לחצאין ליליף מדם. וא"ת דילמא שאני הכא דטעמא משום מתוך כו'. וי"ל דכך היו מקובלים דמתוך דלאו עיקר טעם הוא. אי נמי בדם נמי איכא מתוך כו' דכל הזאה והזאה מעשה בפני עצמו הוא. לת"ו:
וקשיא דמאי פריך דליליף מדם הרי יש לו למילף טפי ממנחה דקדיש לחצאין גבי בזיכין כדפרישי'. ויש לומר דהתם הוי קומץ ולא מנחה וקדוש מנחה ליכא חצאין שהרי קדיש על השולחן הכל ביחד והרי לית לן למילף קידוש דבידים לקידוש דממילא וקידוש דמנחה מקדוש קומץ וטפי אית לן למילף מדם דדמי ליה טפי אע"ג דהאי דם והאי מנחה. אי נמי מדקאמר מתוך אלמא ליכא ילפותא ממנחה מדאצטריך לטעם מתוך דליכא למימר דבמנחת בזיכין איכא נמי מתוך כדפירשו התוס' לעיל דגבי דם איכא מתוך דהזאות הרי כל אחד מעשה בפני עצמו. ז"א דבזיכין לא שייך מתוך דאדרבא מקטירם בבת אחת:
ואמאי תיהוי כמנחה שחסרה קודם קמיצה, פי' דהא עדיין לא פרקה ותפסל ומדמכשיר אלמא לא יליף מנחה ממנחה. ל"ה. וקשיא דלמה הוה נקיט דפסול דמעיקרא הוה פריך דליליף מדם דליגמור מילתא ממילתא והכי פריך דאפילו מילתא ממילתא דמנחה ממנחה לא גמרי: [*הג"ה מרב אג"ן נ"ל דה"פ דהכא מקשה דתפסול ונילוף ממנחה נמצא דהמק' כבר ראה וידע דר"א אפי' מנחה ממנחה לא יליף א"כ מאי פריך מעיקרא דנילף מדם והלא ר"א אפילו מנחה ממנחה לא יליף בכל מקום כ"ש מנחה מדם. וע' מ"ש בצ"ק ובס' מעין גנים יע"ש:]

טפל עזרה, עיקר היכל. אלמא יליף היכל מעזרה. וא"ת לפי' הר' יונה שפיר דגמר חביתין מדם לעכב איך הוה ס"ד למימר דמילתא ממילתא לא גמר ועוד לימא נגמור מדם דחביתין נמי מדם גמרי ועדיף טפי למגמר מעיקר הענין. וי"ל דהתם אינו עיקר ילפותא דעיקר דחזינן דמנחת חביתין אינה קדושה לחצאין מקרא ילפי' למצוה ואין ילפותא דדם מועלת כי אם לעכב ואינו אלא גמר ילפותא אבל תחילתו ועיקר ילפותא כי הכא דבעי למילף מנחה מחביתין ס"ד דלא נגמור מילתא ממילתא ולהכי פריך דאפילו תחילת ילפותא אשכחן דיליף:

בלא שמן ובלא לבונה שכן מצינו במנחות חוטא. יש להקשות כיון דמצינו דקדושה בלא שמן ובלא לבונה ממנחת חוטא למה הוצרך לומר בלא שמן שכן מצינו בלחם הפנים בלא לבונה שכן מצינו במנחת נסכים והלא כיון דילפינן דאף בלא שמן ולבונה קדישי ממנחת חוטא כ"ש בלא חדא מינייהו:
וי"ל דאדרבא הוה אמינא דדוקא כי ליכא כלל קדושה שכך רצה הכתוב כדי שלא יהא קרבנו מהודר הילכך כיון דמצינו דקדושה ניליף בדכוותה בעלמא דקדיש כשמתנדב קרבן שאינו מהודר ומ"מ כיון שהתנדב סולת צריך להביא שמן ולהקריבה לפי שאין מנחת נדבה קרבה בלא שמן ולבונה אבל המתנדב מנחה עם שמן בלא לבונה או עם לבונה בלא שמן ה"א דהואיל דבא להתנדב קרבן מהודר דאינו קדוש אם לא שיהא לו כל הדורו דהיינו שמן ולבונה אבל בלא שניהם לא קדיש הואיל ולא מצינו בדכוותיה בעלמא לכך הוצרך לומר דמצינו בעלמא בדכוותייהו:

תוס' ד"ה מנחה כו' לפי שתלה הכתוב באהל מועד. עיין זבחים דף י ע"ב תוספות ד"ה כל:

ואם איתא. דדם לא קידש לחצאין לילף מנחה מדם: שקמצה בהיכל כשרה. ואע''ג דדינה בעזרה כשאר קרבנות: שכן מצינו בסילוק בזיכין. דהיא בהיכל אלמא דאיכא קמיצה בהיכל דסילוק היינו קמיצה: עד שלא פרקה. למערכת לחם הפנים בשבת: הלחם פסול. דהויא לה מנחה שחסרה קודם קמיצה ואמרינן לקמן (דף ט:) מן המנחה פרט לשחסרה ובלחם הפנים גופיה אמר לקמן (דף יב:) [קדש קדשים] היא שאם נפרסה אחת מחלותיה כולן פסולות: משפרקה נפרס לחמה הלחם פסול. אף ע''ג דלאחר סילוק (מצה) נפרס פסולה דהוי שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה ואמרינן לקמן (דף ט:) דאע''ג דמקטירין קומץ עלייהו שיריים אסורים באכילה: ומקטיר עליו בזיכין. [דלא] גמרינן ממנחה: הגיע זמנה לפרק. שעברו שש שעות כדאמר בפרק תמיד נשחט (פסחים נח.) מוספין בשש בזיכין בשבע: קודם קמיצה. דהא עדיין לא פירקה ומיפסל דהא אמר לקמן מן המנחה פרט לכשחסרה מכשיעור אלמא לא יליף מנחה ממנחה: לעולם מנחה ממנחה יליף ולא דמי לחם הפנים לשאר מנחות דמנחה לא בריר קומץ דידה שהכל ביחד הלכך קודם קמיצה ליכא למימר כמאן דקמצה דמיא דהא מחוסר מעשה: אבל לחם הפנים בריר קומץ דידהו. דקאי בבזיכין באפי נפשיה הלכך משהגיע זמנה לפרוק כמאן דקמצה דמיא: ולא פלוגתא היא. לקמן בשמעתין: מנחה מחציתה. מנחה תמיד מחציתה בבקר וגומר הביא מנחה שלימה של עשרון דאין מנחה פחותה מעשרון ואח''כ חוציהו: מחיצתה. משמע מחציתה של שלימה זו שלפניו: ומשני כי מצריך קרא להביא שלם למצוה בעלמא ולעולם אם קדשה לחצאין מקודש ואינה יוצאה שוב לחולין: והא חוקה כתיב בה. חק עולם לה' וגו' (ויקרא ו) דמשמע מתוך שלם: אלא להביא עשרון שלם מביתו. אבל לענין קידוש בכלי שרת אם רצה מקדש לחצאין: ודעתו להוסיף. להשלים עשרון כדאמרינן לקמן בפרק המנחות והנסכים (דף קג.) דאין מנחה פחותה מעשרון דהאומר הרי עלי חצי עשרון מביא עשרון שלם: ואם איתא. דגבי חביתין אינו קדוש: ושחטו. בשלמים כתיב: פתח אהל מועד. בעזרה וכיון שעזרה כשרה כל שכן דהיכל (שלם) כשר דלא תהא עזרה שהיא טפל חמורה מן העיקר אלמא יליף היכל מעזרה: מלאים. שניהם מלאים סלת: אין מלאים. שהיו מלאים ממש המזרקים סלת אלא מלאים כל העשרונות שקדשו בתוכו שלמים היו: ורב. דאמר במפריש חצי עשרון שאינו קדוש: מחביתין. ולקדוש: מילתא ממילתא לא יליף. הילכך שאר מנחות לא אמר דליהוו כחביתין דחביתין דין הוא דלקדשו לחצאין אבל שאר מנחה לא: מנחה קדושה בלא שמן. אם נתן עשרון סולת בכלי שרת אע''פ שאין שם שמן ולא יצא לחולין וצריך להביא שמן ולהקריבה: שכן מצינו בלחם הפנים. שהיא מנחה ואין בה שמן אבל לבונה יש בה כגון בזיכין: מנחת נסכים. הבאין עם כל הזבח כדכתיב בתמיד (במדבר כח) עשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן וגו' ואין בה לבונה: על כרחך כרבי יוחנן ס''ל. בחביתין דלא קדשה הלכך גמר שאר מנחות מחביתין: האי בלא האי. שמן בלא סלת ובלא לבונה ולבונה בלא שמן וסלת שכן מצינו בבזיכין שמקדשין את הלבונה בלא שמן וסלת ואי קשיא הא אתי לחם הפנים בהדייהו לאו פירכא היא שהרי אינו מתקדש עם הלבונה בבזיכין ומיהו אשכחן דכלי שרת מקדשין לבונה שבתוכן בלא שמן וסולת:
מנחה שנקמצה בהיכל כשרה שכן מצינו בסילוק בזיכין. ואם תאמר אמאי לא קאמר כדי שלא יהא טפל חמור מן העיקר כדאמר בסמוך גבי שלמים ששחטן בהיכל וגבי כהנים נכנסין בהיכל ואוכלים קדשי קדשים ושירי מנחות י''ל דהתם כתיב (ויקרא ג) פתח אהל מועד (שם ו) בחצר אהל מועד שייך למימר שלא יהא טפל חמור מן העיקר לפי שתלה הכתוב באהל מועד: מקטיר עליו את הבזיכין. פירש בקונטרס דלא גמרינן ממנחה ולא היה לו לפרש כן דלקמן (דף ט:) פריך מינה למ''ד שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטיר קומץ עליהן ומשני רבי אלעזר היא גם שמועה זו א' אפשר ליישב: מאי טעמא דרבי יוחנן. וא''ת לימא משום דיליף מדם ושמא קבלה היה בידו טעם זה אי נמי כדפרישית לעיל דלאפוקי דרבי יוחנן מפרש ר' אלעזר טעמא דמתוך (ראשון ראשון קדוש ולית ליה דרבי יוסי): ולרבי חנינא עשרון למה נמשח למנחת חוטא. תימה אכתי חצי עשרון למה נמשח לרבי חנינא דלקמן בפ' שתי מדות (דף פז.) מוכח דנמשח למנחת חביתין ומנחת חביתין טעונה שמן ולבונה וי''ל משום דמתחילה היו מקדשין המנחה של חביתין בביסא עם השמן והיה גנאי בדבר להוציא לכלי חול אחר שנתקדשה ולכך נמשח חצי עשרון וטעם זה אנו צריכין נמי לרבי יוחנן דאמר לעיל דאינה קדושה לחצאין דאחר שנתקדשה שלימה היה גנאי להוציאה מכלי שרת לכלי חול וצריך לומר השתא לרבי חנינא שלא היו מערבין בביסא המנחה עם השמן אלא בתוך הביסא עצמה היה זה לצד אחד וזה לצד אחר שאם היה הכל מעורב לא היו יכולין אחרי כן לחלק בחצי עשרון מפני לוג ומחצה שמן שהיא עודף על החצי עשרון ולכ''ע נמי צ''ל כן דבמתניתין דשתי מדות (שם) מוכח שהיו מחלקין הסולת בחצי עשרון והשמן במדה שהיא מחזקת לוג ומחצה ואם תאמר לר' מאיר דאמר לקמן בפ' שתי מדות (שם) דשני עשרונות היו במקדש אחד גדוש ואחד מחוק
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד