מנחות ט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - ב

ותמהינן עלה: מנחה מאי עבידתה!? הרי אין בה זריקת הדם?

ומבארינן: אמר רב פפא, מנחת נסכים הבאה עם הזבח עוסקת הברייתא, אם אבדו בשר וחלב של הזבח ומנחת נסכים קיימת לא יזרוק את הדם, סלקא דעתך אמינא הואיל ובהדי זבח אתיא, כי גופיה [כגופו] דזבח דמיא ונחשב שירים ויזרוק הדם, קא משמע לן. ^[31] ואמרינן: מי שמכשיר שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה סובר אפילו כרבי יהושע כמו שאמרנו, ומאן דפסל מה טעמו, הרי חסרה רק מקצת המנחה ואי אפשר ללמוד מדברי רבי יהושע לגבי זבח?

אמר לך, שאני הכא, דאמר קרא "והרים הכהן מן המנחה" - עד דאיתא לכולה מנחה יקטיר, ואי לא, לא יקטיר, ואידך מי שמכשיר דורש הפסוק, "מן המנחה" - שהיתה כבר שלמה בשעת קמיצה, ואף על פי שעכשיו אינה שלמה, יקטיר ^[32].

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: אם עד שלא פרקה למערכת לחם הפנים נפרס - נחסר לחמה, הלחם פסול, ואין מקטיר עליו את הבזיכין, ואם משפרקה נפרס לחמה, הלחם פסול ומקטיר עליו את הבזיכין. ואמר רבי אלעזר, לא פרקה פרקה ממש, אלא כיון שהגיע זמנה לפרק ואף על פי שלא פרקה [דברי רבי אלעזר לא הוצרכו לקושית הגמרא, אלא אגב שהביא לעיל ח. הביא גם כאן], רואים דשיריים שחסרו בין סילוק הבזיכין להקטרה - מקטירין עליהם?

אמר ליה ריש לקיש: המתניתא לדעת, רבי אליעזר היא שסובר דכשרה אפילו אבדו כל השיריים.

אמר ליה רבי יוחנן: אנא אמינא לך משנה שלימה - סתם משנה, ואמרת לי את רבי אליעזר היא? אי רבי אליעזר, מאי איריא נפרס, הרי אפילו שרוף ואבוד לגמרי נמי מכשר רבי אליעזר ומזה שהתנא כתב רק נפרס מוכח שאין זה כרבי אליעזר?

אישתיק ריש לקיש.

ותמהינן: ואמאי שתק? לימא ליה לרבי יוחנן, לחם הפנים שהוא של ציבור שאני, הואיל ואשתרי טומאה לגבייהו דציבור, שכתוב בקרבן תמיד "במועדו" שמשמעותו אפילו בשבת ובטומאה, אשתרי נמי חסרות - שחסר הלחם?

ואמרינן: אמר רב אדא בר אהבה, מזה שלא תירץ לו כך זאת אומרת, החסרון כבעל מום דמי, וכמו דאין היתר בעל מום בציבור אלא דינו שפסול כביחיד, כמו כן אין היתר לחסר בציבור.

יתיב רב פפא וקאמר להא שמעתא ששתק ריש לקיש ולא השיב לרבי יוחנן דציבור שאני, אמר ליה רב יוסף בר שמעיה לרב פפא, כראוי עשה שלא השיב כן, מי לא עסקינן מחלוקת דרבי יוחנן וריש לקיש גם במנחת [העומר] דהיא של ציבור והם חולקים, ומוכח מזה שאף בציבור יש פסול חסר, ולכך לא השיב ריש לקיש שדין הציבור שונה!

אמר רבי מלכיו: תנא חדא, כתוב "וקמץ משם מלא קמצו מסלתה" - שאם חסרה כל שהוא מעשרון סלת שצריך במנחה - פסולה, "משמנה" - שאם חסרה כל שהוא מלוג שמן שצריך במנחה - פסול. ותניא אידך, כתוב "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו", " מן המנחה" - משמע מנחה שלמה, פרט למנחה שחסרה שאין שייריה נאכלין, וכן שחסר קומצה אין שייריה נאכלין, שצריך שיירי מנחה שנעשתה כהלכתה, וקומץ החסר פסול, וכן שלא הקטיר מלבונתה כלום, שהקטרת לבונה מעכבת, אבל אם הקטיר קצת, נאכלין השיריים.

וקשיא, תרי קראי ד"מסלתה" ו"מן המנחה" בחסרות למה לי, לאו חד למנחה שחסרה קודם קמיצה וחד לשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, ותיובתא דרבי יוחנן בתרוויהו, שסובר שמנחה שחסרה קודם קמיצה ימלאנה, וכן למה שסובר ששיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר הקומץ עליהם!

ומתרצינן: לא, חד למנחה שחסרה קודם קמיצה, דאי מביא מביתו וימלאנה כדעת רבי יוחנן - אין, כשרה, ואי לא - לא, וחד לשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, דאף על גב דמקטיר קומץ עליהן, אותן שיריים אסורין באכילה [שהרי הפסוק מן המנחה באכילת שיריים כתוב].

דדבר זה אם מותרים שיריים באכילה או לא איבעיא להו, לדברי האומר שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהן, אותם שיריים מה הן באכילה ^[33]? אמר זעירי, אמר קרא "והנותרת מן המנחה"

יאכלו, ולא שחסרו שיריים דהם הנותרת מן הנותרת, דשיריים עצמן הרי הם נותרת, וכשחסרו הרי נותרת מן הנותרת, ורבי ינאי אמר, "מן המנחה" שהיתה כבר בשעת

הקמיצה שלמה, ואף על גב שחסרה אחר הקמיצה, נקראת "והנותרת מן המנחה" ותאכל, והיינו דלזעירי השיריים אסורין באכילה ולרבי ינאי מותרין [ויש ברש"י לשון אחר אף לרבי ינאי אסורין ומשמעות דורשין יש ביניהם].

שנינו במשנה: קמץ בשמאל וכו'.

מנא הני מילי דהקומץ בשמאל פסול?

אמר רבי זירא, דאמר קרא "ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה", כף זה איני יודע מהו, ימין או שמאל, כשהוא אומר [בטהרת מצורע] "ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית", ואנו למדים, כאן שמאלית, הא כל מקום שנאמר כף אינו אלא ימין, ולכן אם קמץ בשמאל - פסול.

ומקשינן: הא בעינן ליה לפסוק לגופיה, לומר שיתן על כפו השמאלית ולא הימנית?

ומתרצינן: "שמאלית" אחרינא כתיב בפסוק שאחר כך, "מן השמן אשר על כפו השמאלית".

ומקשינן: ואימא ששני פעמים "שמאלית" הרי זה מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ונלמד דאף כף ימין של כהן כשרה בשמן דמצורע שבזה מדברת הפרשה?

ומשנינן: עוד "שמאלית" אחרינא כתיב [בטהרת מצורע עני], ואם באו הפסוקים למיעוט אחר מיעוט, למה צריך שלושה פסוקים? אלא מוכח שלמדים מזה, כאן שמאלית - בשמן דמצורע, ואין כשר במקום אחר שמאלית. ומקשינן: ואימא אדרבה, נלמד מכאן, מה כאן שמאלית, אף בעלמא נמי שמאלית?

ומתרצינן: ארבעה "שמאלית" כתיבי, תרי בקרבן מצורע עני ותרי בעשיר, וכך אנו לומדים, אחד לגופו, דבמצורע צריך שמאלית, ואחד לומר דדווקא כאן שמאלית אבל במקום אחר - ימין, ואחד לומר שלא תאמר שיש כאן מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו ימין דכהן כשר בשמן דמצורע, ואחד דלא תאמר מה כאן שמאלית - אף בכל מקום שמאלית [עיי' ברש"י עוד פירושים].

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא, כיון שאמרת שדורשים כל "שמאלית" הכתובה בפרשת מצורע, "על בהן ידו הימנית" ו"על בהן רגלו הימנית" דכתיב בשמן פעמיים [בעשיר ובעני] למה לי, למה פרט הפסוק כלל בוהן יד ורגל ימנית בשמן דמצורע, הרי כתוב ד"על דם האשם" יתן את השמן, והרי בדם האשם כתוב בהן יד ורגל, ולמה צריך לכותבו כאן?

[כך הוא לשון הכתוב, "ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית", ובהמשך "ומיתר השמן אשר על כפו יתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן רגלו הימנית על דם האשם", ולשון דומה כתוב [גם לגבי דם וגם לגבי שמן] במצורע עני, ושם כתוב "על מקום דם האשם].

הערות

^[31] הרמב"ם [פי"א מפסולי המוקדשין הלכה כ'] כתב "קמץ את המנחה ואחר כך נטמאו שייריה כולן או נשרפו או יצאו חוץ לעזרה או אבדו לא יקטיר הקומץ ואם הקטיר הורצה נשאר מעט מן השיריים בכשרותן יקטיר הקומץ ואותן השיריים אסורין באכילה". ומבואר בדברי הרמב"ם שפסק שבקומץ גם יש את הדין של אין בשר אין דם אולם אין זה מעכב ואם הקטיר אף שאבד הקומץ הורצה. והלחם משנה הקשה על זה מדברי הרמב"ם [פרק א' שם] שכתב לגבי דם שאם נאבד הבשר ולא נשתייר כלום הרי זה פסול ואם כן איך כתב הרמב"ם שלגבי קומץ אם הקטיר הורצה. והקהלות יעקוב כתב בישוב דברי הרמב"ם על פי יסוד הגר"ח שבהקטרת קומץ יש מלבד הקיום של דין זריקה שהקטרת הקומץ כנגד זריקה, יש דין שהקומץ במנחה הוא כמו אימורים לזבח ובכל הקטרת קומץ יש קיום של הקטרת אימורים. ומעתה אפשר לומר שזה הטעם שבקומץ שאבדו השיריים אם הקטיר הורצה, שכיון שקומץ הרי הוא כמו אימורים אם כן אף שנאבדו השיריים אולם הרי בדין יש בשר מועיל אף אם יש אימורים וכיון שהקומץ הוא כאימורים מועיל בזה הקטרה, אולם אם כן ישאר קשה שאף לכתחלה יוכל להקטיר ולמה כתב הרמב"ם שרק בדיעבד אם הקטיר הורצה. ובאר הקהלות יעקב, שבדין זה של אין בשר אין דם יש שני דינים, אחד שכל שאין בשר הרי הוא גזרת הכתוב שאין זריקה, ומלבד זאת יש דין שהזריקה צריכה להתיר וכמו שהבאנו לעיל בשם רש"י, ואם כן אף שנאמר שהקומץ הוא כמו אימורים אולם כל זה מועיל לגבי הגזרת הכתוב של אין בשר אין דם, בזה כיון שהקומץ הוא כאימורים נחשב כיש בשר, אולם לגבי זה שזריקה צריכה להתיר, בזה לא מועיל מה שהקומץ הוא כאימורים שהרי אין הקומץ מתיר האימורים שהרי הוא בבת אחת, ולכך צריך לומר שדין זה הוא רק לכתחלה, ולכך כיון שהוא לכתחלה כתב הרמב"ם שלכתחלה לא יקטיר, אף שלגבי הגזרת הכתוב זה נחשב כיש בשר, אולם כיון שיש סברא אין מקטיר לכתחלה אולם אם הקטיר הורצה שאין דין זה מעכב וכמו שנתבאר.

^[32] בדין המבואר בסגייתנו שאף במנחה יש הדין של אין בשר אין דם, ואם נאבדו השיריים אינו יכול להקטיר הקומץ, לכאורה כמו שבבשר מבואר שצריך שישאר כזית בשר או כזית מהאימורין, אף בשיריים של מנחה צריך שישאר ממנו כזית. ובלקוטי הלכות, והגרי"ז, הוכיחו מלשון הרמב"ם שמשמע שבשיריים של מנחה אף שנשאר רק כזית הרי הוא כשר, דלשון הרמב"ם נשארו מעט מן השיריים בכשרותן יקטיר הקומץ, ומשמע מזה שאף אם נשאר רק מעט ולא כזית הדין הוא שיכול להקטיר הקומץ, אלא שזה צריך באור מה שונה דין מנחה מזבח, שזבח צריך שיהיה כזית ומנחה מועיל אף אם נשאר מעט.

^[33] התוספות הקשו מה ספק הגמרא אם שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה שהדין הוא שמקטיר הקומץ עליהם אם אותם שיריים מותרים באכילה, הרי מבואר בברייתא לעיל שנפרס לחמה של לחם הפנים לאחר שפרקה יקטיר הבזיכין ואותם שיריים אסורים באכילה, והטעם בזה כיון שהם שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, אם כן מבואר בפורש ששיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה אף שמקטיר הקומץ הרי הם אסורים באכילה. והגרי"ז תירץ בזה, על פי מה שיסד בעיקר דין נפרס לחמה, שהקשה הגרי"ז שבדברי רש"י והרמב"ם מבואר שדין זה שנפרס לחמה הביאו לגבי הלחם בעצמו שנחסר קודם שפרקוהו ולא לגבי הבזיכין, ולכאורה כיון שהוא מטעם של מנחה שחסרה קודם קמיצה היה להם להביא דין זה לגבי סילוק הבזיכין שהרי היא הקמיצה ומה שייך לתלות זה בלחם הרי בפירוק הלחם לא חל כלל דין קמיצה ומדוע הביאו דין זה לגבי הלחם בעצמו. ובאר בזה הגרי"ז שדין נחסר שייך אף בלחם, משום שלחם הפנים אין הוא רק דין שיריים לבזיכין, אלא מלבד זאת יש בו דין עצמי שהוא עצמו קרבן, ואין זה כלחמי תודה וכשיריים של מנחה שהם רק שיריים אלא שהוא בעצמו קרבן, וזה הבאור בדברי השיטה מקובצת שכתב שדין זה של לחם הפנים שחסר הוא נלמד מפסוק של היא האמור בלחם הפנים, כיון שהוא דין מיוחד שלחם הפנים שנחסר פסול, ולכך אף שנחסר לאחר קמיצה אין הוא פסול משום שהוא שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, אלא שהוא פסול חדש בדין הקרבן של לחם הפנים, ובזה מבואר דברי רש"י והרמב"ם שדין נפרס תלוי בפירוק הלחם, שכיון שהוא פסול חדש של לחם הפנים, ואין זה פסול של מנחה שחסרה אם כן הרי זה תלוי בפירוק הלחם. ובזה מיושב קושית התוספות, שכיון שנתבאר שהדין של נפרס לחמה אין הוא מטעם של שיריים שחסרו שאסורים באכילה, אלא שהוא דין חדש על הלחם שכשנפרס הרי הוא פסול בין קודם קמיצה בין לאחר קמיצה, לכך אין מזה הוכחה לדין שיריים שחסרו, שהרי נתבאר שאין זה מטעם שיריים שחסרו אלא שהוא פסול בלחם ומיושב היטב קושית התוספות.

ותוהים: מנחה מאי עבידתה [מה מעשיה] כאן? הרי כאן מדובר בזבחים! אמר רב פפא: הכוונה היא למנחת נסכים הבאה עם הזבח,

סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ובהדי זבח אתיא — כי גופיה דזבח דמיא [כיון שביחד עם הזבח היא באה — כמו גופו של הזבח היא נחשבת], ואם נשארה מנחת נסכים הרי זה כאילו נשאר משהו מן הזבח, ויזרוק את הדם למרות שלא נשאר מן הבשר והחלב, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאינו כן. על כל פנים, מברייתא זו בענין זבח מוכיח ר' יוחנן, שגם לדעת ר' יהושע, אם נותרו חלק מן השיריים מקטיר עליהם את הקומץ.

ושואלים: ומאן דפסל [ומי שפוסל] במקרה שחסרו חלק מן השיריים, כלומר, ריש לקיש, מה הוא סבור? ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] הדין במנחה, דאמר קרא [שאומר הכתוב]: "והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה" (ויקרא ב, ט), ומה שנאמר "מן המנחה", שהוא מיותר לכאורה, שהרי במנחה הכתוב עוסק, הרי זה בא לומר: עד דאיתא לכולה [שישנה כל] ה

מנחה לא יקטיר. ואידך [והאחר, ר' יוחנן] כיצד הוא דורש? "מן המנחה" כוונתו מנחה שהיתה כבר, כלומר, זו שהיתה שלימה בשעת קמיצה יקטיר, אף על גב דהשתא [אף על פי שעכשיו] אינה שלימה.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בברייתא: אם עד שלא פרקה את המערכת של לחם הפנים נפרס הלחם — פסול, ואין מקטיר עליו את הבזיכין, ואם משפרקה נפרס לחמה — הלחם אמנם פסול, אבל מקטיר עליו את הבזיכין. ואמר ר' אלעזר: לא מש פרקה ממש, אלא כיון שהגיע זמנה לפרק ואף על פי שלא פירקה. הרי שמקטירים את הקומץ (הבזיכים) למרות שהלחם נפרס ופסול!

אמר ליה [לו] ריש לקיש: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' אליעזר היא, המתיר להקטיר את הקומץ למרות שאבדו השיריים, אבל אני הולך כדעת ר' יהושע הפוסל. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אנא אמינא [אני אומר] לך משנה שלימה, כלומר, ברייתא השנויה בסתם, שיש להניח שהיא כדעת הכל, ואמרת לי את [ואתה אומר לי] שזו שיטת יחיד של ר' אליעזר?

ועוד, אי [אם] שיטת ר' אליעזר היא, מאי איריא [מדוע דווקא] נוקט דין נפרס הלחם? אפילו שרוף ואבוד נמי מכשר [גם כן היה מכשיר]! אישתיק [שתק] ריש לקיש, שלא היה לו מה להשיב.

ושואלים: ואמאי [ומדוע] שתק? לימא ליה [שיאמר לו] לר' יוחנן: אין להוכיח מלחם הפנים שהוא קרבן ציבור, לסתם מנחה, שכן צבור שאני [שונה], הואיל ואישתרי [והותרה] טומאה לגבייהו [לגביהם], שקרבנות הציבור קרבים אפילו בטומאה — אישתרי נמי [הותרו גם כן] מנחות חסרות! אמר רב אדא בר אהבה: מה שלא השיב לו כך, זאת אומרת, שהחסרון במנחות כבעל מום דמי [נחשב], והרי אין בעל מום כשר להקרבה אפילו בצבור.

מסופר, יתיב [יושב] היה רב פפא וקאמר להא שמעתא [ואומר את השמועה הזו], שריש לקיש שתק, ולא השיב לר' יוחנן שקרבן ציבור שונה, ומכאן דייק רב אדא בר אהבה שהחסרון כבעל מום. אמר ליה [לו] רב יוסף בר [בן] שמעיה לרב פפא: מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש אפילו במנחת העומר ששל צבור היא? ובכל זאת פליגי [חלוקים בה], ולפיכך לא היה כל מקום שיעלה ריש לקיש טענה זו, ואין ללמוד מכאן דבר. ושבים לעיקר המחלוקת בין ר' יוחנן וריש לקיש.

אמר רב מלכיו, תנא חדא [שנויה ברייתא אחת]: נאמר "וקמץ... מסלתה" (ויקרא ב, ב) — ללמד שאם חסרה כל שהוא מן הסולת שהיתה בה פסולה, ואינו יכול לקמוץ, וכן "משמנה" (שם) — שאם חסרה כל שהוא מן השמן שהיה בה — פסול.

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: נאמר "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" (שם ג) — מן המנחה שהיתה בתחילה, פרט למנחה שחסרה היא, ושחסר קומצה, ושלא הקטיר מלבונתה כלום, שהיא פסולה ואינה נאכלת לכהנים.

ויש לשאול: תרי קראי [שני מקראות] בחסרות למה לי? לאו [האם לא] חד [אחד מהם] בא למנחה שחסרה קודם קמיצה, לומר שנפסלה ואינו יכול לחזור ולמלאה, וחד [ואחד] לגבי שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה, שאינו יכול להקטיר קומץ עליהם?

ואם כן, תיובתא [קושיה חמורה] על ר' יוחנן בתרוייהו [בשניהם], בשתי ההלכות שנחלק עם ריש לקיש, גם לענין מנחה שחסרה קודם קמיצה, שלדעתו יכול להביא סולת מביתו ולמלאה, וגם לענין שיריים שחסרו לאחר קמיצה, שלדעתו מקטיר עליהם את הקומץ!

ודוחים: לא, צריכים לומר כך: חד [פסוק אחד] בא למנחה שחסרה קודם קמיצה, אבל לא לפוסלה לגמרי, אלא לומר דאי [שאם] מביא מביתו וימלאנה עד שתהיה שלימה — אין [כן] כשרה, ואי [ואם] לא מביא — לא, והרי היא פסולה. וחד [ופסוק אחד] הוא לשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה, אבל לא לפסול את הקומץ, אלא לומר דאף על גב [שאף על פי] שמקטיר קומץ עליהן — אותן שירים אסורים לאכילה.

דאיבעיא להו [שנשאלה להם ללומדים]: לדברי האומר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהן, אותן שירים מה הן באכילה?

אמר זעירי, אמר קרא [הכתוב]: "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" (ויקרא ב, ג), כלומר, השיריים שנותרו לאחר הקמיצה ייאכלו לאהרן ולבניו — ולא הנותרת מן הנותרת, שאם חסרו השיריים עצמם, אין הכהנים אוכלים ממה שנותר מהם. ור' ינאי אמר באופן שונה: מה שנאמר "מהמנחה לאהרן ולבניו", כוונתו: מן המנחה שהיתה כבר בשעת קמיצה.

א שנינו במשנה: קמץ בשמאל — פסול. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' זירא, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה" (ויקרא ט, יז), כף זה איני יודע מהו, ימנית או שמאלית, כשהוא אומר בענין כפרת המצורע: "ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית" (שם יד, טו), הרי זה בא ללמד: דווקא כאן הכף היא שמאלית, הא [הרי] כל מקום שנאמר סתם כף אינו אלא ימין. ושואלים: וכיצד אתה למד מכתוב זה?

והא מיבעי ליה לגופיה [והרי צריך אותו לגופו, לעצמו] לומר שיוצק על הכף השמאלית ולא על הימנית! ומשיבים: "שמאלית" אחרינא כתיב [אחרת כתוב] באותו ענין (שם טז), ומשם אנו למדים.

ומקשים, ואימא [ואמור] ודרוש כך: אין מיעוט אחר מיעוט בא אלא לרבות, לומר שיכול ליצוק גם על כף הכהן הימנית! ומשיבים: עוד "שמאלית" אחרינא כתיב [אחרת כתוב] בפרשת המצורע העני (שם כו), לומר שאין דורשים כאן מיעוט אחר מיעוט, אלא שיש ללמוד: כאן שמאלית ואין אחר שמאלית.

ומקשים, ואימא [ואמור]: אדרבה [להיפך], מה כאן שמאלית — אף בעלמא נמי [בכלל גם כן] שמאלית ולא ימנית! ומשיבים: ארבעה "שמאלית" כתיבי [כתובים], תרי [שנים] מהם כתובים במצורע עני (שם כו ושם כז) ותרי [ושנים] כתובים בעשיר (שם טו ושם טז), ויש לדרוש שלושה מהן לכפי שהסברנו, והפעם הרביעית מלמדת שאין לומר להיפך: מה כאן כף שמאלית — אף בכל מקום שמאלית.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא: אם כך, שאתה מניח כי יש לדרוש כל ייתור מעין זה בפרשיות המצורע, אם כן "על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית" דכתיב [שנאמר] בנתינת השמן על בהונות מצורע עשיר (שם יז), למה לי?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Parenthetically, the Gemara asks: What is the mention of a meal offering doing here, in a baraita that discusses slaughtered offerings? There is no sprinkling in the case of a meal offering. Rav Pappa said: The baraita is referring to a meal offering that accompanies the libations brought with a slaughtered offering.

Rav Pappa elaborates: It might enter your mind to say that since such a meal offering comes with a slaughtered offering, it is considered like the offering itself. Accordingly, if the only part remaining from an offering is the meal offering that is brought with it, perhaps it is considered as though part of the offering itself remains, and therefore the priest may sprinkle the offering’s blood on account of it. Therefore, the baraita teaches us that this is not the halakha. In any event, Rabbi Yehoshua states in this baraita that the blood of an offering is sprinkled if a minimum amount remains from it. The same should apply to the remainder of a regular meal offering.

Rabbi Yoḥanan cited this baraita as proof that even according to Rabbi Yehoshua, if a portion of the remainder of a meal offering remains intact then the handful may be burned on account of it. The Gemara asks: And concerning the one who disqualifies the handful when the remainder is lacking, i.e., Reish Lakish, how does he explain the opinion of Rabbi Yehoshua? The Gemara responds: Reish Lakish would claim that it is different here, in the case of a meal offering, as the verse states: “And the priest shall remove from the meal offering its memorial part, and shall make it smoke upon the altar” (Leviticus 2:9). Since it is clear that the verse is discussing a meal offering, the apparently superfluous mention of “the meal offering” teaches that unless the entire meal offering is intact, the priest shall not burn the handful.

The Gemara continues: And the other amora, Rabbi Yoḥanan, how does he interpret that verse? Rabbi Yoḥanan claims that the phrase “from the meal offering” is referring to a meal offering that was already whole at the time of the removal of its handful, and the verse teaches that he shall burn its handful even though it is currently not whole.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to Reish Lakish from a baraita: If before the priest detached the arrangement of shewbread and the bowls of frankincense from upon the Table, the bread broke into pieces, the bread is unfit for consumption and the priest does not burn the frankincense contained in the bowls on account of it. And if the bread broke after the priest detached it, the bread is unfit but the priest burns the frankincense contained in the bowls on account of it. And Rabbi Elazar says: The baraita does not mean that the priest actually detached the shewbread. Rather, it means that once the time to detach it has arrived the frankincense contained in the bowls may be burned, even though he has not yet detached it. Just as the frankincense contained in the bowls is burned despite the broken shewbread, likewise, the handful of a meal offering should be burned even when the remainder is lacking.

Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan in response: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who permits the burning of a handful even when the remainder has been entirely destroyed. And I hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua. Rabbi Yoḥanan said to him: I am stating a complete halakha to you, i.e., a baraita of an unspecified opinion, and you say to me that this baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer alone?

Rabbi Yoḥanan added: And furthermore, if the baraita is in accordance with the opinion of only Rabbi Eliezer, then why does the baraita mention specifically an instance where the bread broke? According to Rabbi Eliezer, even if the bread was burned or lost entirely, he deems the frankincense contained in the bowls fit for burning as well. The Gemara notes: Reish Lakish was silent and did not respond to the objections of Rabbi Yoḥanan.

The Gemara asks: But why was Reish Lakish silent? Let him say to Rabbi Yoḥanan that one cannot cite a proof from a baraita that discusses the shewbread, a communal offering, because offerings of the community are different, since ritual impurity was permitted for them, i.e., communal offerings may be sacrificed even in a state of ritual impurity. Therefore, it was also permitted to sacrifice them when they are lacking. Rav Adda bar Ahava said: The fact that Reish Lakish did not respond in this manner is to say that a meal offering that is lacking in measure is considered like a blemished animal, not merely like an impure offering, and there is no instance of a blemished animal being permitted for use as an offering, even in the case of a communal offering.

The Gemara relates that Rav Pappa was once sitting and saying this halakha, and he noted that Reish Lakish was silent and did not respond to Rabbi Yoḥanan’s objections by differentiating between a communal offering and that of an individual, and that Rav Adda bar Ahava derived from Reish Lakish’s silence that a lack in the measure of a meal offering is tantamount to a blemish. Rav Yosef bar Shemaya said to Rav Pappa: Are we not dealing with a disagreement that exists between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish even in the case of the omer meal offering, which is a communal offering? And even so, they disagree. Accordingly, Reish Lakish could not have responded to the objections of Rabbi Yoḥanan by distinguishing between a communal and an individual offering, and therefore one cannot derive from his silence that a meal offering lacking in its measure is like a blemished animal.

The Gemara further discusses the disagreement between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish. Rav Malkiyu says that one baraita taught: The verse states: “And he shall remove…of its fine flour” (Leviticus 2:2). This indicates that if the meal offering lacks any amount of its flour, it is disqualified and the priest may not remove a handful from it. Similarly, the term: “Of its oil” (Leviticus 2:2), teaches that if the meal offering lacks any amount of its oil, it is disqualified.

And it is taught in another baraita that the verse that states: “But that which is left of the meal offering shall be Aaron’s and his sons’” (Leviticus 2:3), teaches that the remainder of the meal offering is given to the priests only if there was initially a whole meal offering, to the exclusion of a meal offering that was lacking, or whose handful was lacking, or from which the priest did not burn any frankincense. In such cases, the meal offering is disqualified and its remainder may not be consumed by the priests.

Rav Malkiyu asks: Why do I need two verses to disqualify meal offerings that are lacking? Is it not correct to say that one verse is referring to a meal offering that became lacking before the removal of the handful, i.e., that one may not refill it, and one verse is referring to the remainder of a meal offering that became lacking between the removal of the handful and its burning upon the altar, and it teaches that one may not burn a handful on account of such a remainder?

Rav Malkiyu concludes: And if so, then this is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yoḥanan in both instances where he disagrees with Reish Lakish, i.e., in the case of a meal offering that became lacking before the removal of the handful, as Rabbi Yoḥanan holds that one may refill it, and in the case of the remainder that became lacking between the removal of the handful and its burning, as he holds that the handful may be burned.

The Gemara rejects this suggestion: No; one verse is indeed referring to a meal offering that became lacking before the removal of the handful, but it is not teaching that this meal offering is disqualified. Rather, this verse indicates that if he brings flour from his home and fills it so that the meal offering is no longer lacking, then yes, it is fit, but if he does not bring more flour, it is not fit. And one verse is indeed referring to the remainder of a meal offering that became lacking between the removal of the handful and its burning upon the altar; nevertheless, it does not indicate that the handful may not be burned. Rather, it teaches that even though the priest burns the handful on account of such a remainder, that remainder is prohibited for consumption.

The Gemara continues: This is indeed the appropriate explanation of the verses, as a dilemma was raised before the Sages: According to the statement of the one who says that in a case where the remainder of a meal offering became lacking between the removal of the handful and its burning upon the altar, the priest burns the handful on account of this remainder, concerning the remainder itself, what is its status with regard to consumption, i.e., may the remainder be eaten?

Ze’eiri said that the verse states: “But that which is left of the meal offering shall be Aaron’s and his sons’,” which teaches that the priests may consume the remainder of a meal offering, but not the remainder of the remainder, i.e., if the remainder became lacking before the handful was burned, the remaining part of the remainder may not be consumed. Alternatively, Rabbi Yannai says that “of the meal offering shall be Aaron’s and his sons’” indicates that the priests may consume only the remainder of a meal offering that was previously whole when the handful was burned, not the remainder of the remainder.

§ The mishna teaches: If the priest removed the handful with his left hand the meal offering is unfit. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Zeira said that it is derived from that which the verse states: “And the meal offering was presented; and he filled his hand from it” (Leviticus 9:17). Rabbi Zeira explains: This hand, I do not know what it is, i.e., the left hand or the right. When the verse states with regard to the atonement of a leper: “And the priest shall take of the log of oil, and pour it into the palm of his own left hand” (Leviticus 14:15), it mentions the left hand. One can therefore derive that here, where the verse specifies, the priest must use his left hand, whereas in any place where it is stated in a verse “hand” without specification, it is referring only to the right hand.

The Gemara asks: But how can this conclusion be derived from the verse discussing the atonement of a leper? This verse is necessary for itself, i.e., to teach that the oil must be poured on the priest’s left hand, not his right. The Gemara answers that another mention of the left hand is written in the same passage (see Leviticus 14:16). From this additional mention of the left hand it may be derived that any unspecified reference to a hand is referring to the right hand.

The Gemara challenges: But say that according to the hermeneutical principle that one restriction after another restriction serves only to amplify, it should be inferred from the additional specification of the left hand that the oil may be poured onto the priest’s right hand. The Gemara responds: Yet another specification of the left hand is written in that passage (see Leviticus 14:26). Accordingly, the hermeneutical principle that one restriction after another serves only to amplify does not apply. Instead, the verse indicates that here the left hand is required, and there is no other instance where the Torah requires the left hand.

The Gemara challenges: But one can say that on the contrary, just as here the left hand is required, so too generally, the left hand is required as well. The Gemara responds: Four mentions of the left hand are written in the passage, two with regard to a poor leper (Leviticus 14:26–27), and two with regard to a wealthy one (Leviticus 14:15–16). Accordingly, three of the specifications serve to indicate that the oil may be poured only onto the left hand, while the additional mention serves to restrict the use of the left hand to the case of a leper alone.

Rabbi Yirmeya said to Rabbi Zeira: According to your opinion, one interprets homiletically the additional specifications in the passage discussing the purification of a leper. If so, there is another apparently superfluous verse: “Upon the thumb of his right hand, and upon the big toe of his right foot” (Leviticus 14:17), which is written with regard to the placement of the oil upon the right thumb and big toe of a wealthy leper. Why do I need the verse to specify that the oil is placed on the leper’s right thumb and big toe?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איתיביה ר"י לר"ל עד שלא פירקה וכו'. וקשיא אמאי לא מקשה לר"י מריש דהך ברייתא דעד שלא נפרקה נפרס לחמה הלחם פסול ואין מקטיר עליו הבזיכין והכא קאמר גבי מנחה שחסרה קודם קמיצה דמביא מתוך ביתו וימלאנה. ועוד ר"י במאי מוקי מן המנחה פרט לשחסרה אי קודם קמיצה חסרה הא קאמר דיביא מתוך ביתו וימלאנה ואם בין קמיצה להקטרה הא קאמר דמקטיר קומץ עליהם:
וי"ל דשאני לחם הפנים דאין לו תקנה להחזירו כמו במנחה דיביא מתוך ביתו וימלאנה ולעולם מוקי פרט למנחה שחסרה בחסרה קודם קמיצה היכא דלא חזר ומלאה מתוך ביתו אך כשמלאה כשרה:

ואמר רבי אלעזר לא פירקה וכו'. ופרש"י ז"ל דהאי וא"ר אליעזר וכו' לא אצטריך וכו', ונוכל לומר דמייתי להא דר"א דלא פרקה ממש כדי לאלומי לפרכיה דחזינן דמשום דהגיע זמנה לפרוק עבדינן לה כמאן דפרקה משום דבריר קומץ דידה וחזינן כאלו נקמצה לומר דמקטיר עליהם בזיכין כ"ש המנחה שנקמצה לגמרי דיש לו להקטיר הקומץ:

מאי איריא נפרס אפי' אבוד ושרוף נמי, וקשיא אימא דנקט נפרס משום רישא דהלחם פסול ואין מקטיר עליו הבזיכין:
וי"ל דר"ל דלינקוט ברישא נפרס ובסיפא לינקוט אבוד ושרוף דלשמועינן רבותא בתרווייהו:

ואשתרי טומאה לגבייהו, דכתי' במועדו ואפי' בטומאה אשתרי נמי חסרון, וקשיא דא"כ אפי' עד שלא פרקה נפרס לחמה נמי אמאי קתני דהלחם פסול ואין מקטיר עליו בזיכין הא אשתרי חסרון לציבור וא"כ לא נוכל לומר דטעמא דמשפרקה מקטיר להו משום דאשתרי חסרון בציבור. ושמא יש לומר דטעמא דקודם דפרקה נפרס דאינו מקטיר הבזיכין הוי משום דאכתי לאו קרבן ציבור מקרי משום דכל זמן שלא התחיל לעשות בו שום עבודה לא מקרי קרבן צבור דהא לא נתקדש בעבודה אבל משפרקה דהוי כקמיצה דמנחה והואיל והתחיל לעשות בו עבודה עבודות של קרבן צבור מקרי חסרון:

כבעל מום. ר"ל דכי היכי דכי הוי קרבן של בהמה בעל מום לא משתרי בצבור כמו כן מנחה שחסרה לא משתריא ואסור משום דאין לך קרבן בעל מום גדול ממי שחסר מאבריו שנעשה בכך בעל מום הילכך מנחה זו שחסרה יש לדמותה לקרבן של בהמה שחסר מאבריה ונעשית בעלת מום ולכך קאמר חסרון כבעל מום דמי ולא קאמר חסרון מום הוא משום דבמנחה דלא שייך מום מיירינן ולכך קאמר חסרון דמנחה יש לדמותו לחסרון דקרבן דבהמה דהוי בעל מום וחסרון במנחה כמום בקרבן דמי. ופירש"י חסרון כבעל מום דמי ואין בעל מום משתרי בצבור טפי מביחיד הילכך חסרון דבין קמיצה להקטרה אי הוי פסול ביחיד הוה פסול נמי בצבור הילכך אשתיק, כל"ה. ור"ל דלא ליקשי לך הואיל וכבעל מום דמי אמאי משתריא הרי כבעל מום דמיא, משום דאינו ר"ל דנחליט כן דכבעלת מום אלא אי מפסיל ביחיד מפסיל נמי בציבור משום דמאחר דמפסיל ביחיד דהוי כבעל מום מפסיל נמי בצבור אלא וודאי מדשריין בצבור שריא נמי ביחיד משום דלאו לחסרון חשבינן לה:

והא מבעי ליה לגופיה, פי' לומר דבעינן שמאלית אבל לא לומר דבעלמא לא מתכשרא שמאלית אלא לעולם בעלמא מתכשרא בין ימנית בין שמאלית אלא לומר דכאן בעינן שמאלית דווקא, אבל אין לפרש דר"ל דמבעי ליה לגופיה לומר דבעינן שמאלית דנילף מיניה בעלמא למבעי שמאלית שהרי אי לא כתב קרא שמאלית לא הוה ידעינן לא הכא ולא בעלמא באיזה יד עבדי עבודה וכתב כאן שמאלית לגלות דבעינן שמאלית ודילפי' מיניה בעלמא, משום דא"כ הוה ליה למימר ונילף מיניה ולא הוה ליה למימר הא מבעי ליה לגופיה אלא דלימא ונילף מיניה דליפרוך את אמרת הא כל מקום הוי ימין אדרבא ניליף מיניה למבעי שמאל ומדלא קאמר הכי שמע מינה כדפרישי':
וא"ת מ"מ אמאי לא פריך וניליף מיניה ולא ליפרוך הא מבעי ליה לגופיה, וי"ל דליכא למיפרך וניליף מיניה דעבודה תהיה בשמאל דאדרבא יש לנו לומר שהיא בימין שהרי יציקה זו שנעשית על כף הכהן השמאלית אינה אלא שיעשה ההזאה בימין שהיא עיקר העבודה בימין כדכתי' בתריה וטבל הכהן את אצבעו מן השמן אשר על כפו השמאלית והזה מן השמן שבע פעמים לפני ה' א"כ עיקר העבודה דהיינו הזאה נעשה בימין וא"כ אית לן למילף בעלמא דעבודה הוי בימין דיש לנו ללמוד מן ההזאה שהיא עיקר עבודה מדנילף מהיציקה שהיתה בשמאל שאינה עיקר עבודה:
וא"ת א"כ איך פריך הא מבעי ליה לגופי' אבל בעלמא נוכל לומר שמאלית הא אית לן למילף בעלמא ימין מעיקר עבודה דהזאתה דהכא הוי בימין ועוד דלא היה צריך לומר הא כל מקום שנאמר כף אינו אלא ימין אלא לומר דילפי' בעלמא דהוי בימין מהזאה דהויא בימין. וי"ל דאע"ג דאשכחן דההזאה שהיא עיקר המעשה בימין מ"מ אין הכרח להכי דלא נוכל למילף מהיציקה בשמאל, דנוכל לומר כיון דאשכחן מעשה בהא כבהא לא קפיד קרא בחד מינייהו טפי מאידך הילכך אצטריך למילף ימין בעלמא מטעמא דכאן שמאלית הא כ"מ וכו'. וכי פריך הא מבעי ליה לגופיה לומר דהיציקה תהא בשמאל וההזאה בימין ונוכל למילף בעלמא מחדא מינייהו הרי אין כאן מיעוט לומר הא בעלמא אינו אלא בימין:

שמאלית אחרינא כתיב. נמי בעשיר. ל"ה. ר"ל קרא דכתיב בתריה וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית:
ואימא להכי אתא שמאלית אחרינא למיעוט אחר מיעוט דמתרווייהו שמעינן ימנית לאו ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפי' ימין דכהן כשרה בשמן דמצורע, ל"ה. וקשיא דא"כ לישתוק מתרווייהו שמאלית וליכתוב הכי ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כפו וטבל הכהן את אצבעו מן השמן אשר על כפו ותו לא וכיון דלא הוה כתיב שמאלית הוה מכשרינן בין ימנית בין שמאלית. ויש לומר דהכי קאמר דילמא לרבות גם ימנית ולעיל דעתיה דקרא דעיקר מצוה הוי בשמאלית ולא בימנית אלא כדי שלא נאמ' שמאלית דוקא ואי עבדה בימנית פסולה כתב שמאלית אחרינא למהוי מיעוט אחר מיעוט לרבות דאי עבדה בימין לא פסלה אלא דעיקר מצוה לעשותה בשמאל:
וא"ת איך נימא דמאחר דמכשר קרא בתרווייהו דעיקר מצוה בשמאלית והלא הוי ראוית מצוה טפי בימין מבשמאל, דבשלמא אי הוה אמרינן דשמאלית הוי דוקא ולא ימין נוכל לומר דאע"ג דראוית מצוה הויא בימין טפי מבשמאל דאפי' הכי הוי גזירת הכתוב הכא למבעי שמאל דוקא אבל כיון דנימא דקרא מכשר תרווייהו איך נימא דדעתיה דקרא להוי דעיקר מצוה הויא טפי בשמאל מבימין:
וי"ל דטעמא דנימא דקרא בעי טפי שמאל מימין לא הוי אלא כדי שנעשה ההזאה שהיא עיקר מצוה בימין ולכך בעי לעיקר מצוה שמאלית כדי שתעשה ההזאה [בימין] הילכך אי לא כתב מיעוט אחר מיעוט לרבות ימנית הוה פסילנא לה משום ההזאה שנעשית בשמאל לכך אצטריך מיעוט אחר מיעוט לרבות ימין ליציקה לאשמועי' דאע"ג דעיקר ההזאה בשמאל דלא פסלה אך עיקר מצוה לעשות היציקה בשמאלית כדי שתהא ההזאה בימין:

שמאלית אחרינא כתי'. פי' בעני, ואי משום מיעוט אחר מיעוט תלתא למה לי, ל"ה. ר"ל דלכך אצטריכא תלתא שמאלית כדי לגלויי בעלמא דכ"מ שנאמר כף אינו אלא ימין דאי לא כתיב אלא חדא הא מבעי ליה לגופיה דוקא שמאלית אבל בעלמא כשר שמאל וימין כדפרישי' לעיל ואי לא כתב אלא תרי שמאלית הוה אמינא דאתו למיעוט אחר מיעוט ונשתרי בין ימנית בין שמאלית וכ"ש בעלמא דמכשרינן בין שמאל בין ימין הילכך אצטריך ליתורי תלתא שמאלית כדי דתיתי השמאלית שלישי למידרש הא כל מקום שנאמר כף אינו אלא ימין:
וקשיא דאיך נימא דשמאלי' שלישי שנכתב בעני דאתא ליתורי למדרש בכאן שמאלית ולא במקום אחר הא אצטריך למיכתב תרי שמאלית בעני כמו דכתב בעשיר דעני לא הוה ילפינן מעשירבעבור ששנה הכתוב דינו מעשיר להביא קרבנו בדלות הילכך אצטריך נמי לכתוב תרי שמאלי' בעני כמו דכתב בעשיר חד לגופיה וחד למיעוט אחר מיעוט:
וי"ל דהשתא ס"ד דהוה גמרינן עני מעשיר אי נמי אע"ג דלא הוו גמירי מהדדי אפ"ה לא היה צריך דלכתו' הכי ומן השמן יצוק הכהן על כפו ולישתוק מעל כף הכהן השמאלי' וגם לישתוק משמאלית שני ולכתוב והזה הכהן באצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו שבע פעמים ואנא ידענא ממילא דהיציקה על כפו השמאלית שהרי מדכתב דההזאה תעשה שבע פעמים באצבעו הימנית אם כן צריך שהשמן יהיה על כפו השמאלית שהרי אי אפשר לו להיות בכפו הימנית דאיך יזה ממנו באצבעו הימנית שבע פעמים והשמן יהיה בכף הימנית הילכך הוי הכרח מדמזה באצבעו הימנית ז' פעמים וטבל אצבעו וטבלו בכפו אשר שם השמן שהשמן יהיה בכף האחר א"כ הוי הכרח מדההזאה הנעשית באצבעו הימנית דהשמן יהיה בכפו השמאלי' וא"כ לא היה צריך לכתוב תרי שמאלית בעני ומדכתבינהו שמע מינה להני דרשות דריש להו מיתורי:

ואימא אדרבה מה כאן שמאלי' אף בעלמא נמי שמאלית משמע דר"ל דאתא לאכשורי בעלמא גם בשמאל. וקשיא דהא בלאו הכי אי לא כתב אלא תרי דחד אתא לגופיה וחד למיעוט אחר מיעוט הוה אמרי' דבעלמא מתכשר בין בימין בין בשמאל א"כ לא מצטריך שמאלית שלישי להכשיר שמאל בעלמא דהא בלאו הכי הוה מכשירינן לי':
ונראה לפ' דר"ל מה כאן שמאלית כו' דר"ל דבעלמא נימא דבעינן דווקא שמאלית ולא ימין ולמפסל עבודה בימין:
וקשיא שאיך תיסק אדעתן לאכשורי טפי שמאל מימין ועוד דעיקר העבודה דהכא דהיינו ההזאה הויא בימין ושמאלית דשם היציקה לאו עיקר עבודה היא כמו עבודת ההזאה וא"כ נימא דאתא לגלויי בעלמא שיש שם עיקר עבודה מעיקר עבודה דהכא דהויא בימין וגם כי לימא מה כאן שמאלית אף בעלמא שמאלי' יהיה בעלמא כמו הכא וכמו דהכא שאינו עיקר עבודה הויא בשמאל ועיקר עבודה בימין כמו כן בעלמא בשמאלי' לא תהיה עיקר עבודה אלא בימין. לכך נראה דלעולם ר"ל מה כאן שמאלית דבעלמא מכשר גם שמאלית, וכ"ת גם בלא שמאלית שלישי הוה מכשירינן בעלמא שמאלי' וי"ל דהכי פרי' דשמאלי' שלישי אתא לאכשורי בעלמא גם שמאלי' ולגלויי דשמאלי' שני אתא למיעוט אחר מיעוט לרבויי הכא גם ימנית דאי לא כתיבי אלא תרי לא הוה מוקמי' השני למיעוט אחר מיעוט לרבויי ימין ושתהא ההזאה בשמאל אלא הוה אמינא דאתא למימר מה כאן שמאלי' אף בעלמא שמאלית ולאכשורי בעלמא גם שמאל משו' דאע"ג דאי לא כתב אלא חד פירשנו דבעלמא נוכל לומר ימין או שמאל מ"מ הוה מסתבר למבעי בעלמא ימין טפי משמאל ולמגמר מהזאה שהיא עיקר עבודה מדנגמר מהיציקה שאינה עיקר עבודה והוה מוקמי' השני לומר דבא לגלות בעלמא דגם בשמאל מתכשר ודנימא מה כאן שמאלי' ושגם בשמאלית כשר בעלמא ולעולם לא מכשירינן ביציקה ימנית ולומר דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות כאן ימנית ביציקה אלא דאתא לאכשורי בעלמא שמאלי' ולכך אצטריך שמאלית שלישי לגלויי דהשני אתא למיעוט אחר מיעוט לרבות מה כאן ביציקה ימנית דהא לא אתא לאכשורי בעלמא שמאל דהא בשמאלי' שלישי ילפינן הכי א"כ למיעוט אחר מיעוט אתא ולעולם ר"ל אף בעלמא שמאלי' דגם בעלמא מתכשר שמאלית ומשני ארבעה שמאלית כתיבי וא"כ הכרח הוא דנימא דהרביעי אתי למימר הא כל מקום שנאמר כף אינו אלא ימין דאם לא כן למאי ליתיה:
וא"ת א"כ להוי דרשות של שני שמאלית אחרונים הפכים דקמא ליתי למימר מה כאן שמאלית אף בעלמא שמאלית ובתרא ליתי למימר כאן שמאלית הא כל מקום שנא' כף אינו אלא ימין א"כ יאמרו ב' הפכים:
וי"ל דלמאי דפרשי' ניחא דפרשי' דהוה פרי' דהשלישי אתא למימר מה כאן שמאלי' כדי לגלויי דהשני אתא למיעוט אחר מיעוט ודלא נוקמא להך דרשא דמה כאן שמאלי' ולא שהיינו מחליטים דליתיה השלישי לומר מה כאן וכו' אלא כתב השלישי בעבור שאם לא כתב אלא שנים היינו יכולים להעמיד השני לדרוש מה כאן וכו' ולכך כתב הג' לומר דע"כ אתי חד מינייהו למיעוט אחר מיעוט ולא לדרוש דמה כאן דהרי יש אחר דיכול לבוא לאותו דרש ולא שנחליט שיבא לדרש דמה כאן שמאלית אלא שנכתב כדי לגלות על השני דלא אתי להכי ואלמלי לא נכתב הרביעי דע"כ אתי לומר הא כל מקום וודאי היינו מעמידים הג' לדרוש דמה כאן אלא כיון דנכתב הרביעי לומר היפך דרש זה ע"כ דהשלישי לא בא לדרוש דמה כאן כי לא נכתב אלא כדי לגלויי דהשני אתי למיעוט אחר מיעוט ולא לדרוש מה כאן דאי להכי הוה אתי לישתוק מיניה דהא איכא אחרינא למדרש מיניה הכי, כנ"ל פי' סוגיא זו:
אכן בפי' רש"י ז"ל כתוב כן ד' שמאלית כתיב חד לגופי' וחד לכאן שמאלית ולא אחר וחד לגלויי עלייהו בהנך תרי דלא למיעוט אחר מיעוט אתו וחד שלא תאמר דהאי דקמיה להכי אתא מה כאן שמאלית אף בעלמא שמאלית דא"כ האי בתרא למה לי אלא מדכתיב האי בתרא הוו להו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים, ור"ל שני כתובים הבאים כאחד דתרווייהו אתו לומר מה כאן שמאלית ואין מלמדין מהם לומר מה כאן כו' אלא נאמר להיפך דנימא דאתו לומר דווקא כאן שמאלי' הא כל מקום כו':
ולא נהיר' לי דרך זה משום דאע"ג דנימא דאין מלמדין מהם לומר מה כאן כו' כדפי' רש"י מ"מ מנ"ל דנלמוד להפך לומר כאן שמאלית הא כל מקום הרי אין למידין מה כאן ומ"מ לא למדנו ג"כ כאן שמאלי' הא כל כל מקום ואין לנו הכרח לא לזה ולא לזה ונוכל לומר מה שנרצה א"כ לא הוכחנו עדיין הא כל מקום, ועוד מנ"ל דנימא דאתו תרווייהו ומר מה כאן כו' ודאין מלמדין מהם אלא שנאמר להפך ונאמר כאן שמאלי' וכו' הא כל מקום כו' אדרבא אימא דאתו תרווייהו לומר כאן בשמאלי' הא כל מקום ימנית ודאין מלמדין מהם דהוו שני כתובים הבאין כאחד אלא נאמר להיפך ונימא מה כאן שמאלית כו', הילכך נ"ל לפרש כפי הדרך שפירשתי:
עוד כתוב בפי' ד' שמאלית כתיבי תרי לגופייהו חד לעני וחד לעשיר שלא תאמר הואיל ואשתני בעניות אשתני בימין ותרי לאשמועינן כאן שמאלי' ולא אחר דהוו להו שני כתובין דאי כתב חד הוה אמינא מה כאן שמאלית אף בעלמא שמאלית ואין מיעוט אחר מיעוט ליכא לאקשויי דהא מכולהו שמעינן ימנית וא"כ כל הני למה לי כל"ה:
וגם על דרך זה קשיא לי דהא מדקאמר הכי כל פרשה שנאמרה כו' ומשמע דמקמי הכי לא הוה ס"ד דלצטריך קרא לעני ולא ילפינן ליה מעשיר. ועוד דא"כ דר"ל דחד לעני וחד לעשיר הוה ליה לתלמודא כי אקשי ואימא אדרבא מה כאן שמאלית הוה ליה לאקשויי הא מבעי ליה להאי שלישי לעני ומדלא פריך הכי שמע מינה דהוי דעתיה דעני ילפינן מעשיר דפריך דאתי לדרשא דמה כאן כו' ולא לומר הרי כאן כו'. ועוד שבהשני כתובים פירש דאמרינן כאן שמאלית כו' הוי משום דה"א מה כאן שמאלית אבל משום דכתיבי תרי הוו שני כתובים דאתו להכי ואין מלמדין לומר מה כאן כו' אלא נאמר הרי כאן כו' א"כ קשה מה שהקשינו לעיל:
עוד כתוב בפירש"י הגה"ה. הני לישנא לא נהירן דכל שני כתובי' שבתלמוד אינן דומין לאלו דכי אמרינן אין מלמדין הני מילי כשגלה שני כתובים בשני דברים דאמרי' אי הוה ניחא ליה למילף נכתוב חד ונילף אידך מיניה אבל הכא דבחדא מילתא כתיבי אינן שני כתובים הבאים כאחד אלא קראי יתירי נינהו ונראה בעיני מדכתב כל הנך יתורי ילפינן כאן גלה לך שמאלית אבל בעלמא כל כף הוי ימין דאי למילף מה כאן שמאלית אף בעלמא שמאלית מכדי דאא"ע כאן ת"ע לכל המקומות הוא א"כ בחד יתורא סגי ולכתוב תלתא ולשתוק דחד ליתי לגופי' וחד למה כאן שמאלית וחד שלא נאמר מיעוט הוא. כל"ה. וזה הדעת קרוב למה שפירשתי:

רש"י ד"ה במנחת נסכים וכו' לא יזרוק הדם על המנחה כצ"ל:

מנחה מאי עבידתה. מאי זריקה יש במנחה: במנחת נסכים. הבאים עם הזבח אם אבד חלב ובשר של זבח ומנחה קיימת לא יזרוק הדם מן המנחה: והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה. עד דאיתא לכולה קיימת ואי לא לא יקטיר (את אזכרתה): שהיתה כבר. שהיתה כבר שלימה בשעת הקומץ אע''ג דהשתא אינה שלימה יקטיר: ומקטיר בזיכין. אלמא שירים שחסרו בין (סילוק) קמיצה להקטרה מקטירים עלייהו הקומץ: ואמר ר''א כו'. לא איצטריך אלא איידי דתנא לעיל תנא הכא: משנה שלימה. סתם משנה: מישתרי טומאה לגבייהו. דכתיב בתמיד (במדבר כח) במועדו ומשמע אפילו בשבת וטומאה: זאת אומרת. מדלא שני הכי שמע מינה חסרון כבעל מום דמי ואין בעל מום שרי בצבור טפי מביחיד הלכך חסרון דבין קמיצה להקטרה אי הוי פסול ביחיד הוה פסול נמי בצבור הלכך אישתיק: להא שמעתא. דאישתיק ולא שני ליה צבור שאני: מי לא עסקינן. (דמשום) פלוגתא דלעיל דכי נמי קאמר ר''ל אין מקטירין קומץ עליהם במנחת צבור נמי אמר כגון בזיכים דלחם הפנים: סלת עשרון. בעי לוג שמן דאמר בפ' שתי מדות (לקמן פח.) למנחה ולוג שמן: (מן המנחה) והנותרת מן המנחה פרט לשחסרה היא. דמנחה שלימה משמע: ושחסר קומצה. דשירי מנחה העשויה כהלכתה משמע וקומץ החסר נפקא לן בהקומץ רבה (לקמן דף כז.) דפסול מדכתיב מלא קומצו תרי זימני: ושלא הקטיר מלבונתה כלום. נפקא בהקומץ [רבה] (לקמן דף כז.) דהקטרת לבונה וקומץ (מעכבות זו את זו): מלבונתה כלום. אבל אם הקטיר קצת נאכלים השירים כדאמר לקמן בהאי פירקא (דף יב.) דאם חסרה בשעת הקטרה כשרה: תרי קראי. מסולת ומן המנחה אבל משמנה לא חשיב דהאי לגופיה אתא לקודם קמיצה אבל בסולת למה לי תרי קראי: לאו לקודם קמיצה. דלא יביא מתוך ביתו וימלאנה: לשירים שחסרו. דאין מקטירין קומץ עליהם: אסורים באכילה. דהאי קרא דמן המנחה לא משתעי אלא בשירים: נותרת מן הנותרת. (כגון) דמתחילה היו כל השירים נותרות מן הקומץ וכשחסרו שירים היו הנותרים שירי שירים: שהיתה כבר. בשעת הקומץ היתה שלימה אע''פ שחסרה בין קמיצה להקטרה קרינא ביה והנותרת מן המנחה ופליג ר' ינאי אדזעירי ל''א שהיתה כבר בשעת הקטרה והכי משמע והנותרת מן המנחה שהיתה שלימה כבר בשעה שנעשו אלו שירים יאכלו אהרן ובניו אבל לא יאכלו אותם שירים שנעשו שירים ממנחה חסירה והיינו דזעירי ומשמעות דורשין איכא בינייהו (בן בתירא אומר קומץ לתוך הכלי ויחזור ויקמוץ בימין): לגופיה. שמאלית ולא ימנית: שמאלית אחרינא כתיב. נמי לעשיר: ואימא. להכי אתא שמאל אחרינא למיעוט אחר מיעוט דמתרוייהו שמעינן ימנית לא ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפי' ימין דכהן כשרה בשמן דמצורע: שמאלית אחרינא כתיב. בעני ואי משמע מיעוט אחר מיעוט תלתא למה לי: ארבע שמאלית כתיבי. חד לגופיה וחד לגלויי עלייהו דהנך תרתי דלאו למיעוט אחר מיעוט אתו וחד שלא תאמר האי דקמיה להכי אתא מה כאן שמאלית אף בעלמא שמאלית דא''כ האי בתרא למה לי: אלא מדכתיב האי בתרא הוי להו שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין לשון אחר שמאלית תרי לגופייהו חד בעני וחד לעשיר שלא תאמר הואיל ואשתני בעניות אישתני בימין ותרי לאשמועי' כאן שמאלית ולא אחר דהוו להו שני כתובין דאי כתיב חד הוה אמינא מה כאן שמאלית אף בעלמא יד שמאלית ואין מיעוט אחר מיעוט נמי ליכא לאקשויי דהא מכולהו שמעינן מינה ימנית לא וא''כ כל הני למה לי. הני לישני לא נהירא דכל שני כתובין הבאין כאחד שבהש''ס אין דומין לאלו דכי אמרינן אין מלמדין הני מילי כשגילה שני כתובין בשני דברים דאמרי' דאי ניחא למילף מינייהו נכתוב חד ונילף אידך מיניה אבל הכא דבחדא מילתא כתיבי אינן שני דברים הבאין כאחד אלא קראי יתירי נינהו ונראה בעיני דמדכתיב כל הנך יתירא ילפינן לה כאן גילה לך שמאלית אבל בעלמא כל כף הוה ימין דאי למילף מה כאן שמאלית אף בעלמא שמאלית מכדי דאם אינו ענין כאן תנהו ענין לכל המקומות הוא ואם כן בחדא יתירא סגי ונכתוב תלתא ונשתוק חד לגופיה וחד מה כאן שמאלית וכו' וחד שלא תאמר מיעוט אחר מיעוט הוא: אמר ליה ר' ירמיה. לר' זירא כיון דדרשת (כל השנוי בפרשת מצורע עני לדרשה) כל שמאלית דמצורע דריש נמי על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית בין בשמן מצורע עשיר בין בעני: למה לי. כיון דכתיב על דם האשם יתן את השמן אנא ידענא דעל ידו הימנית היא

אותן שיריים אסורין באכילה. וא''ת כיון דאסירי הרי הוא כאילו לא נשתייר כלום והיאך מקטיר קומץ עליהם הא בכל זבחים קא''ר יהושע דהיכא דלא נשתייר כלום דאין זורק הדם וי''ל כיון דילפינן מנחה מזבח תהא כזבח דכיון דלא אבדו הוי כאילו הן בעין וצריך לחלק בין זה לנטמא דכיון דאין זבח נפסל ע''י חסרון אע''ג דשיריים נפסלין עבדינן ליה כזבח להקטיר קומץ עליהם: אותן שיריים מה הן באכילה. הוה מצי למיפשטה מהא דאם משנפרקה נפרס לחמה הלחם פסול: אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ואם תאמר ולשתוק מתרוייהו וכי האי גוונא מצי להקשות בכל מיעוט אחר מיעוט: על בהן ידו הימנית כו'. בין דעני בין דעשיר קא בעי דכיון דכתיב על דם האשם ועל מקום דם האשם ממילא ידעינן בשמן וה''ה דמצי למיבעי מתנוך אוזן ולפי שהתחיל לדרוש כף דמצורע קא מסיק על בהן מאי דרשת ביה בין דעני בין דעשיר:

דף ט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד