דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יא - ב

ומקשינן: והתניא, קומץ ולבונה שחסר כל שהוא פסול. [ובתוספתא גורסים ברייתא זו בשם רבי שמעון: "רבי שמעון אומר, קומץ ולבונה שחסר וכו'" (רש"י). ואם כן קשה מרבי שמעון על רבי שמעון, שכאן הוא אומר שאם עמדה על קורט אחד כשרה]?

ומתרצינן: תני בברייתא: קורט לבונה שחסר כל שהוא, פסול.

ואי בעית אימא, כאן - שאמר רבי שמעון שאם חסרה כל שהוא כשרה, בלבונה הבאה עם המנחה, כפי שלומד רבי שמעון לקמן. כאן - שאמר רבי שמעון חסרה כל שהוא פסולה, בלבונה הבאה בפני עצמה. כגון שאמר "הרי עלי לבונה", שצריך להביא קומץ לבונה למזבח [כדתנן לקמן קו ב], ששם ודאי פסול בחסרון כל שהוא, שהרי אין לימוד להכשיר.

אמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: ג' מחלוקות בדבר:

רבי מאיר, שהוא התנא של המשנה שלנו, האומר חיסר לבונתה פסולה, סבר שצריך קומץ בתחילה [11] - שיהא בכלי בשעת קמיצה מלא קומץ לבונה, וקומץ בסוף, בשעת הקטרה, שאם חסרה - פסולה.

ורבי יהודה סבר, קומץ בתחילה, ושני קרטין בסוף מספיק.

ורבי שמעון סבר, קומץ בתחילה וקורט אחד בסוף מספיק.

ושלשתן - מקרא אחד דרשו.

כתוב "ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר המזבח".

רבי מאיר סבר, עד דאיתא בשעת הקטרה ללבונה דאיקבעה בהדי מנחה מעיקרא משמע, ובזה הרי כולם מודים שבתחילה צריך קומץ לבונה.

ורבי יהודה סבר, "כל" משמע אפילו קורט אחד. "ואת" לרבות קורט אחר. ולכן צריך ב' קרטין.

ורבי שמעון סבר, די בקורט אחד, משום ש"את" לא דריש.

ואמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: זו המחלוקת - בלבונה הבאה עם המנחה דווקא, אבל בלבונה הבאה בפני עצמה - דברי הכל בעינן קומץ בתחילה וקומץ בסוף, שלהכי אצטריך הפסוק "אשר על המנחה", ללמד שדוקא דבהדי מנחה - אין, בפני עצמה - לא.

ואמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: מחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה. אבל בלבונה הבאה בבזיכין הבאים עם לחם הפנים, דברי הכל שני קמצים [קומץ לכל בזך] בתחילה, ושני קמצים בסוף, בעינן.

ותמהינן: פשיטא, שהרי לא כתוב בבזיכין "כל" שמשמע כל שהוא?

ומתרצינן: כיון דבזיכי הלבונה, בהדי לחם אתיא, כיון שהם באים עם לחם הפנים הרי היה מקום לומר כי כלבונה "אשר על המנחה" דמיא, ונלמד מהפסוק של הלבונה שעל המנחה, ללבונה של הבזיכין, שבכל שהוא מספיק, קא משמע לן.

ואמרינן: פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא.

חד אמר, מחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה, אבל בלבונה הבאה בפני עצמה, דברי הכל צריך קומץ בתחילה וקומץ בסוף.

וחד אמר, כמחלוקת בזו, כך מחלוקת בזו.

שנינו במשנתנו: חיסר לבונתה פסולה.

ומקשינן: משמע ממתניתין, הא יתיר [אם ייתר לבונתה] - כשרה, והתניא: יתיר פסולה?

ומתרצינן: אמר רמי בר חמא, הברייתא ההיא שאמרה פסולה - כשהפריש לה שני [12] קמצין של לבונה, שריבה לה יותר מדי, אבל בפחות מכאן, כשרה.

ואמר רמי בר חמא: הפריש לה שני קמצין, ואבד אחד מהן, אם קודם קמיצה [13] אבד, לא הוקבעו שני קמצין של הלבונה עם המנחה, וכשרה, כי בשעת קמיצה הוקבע רק קומץ אחד, ולא נחשבת ההפרשה גרידא כ"ריבה לה". אבל אם אחר קמיצה אבד, הוקבעו עם המנחה, ונפסלה מפני שריבה לבונתה.

ואמר רמי בר חמא: הפריש ארבעה קמצין לשני בזיכין הבאים עם לחם הפנים, ואבדו שנים מהם, אם קודם סילוק בזיכין מהשולחן אבדו, לא הוקבעו עם הלחם, וכשר, ואם לאחר סילוק בזיכין אבדו, הוקבעו, ופסול.

ותמהינן: הא תו - של לחם הפנים - למה לי? היינו הך! שהרי סילוק בזיכין כקמיצת מנחה!?

ומתרצינן: צריך את המימרא של סילוק בזיכין, כי מהו דתימא, כיון דבריר קומץ דידה, שעומד בפני עצמו ולא כקומץ של מנחה שמעורב עם המנחה, כיון שהגיע זמנה [14] של מערכת לחם הפנים לפורקה ולסלק הבזיכין - כמאן דפריקא דמיא, ואם אבדו לאחר שהגיע זמנה, נאמר שהוקבעו כבר ונפסלו, קא משמע לן שרק בשעת סילוק הבזיכין הוקבעו.

מתניתין:

נאמר בתורה בפרשת צו "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה, המקריב אותו לא יחשב לו, פיגול יהיה" [ויקרא ז]. ואמרו בתורת כהנים [וכן הוא בזבחים כט א], אין כוונת הפסוק לומר שאם אכל מן הזבח ביום השלישי נעשה הוא פגול, שהרי נאמר "המקריב אותו" ובהכרח שכבר בעת ההקרבה נפגל ולא ביום השלישי. אלא פסוק זה עוסק בכהן שחשב בעת עשיית אחת מעבודות הזבח לאכול ממנו חוץ לזמן אכילתו [ובשלמים שדינם להיות נאכלים לשני ימים ולילה, היינו יום השלישי], שמחמת כן נעשה פגול. וממה שכפלה תורה שתי אכילות באומרה "ואם האכל יאכל" דרשו, שהמחשבה מפגלת בין באכילת אדם [ובמנחה היינו שיריים], ובין באכילת מזבח [ובמנחה היינו קומץ או לבונה המיועדות להקטרה], שבכל אלו אם חישב שאותה אכילה תהיה חוץ לזמנה, הרי זה פגול, והאוכל ממנו ענוש כרת.

ובמה שכפלה תורה דין זה פעם נוספת בפרשת קדושים באומרה "ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה. ואוכליו עונו ישא" [ויקרא יט] דרשו, מאחר ואינו ענין למחשבת חוץ לזמנו האמורה כבר בפרשת צו, תניהו ענין למחשבת חוץ למקומו. והיינו, שאף מחשבת אכילה או הקטרה חוץ למקומו המיועד לאכילה או הקטרה פוסלת את הזבח. אלא, שאין האוכל ממנו ענוש כרת כי נתמעט מן הכתוב בפרשת צו "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא" שדווקא האוכל "ממנו" דהיינו הנפסל מחמת מחשבת חוץ לזמנו ענוש כרת, ואין האוכל מהנפסל מחמת חוץ למקומו ענוש כרת. ואת האמור בפרשת שמיני "ואוכליו עונו ישא" דרשו לחיוב כרת על האוכל מזבח הנותר לאחר זמן אכילתו.

ומאחר והוקשה המנחה לחטאת דרשו בזה, מה זבח נפסל במחשבה אף המנחה כן.

הקומץ את המנחה וחישב בעת הקמיצה על מנת לאכול שיריה המיועדים לאכילת אדם בחוץ לעזרה, או על מנת לאכול אפילו כזית משיריה בחוץ. וכן אם חישב להקטיר את קומצה דהיינו אכילת מזבח בחוץ או אם חישב להקטיר כזית מקומצה בחוץ, או שחישב להקטיר לבונתה בחוץ - פסול, שמחשבת חוץ למקומו פוסלת, ואין בו חיוב כרת אם אכלו.

הקומץ את המנחה על מנת לאכול שיריה למחר דהיינו מחשבת חוץ לזמנו, שהמנחה אינה נאכלת אלא ליום ולילה, או כזית משיריה למחר, או להקטיר קומצה למחר או כזית מקומצה למחר, או להקטיר לבונה למחר,

הערות

[11] בדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים, השפת אמת והאור שמח נקטו שסובר ש'קומץ בתחילה' היינו לכתחילה צריך קומץ, ובדיעבד מספיק קורט או שתי קורטין. והליקוטי הלכות והגר"ח למדו בדעת הרמב"ם ש'קומץ בתחילה' היינו שבשעת קידוש המנחה בכלי שרת צריך להיות קומץ, ואחר כך יכול להתחסר.

[12] מבואר בגמרא שלבונה פוסלת רק אם הפריש שני קומצין. וכתב האור שמח [פי"א מהלכות פסולי המוקדשים ה"ח] שאף שבדיעבד אם הפריש שתי קורטין לבונה המנחה כשירה, מכל מקום אם הפריש קומץ ועוד שני קורטין, אין זה נחשב שהפריש שתי קמצים. ומשמע שדעתו שאם הפריש קומץ אחד גדול בשיעור שתי קמצים - פסולה. וכן משמע ברשב"א. אולם המקדש דוד מוכיח מהירושלמי שרק אם הביא שתי קמצים בנפרד פוסל, אבל קומץ אחד גדול איננו פוסל. והוכחתו שהירושלמי אומר שללחם הפנים היו מפרישים לבונה בשיעור גדול, שאם יבוא כהן בעל ידיים גדולות לקמוץ את הלבונה, יהיה בלבונה שיעור קמיצה. ומקשה המקדש דוד נחשוש הפוך, אם יבוא כהן בעל ידיים קטנות עלול להיות שהלבונה היא כפליים מגודל קומצו ותפסל הקמיצה, אלא מוכח מזה שאם הפרישו בקומץ אחד כמות כפולה אינו פוסל.

[13] האור שמח [פי"א מהלכות פסולי המוקדשים הלכה י"ח] מקשה, מדוע לגבי דין יתור קומץ, אם הפריש ארבעה בזיכים ללחם הפנים וקודם שקמץ סילק שנים מהם ובשעת קמיצה היו רק שנים, הלחם כשר, ואין אנו אומרים שמשעה שהגיע זמן הראוי להקרבה נפסל הלחם, ואילו לגבי לחם הפנים שנפרס, הדין שאם נפרס אחרי שהגיע זמן הראוי להקרבה - כשר. ותירץ שבעצם השעה הקובעת זה השעה שראוי להקרבה, ורק בהפריש ארבעה קמצים שונה הדין, שמכיון שאם נאמר שהגיע שעת ההקרבה נקבעו כל ארבעת הבזיכים - נפסל הלחם, אם כן נחשב שלא הגיע זמן הקרבתו שצריך שיגיע זמן הקרבתו בכשרות. והמקדש דוד תירץ שזה ודאי שהשעה הקובעת לגבי הקמצים היא שעת הקמיצה, וזו השעה שמקדשת את הבזיכים, ולכן אם היו אז רק שני בזיכים הלחם כשר, אולם לגבי המנחה, מרגע שהגיע זמן הקרבתה כשירה, אולם אם נחסר חלק מן המנחה לפני הקמיצה, נחשב שיש פסול בקומץ שנחשב כאילו נאבד חלק מהקומץ והקומץ חסר ופסול, ולגבי הקומץ השעה הקובעת היא שעת הקמיצה, ואז כבר היה הקומץ נחשב לקומץ חסר כיון שאבד חלק מן המנחה, אולם בלחם הפנים אין חסרון זה, שכמות הקומץ ידועה ומונחת בכלי בפני עצמו, וכל הפסול בלחם שנפרס שנחשב שהלחם חסר ולא התקיים בו דין לחם הפנים שצריך לעמוד בשלימות שבוע שלם על השלחן, ולכן אם נפרס אחרי שהגיעה שעת הקרבתו, אם כן כבר התקיים בו הדין להיות על השלחן בשלימות, ולא מעכב מה שנחסר אחר כך.

[14] רש"י מפרש הגיעה זמנה שכבר הוקרבו המוספין. והקשה המקדש דוד הרי דין זה שזמן הבזיכים הוא אחר המוספים הוא רק לכתחילה, ובדיעבד כל היום כשר להקרבת הבזיכין ויכול להקריבם גם בבוקר, ואם כן שיחשב הגיעה זמנה מן הבוקר. ומתרץ שאף אמנם שזמן הקרבת לחם הפנים היא בדיעבד מן הבוקר, אולם יש תנאי שהלחם יעמוד על השלחן שבוע שלם דהיינו שבע יממות תמימות. ומכיון שעל פי רוב הניחו את הלחם אחר הקרבת המוספין, אם כן כל זמן שלא הגיעה זמן הקרבת המוספין, עדיין לא עבר שבוע שלם מהזמן שבשבת שעברה הניחו את הלחם.

ומתקשים, והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: קומץ ולבונה שחסר כל שהוא — פסול, ואין די בקורט אחד! ומתרצים, תני [שנה] כך: קורט לבונה שחסר כל שהוא — פסול. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור כך]: כאן בלבונה הבאה עם המנחה, שאינה נפסלת גם אם תחסר עד קורט, כאן בלבונה הבאה בפני עצמה, שאם חסרה כל שהוא פסולה.

ובענין זה מביאים מה שאמר ר' יצחק בר יוסף, אמר ר' יוחנן: שלש מחלוקת בדבר, שיש בענין זה שלוש שיטות חלוקות, ר' מאיר סבר [סבור]: קומץ שלם של לבונה בתחילה, כשנותן את הלבונה על המנחה, וקומץ שלם צריך להיות בסוף, בשעת ההקטרה. ור' יהודה סבר [סבור]: קומץ צריך להיות בתחילה, ושני קרטין לפחות בסוף. ור' שמעון סבר [סבור]: קומץ צריך להיות בתחילה, וקורט אחד בסוף.

ומעירים: ושלשתן מקרא אחד דרשו בדרכים שונות, שנאמר: "והרים ממנו וכו' ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר המזבח" (ויקרא ו, ב), ר' מאיר סבר [סבור]: הכוונה היא שאינו מקטיר עד דאיתא [שישנה] ללבונה דאיקבעה בהדי [שנקבעה יחד] עם המנחה מעיקרא [מתחילה] כלומר, קומץ שלם. ור' יהודה סבר [סבור]: כיון שאומר "כל" — משמעו כל שהוא, ואפילו חד קורט [קורט אחד], ומה שנאמר "את" — הרי זה לרבות קורט אחר נוסף. ור' שמעון סבור כר' יהודה ש"כל" משמעו אפילו קורט אחד, ואת המילה "את" לא דריש [אינו דורש] לרבות, ולכן די בקורט אחד.

ואמר ר' יצחק בר יוסף, אמר ר' יוחנן: מחלוקת זו היא בלבונה הבאה עם המנחה, אבל בלבונה הבאה בפני עצמה — דברי הכל, גם לדעת ר' יהודה ור' שמעון, קומץ בתחילה וקומץ בסוף. ולשיטתם להכי איצטריך [לשם כך הוצרך] מה שנאמר "אשר על המנחה" (שם), ללמדנו שבלבונה דבהדי [שביחד] עם המנחה — אין [כן], יכול להקטיר גם אם נותר קורט או שנים, אבל זו שבאה בפני עצמה, שאינה "על המנחה" — לא. ועוד

אמר ר' יצחק בר יוסף, אמר ר' יוחנן: מחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה, אבל בלבונה הבאה בבזיכין של לחם הפנים — דברי הכל, כלומר, גם לדעת ר' יהודה ור' שמעון, שני קמצין צריכים להיות בתחילה, קומץ בכל בזך, ושני קמצין בסוף.

ומקשים: פשיטא [פשוט שכך הוא], שהרי לא נאמר בה "כל הלבונה" להכשיר (לשיטתם) גם בכל שהוא! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: כיון דבהדי [שיחד] עם לחם הפנים אתיא [הלבונה באה], כ" לבונה אשר על המנחה" דמיא [היא נחשבת], וגם לגביה יש ללמוד דין זה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין זה כן.

ומעירים: בענין לבונה הבאה בפני עצמה, פליגי בה [נחלקו בכך] ר' אמי ור' יצחק נפחא, חד [אחד מהם] אמר: מחלוקת התנאים, האם לבונה שחסרה עדיין כשרה, היא בלבונה הבאה עם המנחה, אבל בלבונה הבאה בפני עצמה — דברי הכל קומץ בתחילה וקומץ בסוף, וחד [ואחד מהם] אמר: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו.

א שנינו במשנה: חיסר לבונתה — פסולה. ומדייקים מכאן: הא יתיר [הרי אם ייתר] לבונתה — כשרה. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אם יתיר — פסולה! אמר רמי בר חמא: מתי היא פסולה — כגון שהפריש לה שני קמצין של לבונה ונתן בה.

ואמר רמי בר חמא: הפריש לה שני קמצין של לבונה, ואבד אחד מהן קודם קמיצה — לא הוקבעו עם המנחה, ואינה פסולה. אם אבד לאחר קמיצה — כבר הוקבעו עם המנחה, והיא פסולה, מפני שריבה לבונתה.

ואמר רמי בר חמא: הפריש ארבעה קמצין של לבונה לשני בזיכין של לחם הפנים, ואבדו שנים מהן, אם אבדו קודם סילוק בזיכין מעל שולחן לחם הפנים — לא הוקבעו וכשרים, אם לאחר סילוק בזיכין — הוקבעו, ופסולים, מפני שריבה לבונתם.

ועל דין הבזיכים שואלים: הא תו [זו שוב] למה לי? היינו הך [הרי זה אותו דבר], שהרי הקטרת הלבונה מתירה את לחם הפנים, כמו הקטרת הקומץ במנחה, וסילוק הבזיכים של לחם הפנים נחשב כקמיצה של המנחה!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כיון דבריר [שמבורר] הקומץ דידה [שלה], שבלחם הפנים אין צורך להגדיר מהו ה"קומץ", שהרי הלבונה מצויה לעצמה בבזיכים, נאמר כי כיון שהגיע זמנה לפורקה את מערכת לחם הפנים ולסלק את הבזיכים — כמאן דפריקה דמיא [כמי שמפורקת היא נחשבת], ומאותה שעה כבר נקבעה הלבונה עם לחם הפנים, על כן קא משמע לן [משמיע לנו], שכל עוד לא סילק את הבזיכים — לא הוקבעו הקמצים היתירים, ואם אבדו באותה שעה — לחם הפנים כשר.

ב משנה הקומץ את המנחה על מנת לאכול שיריה של המנחה בחוץ מחוץ לעזרה, או לאכול אפילו כזית משיריה בחוץ, על מנת להקטיר קומצה בחוץ או כזית של קומצה בחוץ, או להקטיר לבונתה בחוץ — הרי בכל אחד מאלה פסול הקומץ והמנחה, ואולם אין בו כרת באכילתו. אבל אם חישב בזמן קמיצה לאכול שיריה למחר לאחר זמנה, או כזית משיריה למחר, להקטיר קומצה למחר או כזית מקומצה למחר, או להקטיר לבונה למחר —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Shimon says: A handful of flour or frankincense that was decreased by any amount from its full measure is disqualified? The Gemara answers that one should teach the baraita as follows: A pinch of frankincense that was decreased by any amount is disqualified. And if you wish, say instead that here, the first cited statement of Rabbi Shimon, is referring to the case of frankincense that comes with a meal offering, and this frankincense is disqualified only when there is less than a pinch, whereas there, the second statement of Rabbi Shimon, is referring to the case of frankincense that comes by itself. Such frankincense is disqualified if it comprises any less than its full measure.

Rabbi Yitzḥak bar Yosef says that Rabbi Yoḥanan says: There are three disputes of tanna’im with regard to the matter. Rabbi Meir holds that the priest must remove a handful at the beginning, and ultimately the entire handful must be burned upon the altar. And Rabbi Yehuda holds that the priest must remove a handful at the beginning, and ultimately at least two pinches from it must be burned upon the altar. And Rabbi Shimon holds that the priest must remove a handful at the beginning and ultimately at least one pinch from it must be burned upon the altar.

And all three of them interpret a single verse differently. The verse states: “And he shall take up from there his handful, of the fine flour of the meal offering, and of the oil of it, and [ve’et] all the frankincense that is upon the meal offering, and shall make it smoke upon the altar” (Leviticus 6:8). Rabbi Meir holds that one may not make the offering smoke upon the altar unless there remains the entire measure of frankincense that was initially fixed together with the meal offering. And Rabbi Yehuda holds that when the verse states: “All [kol],” it is referring to any part of the frankincense, even a single pinch, as kol can mean any amount (see II Kings 2:4). And when the verse states: “Et,” this serves to includ-e another pinch. Accordingly, at least two pinches must remain to be burned upon the altar. And Rabbi Shimon interprets the word “all” in the same manner as does Rabbi Yehuda, but he does not interpret and derive a halakha from the term “et,” and he therefore holds that only one pinch must remain to be burned.

And Rabbi Yitzḥak bar Yosef further says that Rabbi Yoḥanan says: The dispute between these tanna’im is with regard to frankincense that comes with a meal offering. But with regard to frankincense that comes by itself, everyone, even Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, agrees that the priest must bring a handful at the beginning, and ultimately the entire handful must be burned upon the altar. For this reason it was necessary for the verse to state: “That is upon the meal offering,” as this indicates that together with a meal offering, yes, one may burn the frankincense even if there remains only a pinch or two, but with regard to frankincense that comes by itself, one may not burn it if it is in that state.

And Rabbi Yitzḥak bar Yosef says that Rabbi Yoḥanan says: The dispute between these tanna’im is with regard to frankincense that comes with a meal offering. But with regard to frankincense that comes in bowls together with the shewbread, everyone, even Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, agrees that there must be two handfuls in the beginning, one handful for each bowl, and ultimately there must also be two handfuls.

The Gemara asks: Isn’t it obvious that this is the case, as with regard to this halakha the verse does not state the term: All, from which one might derive that it is referring to any part of the frankincense? The Gemara explains: This ruling is necessary, lest you say that since the frankincense in the bowls comes together with bread, i.e., the shewbread, it should be considered as: “Frankincense that is upon the meal offering” (Leviticus 6:8), and therefore Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon claim that one may sacrifice it even if less than two handfuls remain. Rabbi Yitzḥak bar Yosef teaches us that this is not the case.

The Gemara notes: Rabbi Ami and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa disagree with regard to the case of frankincense that comes by itself. One says that the dispute between the tanna’im with regard to whether or not a handful of frankincense that became lacking may be sacrificed upon the altar applies only with regard to frankincense that comes with a meal offering, but with regard to frankincense that comes by itself, everyone agrees that the priest must remove a handful at the beginning and ultimately the entire handful must be burned upon the altar. And one says: Just as there is a dispute in this case, so too, there is a dispute in that case.

§ The mishna teaches that if the priest decreased its frankincense beyond its appropriate measure, the meal offering is unfit. The Gemara infers from this statement that if he increased its frankincense, it is fit. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that if he increased its frankincense the meal offering is disqualified? Rami bar Ḥama said: The baraita rules that the meal offering is disqualified in a case where he separated two handfuls of frankincense for the meal offering and placed both of them onto the meal offering.

And Rami bar Ḥama says: In a case where one separated two handfuls of frankincense for the meal offering and subsequently lost one of them, if it was lost before the removal of the handful of the meal offering, the additional frankincense was not fixed with the meal offering, and therefore it does not disqualify the meal offering. But if this occurred after the removal of the handful of the meal offering, since both handfuls were already fixed with the meal offering, it is disqualified, as he increased its frankincense by a large amount.

And Rami bar Ḥama says: In a case where one separated four handfuls of frankincense for placement in the two bowls that accompany the shewbread, and two of them were subsequently lost, the halakha depends on when they were lost. If they were lost before the removal of the bowls from the Table of the shewbread, then the additional frankincense was not yet fixed with the shewbread, and the frankincense remains fit for sacrifice. But if they were lost after the removal of the bowls, then all four handfuls were already fixed with the shewbread, and therefore the frankincense is disqualified.

The Gemara asks: Why do I also need this? This statement of Rami bar Ḥama is identical to that previous statement, as the burning of the frankincense permits the shewbread for consumption just as the frankincense permits the meal offering for consumption. Consequently, the removal of the bowls of frankincense is comparable to the removal of the handful from a meal offering.

The Gemara explains: The last statement of Rami bar Ḥama is necessary, lest you say that since the handful of frankincense of the shewbread is already considered designated for burning, as it is placed in a separate bowl and burned in its entirety, then once the time arrives for removing the bowls from upon the Table of the shewbread, it is considered as though the bowls were already removed, and the shewbread should therefore be disqualified on account of the additional frankincense. Therefore, Rami bar Ḥama teaches us that the additional handfuls disqualify the shewbread only if they were inside the bowls at the time of their actual removal from the Table.

MISHNA: With regard to one who removes a handful from the meal offering with the intent to partake of its remainder outside the Temple courtyard or to partake of an olive-bulk of its remainder outside the Temple courtyard, to burn its handful outside the Temple courtyard or to burn an olive-bulk of its handful outside the Temple courtyard, or to burn its frankincense outside the Temple courtyard, in all these cases the offering is unfit, but there is no liability for karet for one who partakes of it. If one had the intent to partake of its remainder on the next day or to partake of an olive-bulk of its remainder on the next day, to burn its handful on the next day or to burn an olive-bulk of its handful on the next day, or to burn its frankincense on the next day,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא תניא קומץ לבונה שחסר כל שהוא פסול. פ"ה כמדומה לי דאיירי בה ר' שמעון הילכך קא פריך מינה לר' שמעון. עכל"ה:
ולי נראה דאין צריך לומר דר' שמעון איירי בה שהרי לר' שמעון לבד לא הוה פריך אלא הוה פריך דהך ברייתא אתיא דלא כמאן דלא כר' יהודה ודלא כר' שמעון דהא לר' יהודה אם נשארו ב' קורטין כשרה ולר"ש בקורט א' כשרה והך ברייתא תנא דאם חסר כל שהוא פסולה אע"פי שנשארו כמה קורטין ומשני דתני קורט לבונה שחסר כל שהוא פסולה ודתיתי כר' שמעון ונמצא דאתיא כחד מהני תנאי אבל לא שני שני קורטין שחסרו כל שהוא פסולה ודתיתי כר' יהודה משום דקומץ לשון יחיד הוא ונוכל לשנויי דלא תנינן קומץ אלא קורט לשון יחיד כמותו אבל שני קורטין הוי לשון רבים ולא מתרצינן מאי דאתני בברייתא בלשון יחיד דניתני בה בלשון רבים. ומ"מ רש"י פי' כן משום דהוה מצי למימר דהא מני ר' מאיר דמתני' ר' מאיר היא לפי מאי דקאמר ר' יצחק א"ר יוחנן דג' מחלוקות בדבר ר' מאיר סבר דאם חסר כל שהוא פסולה ודסתמא דמתני' ר' מאיר היא א"כ היה לו לתרץ דהך ברייתא ר' מאיר היא ולכך פי' דר"ל דאיירי בה ר' שמעון:
ומ"מ דוחק לומר כן דר' שמעון איירי בה אלא נוכל לומר דסתמא דתלמודא דהשתא לא הוה סבר שלוש מחלוקות בדבר מדלא חשיב בהך כי אם ר' יהודה ור' שמעון ואם היה שם דעת שלישי היה לו להזכיר אלא שהיה מפרש חסר לבונתה אשמועינן לר' שמעון כדאית ליה ולר' יהודה כדאית ליה ולכך פריך מחסר כל שהוא פסולה לפי מאי דהוה סבר שאין עוד דעת שלישי. וכן משמע מדלא פריך ליה ממתני' משום דהוה מפרש לה או כר' יהודה או כר' שמעון כדפרישי':

לסונה הבאה עם המנחה וכו'. דלא כתיב בה ואת כל הלבונה דילפינן מיניה לקמן כל אפי' כל דהו. ל"ה. ונראה דכאן אין צריך לפרש דבבאה עם המנחה כשרה לר' שמעון אלא בין לר' יהודה בין לר"ש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ובבאה בפני עצמה אם חסרה כל שהוא פסולה והיינו מאי דבא לשנות תירוץ דואי בעית אימא מתירוץ ראשון דלתירוץ ראשון מוקמינן ברייתא כר' שמעון ולתירוץ דאי בעית אימא אתא בין לר' יהודה בין לר' שמעון:

כגון שהפריש לה שני קומצין. אז הויא פסולה דיתר מדי ריבה. ל"ה. ולא נהירא דלעיל גבי שמן אמרי' דמסתבר טפי לאכשורי בהפריש לה שני לוגין מבריבה לה שמן. לכ"נ לפרש דר"ל דהא דקתני יתר כשרה בהפריש לה שני קומצין כיון דהאי חזי לה והאי חזי לה וכן משמע בסמוך דקאמר לאחר קמיצה הוקבעה ופסולה לפי שנחסר אבל אם היה קיים היה קרב וכשרה. לת"ו:
ומ"מ יש לנו ליישב פי' זה שפי' רש"י ראשון לפי שתופסו עיקר יותר מלשון שני שפירש בפי' כפי' התו'. ונוכל לומר דיש לחלק בין שני לוגין דשמן דס"ד לאכשורי טפי מבחצי לוג מטעם דהאי חזי ליה והאי חזי ליה ובין שני קומצין דלבונה משום דראוי להכשיר יותר בריבה לה על קומץ מבהפריש שני קומצין משום דאם הוסיף חצי לוג בשמן דמנחה על הלוג הראוי לה אינו ראוי להיות קדוש משום שאינו ראוי להתקדש עמה כי אם לוג הראוי לה מן התורה כדפרישי' לעיל דריבה בלוג כדכתיב למנחה ולוג שמן אבל טפי מדינה דאינו ראוי לה אינו מתקדש עמה והוי חולין והיינו מאי דפריך תלמודא לעיל ולוקמא כגון דעריב שמן ואמאי לא קאמר ולוקמה כגון דהפריש לוג ומחצה ואמאי נקט דחולין אלא צ"ל דכשהפריש לה לוג ומחצה במה שעודף על הלוג קרי חולין הואיל ולא נתקדש עמה כדפרישית. והיינו מאי דפריך אמאי הוצרך לומר כגון שהפריש שני לוגין דמשמע אבל בלוג ומחצה לא הא אפילו בלוג ומחצה נמי דהוי חולין החצי לוג מפסלא והיינו דחולין דקאמר דכל מה שהוסיף על הלוג הוי חולין ולכך משני ולא מבעיא קאמר ושלעולם ראוי לפסול יותר בערב בה שמן דחולין דהיינו דהוסיף על הלוג תוספת שאינה מגעת לכלל לוג והוי חולין מאלו הפריש שני לוגין. אבל כשהפריש שני לוגין דכל א' ואחד בפני עצמו יש בו שיעור הראוי לדין מנחה וראוי כל א' וא' להתקדש לה וסד"א דלא פסל וקמ"ל דאפ"ה פסל. הילכך גבי שמן פירשנו דראוי לפסול המוסף על לוג הראוי לה שמן כשלא הגיע לכלל שיעור לוג מאלו הגיע לכלל שיעור לוג אבל גבי לבונה ראוי לפסול יותר כשהפריש שני קומצין מאלו הפריש יתר על קומצו ולא הגיע לכלל קומץ לפי שהמפריש קומץ שיש בו שיעור לבונה יתר על שיעור הראוי לה תרי אינו ראוי להתקדש אם לא מטעם דזיל לגבי האי וחזי לה וזיל לגבי האי וחזי לה אבל מ"מ תרווייהו מיהא לא חזו לה לפי שאין ראוי לה כי אם שיעור אחד ולא שני שעורים אבל כשהפריש יותר על שיעור קומץ ולא הגיע לכלל שיעור קומץ ראויה התוספת להתקדש עם הקומץ לפי שאי לקומץ שיעור ידוע שהרי יש שקומץ שלו קטן ויש שקומץ שלו בינוני ויש שקומץ שלו גדול והרי אמרו הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו הילכך אע"ג דבקומץ דידיה משערינן מ"מ כשנוסיף בו יותר מקומץ ולא הגיע לכלל קומץ אחר ראוי להתקדש הואיל ואותה תוספת ראויה להתקדש בקומץ אדם אחר שקומצו גדול מקומצו של זה אבל כשהגיע התוספת לכלל קומץ הואיל והוסיף על השיעור שחייב להביא שיעור אחר כיוצא בו אינו ראוי להתקדש עמו. {הג"ה מרב אג"ן א"ה אין דבריו מוכרחין כ"כ דאי טעם הדבר דכל שלא הגיע לכלל שיעור קומץ ראוי להתקדש הוא משום דאמרי' איכא אדם אחר שקומצו גדול א"כ גם בהגיע לכלל שיעור נימא זה קומצו קטן ויש מי שקומצו גדול כפלים ויותר ועוד דהגע עצמך דאם הוא אדם גדול דאין מי שקומצו גדול ממנו יהא היתרון פוסל אפי' כ"ש כיון דליכא מי שקומצו גדול וכן בקטן ממש יהיה הדב' להיפך דאפי' כשהגיע לכלל שיעור לא היה פוסל א"כ נתת דבריך לשיעורין:} בלשונו דכשהפריש להשני קומצים פסולה משום דיותר מדי ריבה, דר"ל אבל כשלא הגיע התוספת לכלל קומץ אינו יותר מדי לפי שראוי להיות כולו מקומץ לאדם אחר שקומצו גדול מזה ולכך כשרה, ומה שהקשו ממאי דקאמר בתר הכי הפריש שני קומצים ואבד לאחר קמיצה הוקבעו דמשמע דפסולה לפי שנאבד הא אם היה קיים כשרה שהרי אין לפרש דכשהוקבעו ונאבד שיפסל מטעם חסרון שאלמלי נפרש כן הוה משמע כדפירשו דאם היה קיים ולא נחסר דכשרה משום דאין שם חסרון אבל רש"י לא פי' כן אלא פי' בלשונו דהוקבעו הוי כיתר ופסולה דמאי דאמרינן כשהפריש לה שני קומצים דמפסלא מטעם יתר לא הוי אלא כשהיו שם שני הקומצים לאחר קמיצה דאז הוקבעו להיות מן המנחה ופסולה מטעם יתר אפילו כשנאבד וכ"ש דאם היה קיים לאחר קמיצה עד הקטרה דמפסיל טפי משום דעדיין היתרון הוא קיים בשעת הקטרה אלא אפילו כשנאבד ונמצא דבשעת הקטרה לא היה שם אלא שיעור והיה לנו להכשירו ולומר דמאחר דנאבד ונסתלק קודם הקטרה דכמי שלא היה שם מעולם דמי וכשר להקטירה משום דיש לנו ללכת אחר שעת הקטרה ובשעת הקטרה אין שם יתר משיעור הראוי לה וכשר אפ"ה פסלינן מאחר דהיה שם היתרון בשעת קמיצ דקמיצה קבעא לה להיות היתרון מן המנחה והוי יתר ופסולה אבל אם נאבד קודם קמיצה לא הוקבעו ולא מפסלא משום יתר הואיל דבשעת קמיצה לא היה שם יתרון וכ"ש אם נוטלו מדעת דכשר משום דכיון דנטלו לא הוקבעו דמדעת נטלו כדי שלא יהא שם בשעת קמיצה דמקבע במנחה אלא אפי' נאבד דלא היה דעתו ליטלו והיה לנו לומר דכיון דבדעתו היה שישאר שם בשעת קמיצה דמפסיל אפ"ה כשרה מאחר שלא היה שם שהרי מ"מ בשעת קמיצה דאז הוי הקבוע בא לא היה שם יתרון:

לא הוקבעו. וכשרה דלא קרינן בה פרט לשחסרה ואפי' לר' מאיר דפסל בחסר לבונה: הוקבעו. והוי חסר לבונתה בשעת הקטרה ופסולה לר' מאיר. ל"ה. וקשיא דהא לעיל בפרקין קאמר ר' אלעזר לא פרקה פרקה ממש אלא כיון שהגיע לפרקה אע"פי שלא פרקה וכי פרכי' עלה ואמאי תיהוי כמנחה שחסרה קודם קמיצה ומשנינן טעמא דר' אלעזר משום דכיון דבריר קומץ דידה כמאן דפרקה דמי, ושמא י"ל דרמי בר חמא דהכא פליג אר' אלעזר דלעיל בהאי סברא דר' אלעזר סבר כמאן דפרקה דמי דבריר קומץ דידה ורמי בר חמא סבר דלא אמרינן כמאן דפרקה דמי:
או נוכל לומר דדוקא לגבי נפרס לחמה דנשוה להו לשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה אמרי' משום שהגיע זמנה ליפרק דכמאן דפרקה דמיא כיון דהקומץ שהם הבזיכין והלחם שהוא השיריים הוו כחד גופא ומדמינן להו למנחה שבאה שלמה עם קומץ שלה ודאמרי' דכי היכי דבמנחה משנקמצה חסרו שיריה אין מקטיר עליהם הקומץ דכמו כן אם משסנתלקו הבזיכין חסר הלחם דאין מקטיר הבזיכין משום דמשוינן לבזיכין ולחם כחד גופא כמו מנחה דהויא חד גופא ומתחלקת בקמיצה בקומץ ושיריים הילכך מילתא דגופא דהיינו לגבי נפרס לחמה נוכל לומר דמשום דבריר קומץ דידה דעבדינן בהגיע זמנה ליפרק כמאן דפרקה דמיא אבל לגבי מילי דליתנהו מגופיה כגון לגבי אם רבה לבונה או הקטרה בבזיכין יותר משיעורם דנעשה משום שהגיע זמנה ליפרק כמאן דפרקה וכאלו זמנה לקבוע מה שאינו מגופה כאלו הוא מגופה ולומר דהוי יתר או אם אבד דלהוי חסר לגבי הא לא אמרי' כמאן דפרקה דמי דאין לנו לעשות ראוית זמן קמיצה כמו קמיצה לגבי לקבוע מה שאינו מגופה להיות כגופה עד שנעשה הקמיצה עצמה דנקבע להו:
עוד יש להקשות דהא תינח מאי דאמרי' לעיל בפירקין גבי נפרס לחמה האי סברא דכיון דקומץ דידה בריר דכשהגיע זמנה ליפרק כמאן דפרקה דמי מה שאין כן במנחה דלא בריר קומץ דידה לפי שהקומץ והשיריים דגוף המנחה הכל דבר אחד א"כ לא בריר קומץ דמנחה מן השיריים אבל הכא דמיירינן גבי לבונה דמנחה ולבונה דבזיכין כדקאמ' היינו הך ומשני מהו דתימא כיון דבריר קומץ דידה דמשמע אבל בלבונה דמנחה לא בריר קומץ דידה ואמאי לא נחשיב לבונה דמנחה בריר קומץ דידה כמו לבונה דבזיכין כיון דהלבונה של המנחה הוי דבר בפני עצמו שאינו מגוף המנחה שהמנחה סולת וזו לבונה א"כ חלוקין מהדדי ולא דמו לקומץ דמנחה ושיריים דלעיל דהכל מין אחד ודבר אחד דשייך בהו למימר דלא בריר קומץ משירים:
וי"ל אעפ"י דאין הלבונה ממין המנחה ודדבר בפני עצמו הוא אפ"ה לא חשיב ליה בריר קומץ דידה כמו בזיכין (ולהכי) משום דבזיכין בכלי בפני עצמו ואינן מעורבים עם הלחם, אבל לבונה דמנחה נהי דדבר בפני עצמו וניכרים שאינם ממין המנחה מ"מ מעורבין הם עם המנחה ואינם בכלי בפני עצמן שנעשה כמפורדין אלו מאלו אלא צריך לעשותן מפורדין וכיון דצריך לעשות בה פירוד לבונה לא בריר קומץ דידה חשיב להו:
אי נמי אעפ"י שנאמר דנחשיב לבונה כאלו בריר קומץ דידה מפני שהוא מין אחר בפני עצמו מובדל מן המנחה אפי' הכי מחלק בין בזיכין ולבונה, דמנחה דבבזיכין מאחר דבריר קומץ דידה הוה לן למימר דכיון שהגיע זמנה ליפרק כמאן דפרקה דמיא, אבל גבי לבונה דמנחה אעפ"י שנחשבה בריר קומץ לית לן למימר כמו כן דכמאן שנקמצה דמיא שהרי לא שייך בה לומר כיון דהגיע זמנה לקמוץ כמו בבזיכין הילכך לא נוכל לומר כמאן דנקמצה דמיא עד שיקמצנה:

גמרא הא יתיר כשרה כו' ארמב"ח כגון שהפריש לה ב' קמצין. עפרש"י. ולשון הרע"ב ואילו רבה לבונתה לא תני דלא פסל אלא כשרבה יותר על שני קמצין. ול"ד דבשני קמצין מצומצמין ג"כ פסול לפי' הא' דרש"י שהחזיק הרע"ב אחריו. ובפי' הרמב"ם יש ט"ס וכצ"ל והוא שיתן משני קומצין של לבונה ולמעלה. וכ"פ בחבורו פי"א מהל' פהמ"ק. ואולי גם בדברי הרע"ב חסר קו על מלת על והכוונה עלה ור"ל על המנחה או על הלבונה. ודע שהתוי"ט מלא דברי הרע"ב וז"ל דב' קומצין לגבי ב' קרטין הוא יותר מדאי הרבה כו'. ור"ל דחסר לבונתה דמתניתין היינו משני קרטין וכר' יהודה וכמש"כ הכ"מ שם בהל' ח' לחד תירוצא בדעת הרמב"ם. אבל זה דוחק גדול. דהרי חזינן דריו"ח מפרש חיסר לבונתה דמתניתין. דהיינו מקומץ. ואולי יאמר דהרמב"ם פסק כתירוצא קמא דסתמא דגמרא על הברייתא תני קורט כו' (ועמש"כ בס"ד בשבועות (טז) בתד"ה תני) ולכן גם במתניתין י"ל תני חיסר לבונתה משני קרטין. אבל קשה דלריו"ח (לפמש"כ התוי"ט) יקשה מדוע לא תני מתניתין יתר לבונתה. ול"נ דהרמב"ם מפרש דריו"ח לא בא רק לתרץ הקושיא דוהתניא כו' ובא לומר דאתיא כר"מ וריו"ח גמיר לה דר"מ פוסל בחסר כ"ש (כה"ג תמצא לו בסנהדרין (נ ב) ע"ש בפרש"י ד"ה מרגלא) ולא ניחא ליה בתירוצא דתני קורט כו' דמשמע ליה דתני לה דומיא דקומץ כיון דכייל להו בחד חסר. וכן לא ניחא ליה בתירוצא דכאן כו' כאן כו' אף דאית ליה חילוק זה כדאמר לקמן. דמשמע ליה דהברייתא מיירי ג"כ בלבונה הבאה עם המנחה מדכייל לקומץ בהדיה. אבל מתניתין מפרש ג"כ דחיסר משני קרטין וכר"י וכדמוכח מהא דלא תני רבה לבונתה כדכתב התוי"ט. ועוד נ"ל ראיה ממשנה הסמוכה לקמן דתני להקטיר לבונתה ופרש"י עצמו דהך סתמא כר"ש (כן הגיה הצ"ק) כו' דלבונה כשרה בקורט א'. ול"ד דה"ה דמצי אתיא כר"י דמכשיר בב' קרטין דהל' כוותיה נגד ר"ש:

רש"י ד"ה קומץ בתחלה. וכדילפינן מג"ש כו'. וכן פי' במשנה. אבל שם משמע דאינו אלא הקיש וכמו שהעתיקו התוס':

רש"י ד"ה שהגיע זמנה. דקרבו המוספין. כצ"ל:

תד"ה ר"י. והא דדריש ר"י הכא כל הלבונה כו'. כצ"ל:

תד"ה ור"ש. ובפ"ב דסוטה ממעט ר"י צוואות וקבלות מהאלה כר"מ. כצ"ל:

ד"ה פסול. כשהוא אומר בפ' קדושים כו'. עי' לקמן (כה) תד"ה ונשא:

רש"י ד"ה למחר. אלא ליום ולילה דאיתקש לחטאת כו'. כצ"ל:

(יא רע"ב רש"י) ד"ה והתניא וכו'.—עי' בשמ"ק שבתוספתא ספ"א תני ברייתא זו בשם ר"ש. אבל כבר כתבנו ביומא (מג ב) דמסדר התלמוד לא ראה את התוספתא המצויה בידינו, ולכך י"ל דסתם התלמוד כאן לא סבר כר' יצחק בר יוסף דלמטה, דשלש מחלקות בדבר; אלא שרק שתי מחלקות בדבר, ר' יהודה ור"ש, דלשון המשנה הקדומה "חיסר לבונתה פסולה", ובזה הם חולקים, דר' יהודה סבר, שענין זה הוא שאם חיסר משני קרטין פסולה, ור"ש סבר שדוקא אם חיסר מקורט אחד פסולה. ושפיר פרכינן עלה מדתניא "לבונה שחסר כ"ש פסול", דמשמע שחסר כ"ש משיעור הלבונה שמביאין למנחה, דהיינו קומץ.

והתניא הקומץ את הלבונה כו'. כמדומה לי דאיירי בה ר' שמעון כו' קפריך מינה לרבי שמעון: לבונה הבאה עם המנחה. אם חסרה בשעת הקטרה כשרה לר''ש כדיליף לקמיה (סמוכה בסוגי' זו) מכל הלבונה אשר על המנחה והאי דקתני חסר כל שהו פסול בלבונה הבאה בפני עצמה כגון האומר הרי עלי לבונה יביא מלא קומץ לבונה על המזבח בפ' האומר הרי עלי עשרון (לקמן קו:) דהתם ודאי חסר פסול דלא כתיב ביה ואת כל הלבונה דילפינן מינה לקמן כל אפילו כל שהוא: רבי מאיר. סתם מתניתין דקתני חיסר לבונתה פסולה: קומץ בתחלה. בשעת קמיצה בעינן שיהיה בכלי מלא קומץ לבונה ובהא כולהו מודו דמתחילה בעי קומץ וכדילפינן מג''ש בפ' האומר הרי עלי עשרון (שם דף קו:): וקומץ בסוף. בשעת הקטרת לבונה שלא תחסר: רבי יהודה סבר. אי הוה כתב כל משמע דאפי' קורט אחד דכל משמע כל שהוא כמו אין לשפחתך כל (מלכים ב ד): את לרבות קורט אחר. הרי הוא שנים: את לא דריש. וכל משמע ליה כל דהו כר' יהודה: בזיכין. מפרש בפרק האומר הרי עלי עשרון (שם דף קו:) דבעי חד קומץ בכל בזך ובזך: פשיטא. דהא לא כתיב בה כל דלישתמע כל שהוא: כאשר על המנחה דמיא. ולימא נמי דהאי כל הלבונה אשר על המנחה קאי נמי אלבונה דבזיכין ולדרוש בה כל דהו קמ''ל: שהפריש לה שני קמצים. פסולה דיותר מדאי ריבה: קודם קמיצה. נאבד לא הוקבעו עם המנחה וכשרה: הוקבעו. והוי כיתר ופסולה: היינו הך. דהא פשיטא לן דסילוק בזיכין כקומץ דמנחה: שהגיע זמנה. דקרבן מוספין: כמאן דפריקה דמיא. ואם אבד לאחר המוספין אימא הוקבעו כבר ופסלה קמ''ל כ''ש. ל''א ולא שמעתי כגון שהפריש לה שני קמצין כשרה דאמרינן זיל לגביה דהאי חזי ליה זיל לגביה דהאי חזי ליה לא הוקבעו וכשרה דלא קרינא ביה פרט לשחסרה אפי' לר''מ דפסיל בחיסור לבונה הוקבעו והוי חיסור לבונתה בשעת הקטרה ופסול לר' מאיר: מתני' לאכול שיריה בחוץ. חוץ לעזרה: או להקטיר קומצה בחוץ. דמחשבה פוסלת בין שחישב לאכילת אדם בין שחישב על אכילת מזבח כגון הקטרה דכתיב ביה גבי מחשבה (ויקרא ז) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי כו' ואמר בתורת כהנים יכול כמשמעו שאם אכל ממנו ביום שלישי יהא נפגל ת''ל המקריב אותו בשעת הקרבה נפגל ואינו נפגל בשלישי אלמא במחשבה מיירי שחישב לאכול ממנו בשלישי וכתיב אם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר באכילת אדם ואכילת מזבח: פסול. דמחשבת חוץ למקומו פוסלת דאמר בת''כ יכול לא תפסל מחשבת חוץ למקומו כשהוא אומר בפרשת קדושים תהיו אם האכל יאכל ביום השלישי אם אינו ענין לחוץ לזמנו דהא כתביה בצו את אהרן האוכלת ממנו עונה תשא תנהו ענין לחוץ למקומו חוץ לזמנו בהכרת ואין חוץ למקומו כרת ואי קשיא הא כתב גבי חוץ למקומו בקדושים תהיו ואוכליו עונו ישא ונכרתה וגו' ההוא מוקמינן לה בכריתות בפ''ק (דף ה.) לכרת דנותר בגזירה שוה דקודש קודש ואי קשיא אמאי לא תנא נמי כזית מלבונתה תריץ הך סתמא כרבנן דאמרי לעיל דלבונה כשרה בקורט אחד הלכך לא תנא כזית: למחר. דהיינו חוץ לזמנו דמנחה אינה נאכלת אלא ליום ולילה ואיתקש לחטאת ואשם ובחטאת ואשם אמר בת''כ גבי תודה מנין לרבות חטאת ואשם דיאכל ביום קרבנו תלמוד לומר זבח ובשר זבח תודת שלמיו וגו' (ויקרא ו):

קומץ ולבונה שחסר כו'. בכל דוכתי משמע דשיעור לבונה כקומץ ולקמן בפרק בתרא (דף קו:) גמר דלבונה לא יפחות מן הקומץ דכתיב והרים ממנו בקומצו מסלת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה מקיש לבונה להרמה דמנחה מה הרמה דמנחה קומץ אף לבונה קומץ ולבונה באה בבזיכין שני קמצים יליף לה בת''כ בג''ש דנאמר כאן אזכרתה וגבי קומץ אזכרתה מה להלן מלא הקומץ אף כאן מלא הקומץ והיינו שני קמצים מלח הקומץ לסדר זה ומלא הקומץ לסדר זה: ר' יהודה סבר כל ואפי' חד קורט. משמע הכא דרבי יהודה סבר דהלבונה כולה לבונה משמע וה''נ אית ליה בפ''ק דבכורות (דף ג.) בכור כוליה בכור משמע כתב רחמנא כל דאפי' כל שהוא ותימה דבפרק כסוי הדם (חולין פח.) שמעינן ליה לר' יהודה דמו מקצת דמו משמע ושמא משום דכתיב דמו בוי''ו דריש דדם כל דם משמע כתב רחמנא דמו דאפי' מקצת דמו ולפי סברא זו לא יתכן מה שפוסק ר''ת כרבי יהודה דאמר אם יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות דהא אמר בבכורות (דף ג:) לית דחש לה להא דר' יהודה דאמר שותפות עובד כוכבים חייבת בבכורה ושמא יש לחלק בין דם לבכור וכמו כן צריך לחלק דלא תקשי ההיא דבכורות אהא דאמר פרק אלמנה ניזונית (כתובות צז:) לית דחש לה להא דר''ש דאמר מקצת כסף ככל כסף ובשמעתין משמע דאית ליה לר''ש הלבונה כולה לבונה והא דדריש רבי יהודה הכא כולה לבונה וכן לקמן בפ' כל המנחות באות מצה (דף נו:) דריש כל מום ובריש אלו עוברין (פסחים מג.) לא דריש כל לקמן אפרש בפרק כל המנחות באות מצה (דף נו:) בע''ה: ורבי שמעון את לא דריש. פי' לא דריש להא דרשא אבל דלא דריש כלל לא קאמר דשמעינן דדריש את בפ''ק דבכורות (דף ו:) גבי את הגמל דדריש ליה לאסור את חלבו ולקמן בפרק כל המנחות באות מצה (דף ס:) דדריש ר''ש את המנחה לרבות שאר מנחות להגשה ומש''ה לא מייתי הכא ההיא דשמעון העמסוני כדמייתי לה התם בבכורות על רבנן וכן יש לתרץ מרבי יהודה דדריש הכא את ובפ''ב דסוטה (דף יז.) דריש רבי יהודה צוואות וקבלות מהאלות כר''מ ואליבא דר''מ מסיק התם דאת לא דריש וע''כ כמו כן יאמר לרבי יהודה אלא ודאי לא דריש לההיא דרשא קאמר ומיהו י''ל דר' יהודה את לא דריש ואת דריש והכא כתב ואת כל הלבונה ועוד קשה דר' יוסי הגלילי דריש בפרק שור שנגח ד' וה' (ב''ק מב.) נקי מדמי ולדות אלמא דריש הנאת עורו מאת בשרו כדמשמע התם ובפרק בהמה המקשה (חולין דף ע:) משמע דלא דריש את בגמרא בהמה שמת עוברה כו' דקאמר על מילתיה דר''י הגלילי קלוט במעי קלוטה ליטמא משמע דסבר כרבנן דר''ש דשרו פרק קמא דבכורות (דף ו:) קלוט (במעי קלוטה) ולא דריש אתין ומיהו יש לפרש דפריך בחולין (שם) מקלוט במעי קלוטה שראשו ורובו דומה לאמו דשרי לכ''ע: כגון שהפריש לה שני קמצים. וא''ת והיאך קדשי אי בבת אחת האמרינן בפרק התודה (לקמן עח:) תודה ששחטה על שמונים חלות לא קדשו לר' יוחנן ואי בזה אחר זה האמרי' בקדושין בפ''ב (דף נ:) דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו והכא כיון דליתיה בבת אחת כל שכן בזה אחר זה וי''ל כגון דאמר יקדש קומץ אחד מתוך שני קמצים כדאמר בפרק התודה (שם) הכל מודים היכא דאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים דקדישי: כגון שהפריש לה שני קמצין. בלשון אחד פי' בקונטרס דההיא דקתני פסולה שהפריש לה שני קמצין ואי אפשר לומר כן דלעיל משמע דבהפריש לה שני לוגין יש לי להכשיר יותר הואיל והאי חזי ליה והאי חזי ליה וה''ה הכא שיש להכשיר יותר בהפריש לה שני קמצים מבקומץ וחצי ועוד דקאמר בסמוך הפריש שני קמצים ואבד אחד מהן קודם קמיצה לא הוקבעו פירוש וכשרה אבד לאחר קמיצה הוקבעו והויא

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד