דף יג - ב
לכן קא משמע לן, דבהא, היינו ברישא, מודה רבי יוסי.
[ומה שאין מפגלין בחצי מתיר - היינו במחשב בשעת עבודת חצי מתיר. אבל כאן חישב בשעת קמיצה, שהיא "מתיר שלם", שהרי הלבונה אינה נקמצת, ורק מחשבתו היתה על עבודת חצי מתיר, ובזה אין חסרון של חצי מתיר. רש"י לקמן יד א]. וטעמו של רבי יוסי החולק בסיפא יתבאר לקמן.
שנינו במשנתנו: להקטיר לבונתה למחר, רבי יוסי אומר פסול, ואין בו כרת.
אמר ריש לקיש: אומר היה רבי יוסי, כלומר, זהו טעמו של רבי יוסי במשנתנו, לפי שהוא סובר כי אין מחשבת פיגול בעבודת מתיר אחד, כגון קומץ, מפגל את המתיר האחר, כגון שחישב בשעת קמיצה מחשבת פיגול על הלבונה.
וכן אתה אומר בשני בזיכי לבונה של לחם הפנים, שאין מתיר אחד, דהיינו, מחשבת פיגול בעת הקטרת מתיר אחד, מפגל את המתיר האחר, ולכן, אם חישב בעת הקטרת אחד הבזיכין להקטיר את חברו חוץ לזמנו, אין זו מחשבת פיגול הפוסלת. [5] ומקשינן: מאי "וכן אתה אומר"? הלא פשוט הוא, שהרי כל מקום שהם שני מתירין וחישב מאחד על חבירו חולק רבי יוסי!? ומתרצינן: מהו דתימא, טעמא דרבי יוסי בלבונה של מנחה שלא מועלת המחשבה בעת הקמיצה לפגלה, הוא משום דהלבונה לאו מינה דמנחה היא שהמנחה הנקמצת היא סולת ואילו זו לבונה, אבל בשני בזיכי לבונה דמינה דהדדי נינהו, ששניהם מין אחד הם, אימא מפגלי אהדדי, קא משמע לן שטעמו של רבי יוסי אינו משום אינה ממין המנחה, אלא טעמו הוא שאין מתיר מפגל את המתיר השני, ומשום שזהו טעמו הרי גם בשני בזיכי לבונה של לחם הפנים אין מתיר מפגל מתיר.
ומקשינן: ומי מצית אמרת דטעמא דרבי יוסי בלבונה לאו משום דלאו מינה דמנחה היא?
והא קתני סיפא דמתניתין: אמרו לו, מה שינה מן הזבח? אמר להם, הזבח דמו ובשרו ואימוריו אחד ולבונה אינה מן המנחה. הרי, שטעמו הוא משום שהלבונה אינה ממין המנחה!?
ומתרצינן: מאי "הלבונה אינה מן המנחה" דקאמר רבי יוסי - אינה בעיכוב מנחה! כלומר אין הקטרתה מתעכבת מחמת העדר הקטרת הקומץ, ושונה היא מן הקומץ: דלאו כי היכי דמעכב להו קומץ לשיריים בכך דכל כמה דלאו מתקטר קומץ לא מתאכלי שיריים, הכי נמי מעכב קומץ ללבונה - במה שכל כמה שלא הקטיר את הקומץ מתעכבת הקטרת הלבונה, אין הדבר כן אלא אי בעי האי מקטר ברישא ואי בעי האי מקטר ברישא ואין אחד מעכב על חבירו [6] ולכך חשובים הקומץ והלבונה לשני מתירין ואין מתיר מפגל את המתיר. וזהו שאמר רבי יוסי לחלק בין הלבונה לאימורי הזבח, שהזבח כולו אחד, וזריקת הדם מתירה את האימורים להקטרה, וכל כמה שלא נזרק הדם אין להקטירן, ולכך אם חישב בשעת זריקה מחשבת פיגול על האימורים, אין זו מחשבה בשני מתירים, והרי זה פיגול, ומה שאין כן הלבונה שאין הקטרתה ניתרת על ידי הקטרת הקומץ וחשובה הקטרתה כמתיר בפני עצמו.
ורבנן החולקים סוברים: כי אמרינן לכלל זה שאין מתיר מפגל את המתיר, הני מילי היכא דלא אקבעו בחד מנא כגון כבשי עצרת [לקמן טו ב] ששחט אחד מהם במחשבה על מנת לאכול מחבירו למחר, שמאחר וכל אחד מהם הנו מתיר של הלחם הרי שאין האחד מפגל את חבירו, אבל היכא דאיקבעו בחד מנא כגון בזה שהקומץ והלבונה הוקבעו בכלי אחד, הרי אלו כחד דמי ומתפגלים זה מחמת זה.
אמר רבי ינאי: ליקוט לבונה שלאחר הקטרת הקומץ היה מלקט הלבונה מעל גבי הסולת, [7] שנעשה בזר - פסול, [8] מאיטעמא? אמר רבי ירמיה: משום הולכה נגעו בה, שהליקוט הוא חלק מעבודת הולכה למזבח, וזה שליקטה ונתנה לכהן [9] מיעט בהילוך הכהן, וכיון שהולכה עבודה היא וכפי הנלמד מזבחים שנאמר בהם "והקריבו בני אהרן" שמשמעותו הולכה, משום כך פסולה היא בזר. וקסבר רבי ינאי הולכה שלא ברגל כליקוט זה שהזר לא זז ממקומו אלא ליקט והושיט לכהן - שמה הולכה, [10] והולכה שנעשתה בזר פסולה.
אמר רב מרי, אף אנן נמי תנינא לזה שליקוט לבונה עבודה היא, ששנינו במשנה לעיל: זה הכלל כל הקומץ ונותן את הקומץ בכלי שרת והמוליך והמקטיר ועשאן לעבודות אלו במחשבת פיגול נתפגלה המנחה, משום שאלו הן ארבע עבודות חשובות במנחה הדומות לארבע עבודות שבזבח, דהיינו שחיטה זריקה קבלה והולכה.
ומעתה, בשלמא קומץ היינו שוחט, שכשם שהשוחט מפריש חלק גבוה דהיינו הדם כך הקומץ מפריש חלק גבוה שהיא הקמיצה, וכן מוליך קומץ של מנחה נמי היינו מוליך כמוליך הדם, וכן מקטיר היינו זורק את דם הזבח. אלא נותן בכלי של מנחה מאי קא עביד? ומדוע חשובה זו עבודה?
אילימא משום דדמי הנתינה בכלי לקבלה של דם, מי דמי? התם ממילא נופל הדם במזרק מצואר הבהמה, מה שאין כן הכא דקא שקיל לקומץ בידיו ורמי בכלי.
אלא משום דכיון דלא סגיא ליה דלא עבד לה לנתינה זו של קומץ בכלי ומוכרח הוא לעשותה, משום כך עבודה חשובה היא, ועל כרחך משוי לה כקבלה [11] אף על גב שאינה דומה לה לגמרי, ואם כן הכא נמי בליקוט לבונה, כיון דלא סגיא לה דלא עבד לה, עבודה חשובה היא, ועל כרחך משוי לה כי הולכה! ומכאן ראיה שליקוט לבונה חשובה הולכה.
דוחה הגמרא: לא, לעולם טעם הדמיון בין נתינת כלי במנחה לקבלה הוא משום דדמי לקבלה, ולא מחמת ההכרח בעשייתה, וזה שהוקשה לך לחלק ביניהם במה דהתם ממילא ואילו הכא קא שקיל ורמי, יש לך לתרץ: מכדי, הרי תרוויהו קדושת כלי הוא, בקבלת הדם מקדש הכהן את הדם על ידי כלי שמקבל בו, ובמנחה מקדש את הקומץ על ידי נתינה בכלי, ואם כן, מה לי אם ניתן לכלי ממילא, מה לי קא שקיל ורמי, סוף סוף דומים הם בזה ששניהם מתקדשים על ידי כלי שרת, ומה שאין כן ליקוט לבונה שאינה דומה לאף אחת מארבע עבודות שבזבח, יש לך לומר שאינה חשובה עבודה ואינה פסולה בזר.
מתניתין:
שחט שני כבשים של עצרת כדין שנאמר "ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים" והם מתירין ומקדשין את שתי הלחם, ובעת שחיטתם חישב על מנת לאכול אחת מן החלות למחר, וכן הקטיר שני בזיכין של לחם הפנים על מנת לאכול אחד מן שני הסדרים [12] של שש חלות שהיו בלחם הפנים למחר, רבי יוסי אומר, אותו החלה ואותו הסדר שחישב עליו הרי הוא פיגול, וחייבין עליו כרת באכילתו, והשני, פסול [13] ואין בו כרת.
וחכמים אומרים, זה וזה פיגול וחייבין עליו כרת. וטעמו של רבי יוסי יתבאר בגמרא.
גמרא:
אמר רב הונא: אומר היה רבי יוסי, פיגל בירך של ימין דהיינו שחישב על אכילת ירך ימין חוץ לזמנו לא נתפגל הירך של שמאל [14] [והוא הדין בחלקים אחרים של הבהמה]. מאי טעמא, אי בעית אימא סברא היא ואי בעית אימא למדנו זאת מקרא.
אי בעית אימא סברא: לא עדיפא מחשבה של פיגול ממעשה הטומאה, שהרי אילו איטמי חד אבר של קרבן באופן שאינו מחובר לבשר אלא פרש ממנו מי אטמי ליה כוליה קרבן?! והוא הדין לענין פיגול, אין המחשבה באבר אחד מפגלת לכל הקרבן.
אי בעית אימא, קרא: נאמר באכילת פיגול, "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא" [ויקרא ז] - משמע דווקא ממנו - מהאבר שפיגל בו ולא מחבירו.
איתיביה רב נחמן לרב הונא ממה ששנינו בברייתא: לעולם אין בו - בלחם שלא חישב עליו מחשבת פיגול - חיוב כרת על אכילתו, עד שיפגל בשתיהן [היינו בשתי החלות] בכזית, ואפילו אם רק בצירוף מחשבת פיגול של שניהם יש כאן מחשבה על כזית הרי שתיהן פיגול.
ומדייקת הגמרא, משמע, דווקא אם פיגל בשתיהן אין, בזה חל פיגול בכולם, אבל אם חישב באחת מהן לא.
ומוכיחה הגמרא: ברייתא זו בשיטת מי היא אמורה? אילימא רבנן, זה אינו, שהרי לשיטתם אפילו אם חישב באחת מהן נמי חל פיגול. אלא פשיטא רבי יוסי היא.
ומעתה, לגבי שתי ירכות, אי אמרת בשלמא מאחר ושתיהן באות מזבח אחד, הרי חד גופא הוא, ואם פיגל באחת מהן נתפגלה גם השניה, משום הכי ניתן לומר שבשתי חלות שפיגל בשתיהן בכזית מצטרף. כי אף על גב שאין החלות באות מגוף אחד, מכל מקום, כיון שצירפן במחשבתו לאכול כזית משתיהן למחר, מצטרף, ומועילה מחשבתו שעירב בה אכילת שתיהן להחשיבן כאילו באו שתיהן מגוף אחד. [15] ומה שאין כן במשנתנו, שחישב על אכילת אחת בלבד, ולא צירפן במחשבתו, לכן לא נתפגלה האחת בפיגול חברתה.
הערות
[5] כן פירש רש"י באופן שחישב בעת הקטרת בזך אחד להקטיר את חבירו חוץ לזמנו. והקשה השיטה מקובצת [בהשמטות], לקמן [יז א] נחלקו אמוראים אם מחשבה בעת הקטרת קומץ על הקטרת לבונה מפגלת, דעת חריפי דפומבדיתא - הקטרה מפגלת הקטרה, ודעת רב חסדא - אין הקטרה מפגלת הקטרה. ומבואר שם בגמרא בדעת חריפי דפומפדיתא, כי אף על פי שאין מפגלים בחצי מתיר והקטרת הקומץ הינה חצי מתיר, מכל מקום, כיון שהמחשבה בעת עבודת החצי מתיר של הקטרת הקומץ הינה על החצי מתיר של הקטרת הלבונה הרי זה כמו שחישב בכל המתיר. ומעתה, מדוע במחשב בעת הקטרת הבזך על מנת להקטיר את חברו למחר סובר רבי יוסי שאין זה פיגול מחמת שאין מתיר מפגל את המתיר, והלא אמרנו שבאופן זה חשובה מחשבתו כמו שחישב בכל העבודה. ואמנם, ברש"י שם מבואר, כי לא נאמרה סברא זו להחשיבו כמו שחישב בכל המתיר אלא כלפי הנדון של אין מפגלים בחצי מתיר, אבל לענין החסרון של אין מתיר מפגל את המתיר אין מועילה סברא זו, ואכן לדעת רבי יוסי אין מפגלים מהקטרה להקטרה. ולכאורה הביאור בזה הוא, שכאשר החסרון הוא במה שאין פיגול בחצי מתיר, אזי ניתן לומר שעל ידי מה שחישב על החצי האחר נחשב שיש כאן פיגול במתיר שלם, אבל כאשר החסרון הוא במה שאין מתיר מפגל את המתיר והיינו שענין הפיגול להיעשות באופן שמחשב ממתיר על ניתר [או באותו מתיר עצמו], מה יועיל בזה שיש כאן מחשבה גם במתיר השני, הלא מכל מקום אין כאן מחשבה מזה על זה. עוד הקשה בשם תוס' אחרות, לדעת רב חסדא הסובר אין הקטרה מפגלת הקטרה, כיצד אמרו רבנן כי ניתן לחשב מהקטרת בזך אחד על חברו! ? ומשום כך כתב בשם ה"ר שמשון לבאר דברי הגמרא באופן שבעת סילוק בזיך ראשון חישב להקטיר בזך חברו חוץ לזמנו וגם בעת סילוק הבזך השני חישב כן להקטירו חוץ לזמנו, וכיון שבעת שני הסילוקים היתה מחשבת פיגול הרי זה חשוב כמחשב במתיר שלם. ובתוס' אחרות העמידו הסוגיא באופן שבעת סילוק בזך ראשון חישב להקטיר את השני חוץ לזמנו ובעת סילוק השני חישב להקטיר את הראשון חוץ לזמנו שמאחר ופיגל בכל המתירין אין זה מפגל בחצי מתיר. ונתבאר לעיל לגבי פיגול מקומץ על הקטרת לבונה המועיל, שהוא משום שקודם הקמיצה היו שניהם בכלי אחד, ואם כן אף בדעת ה"ר שמשון יש לבאר כן שמועילה המחשבה בעת סילוק הבזך על הקטרת חברו מחמת שקודם הסילוק היו שניהם בכלי אחד. אולם לדעת הרעק"א שביאר לעיל שהקומץ חשוב מתיר לגבי הקטרת לבונה מחמת שאין להקטיר הלבונה קודם הקמיצה, הרי שלדעת ה"ר שמשון נוכרח לומר כן אף לגבי בזיכים שאין להקטיר האחד קודם סילוק חברו, ומשום כך חשוב הסילוק כמתיר את ההקטרה.
[6] יש לתמוה, שהרי משנתנו עוסקת במחשב בעת הקמיצה ולא במחשב בעת הקטרת הקומץ, ואם כן אמנם אין הקטרת קומץ מעכבת להקטרת הלבונה ואין היא מפגלת אותה, אבל מכל מקום הקמיצה עצמה מעכבת להקטרת הלבונה ומדוע לא תועיל בה המחשבה על הקטרת הלבונה. וביותר קשה, ע"פ מה שהובא לעיל בשם הרעק"א שביאר את החילוק בין הקטרה שאינה מפגלת הקטרה [לדעת רב חסדא] לבין קמיצה המפגלתה והיינו משום שהקמיצה מעכבת את הקטרת הלבונה! ? וביאר המנחת אברהם, כוונת הגמרא לחלק בין דם קמיצה הוא במה שהדם עצמו הנו מתיר על הקטרת האימורים ומשום כך חשובים הם כדבר אחד ומתפגלים האימורים על ידי המחשבה בעת זריקת הדם, אבל בלבונה אף על פי שהקמיצה מתירה את הקטרתה של הלבונה, אבל מכל מקום הקומץ עצמו אינו חשוב כדבר המתיר של הלבונה שהרי ניתן להקטיר הלבונה קודם הקטרת הקומץ, ורק שנאמרה הלכה שצריך לעשות מעשה קמיצה במנחה בכדי להתיר את הקטרת הלבונה, ומשום כך חשובים הקומץ והלבונה כשני מתירים במנחה.
[7] כן פירש רש"י שליקוט הלבונה היה לאחר הקטרת הקומץ. והקשה המשנה למלך [מעשה הקרבנות יג יב] מדברי הגמרא בסוטה שמבואר שם שנותן הקומץ בכלי ומלקט הלבונה ונותנה על גביו ומעלהו ומקטירו שנאמר "ואת כל הלבונה אשר על המנחה" ופירש רש"י, שמשמעות הפסוק שיש להקטיר הקומץ והלבונה יחד. והיינו שלא כדברי רש"י כאן שהיה מלקט הלבונה לאחר הקטרת הקומץ! ? ואמנם כתב הרש"ש שמלשון הגמרא לעיל שאמרה "אי בעי האי מקטר ברישא ואי בעי האי מקטר ברישא" מבואר שאין צריך להקטירם בבת אחת. ובחדושי רבי חיים הלוי [פסולי המוקדשין יח יב] כתב לפרש דברי הגמרא בסוטה שאין צריך להקטיר הקומץ והלבונה בבת אחת, ורק שיש ליתנה על גבי הקומץ ולקדשם יחד.
[8] בהמשך הגמרא מבואר טעמו של רבי ינאי שהוא מחמת שהליקוט נדון כהולכה ופסולה בזר. והקשה השיטה מקובצת [אות ח], בגמרא בזבחים מובאית מחלוקת בין רבי ינאי לרב חייא באופן שהוליך זר והחזיר והוליך הכהן אם כשר או פסול, אחד סבר כשר משום שניתן לתקן את הולכת הזר על ידי חזרה, ואחד אמר פסול כי אי אפשר לתקן. ולא נתברר לגמרא מי הוא הפוסל ומי המכשיר, ולכאורה מדוע לא נוכיח מסוגייתנו שרבי ינאי הוא הפוסל שהרי פסל את ליקוט הזר מחמת היותו נדון כהולכה! ? ולכאורה היה אפשר לומר שאף רבי ינאי הפוסל את ליקוט הזר, היינו שיש ללקט הלבונה פעם נוספת על ידי כהן, ואם עשו כן יהיה זה כשר, ומנין לשיטה מקובצת שאף בדיעבד פוסל רבי ינאי?
[9] מפירוש רש"י משמע, שמחמת הנתינה לכהן חשוב ליקוט זה כהולכה [ולקמן יובאו דברי השיטה מקובצת שפירש באופן אחר]. והקשה הזבח תודה [לעיל סוף פרק ראשון], הרי בהמשך הגמרא מבואר שליקוט לבונה חשוב כהולכה מחמת היותו עבודה חשובה כשם שבזבח חשובה ההולכה לעבודה חשבה, ואם כן נמצא שהליקוט מצד עצמו חשוב הולכה אף ללא הנתינה לכהן! ? וכתב, כי דברי רש"י כאן הנם רק לדברי רב ירמיה המדמה את מעשה הליקוט למעשה ההולכה והיינו משום הנתינה לכהן, אבל לדברי רב מרי שהוא מחמת היותו עבודה חשובה, אין צריך לנתינה זו אלא הליקוט מצד עצמו חשוב הולכה.
[10] לכאורה יש להבין, מנין הוכיחה הגמרא שהולכה שלא ברגל שמה הולכה, שמא אין שמה הולכה ומשום כך כשנעשית על ידי זר פסולה כי הולכת הזר אינה חשובה הולכה! ? וביאר בזה הגרי"ז, שהוכחת הגמרא היא מזה שלא נפסלה הולכה זו אלא כשנעשית על ידי זר, ואם אין שמה הולכה הרי שאף אם עשאה כהן פסולה, שהרי אי אפשר לתקנה, אלא בהכרח ששמה הולכה ומשום כך אם עשאה כהן כשרה, וכשעשאה זר פסולה. אולם בשיטה מקובצת [אות ז] דייק מדברי הגמרא שאם הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה הרי היא כשרה בזר. והקשה, מדברי הגמרא בזבחים [סוף פרק ראשון] שכתבה כי אף לשיטה הסוברת לא שמה הולכה פסולה היא בזר משום שמיעט בהולכת הכהן, ולא כמבואר בסוגייתנו! ? ותירץ, מה שהולכה שלא ברגל אינה הולכה היינו באופן שקירב הדם או המנחה אל המזבח בהולכתו, שמאחר ומיעט בהולכת הכהן הרי היא פסולה, ומשום כך הולכת זר באופן זה שיש בה מיעוט בהולכת כהן פסולה. אבל סוגייתנו אינה עוסקת באופן זה, שהרי ליקוט הלבונה אין בו מיעוט בהולכת הכהן [ולא כרש"י שפירש שנתן המלקט לכהן ומיעט בזה בהולכתו], ורק שהקמיצה יש לה דין הולכה, ומשום כך אם הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה לא היה הליקוט נפסל מחמת שנעשה על ידי זר שהרי אין כאן הולכה כלל ולא מיעט בהולכת הכהן, ורק משום שהולכה שלא ברגל נידונית כהולכה, הרי היא פסולה בזר כיון שעבודת הולכה בזר פסולה. וכעין זה כתב האבן האזל [פסולי המוקדשין יא א] ליישב דברי התוס' כאן שהקשו על דברי הגמרא בזבחים [יג ב] שהמחשבה בעת טבילת אצבע בדם מפגלת, ואף זה מטעם הולכה שהרי גם דין זה הוכיחה הגמרא מדברי המשנה שנתינה בכלי מפגלת מחמת היותה עבודה חשובה והוא הדין לטבילת אצבע. ומעתה, מדוע לא אמרה שם הגמרא לבאר שהולכה שלא ברגל שמה הולכה כפי שאמרה בסוגייתנו! ? ותירץ האבן האזל, חלוקה טבילת אצבע מליקוט לבונה, כי עיקר העבודה בטבילת אצבע אינהמה שמוציא את אצבעו הטבולה בדם, אלא מה שמוריד את אצבעו לכלי זו עיקר העבודה ובזה אין שום קירוב למזבח ואין לדונה כהולכה, ורק שעל ידי טבילת אצבעו יוכל להוציאה ולקרב הדם למזבח וזו אינה הולכה ממש אלא סיוע להולכה, אשר מחמת היותה עבודה חשובה הרי היא מגדר הולכה, וכיון שכן אין לדונה כהולכה שלא ברגל. אבל ליקוט לבונה שפירשה רש"י שחשובה היא כהילוך מחמת היותו ממעט בהילוך הכהן, הרי זו הולכה ממש והולכה צריכה להיות ברגל, ומשום כך חשובה זו כהולכה שלא ברגל.
[11] לכאורה יש לתמוה, מנין לגמרא לדון זאת כקבלה, ומדוע לא די במה שהיא עבודה חשובה בכדי שהמחשבה בה תפגל? ובכתבי הגרי"ז בזבחים [יב ב] מבואר, כי דין פיגול נאמר רק באחת מארבע עבודות ומשום כך צריך שאותם העבודות שאינם מארבע עבודות יכללו בארבע עבודות. אלא שעדיין קשה מדברי הגמרא בהמשך הדנה את הליקוט לבונה כהולכה מחמת היותו עבודה חשובה, ושם אין הנדון לענין פיגול כי אם לענין פסול זרות, ומדוע שם לא די בכך שעבודה חשובה היא ולשם מה יש לנו לדונה כהולכה! ? וכתב המשנה למלך [פסולי המוקדשין יא א], שהוצרכה הג' לכלול את הליקוט בהולכה משום שלא למדנו מהתורה אלא שבארבע עבודות נפסל הזבח על ידי מחשבה, ובשלש עבודות נפסל הוא משום זרות, וכל עבודה שהיא עבודה חשובה פוסלת בה המחשבה ונפסלת בזר, ומדמים אותה לעבודה הדומה לה ביותר אף על פי שאין דמיונם עולה יפה, כגון מתן כלי לקבלה וטבילת אצבע להילוך וליקוט לבונה להילוך.
[12] כתבו התוס' [ד"ה לאכול], הוא הדין אם חישב על חלה אחת מן הסדרים שחל פיגול בכל הסדר אף לדעת רבי יוסי. ואף על פי שטעמו של רבי יוסי הוא מחמת הדמיון לטומאה אשר אינה פוסלת ומטמאת אלא אותו אבר שנטמא, ואם כן הוא הדין לגבי חלה אחת מן הסדר שמאחר ואין טומאתה מטמאת את כל הסדר, אף מחשבת הפיגול בה אין לה לפסול את כולו, מכל מקום יש לחלק בזה בין פיגול לטומאה, כי מאחר והוקבעו כל החלות בסדר אחד הרי הן חשובות כאחד לענין פיגול. והוכיחו זאת מדברי רבי יוחנן המסתפק לקמן לגבי מחשב על מין אחד מארבעה מינים שבלחמי תודה אם לדעת רבי יוסי נתפגלו כולם או שמא מאחר והם מינים חלוקים לא נתפגל אלא אותו שחישב בו. ומבואר, כי לא נסתפק אלא מחמת שהם מינים חלוקים, אבל אם היו מין אחד וודאי נתפגלו כולם, ואם כן, הוא הדין לחלה אחת המפגלת את כל הסדר שכולן מין אחד. והקשה הקרן אורה, מה ראיה היא זו, והלא ספיקו של רבי יוחנן הנו למסקנת הגמרא הסוברת שטעמו של רבי יוסי הוא מחמת שהכתוב עשאן לחלות שני גופים ואין מתפגלים זה מחמת זה, ובזה ניתן לדון אם מינים חלוקים חשובים שני גופים או לא, אבל לפי הבנת הגמרא עתה, שאף שני אברי בהמה אחת אינם מתפגלים זה מחמת זה [על אף שהם גוף אחד] והיינו שלא חילק רבי יוסי בין גוף אחד לשאינו גוף אחד, אם כן יש לומר שאין חלה אחת מפגלת לכל הסדר! ?
[13] יש לידע מפני מה נפסלה החלה השניה? ולכאורה היה מקום לומר שהוא מדרבנן שגזרו חלה שניה גזירה משום מקום שחישב בשניהם, וכפי המבואר בגמרא לקמן [יד ב] שגזרו ובנן פסול בכמה דברים גזירה משום פיגול [וכן נראה בדברי השפת אמת לקמן [יד א ד"ה בגמרא טעמא] שנקט כן]. אולם מדברי הגמרא שם שחיפשה ראיה לכך שרבי יוסי גזר גזירה בפיגול, ולא הוכיחה ממשנה זו נראה לכאורה שאין זה משום גזירה. וכתב החזון איש [כח יא], שעבודה הנעשית במחשבה שאינה נכונה הרי היא עבודה פסולה, ונפסל הקרבן. ולכן, אף על פי שאין חיוב כרת אלא על החלה שחישב בה, אבל מכל מקום, שני הכבשים או שני הבזיכים נפסלו מחמת מחשבה שאינה נכונה, ונפסל הקרבן, ומשום כך אף החלה השניה והסדר השני פסולים הם מחמת פסול הקרבן. עוד תירץ [וכן הוא בכתבי הגרי"ז], נאמר בפרשת פיגול "לא ירצה" והיינו שנפסל הזבח, ופסוק זה עוסק לגבי כל הקרבן שמחשבת פיגול מכלילה את כולו ב"לא ירצה", ורק לגבי האמור בפרשה "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא" למדה הגמרא מתיבת "ממנו" שאין חייב כרת אלא על מה שחישב בו ולא על כולו. וכן למסקנת הסוגיא שטעמו של רבי יוסי הוא משום שהכתוב עשאן לשתי החלות כשני גופים ואם חילקן במחשבתו לא פיגל אלא את החלה שחישב בה, היינו רק לגבי דין פיגול האמור בפרשה אבל דין הפסול עוסק בכל הזבח ולכן חל פסול בכולו. ובכתבי הגרי"ז כתב עוד, כי מאחר והראשונה נתפגלה הרי שחסרה אחת מן החלות ולכך נפסלה השניה שאין זו כשרה בלא זו. עוד ביאר שהרי טעמו של רבי יוסי מבואר בגמרא [יד ב] שהוא משום שהכתוב עשאן לחלות כגוף אחד במה שמעכבות זו את זו ואין זו כשרה בלא זו, והכתוב עשאן כשני גופים במה שכל אחת נילושית ונאפית בפני עצמה, ומשום כך אם עירבן במחשבתו נידונות כגוף אחד ואם לא עירבן אלא חישב רק על אחת מהן לא נתפגלה חבירתה חבירתה. ודבר זה לא נאמר אלא לענין פיגול אבל לענין פסול לעולם חשובות הן כגוף אחד ונפסלת האחת מחמת המחשבה בחבירתה. עוד כתב, כשחישב בעת הקטרת הבזיכים על אחד מן הסדרים, נתפגלו אף הבזיכים אלא שאין עליהם חיוב כרת מחמת היותם המתיר עצמו, ומכל מקום הקטרתן היא בתורת קרבן פיגול. ולפי זה יש לומר כי הטעם שנפסל גם הסדר השני הוא משום שהקרבת הקרבן שלו נעשה בפיגול. אלא שלענין הלחם אין לומר כן כיון שהלחם שנתפגל אינו מפגל את הכבשים. ואמנם נפסלו הכבשים מחמת פסול הלחם שהרי מעכבים הם זה את זה אבל מכל מקום אין תורת פיגול עליהם.
[14] כתב בכתבי הגרי"ז, כי הוא הדין אם חישב באבר אחד לאכול כזית מסויים ממנו חוץ לזמנו, שלא נתפגל אלא אותו כזית שחישב עליו. ואף על פי שהגמרא בהמשך מדמה את ענין הפיגול לטומאה, ואם נטמא כזית מן האבר נטמא כולו, היינו משום שיש כאן נגיעה בחלק הטמא המטמאת את כולו, אבל לגבי פיגול שלא חישב אלא בכזית זה, אין לחלק בזה בין מחובר לשאינו מחובר. אמנם, אם לא חישב על כזית מסויים אלא חישב לאכול איזה כזית ממנו, בזה פשוט שחל הפיגול בכולו.
[15] רש"י ביאר זאת על פי הגמרא לקמן [יד ב] המבואר שם שהכתוב עשאן לשתי החלות כגוף אחד ועשאן גם כשני גופים, ונראה בפירושו שסבר שמשום כך מועילה מחשבתו לצרפן שעל ידי צירוף מחשבתו הרי הן חשובות כגוף אחד, ולזה שאלה הגמרא כיצד יתכן שהמחשבה תועיל לצרף את החלות לגוף אחד כאשר אינה מועילה לצרף את הירכות הבאות מזבח אחד. ולדבריו נמצא שאף על פי שסוברת עתה הגמרא לדמות את המחשבה מירך אחת על חבירתה לצירוף מחשבות, מכל מקום בירכות עצמן שצירפן במחשבה אחת לאכול כזית משתיהן וודאי יחול פיגול, והיינו משום שהירכות מצד עצמן גוף אחד הן ואין צריך לצירוף מחשבתו, ורק במקום שצריך לצירוף מחשבתו בכדי להחשיב הדבר כגוף אחד הוקשה לגמרא כיצד תצורף המחשבה כאשר אינה מועילה לצרף בדבר שהוא גוף אחד מצד עצמו. אולם מפירוש התוס' [ד"ה אי אמרת] נראה שפירש את הגמרא לקמן שמאחר והכתוב עשאן כגוף אחד הרי החלות נדונות כגוף אחד, ולזה שאלה הגמרא שאם בירכות שהן גוף אחד אין מועילה מחשבת כזית בשתיהן אם כן מה הועלנו במה שהחלות חשובות כגוף אחד, והרי אף בגוף אחד סובר רב הונא שאין מועילה מחשבה זו. והיינו, שהתוס' דימו את הירכות לחלות שכשם שהירכות הינן גוף אחד ממש כך החלות חשובות גוף אחד מחמת שכך עשאן הכתוב, ולא המחשבה מצרפתן לגוף אחד, אלא מחמת הכתוב חשובות הן גוף אחד. ולכן כתבו התוס', כי סברה עתה הגמרא בדעת רב הונא נמצא, שאם יחשב לאכול כזית אחד משתי הירכות לא יחול הפיגול, שכשם שאין מחשבה זו מועילה בחלות שהן גוף אחד מחמת שכך עשאן הכתוב, הוא הדין לירכות שהן גוף אחד מצד עצמן.
קמ"ל דלעולם מפגלין בחצי מתיר אלא טעמא דר' יוסי משום דאין מתיר מפגל מתיר או חצי מתיר אין מפגל חצי מתיר אחר אם לא שיפגל באותו מתיר שעוסק בו:
וא"ת והלא כל העבודות מתירות ואמרי' דמחשבין מעבודה לעבודה אלמא מפגלין ממתיר למתיר ומתיר מפגל מתיר אחר אע"פ שהוא מענינו מ"מ מתיר אחר הוא:
וי"ל דנוכל לומר דעבודות לאו מתיר הוא אע"ג דעל ידם הזבח נכשר מ"מ לא מקרי מתיר כי אם זריקה או הקטרה. וא"נ אפי' נימא דמתיר חשבינן להו איכא למימר דשאני התם דגלי קרא דא"כ לא משכחת פגול שהרי עיקר הפגול הוי מעבודה לעבודה, והטעם משום דבאותו עבודה משקר הוא ואינו מחשבה עבודה:
וא"ת והלא מצינן לאשכוחי הפגול שיהא בניתר לבד ולא שיפגל ממתיר למתיר בד' עבודות דליכא למימר כדתירצנו דהתם היינו טעמא משום דבלאו הכי לא הוה משכחינן פגול שהרי הוה מצינן לאשכוחי ליה בפני עצמו:
י"ל דז"א משום דקרא קא בעי שיהא פגול בשני אכילות באכילת אדם ובאכילת זבח דכך גזירת הכתוב כדכתיב אם האכל יאכל והרי לעולם נימא דבאכילת מזבח לא מצי אשכוחי ליה כי אם מעבודה לעבודה הוי לכך התם אמרי דמפגלין ממתיר למתיר משום דבלאו הכי לא מצינן לאשכוחי פגול באכילת מזבח אבל כל כמה שנוכל להעמיד שיהא הפגול באותו מתיר נעמידהו כן שיחשוב במתיר עצמו שעוסק בו מעבודה לעבודה ולא במתיר שאינו עוסק בו:
ויש להקשות כיון דאמרינן השתא דאע"ג דאין מתיר מפגל מתיר אחר מ"מ באותו מתיר שעוסק מפגלין מעבודה לעבודה דכמו כן כי ס"ד דנימא דטעמיה דרבי יוסי משום דאין מפגלין בחצי מתיר הוא דנימא דדוקא בחצי מתיר אחר שאינו מענין מה שעוסק בו נימא דאין מפגלין והיינו כמי שעוסק בקומץ וחושב לפגל בלבונה אבל באותו חצי מתיר שהוא מענין מה שעוסק דהיינו כגון שעוסק בקמיצה וחושב להקטיר קומצה למחר אימא דפגל ואיך הוה ס"ד דפליג ר' יוסי:
וי"ל דלא דמי דלגבי ענין דאין מפגלין בחצי מתיר ודבעינן מתיר שלם אין לחלק בין אותו שעוסק בו לאחר דלעולם לאו מתיר שלם הוא אבל בטעם דאין מתיר מפגל מתיר אחר יש לומר דהפגול נקבע בקל במה שעוסק בו מדבר אחר:
וכן אתה אומר בשני בזיכי לבונה. פי' שאם הקטיר האחד מבזיכי לחם הפנים על מנת להקטיר האחר למחר אינה מחשבה לפגל. ל"ה. וקשיא דבלא טעם זה דאין מתיר מפגל מתיר תיפוק לי דלא פגל מפני שפגל בעסק חצי מתיר שהרי הקטרת שתיהם עבודה אחת היא והרי הוא מחשב בעסק חצי הקטרה ובעינן שיפגל בעסק מתיר שלם לר' יוסי כדפרישית לעיל, וגם אע"פי שנאמר דמתני' בחצי מתיר ודמתיר מפגל מתיר וגם כי נימא דאף כשעוסק בעבודת חצי מתיר מפגל דאפ"ה יש לחלק דדוקא כשהוא עוסק בעבודה אחרת שאינו מפגל בה דהיינו שקומץ ומחשב בהקטרה אבל כשמחשב לפגל בעבודה דחצי מתיר דאותה עבודה שעוסק בה אין לו להתפגל כל כך מפני שכל זמן שמפגל לחשב בעבודה אחרת הוי ראוי להתפגל יותר מכשהוא מחשב באותה עבודה:
ומ"מ האי קושיא ליתא אלא למאי דאמרינן בסוף פרק זה יתיב רב מנשיא בר גדא קמיה דאביי ויתיב וקאמר משמיה דרב חסדא אין הקטרה מפגלת הקטרה, לכ"נ לפרש כפי' התוספ' שפי' שחושב בשעת סלוק שני הבזיכין בין להקטיר אחת מן הבזיכין למחר או שניהם דהוי מחשב מעבודה לעבודה בשעת עסק מתיר שלם שהרי מחשב בשעת סלוק שתיהן:
וא"ת והלא אית ליה דמפגלין בחצי מתיר ובלבד שיהא מהמתיר שעוסק בו ולא ממתיר אחר כדי שלא יהא מתיר מפגל מתיר וכאן הרי הוא מפגל בחצי מתיר שעוסק בו ולא ממתיר שאינו עוסק בו וא"כ אמאי נימא דלא פגל:
ומ"מ לפי פי' התוס' שפירשו דחשב בשעת סילוק בזך אחד להקטיר בזך חבירו למחר ונמצא שאז מפגל ממתיר למתיר לא פגל וגם ליכא למימר דתיפוק לי דלא פגל משום דלא חשב בעסק מתיר שלם משום דבשעת סילוק בזך שני שחשב עליו כבר בשעת סלוק הראשון להקטירו למחר חזר וחשב עליו להקטירו למחר ונמצא שחשב עליו בשעת סלוק שני בזיכין דהוו מתיר שלם ומ"מ לא פגל משום דאין מתיר מפלג מתיר והרי כשחשב עליו בשעת סלוק ראשון היה מחשב ממתיר למתיר:
עוד נ"ל דאפי' חשב בשעת סלוק שני הבזיכין ביחד להקטיר בזך אחד למחר דאז חשב בשעת עסק מתיר שלם לגמרי אפ"ה הוי מחשב ממתיר למתיר ואע"פ שהבזך שחשב עליו הוי ניתר באותו עסק שחשב בו אפ"ה הוי מפגל ממתיר למתיר הואיל דכל עסק העבודה שמחשב בה אינה באה להתיר אותו בזך שחשב עליו לבד כמחשב במתיר אחר שאינו עוסק בו דמי שהרי מאחר דבעינן שיחשב בשעת עסק מתיר שלם לפגל חצי מתיר שניתר על ידי אותו העסק שעוסק בו א"כ בעינן נמי שכל עסק המתיר ההוא יבא להתיר אותו חצי מתיר שמפגל בו לבד שהרי מאחר שחצי העסק הבא להתיר מתיר שאינו חושב בו אינו מועיל לפגל חצי מתיר זה שחושב בו מפני שאין מתיר מפגל מתיר אחר שאינו עוסק בו שאין לו עסק שיועיל לו לפגלו אלא חצי העסק ואנן בעינן שיחשוב בשעת עסק מתיר שלם א"כ בעינן שכל העסק יהיה ראוי לאותו חצי מתיר:
ומ"מ קשה לדעת זה מה שאמר שני בזיכי לבונה דמשמע דאם חשב בשניהם יועיל ואמאי והלא כל העסק בא מכל אחד מב' המתירים ונמצא שאין לכל אחד משניהם כי אם חצי עסק:
וי"ל דכיון דחושב על שתיהן בשעת עסק שתיהן כגוף אחד דמו ונמצא דקאי כל העסק לכל חלק וחלק אבל כשחושב על בזך אחד לבד בשני הסלוקים הואיל ולא חשב אלא על חצי מתיר לא קאי ליה עסק בכל המתיר האחר כי אם סילוקו ואין כאן עסק שלם כדפרישי':
וא"ת אמאי אצטריך לשנויי ליה מהו דתימא טעמא דר' יוסי בלבונה משום דלאו מינא דמנחה היא כו' לימא ליה מהו דתימא התם דאין עוסק כלל באותו חצי מתיר שחושב בו אבל כאן כיון שחצי העסק שעוסק בו הוי באותו חצי מתיר אימא לפגל קמ"ל:
ושמא י"ל דלא חשיב האי מילתא לרבותא דסבר דאין לחלק בזה ושכאלו אינו עוסק בו דמי, אי נמי רבותא יתירא לאשמועינן דסד"א דכיון דמינא דהדדי נינהו דכחד גוונא דמי וכל העסק הוי לכל חדא וחדא מינייהו:
אי נמי נוכל לומר דהיינו מאי דמתרץ דלאו מינא דמנחה היא ולא קאי כלל מן העסק ללבונה אבל בזיכי לבונה דמינא דהדדי נינהו ולכל הפחות חצי העסק קאי למתיר המתפגל אימא מפגלי שהרי הטעם דמינא דהדדי נינהו ודאינן חלוקין כמו קומץ ולבונה גורם שלפחות חצי העסק נעשה בשבילו:
מאי וכן. פי' פשיטא דכל היכא דאיכא שני מתירין פליג רבי יוסי. לא מינא דמנחה דזו סולת וזו לבונה. ל"ה: והא קתני סיפא מה שינה זה מן הזבח, וא"ת ולעיל דס"ד דטעמא דרבי יוסי הוי משום דאין מפגלין בחצי מתיר כמו כן לקשי ליה והא מדקתני סיפא מה שינה זה מן הזבח אלמא לאו טעמא משום דאין מפגלין בחצי מתיר. וי"ל דהיינו נמי שאינו מן המנחה שיהיה לכך נקרא ניתר אלא הוי מתיר ואין מפגלין בחצי מתיר אבל דם ואימורין הכל מן הזבח הילכך הדם מתיר האימורין וא"כ מחשבין בהם הואיל והם ניתרין לגבוה כמו בשירים של מנחה ובבשר של זבח להדיוט דמחשבין בקצתם וכי היכי דמשני הכא הוה מצי לשנויי התם:
לאכול אחד מן הסדרים, פי' התו' דה"ה אחד מן החלות דהא בגמרא אמרי' טעמא דר' יוסי דפלגינהו מפלגי וכל חלה נמי חלוקה לגוף אחד דכתיב שתים עשרה חלות:
הקטיר שני בזיכין לאכול אחד מן הסדרים. לכך נקט שני בזיכין לאשמועינן דגם אפי' במפגל בסדרין דהוו לגבי בזיכין כמו שירים לגבי קומץ דבעי' שיחשוב בשעת עסק מתיר שלם שכמו שכשהוא מפגל במתיר בעינן שיחשב בשעת עסק מתיר שלם כמו כן נמי כשהוא מחשב בשירים בעינן שיחשב בשעת עסק מתיר שלם שלעולם בעינן שתהא המחשבה בשעת עבודה שלימה ולא בחצי עבודה, אך מ"מ יש חילוק בין מפגל במתיר ובין מפגל בשירים דמפגל במתיר בעינן שיהא עסק כל העבודה בא להתיר אותו מתיר כדפרישית לעיל שאלמלי לא היה בא כי אם חצי עסק העבודה להתירו לא היה מתפגל הואיל ואין חצי האחר מועיל לפגלו שאין מתיר מפגל מתיר אשתכח דאין שם עסק מועיל לפגלו כי אם עסק חצי מתיר ואנן בעינן עסק דכוליה מתיר אבל גבי שיריים לא בעינן שיהא כל העסק בא להתיר אותם השיריים כמו הכא גבי בזיכין דמפגלין סדר אחד שאם נאמר שכל בזך ובזך מתיר סדר שלו א"כ הבזך שאינו מן הסדר שחשב עליו אינו בא להתיר סדר זה שחשב עליו ואפ"ה אמרינן דמתפגל אלמא לא בעינן שיהא כל העסק בא להתיר חצי שירים אלא משום דדוקא גבי מתיר שאין מתיר מפגל את המתיר ואם לא יבא כל העסק להתירו נמצא דלא קאי חצי העסק למתיר המתפגל הילכך בעינן שכל עסק המתיר יבא להתירו כדפרישית אבל גבי שירים אפשר דמתיר זה יצטרף בעסק כדי לפגל שירים של מתיר חבירו דדוקא גבי לפגל מתיר כיוצא בו אמרי' דאינו מפגל אם לא יבא להתירו אע"פי שהוא מצטרף בעבודה אחת עם עסק המתיר שמתיר זה שבא להתפגל חשוב כמוהו ואין לו להתפגל במחשבת חבירו ואע"פי שהיה חבירו שייך אצלו ששתיהן הם בעסק שחשב בו ואמר מאמרו לפגל היו מצטרפין להעשות בו עסק אחר ועבודה אפ"ה הואיל ואינו בא להתיר המתיר המתפגל לא יצטרף לסייע לחצי אחר להקרות עסק שלם כדי לפגול הואיל ואינו בא להתירו. אבל גבי שירים שאינם חשובים כמו מתיר וראוים להתפגל במחשבת מתיר אחר שאינו מתירם יותר ממתיר שלהם נאמר שהם יתפגלו במחשבת חצי המתיר שלא בא להתירם הואיל והוא שייך אצל מתיר שלהם שהוא מצטרף עמו להעשות עסק אחד והילכך נהי דבעינן שיחשוב בשעת עסק שלם גם לשירים כמו למתיר מ"מ לא נבעי שיבא כל העסק להתירם רק שיבא חציו להתירם ואידך חצי העסק מצטרף עמו לעשות הצטרפותם עסק אחר, שבכך יש די כאלו בא כולו להתירם:
ומ"מ באותו חצי עסק שאינו מתיר שלהם לא היו מתפגלין אם חשב בו לבד ואפי' היינו נותנים לו דין וחשיבות של עסק או בעסק שלם אחר דלא שייך להם לבד לא היו מפגלין בו אע"פי שחשב בעסק שלם הואיל דלא שייך בהתרם כלל אבל מפני הצטרפותו עם מתיר שלהם עבדינן ליה לגבייהו דשירים כאלו גם הוא מתיר. וזה הדרך שפירשנו אם נאמר שכל בזך מתיר סדר שלו. אבל נוכל לומר דכל שני הבזיכין באין להתיר כל סדר וסדר והוי כל העסק בא להתיר סדר זה שפגל בו:
ומ"מ נראה לומר שכל בזך בא להתיר סדרו שאם נאמר ששתיהן בכלל באים להתיר בכלל א"כ עבדינן הבזיכין כחד גופא ומאחר דאיהו חד גופא גם הסדרים כחד גופא אמאי לא יתפגל סדר זה במחשבת חבירו לר' יוסי מאחר דכחד גופא נינהו, דאין לומר דנעשה הבזיכין כחד גופא והסדרים כשני גופין לפי שאין סברא לומר כן משום דאם לא יתירו הבזיכין כי אם אחד מן הסדרין הרי לא יהא מותר אלא אחד מהם ואי זה הוא מהם שנאמר שזה מותר וכיון שלא ידענוהו לא יתירו כלל, ואם נאמר שיתירו זה ואח"כ יתירו חבירו הרי אין סברא לומר כן לפי שמאחר שעשו היתר אחד ואח"כ דיתירו שניהם בבת אחת בשני גופין א"כ נמצא דגוף אחד יתיר שני מיני שיריים והרי אין ראוי לומר כן דמאחר דהמתיר אחד אין לנו לעשות לו (כי אם) להתיר כי אם שירים אחד ולא שני שירים כמו שמצינו בקומץ ושירים דמנחה:
ומ"מ נוכל לומר דעבדינן נמי סדרים כחד גופא לגבי ההיתר ומ"מ הואיל וגופין חלוקין הם אינם מתפגלין האחד בפגול חבירו מידי דהוה אירך ימין ושמאל דגמרא דאע"ג דחד גופא נינהו אמרי' דלר' יוסי אם פגל בירך ימין לא נתפגל של שמאל:
ומ"מ מטעם אחר נראה לומר דכל בזך ובזך מתיר סדרו מפני שאם נעשה הבזיכין כגופא א' ומתיר אחד אמאי אמרי' בשני בזיכי לבונה דאין מתיר מפגל מתיר. ופרשנוהו לעיל דמיירי דחשיב בשעת סלוק שתיהן להקטיר אחד מהם ודאינם מפגלין אותו מפני שאין אחד מן הבזיכין בא להתיר חבירו והוי מתיר מפגל מתיר ואלמלי נעשה אותם כחד גופא הרי אין כאן מתיר מפגל מתיר אחר אלא כל המתיר שהם שני בזיכין מפגל חציו וכשחציו מתפגל הרי גם חצי האחר מתפג דדמי לקומץ דמנחה להקטיר חצי אותו קומץ למחר דהכל פגל ודאי אמרי' דקצת המתיר מצטרף לקצת האחר לפגל או תו קצת המתפגל שהכל אחד ואין כאן חצי מתיר ואפי' היה מבדרו אין בכך כלום לפי שכל המתיר בכללו מתיר כולו בכללו וכשהוא חושב לפגל חציו חושב בעסק כל המתיר המתירו לפי שכולו בא להתיר גם קצתו כמו כולו ושהקצת מתפגל גם כולו מתפגל שהכל אחד א"כ אם נבוא לומר ששני בזיכין אלו היו כגוף אחד היו מתפגלין שתיהן בחשבו לפגל אחד מהם בעסק שתיהן ומדלא אמרי' הכי שמע מינה דכשני גופין דמו וכדפי', ע"כ תוספ':
אומר היה ר' יוסי פגל בירך של ימין לא נתפגלה ירך של שמאל. ימין ושמאל לאו דוקא. ל"ה. ר"ל דלא נימא דוקא כשפגל ירך ימין שהוא אבר חשוב לא היה דעתו לפגל עוד בשאר לפי שחשוב פגלו ועיקר היה דעתו שלא יתפגל בקרבן עוד אבל בשמאל שאינו חשוב כל כך נימא דדעתו לפגל בכולו לפי שהניח העיקר. ולכך פי' דלאו דוקא דאדרבא אי בתר האי הוה אזלינן היה לנו לומר להיפך דכשפגל פגל יותר. והרי אין לטעות בזה דימין ושמאל לאו דוקא שהרי מפרש טעמא משום דאי בעית אימא כו' לפי הטעם דמפרש אין לחלק בין ימין ושמאל אלא אורחא דעלמא נקט דלוקחין בלשונם הימין תחלה לפי שהוא חשוב יותר:
אומר היה ר' יוסי. לאו לפרושי טעמא דמתני' אתא שהרי שתי יריכות ראוים להיות גוף אחד יותר מן הסדרים אלא שכך קים ליה לרב הונא דאף בכה"ג אמר ר' יוסי דאם פגל באחת מהם לא נתפגלה חברתה ואע"פי שפירשנו שדין שירים דמנחה הוא כדין זבח הניתר שגוף אחד הוא הואיל והמתיר מתירם ביחד מ"מ היינו דוקא לגבי ההתר כדפי' במתני' אבל לגבי פסול לא הואיל דחשב בחדא לא עדיף מטומאה כדקאמר. ומ"מ מהני מה שהכל אחד גם לגבי פגול שאם חשב לאכול כזית מן הזבח בסתם מתפגל כולו הואיל והוא אינו מקום ידוע שהפגול חל עליו או אפילו חשב לאכול כזית מאחת מן הירכים הואיל ולא פירש של ימין או של שמאל דבכל חדא מינייהו חל הפגול דאיכא למימר בכל חדא מינייהו בזאת חשב, ואפי' פגל בזבח ואמר בכזית של אחד מן האיברים נראה לומר דפגל כולו מידי דהוה אשירים שאם פגל כזית מן השירים ואמר מקצת של שירים של צד ימין או של צד שמאל מתפגלות כלן כמו כן בזבח ואין טעם בירכים שלא נתפגלה האחת בפגול דחבירתה אלא מפני שהן חלוקות ומפורדו' זו מזו ודמי קצת לחילוק חלות וסדרים ואע"פי שמתחברות על ידי הגוף מ"מ מהני להו פירודן לחלקן:
וא"ת הואיל ותולה הטעם כאלו איטמי חד אבר שר"ל אבר שנפרד מחבירו כמו כן היה לנו לומר בכל אברי הזבח דנעשה אותם כאלו נפרדו כל אחד מחבירו שהרי פגול דלא נתפרשו כאיברים דטומאה שנתפרשו ונפרדו והטעם מפני שמפרידם בדיבורו באומרו אבר פלוני:
וי"ל דאפילו הכי לא מהני פירוד דיבורו אלא בירכים שמפורדים קצת שהרי דיבורו אינו פירוד גמור שהרי אינו אומר בזה אני מפגל ולא בחבירו שאם ראוי לגרום להם להתפגל ביחד אינו מונעו כמו שאינו מונעו בכל הירך עצמו ואין המניעה אלא מצד שמפורדים אין הפגול נמשך בשניהם כשחושב באחד מהם דהואיל וקבעו שם הפירוד אינו מניחו להמשך וא"כ היינו דוקא באלו שחלוקים קצת אבל לא בשאר איברים וכן אם אמר בצד אחד מהשירים:
וא"ת לישמועינן מתני' לר' יוסי דלא פגל ירך של ימין ואנן ידעינן דכ"ש סדרים וחלות דחלוקין טפי, וי"ל דנקיט סדרים וחלות לרבותא דרבנן דטפי עדיף לאשמועינן בה איסורא אליבא דרבים:
אלו איטמי חד אבר לאחר שהופרש מן הבשר, ל"ה, ממנו ולא מחבירו. וקשיא דילמא לחלות ולסדרים אתי ולא לירכים. וי"ל דעל זבח כתיב א"כ צריך לאוקמיה האי מיעוטא אזבח ולא מצינן לאוקמי ליה כי אם אירכים. וא"ת ורבנן מאי דרשי ביה. וי"ל דאדרבה דרשי ממנו בכל מקום שיאכל ממנו אף בצד שלא פגל בו שהכל קרוי ממנו מפני שמחוברים לגוף ואף בחלות וסדרים מפני שנעשים שירים אחריהם בהיתר אחד דכחד גופא דמו אבל לר' יוסי דעשה חלות וסדרים כשני גופים א"כ אין לדרוש ממנו בכל שיריו גם בזבח לא ידרוש בכל מקום ממנו דהואיל דתפרש ממנו לגבי סדרים ממנו דוקא כשנפרשהו כיוצא בו אע"פ שלא נכתב עליו מפני שאנו דורשים פסוקי פגול שנכתבו על הזבח כאלו נכתבו במנחה והואיל דבמנחה נדרוש ממנו ולא באחרת כמו כן בזבח שעיקרו נכתב אין לדרשו בכל מקום ממנו אלא ממנו ולא בחבירו ואין למצוא אותו כי אם בירכים מפני שחלוקות קצת:
ויש להקשות דהאי ממנו מבעי ליה לדרשא אחריתי בפרק קבלה ממנו ולא שנים ואי זה זה חוץ לזמנו ולמעוטי חוץ למקומו. וי"ל דלמסקנא אינו נשאר שינויא לדרשא זו שהרי פריך ליה אדרבא ממנו זה חוץ למקומו ולמעוטי חוץ לזמנו ואצטריך לאוכוחי חוץ לזמנו בכרת וחוץ למקומו בפגול לבד מקרא אחרינא וממנו לאו למיעוטא דחוץ למקומו אתי הילכך מוקי ליה ר' יוסי הכא למיעוטא דלא מחבירו. ולא נראה דלמסקנא דהתם אתי ממנו לומר אחד ולא שנים, אלא נראה לתרץ יותר דתרתי דרשות חזי ממנו הך דהכא והך דהתם:
לעולם אין בו כרת, פי' בלחם האחד שלא חשב עד שיפגל בשתיהן החלות בכזית. כלומר אפי' לא פיגל אלא בכזית בין שתיהן הוו כולהו פגול. פיגל באתת מהן לא. פי' לא נתפגלה חבירתה אילימא רבנן אפי' באחת נמי. דהא אמרי' במתני' זה וזה פגל, ל"ה, וקשיא דה"מ לרבנן כשחשב בכוליה מתיר כגון בשחיטת שני כבשים אבל הכא אימא דכזית משניהם מיירי אף כשחשב בחצי מתיר ואשמועינן דאף בחצי מתיר כשחשב בשתיהן בכזית דפגל אבל בכזית דחלה אחת לא מפגלא חבירתה לרבנן דמתני', וי"ל דר"ל בכזית משתיהן ובשתיהן וא"כ לא אשמעינן רבותא במתירין כי אם בחלות דמצטרפות והיינו דקאמר אילימא דרבנן כו'. וא"ת א"כ היה לו להזכיר בשניהן כמו בשתיהן, וי"ל דלא בא לפרש אלא על מה דשקיל וטרי בחלות דחדא מינייהו נקט והוא הדין לכבשים, ועוד דבשני כבשים איירי ברייתא דומיא דמתני' ועל מתני' קיימא ברייתא:
ומ"מ קשה מדקמשני לעולם רבנן ואימא עד שיפגל בשניהן מכלל דעד השתא לא אסיק אדעתין אליבא דר' בשניהן, וי"ל דאע"ג דלא נימא בשניהן לא הוי משום דלא אסיק אדעתיה נמי מעיקרא דבשתיהן ר"ל ובשניהן אלא שבא לתרץ דלא נשנה בשתיהן כמו שהיה נשנה בברייתא אלא נשנה בשניהן (שלא הוזכר בברייתא ולא במשנה בשניהן שהוזכר בה) ושנחליף תיבת שתיהן שהוזכר בה לתיבת שניהן שלא הוזכר בברייתא:
שתיהן אין אחת מהן לא. וקשיא איזה טעם יש לומר דשתיהן בא למעט אחת מהן והלא היה לנו לומר דלהוי פגול טפי כשחשב באחת מהן שיעור אכילה בכזית מכשחשב בשתיהן בכזית דהוי בכל אחד ואחד חצי זית וליכא שיעור אכילה בחדא מינייהו וצריכין להצטרף לשיעור והיה לנו לומר דלא פגל משום דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא ואפי' הכי אמרי' דפגל ודמצורפין כ"ש דיש לו לפגל כשחשב כזית בחלה אחת דאין צריך שיעור לצרוף, וי"ל דדייק הכי דר"ל דבאחת מהן לא דאי ס"ד דבאחת מהן נמי פגל בכולן אלמא דכחד גופא דמי דאי לאו כגופא חד הוו אם פגל באחד לא נתפגל חבירתה ומדגופא חד דמו א"כ כשיפגל בשתיהן בכזית יש לנו לומר דהוי פגול טפי מכשיפגל בכזית באחת שהרי כשפגל בכזית באחת אע"ג דכחד גופא דמו מ"מ לא פגל כי אם בחלק אחד מן הגוף דהיינו [חלה] אחת אבל כשפגל בשניהם בשני חלקים מן גוף מכל אחד חצי שיעור דהיינו חצי זית מכל חלק א"כ ראוי הוא להתפגל יותר משחשב לפגל בכזית דחלה אחת ולכך קאמר דאי רבנן אפי' באחת נמי אלא פשיטא ר' יוסי:
וקשיא שהרי אפי' כר' יוסי לא אמרו שהרי ר' יוסי מודה דבאותה חלה שחשב עליה מפגלא והכא קאמר דלעולם אין בו כרת עד שיפגל בכזית בשתיהן אבל באחת אין בו כרת:
וי"ל דהכי קאמר אלא פשיטא ר' יוסי דנימא דלעולם אין בו כרת עד שיפגל בשתיהן ר"ל דלעולם אין בו כרת לאו כל מכל אחת מהן עד שיפגל בשתיהן אבל אם חשב באחת מהן לא יתחייב כרת לאוכל מכל אחת כי אם לאוכל מאותה שחשב בה לבד כר' יוסי. וכן פירש"י דקאי ללחם שלא חשב בה כדפרי' לעיל:
אא"כ חד גופא הוא, פי' אא"ב דגבי יריכות חד גופא הוא ואם פגל זו נתפגלה זו מצטרפות החלות כחצי זית מזו וחצי זית מזו כי ערבינהו וחשב ע"מ לאכול כזית למחר בין שתיהן מהני להו מה שערבן במחשבתו כאלו באו שתיהן מגוף אחד דאמרינן לקמן דעירוב מחשבתו מהניא לצרפן וגבי חלות היינו טעמא דבאחת לא נתפגלה חבירתה משום דלאו מחד גופא אתו ובמחשבתו נמי לא עירבן אלא אי אמרת גבי יריכות דמחד גופא אתו דתרי גופי נינהו ואם פגל זו בלא זו לא נתפגלה זו גבי חלות כי ערבן לאכול כזית משתיהן מי מצטרפי מי מהניא עירוב מחשבתו למהוי חד גופא טפי מחיבור זבח דלא מהני להו לירכות להצטרף, ל"ה:
וקשיא דחד גופא נינהו ותרי גופי נינהו דקאמר משמע דלחלות דאיירינן בהך ברייתא דמייתינן דלעולם אין בו כרת כו' קאי ולא אירכות דמינייהו לא איירי ברייתא דשקלינן וטרינן עליה. ועוד איזה דמיון הוא שבא לדמות לומר דאם גבי יריכות נימא דחד גופא נינהו כי לא ערבינהו במחשבתו דהיינו כשחשב באחת מהם לבד דמשום הכי נימא גבי חלות דכי ערבינהו להו כחד גופא אע"ג דתרי גופי נינהו מאחר דאמרינן דאם פגל זו לא נתפגלה חבירתה והלא אע"פ שנאמר בירכות דהוי חד גופא בלא עירוב מחשבה אין לנו לעשות חלות שהם שני גופים כאלו הם גוף אחד מפני עירוב המחשבה שבשביל המחשבה למה לנו לעשות שני גופים גוף אחד, ואם באנו לעשות בשביל עירוב מחשבה שני גופים גוף אחד הרי נוכל לומר כן אע"פ שנאמר דגבי יריכות לא כגוף אחד דמו שהרי הא לאו בהא תליא:
לכ"נ דחלות כירכות מדמה להו משום דכי היכי דירכות דהוו שני גופים חלוקים אפי' הכי מפני שיש להם שורש שמחברם נחשבם כגוף אחד כמו כן בחלות אע"פ שהם גופים חלוקים מ"מ מפני שורש חבור שיש להם שנתקדשו ביחד ומנחה מביאה בכלי אחד יש לנו לעשות כגוף אחד ומדמה יריכות וחלות להדדי, וה"ק אי אמרת בשלמא גבי חלות דחד גופא נינהו מ"ה מצטרפי ודנימא דכשפגל בכזית משתיהן מפגלי תרווייהו משום דכאלו חשב לאכול כזית מגוף א' דמי:
וא"ת א"כ דחד גופא נינהו כשפגל באחד אמאי לא מפגל חבירתה. וי"ל דהיינו טעמא כדמפרש בתר הכי משום דגלי קרא דכי פלגינהו מיפלגי וכיון דנימא דגבי חלות דחשבינן להו כחד גופא יש לנו לומר כמו כן ביריכות דחד גופא נינהו ואם פגל זו נתפגלה חבירתה משום דליכא בהו קרא לומר דכי מפלגינהו מיפלגי כמו גבי חלות אלא אי אמרת תרי גופי נינהו חלות, ותרצה לומר דכמו כן יריכות תרי גופי נינהו ומשום הכי דכשפגל באחת לא נתפגלה חבירתה בחלות מי מצטרפי כיון דתרי גופי נינהו אין לנו לומר דחצי זית מזו וחצי זית מזו יצטרפו בכזית לפגל שתיהן דתרי גופי נינהו וכל גופא וגופא לא חשב בה כשיעור פגול ולא מפגלי כלל וכן נמי פירשו התוס':
222ימים לסיום הש״ס