דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - א

אמרי  חריפי דפומבדיתא: הקטרה מפגלת הקטרה. דהיינו, אם הקטיר את הקומץ על מנת להקטיר לבונה למחר - הרי זה פיגול.

ואפילו לרבנן, דאמרי אין מפגלין בחצי מתיר, הני מילי היכא דחישב בהו בשיריים, שבשעת הקטרת הקומץ חישב על השיריים לאוכלן למחר, ולבונה במלתא קיימא, שלא חישב בשעת עבודתה מחשבת פיגול ולא חישב עליה להקטירה למחר. אבל הכא, אף שלא חישב בשעת הקטרת הלבונה, מכל מקום, כיון דחישב בה בלבונה, שבשעת הקטרת הקומץ חשב על הלבונה להקטירה למחר, כמה [כמו] דחישב ביה בכוליה [15] מתיר דמי.

אמר רבא: אף אנן נמי תנינא כך.

דתנן: זה הכלל, כל הקומץ ונותן בכלי, והמוליך והמקטיר לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר, אם חישב בשעת העבודה לאוכלו או להקטירו חוץ למקומו, הרי הוא פסול ואין בו כרת. ואם חישב בשעת העבודה לאוכלו או להקטירו חוץ לזמנו, הרי הוא פיגול, וחייבין עליו כרת.

מאי לאו, מחשבה המפגלת בשעת הקטרה של הקומץ, היא דומיא דהנך, הקומץ ונותן בכלי - מה הנך, בין חישב בשעת עבודתן לאכול שיריים חוץ לזמנם, ובין חישב להקטיר לבונה חוץ לזמנה - פיגל. אף הקטרה, בין חישב בשעת הקטרת הקומץ לאכול שיריים חוץ לזמנו ובין להקטיר לבונה חוץ לזמנה, פיגל.

ודחינן: לא. הנך דווקא בין אם חישב לאכול בין להקטיר. אבל הקטרה, רק אם חישב בה לאכול את השיריים חוץ לזמנם, אין, אזי מתפגלת המנחה, אבל אם חישב בשעת הקטרת הקומץ על מנת להקטיר את הלבונה חוץ לזמנה, לא נעשית המנחה פיגול.

יתיב רב מנשיא בר גדא קמיה דאביי, ויתיב וקאמר משמיה דרב חסדא: אין הקטרה של הקומץ מפגלת הקטרה של הלבונה. ואפילו לרבי מאיר דאמר מפגלין בחצי מתיר, הני מילי היכא דחישב בהו בשיריים, דקומץ מתיר דידהו הוא, שהרי הקטרת הקומץ מתרת את השיריים, אבל הכא, דקומץ לאו מתיר דלבונה הוא, שיכול להקטיר הלבונה קודם שהקטיר את הקומץ, לא מצי מפגל ביה.

אמר ליה אביי: עני מרי [ענני אדוני]! האם משמיה דרב אמרה רב חסדא?

אמר ליה: אין.

אתמר נמי, שמשמו של רב נאמרה המימרא, אמר רב חסדא אמר רב: אין הקטרה מפגלת הקטרה.

אמר רב יעקב בר אבא משמיה דאביי: אף אנן נמי תנינא:

שחט אחד מן הכבשים לאכול ממנו למחר, הוא פיגול וחבירו כשר.

שחט על מנת לאכול מחבירו למחר - שניהם כשרים.

מאי טעמא שניהן כשרים? לאו, משום דכיון דהאי כבש לאו מתיר דידיה של הכבש השני הוא, לא מצי מפגל ליה. ודחינן: לא, התם הוא לא נעשה פיגול משום דלא איקבע בחד מנא [כלי אחד] אלו ב' כבשים, אבל הכא דאיקבע בחד מנא, שהקומץ והלבונה בכלי אחד, כי חד דמו, ולכן בזה שייך לומר שהקטרה מפגלת הקטרה.

אמר רב המנונא: הא מלתא אבלע לי [הבליע לי, הטעימני ולימדני, רש"י] רבי חנינא, ותקילא לי [ושקול לי - חשוב לי] ככולי תלמודאי: הקטיר קומץ להקטיר לבונה לאכול שיריים למחר, דהיינו שבשעת הקטרת הקומץ חשב גם להקטיר לבונה למחר וגם לאכול שיריים למחר, פיגול הוא.

ותמהינן: מאי קא משמע לן רבי חנינא בזה? אי דהקטרה מפגלת הקטרה, לימא "הקטיר קומץ להקטיר לבונה", ומדוע הוסיף "לאכול שיריים", הרי גם בלי זה הוא פיגול?

ואי זה בא להשמיענו דמפגלין בחצי מתיר, לימא "הקטיר קומץ לאכול שיריים למחר" שזה הרי חצי מתיר, שחשב רק בהקטרת הקומץ!

ואי תרוויהו קא משמע לן, שהקטרה מפגלת הקטרה ושמפגלים בחצי מתיר, ואו או קאמר, הקטיר קומץ להקטיר לבונה למחר שזה לחדש שהקטרה מפגלת הקטרה, או לאכול שיריים למחר שזה לחדש חצי מתיר, לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולאכול שיריים למחר, שלשון זה משמע או או?

אמר רב אדא בר אהבה: לעולם קסבר אין הקטרה מפגלת הקטרה ואין מפגלין בחצי מתיר, ובאמת בכל אחד מאלו המחשבות - להקטיר לבונה או לאכול שיריים למחר - לא נעשה פיגול, ושאני הכא דכיון שחשב את שתי המחשבות, פשטה [16] ליה מחשבה בכולה מנחה.

תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבא: הקטיר קומץ לאכול שיריים, ובשעת הקטרת הלבונה לא חישב - לדברי הכל פיגול.

ותמהינן: והא מיפלג פליגי!? שהרי לרבנן אין מפגלין בחצי מתיר?

ומבארינן: אלא אימא לדברי הכל פסול, שרבנן גם כן מודו בזה.

ומקשינן: ולימא "הרי זה פיגול" ורבי מאיר היא, ולא היינו צריכים לשנות בדבריו של התנא ולומר במקום "פיגול" - "פסול"? ומתרצינן: תנא [ששנה לו לרב יצחק בר אבא], "דברי הכל" אתניוה [שנה לו], הלכך, "פיגול" ב"פסול" שייך לומר שמיחלף ליה ושנה פיגול במקום פסול, אבל לשון "הרי זה" ב"דברי הכל" לא מיחלף ליה, ואם לימדו אותו "הרי זה", לא היה טועה לומר "דברי הכל".

הדרן עלך פרק הקומץ את המנחה

הערות

[15] רש"י מקשה, ולא דמי לשוחט את הכבש דהתם לא איקבעו בחד מנא, ומקשה הרש"ש, הרי מבואר ברש"י הלאה דיבור המתחיל כחד דמו שכל זה לרבנן אבל לרבי יוסי באמת אין מתיר מפגל את המתיר. ותירץ היד בנימין שבאמת גם כאן כוונת רש"י לפי רבנן, ומכל מקום היה קשה לו הרי מכבש לכבש גם רבנן מודים שאי אפשר לחשוב, ומתרץ שזה בכלי אחד, ועדיף.

[16] הקשה החזון איש הרי אם אין מחשבים מהקטרה להקטרה, אם כן, מחשבתו שחשב בקומץ להקטיר הלבונה אינה מחשבה, וכן המחשבה שחשב על השיריים לאכלם חוץ לזמנו אינה מחשבה כיון שזה חצי מתיר, אם כן, מדוע שחשב שתי מחשבות אלו יחד תפסל המנחה? והרמב"ם כפי המתבאר בליקוטי הלכות מבאר הגמרא שחשב בשעת הקטרת הקומץ להקטיר הלבונה למחר, ובשעת הקטרת הלבונה לאכול השיריים למחר, וסובר שזה עדיף מרש"י, ובזה שחשב בשתי המתירים נחשב שפיגל בכל המתיר, ועדיין קשה, שהרי חשב מהקומץ על הלבונה, ואין מפגלים מהקטרה להקטרה.

פרק שלישי - הקומץ רבה

מתניתין:

א. הקומץ את המנחה על מנת לאכול ממנה חוץ לזמנו או חוץ למקומו דבר שאין דרכו לאכול, וכגון שחשב לאכול את הקומץ או את הלבונה שדינם בהקטרה ולא באכילה.

או שקמץ את המנחה על מנת להקטיר ממנה חוץ לזמנו או חוץ למקומו דבר שאין דרכו להקטיר כגון שחשב להקטיר את שיירי המנחה, הנאכלים על ידי הכהנים, הרי קרבן המנחה - כשר!

רבי אליעזר - פוסל!

ב. הקומץ את המנחה על מנת לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו דבר שדרכו לאכול, או שחשב להקטיר חוץ לזמנו או חוץ למקומו דבר שדרכו להקטיר, אלא שהיתה מחשבת הפיגול שלו על פחות מכזית הרי הקרבן כשר, שאין מחשבת פיגול פוסלת אלא במחשבה על כזית! ג. ואם חשב במחשבת פיגול לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית הרי הקרבן כשר - שאין מחשבות פיגול אודות אכילה [1] והקטרה מצטרפין לשיעור כזית [2]!

גמרא:

אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי אליעזר שפוסל במחשבת פיגול אפילו כשחשב על דבר שאין דרכו לאכול או להקטיר - משום דאמר קרא בפרשת פיגול "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו" ומכפילות המילים "האכל יאכל" דורשים שבשתי אכילות הכתוב מדבר! אחד אכילת אדם, דהיינו פיגול בדבר שדרכו לאכול, ואחד אכילת מזבח דהיינו פיגול בדבר שדרכו להקטיר. והקישן הכתוב לומר לך: כשם שמחשבין מחשבת פיגול באכילת אדם, כך מחשבין נמי מחשבת פיגול באכילת מזבח. ולומדים מההיקש כשם שמחשבין מאכילת אדם לאכילת אדם, דהיינו שיירי המנחה שהם נאכלים, אם חשב לאכלם חוץ לזמנם - הרי זה פיגול. וכשם שמחשבים מאכילת מזבח לאכילת מזבח, דהיינו, קומץ שהוא נקטר על גבי המזבח, אם חשב להקטיר אותו למחר - הרי זה פיגול, כך מחשבין מאכילת אדם למזבח, שאם חשב על שיירי המנחה שהם נאכלים, להקטירם למחר, הרי זה מחשבת פיגול - ופסול, וכך מחשבים מאכילת מזבח לאדם, שאם חשב על הקומץ העומד להקטרה, לאוכלו מחר, הרי זה מחשבת פיגול - ופסול! [3]

מאי טעמא מהיכן למד רבי אליעזר, שהפסוק בא ללמדינו גם דין זה, שמחשבים מאכילת אדם למזבח, ומאכילת מזבח לאדם?

מדאפקינהו רחמנא מזה שקראה התורה להקטרה בלשון אכילה, וכמו שדרשנו שבשתי "אכילות" הכתוב מדבר, אחד "אכילת" אדם ואחד "אכילת" מזבח, לומדים מזה, שאכילה והקטרה שוים הם לענין זה שמחשבת הקטרה תפסול דבר שעומד לאכילה, ומחשבת אכילה תפסול דבר שדינו בהקטרה.

ורבנן מדוע הם לא דורשים את הפסוק כמו רבי אליעזר?

הערות

[1] מלשון המשנה משמע שחצי זית קומץ וחצי זית שיריים מצד עצמם יכולים להצטרף, והחסרון הוא רק משום שמחשבת אכילה והקטרה אין מצטרפין. ובאמת מוכח כן ממה שאמר רבי ירמיה לעיל [יב ב] שלרבי אליעזר דסבירא ליה שמחשבין מאכילת מזבח לאדם, אם חישב על חצי זית קומץ וחצי זית שירים לאוכלן למחר שמצטרפין, הרי לנו שמאחר ושייך מחשבת אכילה בקומץ [לרבי אליעזר], הרי הוא מצטרף עם שירים שחשב בהם גם כן מחשבת אכילה, ולפי זה יש לומר גם לאידך גיסא, שאם חשב על חצי זית שירים לאכילה וחצי זית שירים להקטרה שלא יצטרפו אפילו לרבי אליעזר, שאף על גב ששניהם שירים הם, מכל מקום שני המחשבות השונות אינן מצטרפין.

[2] הקשה רש"י הרי כבר למדנו דין זה במשנה לעיל [יב ב], ותירץ שהמשנה כאן באה לחדש שגם לרבי אליעזר הסובר שמחשבת אכילה פוסלת אפילו בדבר שאין דרכו לאכול, מכל מקום אין מחשבת אכילה והקטרה מצטרפין, ומשום שהיה מקום לומר שכמו שגזר רבי אליעזר ואסר מדרבנן אפילו בדבר שאין דרכו בכך, כך יגזור ויאמר שמדרבנן מצטרפין מחשבת אכילה והקטרה, עכת"ד, וכן מפורש לעיל שם בדברי רבי ירמיה שלרבי אליעזר אין מחשבת אכילה והקטרה מצטרפין, ומשמע מדברי רש"י שלדעת רבי יוחנן בגמרא הסובר שרבי אליעזר פוסל במשנה מן התורה, ודאי הוא שאין מחשבת אכילה והקטרה מצטרפין, וכן ביאר התוס' יום טוב ועיי"ש.

[3] המקדש דוד [לג א] נסתפק האם כשחישב בבשר קדשים קלים להקטיר למחר הוי פיגול לרבי אליעזר, ומשום שהולכים אחר מחשבת ההקטרה שחישב בהם, והרי כל האימורין הנקטרים נפסלים אז, או שהולכים אחר עיקר זמן האכילה של הבשר שהוא לשני ימים, וכדי לפסול צריך שיחשב להקטיר ליום השלישי, וכמו כן נסתפק לענין דם שחישב לשתותו אחר שקיעת החמה, אם הולכים אחר מחשבת האכילה, והרי כל הנאכלין אינם נפסלים בשקיעת החמה, או שהולכים אחר עיקר זמנו של הדם שהוא נפסל בשקיעת החמה. וכמו כן יש לדון לענין מחשבת המקום, לענין בשר קדשים קלים שחישב להקטירן חוץ לעזרה בירושלים, שמחיצת אכילתן היא ירושלים, אבל כל הנקטרין מחיצתן היא העזרה. ויעויין מנחת אברהם שהביא להוכיח מלשון רש"י לעיל [כח א ד"ה כאליה] שהולכים אחר עיקר זמנו ולא אחר המחשבה, שהרי כתב שם שאם חישב לאכול מאליה של שלמים למחר שהוא פיגול, והרי זמן אכילת שלמים הוא שני ימים, עכ"ד, אולם יש לדון בזה שמכיון והאליה שעולה לגבוה יש בה דין קדשי קדשים כמבואר בזבחים [פט א], והלא זמן אכילת קדשי קדשים הוא ליום אחד, [ויעויין בזבחים נה א בהערות ל"חברותא" הערה 1], אם כן גם אם הולכים אחר המחשבה הרי מחשבתו על למחר נחשבת חוץ לזמנו.

חריפי דפומבדיתא [החריפים של פומבדיתא]: הקטרה מפגלת הקטרה, וכגון שאם הקטיר קומץ על מנת להקטיר לבונה למחר — הרי המנחה פיגול. ואפילו לרבנן דאמרי [לדעת חכמים שאומרים] במשנתנו: אין מפגלין בחצי מתיר, שאם פיגל בשעת עבודת הקומץ בלבד אין זה פיגול — הני מילי היכא דחישב ביה [דברים אלה אמורים במקום שחישב בו] בשירים לאוכלם למחר, ולבונה במילתא קיימא [בעינה עומדת], שלא חישב בה כלל. אבל הכא [כאן] שבשעת הקטרת הקומץ חישב לה בלבונה — כמה דחישב ביה בכוליה [כמו שחישב בו בכל] המתיר דמי [נחשב].

אמר רבא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] במשנה שהקטרה מפגלת הקטרה, זה הכלל: כל הקומץ וכן הנותן את הקומץ בכלי, והמוליך והמקטיר, על מנת לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר, חוץ למקומו — פסול ואין בו כרת, על מנת לאכול או להקטיר חוץ לזמנו — פגול וחייבין עליו כרת.

מאי לאו [האם אין] דינה של הקטרה שהוזכרה שם דומיא דהנך [בדומה לאלה האחרים], קמיצה ומתן בכלי והולכה? מה הנך [אלה] בין שחישב בהם לאכול שיריים למחר, בין שחישב בהם להקטיר לבונה למחר — מפגל, אף הקטרה בין שחישב בה על מנת לאכול מהשיריים למחר, בין שהתכוון להקטיר את הלבונה למחר, פיגל?

ודוחים: לא, יש לפרש כי הנך [אלה], קמיצה ומתן בכלי והילוך, מפגל בהם בין שחישב בהם לאכול שיריים למחר בין להקטיר לבונה למחר, אבל הקטרה, אם חישב בה לאכול שיריים למחר — אין [כן] הרי הוא מפגל, אם חישב להקטיר לבונה למחר — לא.

מסופר, יתיב [יושב היה] רב מנשיא בר גדא קמיה [לפני] אביי, ויתיב וקא אמר משמיה [ויושב היה ואומר משמו] של רב חסדא: אין הקטרה של קומץ מפגלת הקטרה של לבונה. ואפילו לשיטת ר' מאיר שאמר במשנתנו: מפגלין בחצי מתיר, שאם פיגל בקומץ ולא בלבונה הרי פיגול —

הני מילי היכא [דברים אלה אמורים במקום] שחישב בהו [בהם] בשירים, שהקומץ הוא מתיר דידהו [שלהם], אבל הכא [כאן] שקומץ לאו [אינו] מתיר של לבונה הוא — לא מצי מפגל ביה [אינו יכול לפגל בו].

אמר ליה [לו] אביי לרב מנשיא: עני מרי [ענה אדוני], האם דברים אלה שאמר רב חסדא, אמרם משמיה [משמו] של רב רבו? אמר ליה [לו]: אין [כן]. ומעירים, איתמר נמי [נאמר גם כן] במפורש, אמר רב חסדא אמר רב: אין הקטרה מפגלת הקטרה.

אמר רב יעקב בר אידי משמיה [משמו] של אביי: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] במשנה כדברי רב: שחט אחד מן הכבשים של עצרת לאכול ממנו למחר — הכבש הזה הוא פיגול וחבירו כשר, על מנת לאכול מחבירו למחר — שניהם כשרין; מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו [האם לא] משום שכיון דלאו [שלא] מתיר דידיה [שלו] הוא הכבש השני, לכן לא מצי מפגל ביה [אינו יכול לפגל בו]? ומכאן נלמד גם לענין הקומץ והלבונה!

ודוחים: לא, אפשר לחלק, התם [שם] הוא שאין כבש מפגל את חבירו משום דלא איקבע בחד מנא [שלא נקבע אתו להקרבה בכלי אחד], שהרי כל כבש עומד לעצמו, אבל הכא דאיקבע בחד מנא [כאן שנקבע הקומץ והלבונה בכלי אחד] לשם הקרבה — כי חד דמו [כמו דבר אחד נחשבים], ולכן זה מפגל את זה.

ובענין זה אמר רב המנונא: הא מילתא אבלע [דבר זה הבליע] לי ר' חנינא, למדני היטב, ותקילא לי ככוליה תלמודאי [ושקול לי, חביב בעיני, ככל תלמודי] מפני שיש בו חידוש גדול: אם הקטיר את הקומץ על מנת להקטיר לבונה למחר, ואת הלבונה הקטיר על מנת לאכול שירים למחר — הרי זה פגול.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה בדיוק הוא משמיע לנו בכך]? אי [אם] שהקטרה מפגלת הקטרה קא משמע לן [הוא משמיע לנו] — לימא [שיאמר] רק: הקטיר קומץ על מנת להקטיר לבונה הרי זה פיגול! אי [אם] שמפגלין בעבודת חצי מתיר קא משמע לן [הוא משמיע לנו] — לימא [שיאמר] רק: הקטיר קומץ לאכול שירים למחר הרי זה פיגול! אי תרוייהו אתא קא משמע לן [אם שניהם הוא בא להשמיע לנו], לימא [שיאמר]: הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולאכול שירים למחר!

אמר רב אדא בר אהבה, לעולם קסבר [סבור הוא]: אין הקטרה מפגלת הקטרה, ואם רק היה מקטיר קומץ על מנת להקטיר לבונה למחר — לא היה בזה פיגול, וכן סבור הוא שאין מפגלין בעבודת חצי מתיר, ואם רק היה מקטיר את הקומץ לאכול שיריים למחר — לא היה זה פיגול, ושאני הכא [ושונה כאן] במקרה שהזכיר כאן, דפשטא ליה [שפשטה לה] מחשבה של חוץ לזמנו בכולה מנחה, שהרי חישב בשעת הקטרת הקומץ על הקטרת הלבונה, ובשעת הקטרת הלבונה חישב על השיריים.

מסופר, תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב יצחק בר אבא: הקטיר קומץ על מנת לאכול שירים למחר — לדברי הכל פגול הוא. ותוהים: כיצד אפשר לומר שהוא כדברי הכל? והא מיפלג פליגי [והרי חלוקים הם בכך] ר' מאיר וחכמים במשנה! אלא אימא [אמור] כך: לדברי הכל פסול הוא, שאף חכמים מודים שמחשבה בעבודת חצי מתיר פוסלת את הקרבן, למרות שאינה מפגלת.

ושואלים: אם אנו מתקנים את נוסח הברייתא, אפשר לתקן אחרת, ולימא [ושיאמר]: הרי זה פגול, ושיטת ר' מאיר היא! ומשיבים: מסתבר כי התנא "דברי הכל" אתניוה [שנו לו], והביטוי "פיגול" ב"פסול" מיחלף ליה [מתחלף לו], שאפשר לטעות בדבר, אבל "הרי זה" ב"דברי הכל" לא מיחלף ליה [אינו מתחלף לו].

א משנה הקומץ את המנחה על מנת לאכול חוץ לזמנו דבר שאין דרכו לאכול, או להקטיר חוץ לזמנו דבר שאין דרכו להקטיר — הרי זה כשר, ואילו ר' אליעזר פוסל בכך, אף על פי שגם הוא מסכים שאין זה פיגול לחייב על אכילתו כרת.

קמץ על מנת לאכול למחר דבר שדרכו לאכול, וכן להקטיר חוץ לזמנו דבר שדרכו להקטיר אבל פחות מכזית, שהוא שיעור אכילה והקטרה — הרי זה כשר. וכן אם קמץ על מנת לאכול חוץ לזמנו כחצי זית ולהקטיר כחצי זית — כשר, משום שאין אכילה והקטרה מצטרפין.

ב גמרא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' אליעזר שסבור כי אם חישב לאכול דבר שאין דרכו לאכול חוץ לזמנו הרי זה פסול? אמר קרא [המקרא] בענין פיגול בלשון כפולה: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו" (ויקרא ז, יח) — בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח (שאש המזבח אוכלת את המוקרב על גביו), לומר לך: כשם שמחשבין ופוסלים על ידי כך באכילת אדם — כך מחשבין באכילת מזבח, ועוד הוא למד מכאן:

כשם שמחשבין מאכילת אדם לאכילת אדם ומחשבים מאכילת מזבח לאכילת מזבח, שאם חישב לאכול למחר דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר למחר דבר שדרכו להקטיר הרי זה פוסל — כך מחשבין מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאדם, שאם חישב להקטיר למחר דבר שדרכו לאכול, או לאכול למחר דבר שדרכו להקטיר — הרי זה פוסל.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מדוע הוא מגיע למסקנה זו? מדאפקינהו רחמנא [מפני שהוציאה, ביטאה, התורה] את ענין ההקטרה בלשון אכילה, ובכך באה התורה לדמותם זה לזה.

ומעירים, ורבנן [וחכמים] שאינם סבורים כן מסבירים כך: האי דאפקינהו רחמנא [זה שהוציאה, ביטאה אותם, התורה] בלשון אכילה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the sharp people in the city of Pumbedita: Burning renders burning piggul, e.g., burning the handful with the intent to burn the frankincense the next day renders the meal offering piggul. And this is the halakha even according to the Rabbis, who say that one does not render an offering piggul with intent occurring during the sacrifice of half of a permitting factor, e.g., when sacrificing the handful alone with intent of piggul. The reason is that this statement applies only where he had intent during the sacrifice of the handful to consume the remainder the next day, and the frankincense stands intact, i.e., he had no intent with regard to it. But here, when he had intent with regard to the frankincense while burning the handful, it is considered as though he had intent with regard to the entire permitting factor.

Rava said: We learn this halakha in a mishna, as well (12a): This is the principle: In the case of anyone who removes the handful, or places the handful in the vessel, or who conveys the vessel with the handful to the altar, or who burns the handful on the altar, with the intent to partake of an item whose typical manner is such that one partakes of it, or to burn an item whose typical manner is such that one burns it on the altar, outside its designated area, the meal offering is unfit but there is no liability for karet. If his intent was to do so beyond its designated time, the offering is piggul and one is liable to receive karet on account of it.

Rava explains: What, is it not correct to say that the halakha with regard to burning is similar to these, i.e., the removal of the handful, its placement in a vessel, and the conveying? Accordingly, just as with regard to these, whether one’s intent was to partake of the remainder the next day or to burn the frankincense the next day, the halakha is that the offering is piggul, so too with regard to burning, whether one’s intent was to partake of the remainder or to burn the frankincense the next day, the offering is piggul.

The Gemara rejects this comparison: No, with regard to these, whether one’s intent was to partake of the remainder or to burn the frankincense the next day, the offering is in fact piggul. But with regard to burning, if one’s intent was to partake of the remainder the next day, yes, it is piggul, but if one’s intent was to burn the frankincense the next day, it is not piggul.

The Gemara relates that Rav Menashya bar Gadda sat before Abaye, and while he was sitting he said in the name of Rav Ḥisda: Burning does not render burning piggul, e.g., burning the handful with the intent to burn the frankincense the next day does not render the offering piggul. And this is the halakha even according to the opinion of Rabbi Meir, who says in the mishna that one renders an offering piggul through intent during the sacrifice of half of a permitting factor, e.g., when sacrificing the handful but not the frankincense with intent of piggul.

Rav Menashya bar Gadda explains that the reason is that this statement of Rabbi Meir applies only where he had intent during the sacrifice of the handful to consume the remainder the next day, as the handful is their permitting factor. But here, as the handful is not a permitting factor of the frankincense, the offering cannot be rendered piggul through it.

Abaye said to Rav Menashya: Answer me, my Master, did Rav Ḥisda state this halakha in the name of Rav? Rav Menashya said to Abaye: Yes. The Gemara notes that it was also stated explicitly that Rav Ḥisda says that Rav says: Burning does not render burning piggul.

Rav Ya’akov bar Idi said in the name of Abaye: We learn in the mishna as well that the halakha is in accordance with the opinion of Rav: If one slaughtered one of the lambs with the intent to partake of it the next day, that lamb is piggul and the other lamb is fit. If he slaughtered one lamb with the intent to partake of the other the next day, both lambs are fit. What is the reason? Is it not due to the fact that since the first lamb is not a permitting factor of the second lamb, it cannot render the second lamb piggul? The same reasoning should apply to the case of the handful and frankincense.

The Gemara rejects this suggestion: No; there is a difference between these cases. It is only there, in the mishna, that one lamb cannot render the other piggul, as it was not fixed in one vessel with the other lamb, and therefore each animal stands independent of the other. But here, as the handful and frankincense were fixed in one vessel for the purpose of offering them, they are considered like one item and one of them therefore renders the other piggul.

§ Rav Hamnuna said: Rabbi Ḥanina helped me internalize this following matter, and to me it is equivalent to all the rest of my learning, as it contains a significant novelty: If one burned the handful with the intent to burn the frankincense the next day, and burned the frankincense with the intent to partake of the remainder the next day, the meal offering is piggul.

The Gemara asks: What is Rabbi Ḥanina teaching us? If he is teaching us that burning renders burning piggul, then let him simply say: If one burned the handful with the intent to burn the frankincense, the offering is piggul. If he is teaching us that one renders an offering piggul through intent during the sacrifice of half of a permitting factor, then let him say: If one burned the handful with the intent to partake of the remainder the next day, the offering is piggul. If he is coming to teach us both of these halakhot, let him say: If one burned the handful with the intent to burn the frankincense or to partake of the remainder the next day, the offering is piggul.

Rav Adda bar Ahava said: Actually, Rabbi Ḥanina holds that burning does not render burning piggul, and therefore if one burned only the handful with the intent to burn the frankincense the next day, the offering is not piggul. And he also holds that one does not render an offering piggul through intent during the sacrifice of half of a permitting factor, and consequently if one burned only the handful with the intent to partake of the remainder the next day, the offering is not piggul either. But it is different here, as intent of piggul has extended over the entire meal offering, as he had intent of piggul during the burning of the handful with regard to the frankincense and during the burning of the frankincense with regard to the remainder.

The Gemara relates that a tanna taught a baraita before Rav Yitzḥak bar Abba: If one burned the handful with the intent to partake of the remainder the next day, everyone agrees that the meal offering is piggul. The Gemara raises a difficulty: But don’t Rabbi Meir and the Rabbis disagree in the mishna with regard to this very case? Rather, say that the baraita states: Everyone agrees that the offering is disqualified, as although the Rabbis hold that such intent does not render an offering piggul, they concede that it disqualifies the offering.

The Gemara challenges: But if one must emend the baraita, let him say that the baraita states: It is piggul, and that it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir. The Gemara responds: It is reasonable that the tanna taught that everyone agrees, and that he accidentally exchanged the word piggul for disqualified. But he would not confuse the phrase: This is the opinion of Rabbi Meir, with the phrase: Everyone agrees.

MISHNA: In the case of one who removes a handful from the meal offering with the intent to consume, beyond its designated time, an item whose typical manner is such that one does not consume it, i.e., the handful, or to burn, beyond its designated time, an item whose typical manner is such that one does not burn it on the altar, i.e., the remainder of the meal offering, the meal offering is fit. Rabbi Eliezer deems it unfit, although it is not piggul, and consuming it is therefore not punishable by excision from the World-to-Come [karet].

In the case of one who removes a handful from the meal offering with the intent to consume, beyond its designated time, an item whose typical manner is such that one does consume it, or to burn, beyond its designated time, an item whose typical manner is such that one does burn it on the altar, but his intent was to consume or burn improperly less than an olive-bulk, the offering is fit. If his intent was both to consume half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk beyond its designated time, the meal offering is nevertheless fit, because eating and burning do not join together.

GEMARA: Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: What is the reason for the ruling of Rabbi Eliezer that the intention to consume, beyond its designated time, an item that is not usually consumed renders the meal offering unfit? The verse states with regard to consuming an offering after its designated time: “And if any of the flesh of the sacrifice of his peace offerings is at all consumed [he’akhol ye’akhel]” (Leviticus 7:18), repeating for emphasis the term for consumption. He derives from the repeated term that the verse is speaking of two types of consumption: One is the consumption of the offering by a person, e.g., by the priests or the owner of the offering, and the other one is the consumption of the sacrificial portions by their being burned on the altar. This serves to tell you that just as one’s improper intention with regard to the consumption of a person renders the offering unfit, so too, one’s improper intention with regard to the consumption of the altar renders the offering unfit.

And furthermore, this serves to tell you that just as one’s improper intention that a portion of the offering designated for consumption by a person will be consumed on the following day by a person renders the offering unfit, and one’s improper intention that a portion of the offering designated for consumption of the altar will be consumed on the following day by the altar renders the offering unfit, so too, one’s improper intention that a portion of the offering designated for consumption by a person will be consumed on the altar renders the offering unfit, and one’s improper intention that a portion of the offering designated for consumption of the altar will be consumed on the following day by a person renders the offering unfit.

What is the reason for this derivation? It is derived from the fact that the Merciful One expresses the burning of the offering using the language of consumption.

And the Rabbis, who disagree with Rabbi Eliezer, maintain the following: This fact that the Merciful One expresses the burning of the offering using the language of consumption

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מה הנך בין לאכול בין להקטיר. פי' מה הנך עבודו' בין חשב לאכול שיריים למחר בין שחשב להקטי' לבונה פגל, ל"ה. (תפ"ך) ולכך פי' להקטיר כדי שלא נאמר דלעולם נימא מה הנך בין לאכול בין להקטיר אף הקטרה בין לאכול בין להקטיר והיכי דמי להקטיר כגון שהקטיר (קומץ כדי שהקטיר) חצי קומץ וחשב להקטיר חציו האחר למחר דלא שייך בהכי לומר דאין מתיר מפגל מתיר דהכל כחד מתיר הוא אבל לבונה דמחשב ממתיר למתיר לימא לאו לכך פי' דגם כשחשב בשעת הקטרת קומץ להקטיר לבונתה למחר דיש לנו לומר דפגל דומיא דהנך דהוי פגול בין חשב בהם להקטיר קומץ בין לבונה כמו כן בהקטרה דקומץ מפגל גם כי חשב בהקטרת לבונה:
ומ"מ נראה לומר להיפך. דמאי דהקטרה מפגל הקטרה היינו דוקא כשחשב בשעת הקטרת קומץ להקטיר לבונה למחר דאע"ג דהוי כמו ממתיר למתיר בחד מנא כחד מתיר דמי ומ"מ כשחשב בקומץ להקטיר הלבונה חשב בעסק דבר שלם דהיינו הקטרת כל הקומץ דהויא הקטרה דדבר שלם דנהי דחצי מתיר מקרי מ"מ דבר שלם הוא אבל כשחשב בהקטרת חצי קומץ להקטיר חציו האחר למחר דלא חשב בעסק דבר שלם אפי' לר' מאיר דאמר דמפגל בחצי מתיר לא הוי פגול משום דדוקא כשפגל בקומץ או בלבונה דקאמ' דפגל משום דנהי דכל חדא מינייהו הוי חצי מתיר מ"מ הקטרה דחדא מינייהו כחדא גופא הויא הקטרה שלמה אבל כשפגל בחציו לא חשיבא הקטרה וכאלו לא הקטיר כלום דמי ולא פגל, וכן משמע לישנא דתלמודא דקאמר הנך בין לאכול בין להקטיר הקטרה לאכול אין להקטיר לא, משמע איזהו הקטרה שתהיה או להקטיר חצי קומץ או להקטיר לבונה, דאי בלהקטיר לבונה דוקא קאמר הוה ליה למימ' דהקטיר לבונה ומדקאמ' להקטיר לא דמשמע איזו הקטרה שתהיה משום דדוקא בהקטרת לבונה אמרי חריפי דפומבדיתא דהקטרה מפגלת הקטרה ולא בהקטרת קומץ מטעמא דפרי', וכי הוי רבא מייתי להו סייעתא לא מייתי מיניה ראיה כי אם להקטרת לבונה דאיירו ולא להקטרת קומץ דלא איירו בה הילכך כי דחי תלמודא לסייעתא דרבא וקאמ' להקטיר לא, לא הוי בכלל להקטיר כל הקטרה בין הקטרה דקומץ בין הקטרה דלבונה דכבר מודו חריפי דפומבדיתא דהקטרה מפגלת הקטרה (בין) בהקטרה דלבונה דוקא דהוו אמרי בה דהקטרה מפגלת הקטרה ואייתי להו רבא סייעתא וקאמר דאיכא למדחי סייעתא ולומר להקטיר לא:
וא"ת איך נימא דדוקא בהקטרת לבונה קאמרי ולא בהקטרת קומץ והלא מסייעתא דרבא משמע דגם בהקטרת קומץ אמרי דמפגל כיון דדומיא דהנך קאמ' א"כ נימא מה הנך מפגל בהו כשהקטיר איזו הקטרה שתהיה בין דקומץ בין דלבונה אף הקטרה מפגלין כשהקטיר כל הקטרה שתהיה מפגלין בין דקומץ בין דלבונה א"כ גם מהקטרת קומץ משמע דמייתי ראיה לומר דפגל גם בהקטרת קומץ:
וי"ל דאע"ג דנימא הכי משכחינן שפיר הקטרה גם בהקטרת קומץ כגון דפגל בשעת הקטרת לבונה בהקטרת קומץ משכחינן בה הקטרה בין דקומץ בין דלבונה הקטרה דקומץ כשמקטיר הלבונה והקטרה דלבונה כשמקטיר הקומץ אבל לא נימא דהקטרת הקומץ תהיה בשעת הקטרת הקומץ כיון דחצי דבר הוא כדפרי', ואדרבא מדמיון דהנך משמע דנימא בשעת כל הקומץ מחשבין בלבונה ולא בהקטרת חצי קומץ באידך חצי קומץ משום דאיכא למימר מה הנך הויא מחשבת פגול בהקטרה דידהו כעסק בעבודה שלמה אף הקטרה הוי מחשבת להקטיר לבונה או שעת הקטרת לבונה חשב להקטיר הקומץ אבל לא כשחשב בשעת הקטרה חצי קומץ להקטיר חציו אחר למחר, ומה שפרש"י להקטיר לבונה הוי מפני שרוצה לומר דוקא כשהקטיר לבונה מפגלין בשעת עסק הקטרת קומץ ולא כשהקטיר הקומץ משום דאין הקטרת חצי קומץ מפגלת חצי קומץ:

בחד מנא כי חד דמי, ומפגלי להקטרה דלבונה וה"מ לר' מאיר ורבנן אבל לר' יוסי דבריש פרקין דאמ' אין מתיר מפגל המתיר לא מפגלא הקטרת קומץ להקטרת לבונה, ל"ה:
וי"ל מה שפירש"י לר' מאיר ורבנן יש להקשות דהא רבנן דר' מאיר אית להו דאין מפגלין בחצי מתיר דהיינו בעסק חצי מתיר וקומץ או לבונה חצי מתיר חשיב להו דהיינו פגל בלבונה דרבנן אמרי דאין בו כרת עד שיפגל כל המתיר א"כ כי מפגל בקומץ להקטיר לבונה בעסק חצי מתיר הוא וא"כ מאי דנימא דהקטרה מפגלת הקטרה ושמפגלים בעסק חצי מתיר צריך לומר דאתייא כר' מאיר ולא כרבנן:
ושמא י"ל דדוקא כשפגל בקומץ או בלבונה לאכול שיריים עסק חצי מתיר חשיב ליה משום דללא חשיב בכוליה מתיר אבל כשפגל בקומץ להקטיר לבונה למחר כיון דחשב בכוליה מתיר במפגל ומתפגל דהיינו בקומץ שמפגל בו ובלבונה שחשב בה להתפגל כיון דהמתפגל והמפגל כחד מתיר הוא כמאן דחשיב בעסק כוליה מתיר הוא ומודו בהא רבנן דפגל:
ומ"ה נוכל לישב מה שפירש"י בריש פרקין דשני בזיכי לבונה דלר' יוסי לא פגל ולרבנן פגל מה דפרשי' דר"ל כשמקטיר בחד בזך חשב להקטיר חבירו למחר דלר' יוסי לא מפגל משום דהוי מפגל ממתיר למתיר אבל לרבנן דאית להו דמפגלין ממתיר למתיר פגל דהקשיתי עלה לרבנן אמאי נימא דפגל הא בעיא שיחשב בשעת עסק מתיר שלם והוא חשב בעסק חצי מתיר ואף לרבי יוסי למאי אצטרי' לומר דלא פגל מטעם פלוגתי' דמתני' דאין מתיר מפגל המתיר תיפוק לי' משום דחשב בעסק חצי מתיר ור' יוסי נמי בעי שיחשב בעסק מתיר שלם, דנוכל לומר דעסק מתיר שלם חשיב ליה כיון דהמפגל והמתפגל מחד מתיר הוא כדפרישית, ומ"מ שנאמר סברא זו לגבי קומץ להקטיר חצי קומץ שפירשתי לעיל דעסק חצי מתיר הוא לכ"ע אין לומ' סברא זו דכיון דהמפגל והמתפגל בחצי מתיר לא נוכל לעשותו כאלו פגל בכוליה מתיר מאחר שהכל מפגל ומתפגל בחצי מתיר הוו:
וגם מה שהקשו התוס' לעיל על שני בזיכי לבונה דקאמ' דלר' יוסי לא פגל דקשיא דלקמן איכא מאן דאמר דהקטרה מפגלת הקטרה לאו קושיא היא לפי מאי דפירש"י הכא שפירש דלא אתייא כר' יוסי כדפרישית:
ועל מה שפירש"י ז"ל אבל כר' יוסי לא אתיא כיון דאית ליה דאין מתיר מפגל מתיר לא מפגלא הקטרת קומץ ללבונה, יש להקשות דאמאי נימא דהוי כמפגל ממתיר למתיר והלא קאמ' אבל הכא כיון דאקבע בחד מנא כחד מתיר דמי:
וי"ל דהאי טעמא דקאמ' כיון דאקבע בחד מנא כחד מתיר דמי לא סבירא ליה דהא ר' יוסי בריש פרקי' בקומץ את המנחה על מנת להקטיר לבונה למח' קאמ' דלא פגל משום דחשיב ליה כמפגל ממתיר למתיר אע"ג דקומץ ולבונה אקבעו בחד מנא אלמא לית ליה משום דאקבעו בחד מנא דלהוו כחד מתיר ולכך פירש"י דהאי סברא לא אתייא כר' יוסי:
וא"ת א"כ דלא אתיא כר' יוסי אליבא דמאן קאמ' לה תלמודא הא לרבנן דר' יוסי לא אצטריכא דהא אית להו דמפגלין ממתיר למתיר בריש פרקי':
וי"ל דהיינו דוקא בקומץ ולבונה דאע"ג דר' יוסי חשיב להו ממתיר למתיר פליגי רבנן עליה וקאמרי דכחד מתיר דמי אבל בשני מתירין דלא אקבעו בחד מנא כגון שחט אחד מן הכבשים כו' מודו רבנן דאין מפגלין ממתיר למתיר, וכן קאמר בריש פרקין וקאמר ורבנן כי אמרי' אין מתיר מפגל המתיר היכא דלא אקבע בחד מנא כו' וכן צ"ל משום דמתני' דשחט אחד מן הכבשים לאכול מחבירו למחר שניהם כשרין דאין מתיר מפגל מתיר למאן קתני ליה אי לר' יוסי השתא קומץ ולבונה דאקבעו בחד מנא והוה לן למימר דכחד מתיר דמו קאמר ר' יוסי דאין מפגלין מקומץ ללבונה ב' כבשים דלא אקבעו בחד מנא א"כ לר' יוסי לא אצטריך אלא לרבנן דר' יוסי אצטריך לאשמועינן דאע"ג דאית להו דמפגלין ממתיר למתיר היינו דוקא בקומץ ולבונה דאית להו לרבנן דכיון דאקבעו בחד מנא דכחד מתיר הוו אבל בכבשים מודו דאין מפגלין מכבש לחבירו דבכי האי גוונא אין מפגלין ממתיר למתיר ולכך פי' רש"י דאתיא כר' מאיר ורבנן ולא כר' יוסי:

הקטיר קומץ להקטיר לבונה לאכול שירים. ולא גרסי' ולאכול שירים, ל"ה. ולכך פי' כן משום דפריך עלה ואי תרוייהו קמ"ל לימא להקטיר לבונה ולאכול שירים א"כ לא גרסינן ולאכול שירים:

מאי קמ"ל, פי' דמשום חדא מהנך מחשבה מפגלא והי מנייהו אשמועינן אי הקטרה מפגלת הקטרה אשמעינן ופגל משום להקטיר לבונה למחר ולא משום לאכול שירים דאין מפגלין בחצי מתיר לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולא לימא לאכול שירים כיון דההיא מחשבה לא מהניא למה לי למיחשבה בהדי קמייתא:
וקשיא דאימא דלכך נקט לאכול שירים [כדי לאשמעי'] דלא מהניא כמו בהקטיר קומץ להקטיר לבונה דמהניא (כדי לאשמועינן דלא מהניא). וי"ל דהא ליתא דכיון דלא אשמועינן בהדיא הא מהניא והא לא מהניא ליכא למימר דנקט הא דלא מהניא כדי להשמיענו דלא מהניא שהרי לא אשמועינן בהכי מידי שהרי נוכל לומר דאדרבא דסבר דההיא מהניא ואידך לא מהניא הילכך פריך שפיר דאי סבר דחדא מינייהו מהניא ואידך לא מהניא דלא הוה ליה למינקט אלא ההיא דמהניא ולא לינקוט בהדה ההיא דלא מהניא דלמאי נקטה אי לומר דמהניא הא לא מהניא ואי לומר דלא מהניא כמו כן נמי לא אשמועינן דלא מהניא שהרי נוכל לומר עלה דהיינו ההיא דמהניא וכיון דלא נקטה משום דמהניא ולאו לאשמועינן דלא מהניא א"כ בכדי נקטה ואמאי נקטה:
ועוד יש להקשות דאע"ג דסבר דר"ל דחשב תרוייהו מחשבות ביחד ולא חדא מינייהו ולאשמועינן דכל חדא מינייהו מהניא וכדפריך דא"כ לימא ולאכול דמשמע או לאכול ומדקאמר לאכול משמע דחשיב תרוייהו, אע"פי כן מנא ליה דר"ל דחדא מינייהו מהניא ואידך לא מהניא אימא דר"ל דתרווייהו מהנו לפגל ושכל אחד מהם ראויה להתפגל דקאמר הכי דכשחשב אלו שני המחשבות המנחה מפוגלת משום דבשביל כל אחד יש לה להתפגל ואשמעינן דלכל אחת מהן יש כח להתפגל. ואי קשיא ליה כיון דחדא מינייהו מפגלא למאי אצטריך תרווייהו כיון דבחדא מינייהו סגי, הרי כמו כן אם נאמר דנקט תרווייהו לומר דחדא מינייהו לא מהניא קשיא לן אמאי נקט ההיא, וכיון דלכל דרך שנקח יש קושיא אמאי פשיט ליה לומר דנקט האחת לומר דלא מהניא ודליקשי לן אמאי נקטה כיון דלא מהניא מדנימא דנקט תרוויוהו לומר דתרווייהו מפגלי לה ודלקשי לן אמאי נקט תרווייהו כיון דבחדא סגי לפגולה:
וי"ל דהיינו טעמא דסבר דלא נקטינהו כדי לומר דתרווייהו יחד ולא אחת מפגל לה משום דמכל אחד מהם ראויה להתפגל משום (דאי) [דהא] תרווייהו לא מצטרפי לעשות הפגול וכל אחד מהם לבד (לא) מפגלי [א"כ] לא הוה ליה למנקט תרווייהו ביחד שהרי לא השמיענו שלכל אחד יש לה כח לפלג מאחר שכח של אחד מהם אינו מפגל ומתפגל כלום מפני שכח האחרת פגל, וא"כ אם ירצה לומר שלכל אחת יש לה כח לפגל לית ליה למינקט דחשב שתיהם לפגל ושתיהם מפגלות אם לא ששתיהן יסייעו לעשות הפגול וזה לא יוכל להיות אם לא שבהצטרפות שניהם יפגלו ולא באחת מהן וכיון דאינו ר"ל כן שהרי ר"ל לפחות דלאחת מהן יש כח לפגל צריך לומר דנקט חדא מינייהו לומר דלא מפגלא ולכך פריך אמאי נקט ההיא דאית ליה דלא מהניא:
עוד יש להקשות על מה שפירש"י דאשמועינן דהקטרה מפגלת הקטרה ופגל משום מחשבת להקטיר לבונה ולא משום לאכול שירים דאין מפגלין בחצי מתיר וא"כ דטעמא דלאכול שירים דלא מהניא משום דאין מפגלין בחצי מתיר גם כשהקטיר לא יפגל דחצי מתיר הוא דקאי בקומץ וחשב להקטיר לבונה וקומץ חצי מתיר הוא:
וי"ל כדפרישית דכיון דבכל (דבכוליה) מתיר קא חשיב דהמתיר כולו הוי במפגל ומתפגל ככוליה מתיר דמי, ומכאן יש להוכיח דצריך לומר סברה זו:

ואי מפגלין בחצי מתיר קמ"ל, פירוש דהוי פגול משום לאכול שירים הוא דמפגלין בחצי מתיר אבל להקטיר לבונה לא מהניא למה לי לצרופה בהדה, ל"ה. וצ"ל דטעם דלהקטיר לבונה סבר דאין הקטרה מפגלת הקטרה או משום דאית ליה דהוה ליה כמתיר מפגל מתיר דמשום דאקבע בחד מנא לאו כחד מתיר דמי או מטעם דסבר כר' מאיר דאין מפגלין בחצי מתיר ודנימא דסבר דחצי מתיר חשיב ליה אע"ג דהמפגל והמתפגל הכל כמתיר אחד ולא סבר כסברא שפי' לעיל דככוליה מתיר דמי:

רש"י ד"ה כחד דמו. אבל לר"י דבר"פ אין מתיר מפגל את המתיר. לכאורה סותר א"ע למש"כ לעיל בד"ה הקטרה מפגלת הקטרה וי"ל:

ד"ה לאכול. אלא לר"א איצטרך כו'. עמש"כ בזה בזבחים (לה) בס"ד:

גמ' אמר רב יעקב בר אידי. נ"ב אם לא תרי ריב"א הוו צ"ל דט"ס יש כאן. דריב"א תלמידו של ר"י הוה ובא"י הוה [ובשט"מ הגירסא יעקב בר אבא]:

שם הא מלתא כו' רבי חנינא. נ"ב גם ר"ח זה נראה שאינו ר"ח סתמא דבכולא תלמודא. שהיה בא"י וישב בראש אחרי מות רבי. אלא איזה אמורא דבבל הוא. עם שאינו מוכרח. כי נמצא גם רה"מ קדמון. עפל"ה ובמטפחת ועם שהיה בבלי רוב אמוראים דבבל למדו תחלה בא"י:

(יז א) א"ר יעקב בר אידי משמיה דאביי.—בשמ"ק [ובכל כתבי יד] הנוסח: א"ר יעקב בר אבא משמיה דאביי, וכן עיקר, שהוא היה בימי אביי ורבא ושאל אותם (עי' סה"ד בערכו), אבל ר' יעקב בר אידי היה מוקדם בזמן, שהיה תלמידם של ריב"ל ור' יוחנן, וגם היה בא"י, ולא מצינו אותו בבבל.

חריפי דפומבדיתא. מפרש בפ''ק דסנהדרין (דף יז:) עיפה ואבימי בני רחבה דפומבדיתא: הקטרה מפגלת הקטרה. הקטיר קומץ ע''מ להקטיר לבונה לאחר זמן פיגול ואע''ג דאין מתיר מפגל את המתיר ולא דמי לשוחט את הכבש לאכול מחבירו למחר כדמפרש לקמן דהתם לא איקבעו בחד מנא הכא איקבעו בחד מנא: מאי לאו הקטרה דומיא. דקומץ ונותן בכלי: מה הנך. בין חישב לאכול שירים למחר בין חישב להקטיר לבונה פיגל: קומץ לאו מתיר דלבונה הוא. דאמרן לעיל (דף יג:) דאינה בעיכוב מנחה: א''ל אביי. לרב מנשיא: עני מרי. ענני אדוני: משמיה דרב. כלומר אמרה רב חסדא להא מילתא משמיה דרב: מ''ט. שניהם כשרין: כחד דמו. מפגל להקטרה דלבונה דמי וה''מ לר''מ ולרבנן אבל לר' יוסי דבריש פירקין אין מתיר מפגל את המתיר ולא מפגלא הקטרת קומץ להקטרת לבונה: אבלע לי. הטעימני ולמדני: ותקילא לי. ושקולה לי כלומר חביבה עלי: ה''ג הקטיר קומץ להקטיר לבונה לאכול שירים. ולא גרסי' ולאכול וזה פירושו הקטיר קומץ על מנת להקטיר לבונה למחר וע''מ לאכול שירים למחר: מאי קמ''ל. קא ס''ד דמשום חדא מהנך מחשבות מפגלא וחד מינייהו אשמעינן ופיגול משום מחשבת להקטיר לבונה למחר הוא ולא משום לאכול שירים דאין מפגלין בחצי מתיר: לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונ'. ולא לימא לאכול שירים כיון דההיא מחשבה לא מהניא למה לי מחשבה בהדי קמייתא ואי פיגול משום לאכול שירים הוא דמפגלין בחצי מתיר אבל להקטיר לבונה לא מהניא למה לי לצרפה בחדא: ואי תרוייהו קמ''ל. ואי לאכול קאמר שלא חישב אלא באחת מהן: לימא להקטיר לבונה ולאכול שירים. דמשמע תרתי מילי הקטיר קומץ להקטיר לבונה או לאכול שירים למחר: דפשטא לה מחשבה בכולה מנחה. ואע''ג דלא מפגל בחדא מינייהו השתא דחשיב בתרוייהו מפגלא: הא מיפלג פליגי. דלרבנן אין מפגלין בחצי מתיר: ולימא. ליה רב יצחק לתנא דלא לשנייה ולוקמא כדקתני פיגול: ור''מ היא. ואמאי שני מילתיה ותירץ ליה פסול: תנא דברי הכל אתניוה. הלכך איכא למימר דפסול אתנייה והא דתנא פיגול משום דאיחלף ליה פיגול בפסול: ה''ז בדברי הכל לא מיחלף ליה. הלכך אי הוה אתנייה ה''ז ולא הוה אמר דברי הכל: מתני' הקומץ רבה: לאכול דבר שאין דרכו לאכול וכו' דבר שדרכו לאכול פחות מכזית כשר. הא משנה יתירא דהא תנן בפ''ק (לעיל יב:) לאכול כחצי זית ולהקטיר חצי זית כשר אלא לר''א איצטריך דאע''ג דפסל ר' אליעזר במחשבה שלא כדרכו דגזר אטו כדרכו ופסל מדרבנן הכא לא גזר פחות מכזית אטו כזית: גמ' כשם שמחשבין מאכילת אדם לאדם ומאכילת מזבח למזבח. כשם שפוסלת מחשבה בדבר אכילת אדם כגון שירים אם חישב עליהן לאדם למחר: מאכילת מזבח. כגון קומץ אם חישב עליו למחר למזבח פוסלת כך פוסלת

מתני' הקומץ את המנחה כו'. משום דבעי למתני' ר''א פוסל איצטריך דלגופיה לא איצטריך דממתני' דפ''ק (לעיל יב.) שמעינן דקתני לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר חוץ למקומו פסול חוץ לזמנו פיגול הא לאכול דבר שאין דרכו לאכול ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר כשר דליכא למימר מדיוקא לא שמעינן כשר אלא דלא הוי פיגול אבל פסול הוי דבסוף פ''ק (גז''ש:) משמע דאפילו כשר שמעינן מינה גבי האי דדייק טעמא דלאכול ולהקטיר כו' ועל כרחך מדיוקא דחוץ למקומו שמעינן דכשר: שאין אכילה והקטרה מצטרפין. בסוף פ''ק (ג''ז שם:) מוקי לה ר' ירמיה כר''א ואביי מוקי לה כרבנן: מדאפקינהו רחמנא בלשון אכילה. תימה תינח דאכילת מזבח לאדם אבל (אכילת) אדם לאכילת מזבח מנלן דדומיא דהכי אמר בהקומץ זוטא (לעיל דף טו.) לחם איקרי תודה תודה לא איקרי לחם ויש לומר דבפשטי' דקרא קיימי שני האכילות אבשר זבח תודת שלמיו וקצת קשה דמזה לא משנו רבנן מידי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד