דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - ב

משום שהם סוברים, מה שהפסוק קרא להקטרה בלשון אכילה, זה בא ללמדינו דין אחר, וכך הם דורשים את הפסוק:

האי דאפקינהו רחמנא להקטרה בלשון אכילה - הוא לומר לך  דלא שנא כי מחשב על דבר הקטרה בלשון "אכילה" למזבח [4], וכגון שחישב "להאכיל" את הקומץ למזבח למחר [5], ולא שנא כי מחשב בלשון "הקטרה" למזבח למחר, הוי פיגול.

אי נמי, או שנאמר שלפי רבנן מה שהפסוק קרא להקטרה בלשון אכילה, זה בא לומר: מה אכילה בכזית, אף הקטרה בכזית [6], שאין מחשבת פיגול בהקטרה בפחות מכזית, כמו שאין מחשבת פיגול באכילה בפחות מכזית, ולעולם "אכילה" של הפסוק, היינו מחשבת אכילה דאורחא משמע, והיינו להקטיר את הקומץ ולאכול את השיריים.

[כלומר, נחלקו שני תירוצי הגמרא, לפי רבנן מה הדין אם חשב על הקטרה בלשון אכילה, כגון "להאכיל את המזבח למחר", האם זה פיגול או לא. לפי תירוץ ראשון בגמרא - פיגול. לפי תירוץ שני בגמרא - אין זה פיגול].

ורבי אליעזר שלומד מהפסוק גם את הדין שמחשבים מאכילת אדם למזבח וכו', אמר לך: אם כן כדברי חכמים שלא מחשבים מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאדם, לכתוב רחמנא "אם האכל האכל". אי נמי לכתוב "אם יאכל יאכל", מאי "האכל יאכל"

מדוע הפסוק שינה בלשונו? אלא מזה ששינה הכתוב את לשונו שמעת מינה תרתי נלמדים מזה שני הדינים, א. הדין של רבנן [או שמחשב בלשון אכילה למזבח הוי פיגול, - כתירוץ הראשון בגמרא. או שהקטרה היא רק בכזית כמו אכילה, - וכתירוץ השני בגמרא]. ב. הדין של רבי אליעזר, שגם מחשבה להקטיר דבר שעומד לאכילה, או לאכול דבר שעומד הקטרה - הרי היא מחשבת פיגול.

אמר ליה רבי זירא לרב אסי: ואי טעמא דרבי אליעזר משום הכי הוא שדורש את דינו מזה ששינה הכתוב באומרו "האכל יאכל" - כרת נמי ליחייב כשמחשב מאכילת אדם לאכילת מזבח או להיפך, כמו כל פיגול שדינו בכרת!?

וכי תימא הכי נמי שלפי רבי אליעזר חייב כרת, אם כן אני הקשה לך - והא את רב אסי הוא דאמרת משמיה דרבי יוחנן: מודה רבי אליעזר שאין ענוש כרת?!

אמר ליה רב אסי לרבי זירא: מחלוקת תנאי היא אליבא דרבי אליעזר אם חייב כרת או לא:

איכא למאן דאמר שלפי רבי אליעזר פסולה מדאורייתא, משום שלומד זאת מ"האכל יאכל" ויש בה כרת. [וכהבנת רבי זירא, שאם נלמד מהפסוק, הרי זה פיגול גמור].

ואיכא למאן דאמר שלפי רבי אליעזר היא רק פסולה דרבנן, שפסלו זאת, כדי שלא יבואו להכשיר מחשבה שהיא כדרכה, מאדם לאדם או ממזבח למזבח.

והראיה שנחלקו בה תנאים אליבא דרבי אליעזר:

דתניא: השוחט את הזבח וחשב לשתות מדמו, [היינו מחשבת אדם על אכילת מזבח,] למחר, או שחשב להקטיר מבשרו [היינו מחשבת מזבח על אכילת אדם,] למחר [7], או לאכול מאימוריו [היינו מחשבת אדם על אכילת מזבח,] למחר, הרי הזבח כשר, שאין הזבח נפסל אלא במחשב מאכילת אדם לאכילת אדם, או מאכילת מזבח לאכילת מזבח.

ורבי אליעזר פוסל, משום שסובר, שמחשבה מאכילת אדם לאכילת מזבח, או מאכילת מזבח לאכילת אדם - פוסלת.

חשב להניח מדמו של הקרבן למחר, למרות שאין במחשבה זו לא משום אכילת אדם ולא משום אכילת מזבח, רבי יהודה פוסל! [וכפי שיתבאר טעמו לקמן].

אמר רבי אלעזר: אף בזו, שחשב להניח דמו למחר, רבי אליעזר פוסל, וחכמים מכשירין משום שאין זו מחשבת אכילה.

והוינן בה: רבי יהודה שפוסל במחשב להניח מדמו למחר אליבא דמאן סבירא ליה?

אילימא אליבא דרבנן שאומרים אין מחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם ומאכילת אדם לאכילת מזבח, אם כן קשה השתא, ומה התם, שמחשב מאכילת מזבח לאכילת אדם או להיפך, אף על פי דקא מחשב בלשון אכילה, בכל זאת מכשרי רבנן משום שאינו מחשב מאכילת אדם לאכילת אדם, או מאכילת מזבח לאכילת מזבח, הכא, דאינו מחשב כלל לא על אכילת אדם ולא על אכילת מזבח, אלא על הנחת הדם לא כל שכן שלא פוסלים רבנן!? [8]

אלא בהכרח, רבי יהודה שהכשיר מחשבת הינוח אליבא דרבי אליעזר אמר את דבריו.

ועל זה אמר רבי אלעזר: אף בזו, במחשבת הינוח, רבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירין.

והרי יש לתמוה, שאם כן דברי רבי אלעזר היינו דברי רבי יהודה, ושניהם אמרו דבר אחד, שרבי אליעזר פוסל במחשבת הינוח, ומה הוסיף רבי אלעזר על דברי רבי יהודה!?

והשתא מוכיחינן: אלא לאו, עונש כרת הוא דאיכא בינייהו, שרבי יהודה ורבי אלעזר נחלקו בשיטת רבי אליעזר. דתנא קמא, דהיינו רבי יהודה, סבר חושב להניח - פסולא בעלמא הוא, ואין בו כרת, אבל בהנך באותם דברים שהזכירה הברייתא בתחילה שרבי אליעזר פוסל, שפסולם הוא משום שמחשב מאכילת אדם למזבח או מאכילת מזבח לאדם, כרת נמי מיחייב. ואתא רבי אלעזר למימר שרבי אליעזר סובר כי אידי בין מחשבת הינוח ואידי ובין מחשבה מאכילת אדם למזבח או להיפך, הרי הם רק פסול מדרבנן ואין בו כרת! דוחה הגמרא את הראיה: לא תוכיח מכאן שזה מחלוקת תנאים בדעת רבי אליעזר. משום שאפשר לומר דכולי עלמא, בין רבי יהודה ובין רבי אלעזר סוברים, כי כרת אליבא דרבי אליעזר ליכא! וגם לפי רבי יהודה אין טעמו של רבי אליעזר שזה פיגול מדאורייתא.

והכא בברייתא - ג' מחלוקת בדבר:

א. תנא קמא סבר - בהנך שמחשבים מאדם למזבח וממזבח לאדם פליגי חכמים ורבי אליעזר, שחכמים מכשירים. ורבי אליעזר סובר פסול, משום גזירה, שלא יבואו להכשיר מחשבת אכילה כדרכה, אבל מחשבה להניח, שאינה מחשבת אכילה כלל, לא גזרו עליה, ולדברי הכל - כשר! [9]

הערות

[4] הקשו התוס' הרי בזבחים [לא א] אמרינן שאם חישב שתאכלהו אש של הדיוט למחר הרי זה פיגול, ומשום שמצינו בכתוב שזה קרוי אכילה, ואם כן למה הוצרכנו ללימוד מיוחד על מחשבת אכילת מזבח שפוסלת, ותירצו שלענין אש של הדיוט הוי פיגול רק אם הזכיר בפירוש "אש", וכאן נתחדש שאכילת מזבח קרויה אכילה אפילו בלא הזכרת "אש", וכתב המנחת חינוך [קמד א] שחידוש דין זה הוא דוקא באימורין, שבהם נאמר אכילת מזבח, אבל בבשר אם חישב לאכילת מזבח בלא הזכרת "אש", לא הוי פיגול. עוד תירצו התוס' שכל הדין דמחשבת אכילת אש של הדיוט פוסלת, זהו רק בדבר הראוי לאכילה, אבל באימורין אינה פוסלת, שהרי אין מחשבת אכילה פוסלת בהם, והוא הדין מחשבה זו שדינה כמחשבת אכילה, ולכן הוצרכנו ללמוד שמחשבת אכילת מזבח פוסלת בהם. ובחידושי הגרי"ז תירץ על קושית התוס' שמהפסוק למדנו על מחשבת זריקת הדם ומחשבת ניסוך המים שפוסלת משום שהם גם כן אכילת מזבח, אבל בלא פסוק זה לא היו פוסלים, שהרי אינם נאכלים על ידי האש. עוד תירץ שמצד מחשבת אכילת האש אין זה קרוי אכילה אלא אם כן חישב שיהיה נאכל לגמרי ונעשה דשן, וכמו באכילת אדם, אבל מאחר שלמדנו שמחשבת אכילת מזבח פוסלת, אם כן די במה שחישב שתצית האור בכולו, דאף על גב שבהצתת האור במיעוטו או ברובו עדיין לא מקרי הקטרה לענין מחשבת פיגול וכמו שמוכח בזבחים [לא ב], מכל מקום אין צריך שיהיה נשרף לגמרי, שבמשילת האור בכולו כבר נקרא שנעשה בו הקטרה אף על גב שעדיין לא נאכל לגמרי על ידי האש, ועיין מנחת אברהם.

[5] יש לחקור במחשב בלשון אכילה למזבח, האם הפסול הוא משום מחשבת הקטרה, שלומדים מהפסוק שהקטרה קרויה גם כן אכילת מזבח, או שפסולו משום מחשבת אכילה, דאף על גב שבאימורין אין פוסל מחשבת אכילה על כל צורותיה, וכמו שהובא לעיל מהתוס' לענין אכילת אש ואכילת כלבים, ומשום שאין דרכן באכילה באופן כללי, מכל מקום אכילת מזבח הוא אופן מסוים של אכילה השייך באימורין ולכן פוסל בהם. והנה התוס' כתבו שאם חישב על חצי זית בשר לאכילה וחצי זית אימורין לאכילת מזבח שמצטרפין, עיי"ש, ולכאורה מוכח מזה שהגדר בלשון אכילה למזבח הוא מחשבת אכילה, ולכן מצטרף עם מחשבת אכילה גמורה, שאם היה נידון כמחשבת הקטרה ורק שאפשר להגדירו בשם אכילת מזבח, לא היו מצטרפין, וכנראה שבזה נסתפקו התוס', ולכן בקושיתם סברו שאינם מצטרפין באופן זה. והנה הגרי"ז כאן נסתפק בחישב בלשון אכילה למזבח חוץ לזמנו, האם הולכים אחר עיקר זמן הקרבתו, וכגון בדם שזמנו הוא עד שקיעת החמה, או אחר זמן אכילה, שהוא לכל הפחות עד עלות השחר, וכעין הספק שהובא לעיל מהמקדש דוד בחישב מאכילת מזבח לאדם לרבי אליעזר, ולכאורה ספק זה יהיה תלוי במה שנתבאר לעיל, שאם לשון אכילת מזבח הוא מחשבת הקטרה, ודאי שאין הולכים בזה אחר זמן אכילה, וכל הנידון הוא רק אם נפסל משום מחשבת אכילה, [ולכאורה גם אם ננקוט בזה שאין הולכים אחר זמן האכילה, שהרי אינו נפסל משום מחשבת אכילה סתמית, אלא משום אכילת מזבח, ואם כן דין הוא שיהיה זמנו נקבע לפי דיני אכילת מזבח, עדיין יהיה מקום לדון אם נסבור שגם באימורין פוסל מחשבת אכילת אש, וכמו שנוקט המנחת חינוך [קמד] בדעת רש"י, שבזה יש יותר סברא לומר שנלך אחר זמני אכילה, שהרי בזה נפסל הוא מצד מחשבת אכילה סתמית, וצ"ע].

[6] הנה לקמן [כו ב] נחלקו אמוראים האם יש הקטרה בפחות מכזית, וכתב שם בשיטה מקובצת וכן כתבו התוס' [לקמן נח ב] שמכל מקום לענין מחשבת חוץ לזמנו ומקומו לכולי עלמא אינו פיגול אלא בכזית, ומשום שלומדים מפסוק כמבואר בסוגיין. והנה הרמב"ם [פסולי המוקדשין יד י] כתב הטעם שצריך כזית למחשבת פיגול, משום שאין הקטרה פחותה מכזית, והקשה הגרי"ד [הובא במנחת אברהם] אם כן למה הוצרכנו ללמוד זה ממה שהוציאתו התורה בלשון אכילה, ותירץ הגרי"ד שדין זה שצריך כזית בהקטרה נאמר בקיום ההקטרה ולא במעשה ההקטרה, שפעולת הקטרה שייכת גם בחצי זית, ולכן אם שני כהנים יזרקו כל א' חצי זית יהיה נחשב הקטרה, משום שסוף סוף נעשית כאן הקטרה יחד של כזית, ומשום כך בלא שחידש הכתוב להצריך כזית במחשבת פיגול, היינו אומרים שיפסול גם בחצי זית, משום שיש שם של מעשה הקטרה גם בפחות מכזית, והשמיענו הפסוק שצריך שהמחשבה תהיה על קיום של הקטרה שהוא בכזית דוקא.

[7] המקדש דוד [לג א] מסתפק האם שיעורו ברביעית [כשיעור שתית יין לנזיר] או בכזית [כשיעור איסור שתית דם], והשפת אמת דן לומר ששיעורו הוא בכדי הזאה, שהוא שיעור הדם לענין מחשבת זריקה חוץ לזמנו כמו שכתב הרמב"ם [פסולי המוקדשין יד י]. והנה היה מקום לחקור בשיעור כזית הנאמר במחשבת אכילה והקטרה, אם הוא בהחפצא של הבשר והאימורין, או שהוא שיעור הנאמר במעשה האכילה וההקטרה שעליה חישב, [שאפילו אם יש הקטרה פחותה מכזית, מכל מקום נתחדש שצריך הקטרה חשובה], ומדברי השפת אמת נראה שהבין שהוא שיעור בהחפצא, ולכן גם לענין שתיה יהיה די בשיעור של כדי הזאה, אבל אם היה השיעור נאמר במעשה האכילה, הרי ודאי שאין שתיה בפחות מכזית.

[8] מבאר החזו"א [כג ד] שכונת הגמרא היא מצד שבכל מחשבת שתיה למחר, ישנה גם כן מחשבת הינוח, שהרי יניחנו עד למחר ולא יזרוק אותו ואז ישתהו, ואם כן מוכח שלרבנן דרבי אליעזר מחשבת הינוח גם כן אינה פוסלת, אבל למסקנא אמרינן שרבי יהודה סבר שלרבנן דרבי אליעזר מחשבת הינוח פוסלת ומכל מקום מחשבת שתיה אינה פוסלת, וביארו התוס' שכשחישב לשתותו למחר אינו מוכרח בדבריו שיניחנו ולא יזרקנו, שיתכן שיזרוק היום מדמו ולמחר ישתהו, ורק כשחשב להניחו למחר נפסל, שהרי חשב בפירוש שלא יזרוק היום, והחזו"א העיר שלא נזכר כלל בדברי הגמרא מכל שקלא וטריא זו, ועיי"ש, ויעויין גם בשפת אמת על דברי התוס' בזה.

[9] רש"י מפרש שלת"ק לכולי עלמא לא גזרינן מקצת דמו אטו כל דמו, אולם הקרן אורה הקשה בזה שהרי בזבחים [לה-לו] מבואר שרבנן נחלקו עם רבי יהודה וסוברים שלהניח כל דמו גם כן אינו פוסל, ואם כן יש לפרש בפשיטות שת"ק סובר כרבנן דרבי יהודה שם, ולכן לא שייך כלל לגזור אטו כל דמו, שגם בכולו כשר.

בא ללמדנו ענין אחר, דלא שנא כי [שאינו שונה כאשר] הוא מחשב בלשון אכילה למזבח, כגון: "על מנת שיאכל המזבח את הקומץ למחר", ולא שנא כי [ואינו שונה כאשר] הוא מחשב בלשון הקטרה למזבח, שאומר: "על מנת להקטיר את הקומץ על המזבח למחר" — הרי זה פיגול.

אי נמי [או גם כן] חידוש אחר בא להשמיענו: מה אכילה שמחשב עליה שיעורה בכזית כדי לחייב עליה משום פיגול, שסתם אכילה שיעורה בכזית — אף הקטרה שמחשב עליה שיעורה בכזית. ולעולם אכילה דאורחא [כדרכה] משמע, שמחשב שיאכל אדם דבר שדרכו לאכול, או שיאכל המזבח דבר העומד לאכילת מזבח.

ור' אליעזר, מה הוא עונה על כך? אם כן, לשם לימוד זה בלבד, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] לשון "אם האכל האכל", אי נמי [או גם כן] "אם יאכל יאכל", מאי [מהו] "האכל יאכל" בשינוי? שמעת מינה תרתי [לומד אתה מזה שתיים], שמחשבים בלשון אכילה למזבח, ובשיעור כזית, וכן שמחשבים מאכילת מזבח לאדם ומאכילת אדם למזבח.

אמר ליה [לו] ר' זירא לרב אסי: ואי טעמא [ואם טעמו] של ר' אליעזר משום הכי [כך] הוא, שהוא למד מלשון הכתוב שמחשבים מאכילת אדם לאכילת מזבח ולהיפך, מדוע הוא רק פוסל? כרת נמי ליחייב [גם כן יתחייב] על כך, כפיגול גמור! וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן], והא את הוא דאמרת משמיה [והרי אתה עצמך הוא שאמרת משמו] של ר' יוחנן: מודה ר' אליעזר שאין ענוש כרת!

אמר ליה [לו]: באמת, תנאי [מחלוקת תנאים] היא אליבא [על פי שיטתו] של ר' אליעזר, איכא למאן דאמר [יש מי שאומר]: פסולה דאורייתא [מן התורה], וחייב על כך כרת, ולשיטתו הביא ר' יוחנן לעיל את המקור מן הכתוב. ואיכא למאן דאמר [ויש מי שסבור]: פסולה רק דרבנן [מדברי סופרים], ולשיטתו אמר ר' יוחנן שאינו חייב כרת.

דתניא [ששנויה ברייתא]: השוחט את הזבח על מנת לשתות מדמו למחר, שמחשב מאכילת מזבח לאדם, או על מנת להקטיר מבשרו העומד לאכילה למחר, שמחשב מאכילת אדם למזבח, או על מנת לאכול מאימוריו למחר — הרי זה כשר, שמחשב מאכילת מזבח לאדם, ור' אליעזר פוסל. חישב להניח מדמו למחר ולא לעשות בו דבר — ר' יהודה פוסל. אמר ר' אלעזר: אף בזו ר' אליעזר פוסל וחכמים מכשירין.

ויש לשאול: ר' יהודה, שפוסל במחשב להניח מן הדם למחר, אליבא דמאן [על פי שיטתו של מי] הוא אומר? אילימא אליבא דרבנן [אם תאמר על פי שיטתם של חכמים], האומרים שאם חישב לשתות מן הדם למחר הרי זה כשר — לא ייתכן הדבר, שכן השתא [עכשיו, הרי] ומה התם דקא [שם שהוא] מחשב בלשון אכילה (שתיה) בכל זאת מכשרי רבנן [מכשירים חכמים], למרות שאם היה מחשב בלשון זו למזבח היה זה פיגול, הכא [כאן] שהוא מחשב להניח — לא כל שכן שהוא כשר?

אלא בהכרח אומר כן ר' יהודה אליבא [לפי שיטתו] של ר' אליעזר. וקשה הדבר, שהרי מיד לאחר מכן אמר ר' אלעזר: אף בזו ר' אליעזר פוסל וחכמים מכשירין, ולפי הסבר זה, ר' אלעזר בשיטת ר' אליעזר היינו [הרי זו] בדיוק שיטת ר' יהודה לשיטתו, ואין מחלוקת ביניהם!

אלא לאו [האם לא] לגבי איסור כרת שיש בדבר איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, שר' יהודה דתנא קמא סבר [לשיטתו של התנא הראשון סבור]: אם הוא מחשב להניח מן הדם למחר — פסולא בעלמא [פסול בלבד הוא], לדברי ר' אליעזר, ואילו בהנך [באלה] ששנו מתחילה, כגון לאכול מאימוריו למחר — כרת נמי מיחייב [גם כן חייב], ואתא [ובא] ר' אלעזר למימר [לומר]: אידי ואידי [זה וזה] פסול ואין בו כרת לשיטת ר' אליעזר!

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] כרת ליכא [אין] לדעת ר' אליעזר במחשב מאכילת מזבח לאדם ומאכילת אדם למזבח, והכא [וכאן] שלש מחלוקת (דעות חלוקות) יש בדבר, תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: דווקא בהנך פליגי [באלה הם חלוקים], כשמחשב מאכילת מזבח לאדם ומאכילת אדם למזבח, ובזה ר' אליעזר פוסל. אבל אם חישב להניח מן הדם למחר — דברי הכל כשר, וגם לדעת ר' אליעזר, שאין מחשבת פיגול אלא באכילת אדם או מזבח.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

demonstrates that there is no difference if one expresses his intention using the language of: Consumption on the altar, and there is no difference if one expresses his intention using the language of: Burning on the altar. Therefore, if the priest removed the handful from the meal offering while expressing the intention that it should be burned on the altar on the following day, whether this intention was phrased as: Consumed on the altar, or: Burned on the altar, the offering is piggul.

Alternatively, the doubled expression serves to teach that just as one renders the offering piggul only when one’s intention involves the consumption of an olive-bulk, as this is the minimal measure for an act to be considered eating, so too, one renders the offering piggul only when one’s intention involves the burning of an olive-bulk. But actually, the expression for consumption found in the verse indicates consuming it in the usual manner, and therefore an offering is rendered unfit only if one’s improper intention involved consuming an item that is usually consumed, or burning an item that is usually burned.

And what would Rabbi Eliezer respond? He would say that if that were so, that the verse intends to teach only that halakha, let the Merciful One write either: If he’akhol he’akhol, or: If ye’akhel ye’akhel, repeating the same form of the word twice. What is the reason that the verse states “he’akhol ye’akhel,” employing both repetition and variation? Learn from this formulation two halakhot. One, as the Rabbis explain, is that the offering is rendered unfit whether one uses an expression of consumption or an expression of burning, provided that one’s intention is with regard to at least an olive-bulk. The second is that the offering is rendered unfit if one intends to burn on the altar an item that is usually consumed by a person, or to consume an item that is usually burned on the altar.

Rabbi Zeira said to Rav Asi: But if the reasoning of Rabbi Eliezer is due to that derivation, and he understands that the verse equates the improper intent to consume an item that is usually consumed with the improper intent to consume an item that is usually burned, then let one also be liable to receive karet for consuming an offering brought with intention to consume, after its designated time, the part of the offering that is burned, or for intention to burn, after its designated time, an item that is usually consumed. Why does Rabbi Eliezer state only that the offering is rendered unfit? And if you would say that indeed, Rabbi Eliezer does hold that one who consumes such an offering is liable to receive karet, that is difficult: But aren’t you the one who said in the name of Rabbi Yoḥanan: Rabbi Eliezer concedes that doing so is not punishable by karet?

Rav Asi said to him: It is a dispute between tanna’im as to the opinion of Rabbi Eliezer. There is one who says that Rabbi Eliezer deems the offering to be unfit by Torah law and one is liable to receive karet. It was in accordance with this opinion that Rabbi Yoḥanan cited the proof from the verse. And there is one who says that Rabbi Eliezer deems the offering to be unfit by rabbinic law, and it was in accordance with this opinion that Rabbi Yoḥanan said that according to Rabbi Eliezer there is no punishment of karet for this transgression.

As it is taught in a baraita: In the case of one who slaughters the offering with the intention to drink some of its blood, which is designated to be presented on the altar, on the next day, or to burn some of its meat, which is meant to be eaten, on the next day, or to eat some of its sacrificial portions, which are designated to be burned on the altar, on the next day, the offering is fit, as his intention is either to eat an item that is usually sacrificed on the altar, or to burn on the altar an item that is usually eaten. But Rabbi Eliezer deems the offering unfit. If one slaughters the offering with the intention to leave some of its blood for the next day, but not to present it or consume it, Rabbi Yehuda deems the offering unfit. Rabbi Elazar said: Even in this case Rabbi Eliezer deems the offering unfit, and the Rabbis deem it fit.

The Gemara clarifies: In accordance with whose opinion is the statement of Rabbi Yehuda that the offering is unfit even if he intends only to leave the blood for the next day, but not present it or consume it? If we say it is in accordance with the opinion of the Rabbis, now consider: And if there, where the priest expresses his intention using the language of consumption, the Rabbis nevertheless deem the offering fit, despite the fact that if he had used this expression with regard to the portion burned on the altar, the offering would be piggul, is it not all the more so the case that here, when he intends only to leave the blood until the next day, the offering should be fit?

Rather, it must be that Rabbi Yehuda’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. And yet the baraita continues: Rabbi Elazar said: Even in this case Rabbi Eliezer deems the offering unfit, and the Rabbis deem it fit. If Rabbi Yehuda’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, then the explanation of Rabbi Elazar of Rabbi Eliezer’s opinion is identical to that of Rabbi Yehuda, and there does not appear to be any disagreement between the two.

Rather, is it not so that the difference between Rabbi Elazar and Rabbi Yehuda is with regard to liability for karet? The difference lies in that Rabbi Yehuda holds that if one’s intention is to leave the blood for the next day, then according to Rabbi Eliezer the offering is only rendered unfit, whereas in those cases listed in the mishna, such as where one’s intention is to eat the sacrificial portions on the next day, he would be liable to receive karet as well. And Rabbi Elazar comes to say that according to Rabbi Eliezer, both in this case and in that case, the offering is unfit but there is no liability to receive karet for it.

The Gemara rejects this suggestion: No, it may be that everyone agrees that according to Rabbi Eliezer in a case where one’s intention is to eat, after its designated time, an item that is usually burned, or to burn an item that is usually eaten, there is no liability to receive karet. And here there are three disputes with regard to the matter. The first tanna holds that the Rabbis and Rabbi Eliezer disagree only in those cases, with regard to whether the offering is rendered unfit due to the intention to eat an item that is usually burned or to burn an item that is usually eaten. But with regard to leaving of its blood until the next day, everyone agrees that the offering is fit.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמ' מודה ר' אלעזר שאינו עונש כרת. ויש להקשות למאי אצטריך לר' יוחנן הרי כן משמע פסול הוי לבד ולא פגול. וי"ל משום דמצינן למימר דלעולם סבר דפגול נמי הוי ומאי דנקט פסול משום דת"ק כשר קאמר נקט פוסל דר"ל דאינו כשר אלא פסול גמור הוי ולכך אצטריך ר' יוחנן לאשמועינן דפסול דוקא קאמר ולא פגל:

תנאי היא וכו' איכא למ"ד פסול מדאורייתא, מהאי קרא דפרשי' ואית ליה כרת, ל"ה. וקשיא אע"ג דנימא דאיכא תנאי אליבא דר' אלעזר ואיכא למ"ד פסול מדרבנן ואיכא למ"ד פסול דאורייתא וחייב כרת מ"מ ר' יוחנן דאמר דטעמא דר' אלעזר מקרא פסול מדאורייתא בכרת אית ליה ואיך לימא דמודה ר' אלעזר שאין פיסול כרת אכתי הקושיא שהקשה לו אי טעמא דר' אלעזר מקרא כרת נמי ליחייב ומאי קאמר דמודה ר' אלעזר שאינו חייב כרת:
וצ"ל דר"ל דר' יוחנן דאיכא תנאי אליבא דר' אלעזר דאיכא למ"ד פסול דאורייתא ואיכא למ"ד פסול דרבנן אתא לאשמועינן הילכך קאמר דטעמא דר' אלעזר מקרא דר"ל דאיכא מאן דאמר הכי דטעמא דר' אלעזר מקרא ודאית ליה כרת. וקאמר נמי מודה ר' אלעזר שאינו ענוש כרת דר"ל דאיכא למ"ד דמודה ר' אלעזר שאינו ענוש כרת ואי לא אשכחנא דאיכא תנאי דפליגי אליבא דר' אלעזר בהכי הוה קשה לר' יוחנן איך לימא שני הפכים דלהוי טעמא דר' אלעזר מקרא וא"כ אית ליה לחייב כרת ודלימא ג"כ דמודה דאינו ענוש כרת אבל כיון דאשכחן דתנאי דפליגי אליבא דר' אלעזר בהכי לא קשי' לר' יוחנן דאיך יאמר שני הפכים משום דנוכל לישב דר' יוחנן דאיכא תנאי דפליגי בהכי אתא לאשמועי' כדפרישי':

להניח מדמו, לא לשם זריקה ולא לשתיה, ל"ה, ור"ל דאם חשב לזריקה הוי לזרוק דמו למחר דהוה ליה פגול ואי לשתיה הא כבר איפליגו בה תנא קמא ור' אלעזר דלת"ק כשר ור' אלעזר פוסל, ור' יהודה דפוסל אי סבר כר' אלעזר דפסל בשתיה א"כ היה לומר ור' יהודה (פוסל) ור' אלעזר [פוסל] בפלוגתא דלשתות ומדקאמר להניח משמע דעניין אחר הוא דלא מיירי בלשתות דפלוגתא דת"ק ור' אלעזר אלא מיירי בלהניח גרידא ודפסל ר' יהודה משום מחשבת הנוח לבד בלא שיחשב בו לא לזרוק ולא לשתות:

א"ר אלעזר אף בזו כו', פי' אף בזו בלהניח דמו חכמים מכשירין ופליג אר' יהודה דפסל בלהניח אליבא דחכמים דמכשרי בלשתות וקאמר ר' אלעזר דחכמים דמכשרי בלשתות מכשרי נמי בלהניח וכן מפרש לה תלמודא דקאמר ר' יהודה אליבא דמאן פי' ר' יהודה דפסל בלהניח אליבא דמאן דהני תנאי דפליגי בלשתות אמר למלתיה דפסול וכמאן מינייהו אמר למלתיה דפסול אי אליבא דרבנן דמכשרי בלשתות השתא ומה התם דקא חשיב בלשון אכילה דשתיה נמי בכלל אכילה מכשרי רבנן הכא לא כ"ש:
וקשיא דילמא בלשתות יש להכשיר יותר משום דסבר דאין מחשבין מאכילת מזבח לאדם אבל בלהניח לא חשביה לאכילת אדם:
וי"ל דאע"ג דנימא דאין מחשבין מאכילת מזבח לאדם היינו דוקא לפגל דלא מיקרי מחשב אכילה לפגל כי אם בדבר הקרב למזבח להאכילו למזבח ובדבר הנאכל להאכילו לאדם ולא ממזבח לאדם ומאדם למזבח אבל לפסלו בלא שיהא פגול מטעם שאין שם אכילה לפגל אלא לפסלו לבד הרי ראוי לפסול יותר כשחשב מאכילת מזבח לאדם דהיינו להאכיל הדם לאדם ממה שראוי לפסלו ושחשב להניח למחר שהרי כשחשב להאכיל אכילה שאינה ראויה לפגל למחר הרי חשב ג"כ להניחו למחר שאי אפשר להאכילו למחר בלא שיניחנו למחר והרי נוסף בו יותר ראוית פסול מפני שיש בו גם לשון אכילה שגורם פגול באכילה ראויה לומר דמאחר דאותו שם גורם פגול בעלמא בהיכא דאינו ראוי לפגל דהיינו כשאינה ראויה מ"מ יש לה להפסל יותר מפני שיש שם לשון דבר שמפגל בעלמא מכשאין כאן לשון אכילה כלל הילכך קאמר ומה התם דקא חשיב בלשון אכילה שראוי לפסול יותר כשחשב לעשותה הנחה למחר בלשון אכילה מכשחשבה לעשות הנחה גרידא בלא לשון אכילה אלא אליבא דר' אלעזר דפסיל בלשתות וקאמר ר' יהודה אליבא דר' אלעזר דאין לפסול כי אם בלשתות ולא בלהניח, או מפני שנאמר דגם פגול הוי בלשתות משום דאית ליה מחשבין מאכילת מזבח לאדם אבל בלהניח דאין שם אכילה גם פסול לא הוי או אפי' אם לא יפסל בלשתות מ"מ ראוי לפסול בו יותר מפני שיש שם לשון אכילה למפגל בעלמא משתפסל בלהניח דאין שם לשון אכילה כדפרישית לעיל אלא שגם בלהניח פסל:

וא"ר אלעזר אף בזו כו'. ר' אלעזר היינו ר' יהודה, דהא תרווייהו אתא למימר דר' אלעזר גם בלהניח פסל. אלא לאו כרת איכא בינייהו דת"ק סבר להניח פסולה בעלמא בהנך כרת נמי מחייב, פי' דת"ק ר"ל ר' יהודה וקרי ליה ת"ק אעפ"י שאינו ת"ק דברייתא משום דהוא ת"ק דר' אלעזר דתרוייהו אליבא דר' אליעזר דפסיל בלשתות מיירו וקאמרי דפסול נמי בלהניח אלא דאתו לפלוגי בהא דת"ק דהיינו ר' יהודה סבר בלהניח פסולה בעלמא פי' ולהניח הוא דפסל ר' אלעזר אבל בלשתות אפי' כרת איכא, ור' אלעזר אמר אידי ואידי פי' בין להניח בין לשתות פסול ואין בו כרת:
וא"ת היכי משמע דפליגי בהכי ודלא נימא איפכא דר' יהודה לימא אידי ואידי פסול ואין בו כרת ור' אלעזר לימא להניח פסולא בעלמא הנך כרת נמי מיחייב:
וי"ל דהכי משמע משום דר' יהודה לא הזכיר במילתיה כי אם להניח אבל בלשתות לא איירי כלל הילכך נוכל לומר דסבר דדוקא בלהניח דהזכיר קאמר דפסל ר' אליעזר אבל בלשתות דלא הזכיר אית ליה דגם פיגול הוי אבל ר' אלעזר הזכיר במילתיה שניהם לשתות ולהניח לומר דפסל בהו ר' אליעזר מדקאמר אף בזו ר' אליעזר פוסל דר"ל אף בזו שהוא להניח פוסל ר' אליעזר כמו בלשתות משמע דמשוה להו ודסבר דדין אחד יש ללשתות ולהניח דפסל בהו ר' אליעזר אבל כרת לא מיחייב בזה כמו בזה ודגם בלשתות פסולה איכא ולא כרת, ומייתי מנא דאיכא תנאי דפליגי אי ר' אליעזר סבר דמחשבין מאכילת מזבח לאדם לחייב כרת מדאורייתא או אי סבר דפסולא דרבנן לבד איכא בהו דר' יהודה דאמר דמיחייב אליבא דר' אליעזר בלשתות כרת דפסל ליה מדאורייתא לעיל ולכך מחייב בהו כרת ודאית ליה דמחשבי' מאכילת אדם למזבח וממזבח לאדם ור' אלעזר סבר דלא פסל להו ר' אליעזר אלא מדרבנן משום גזרה דליכא בהו כרת אלא פסולא בעלמא:

והכא ג' מחלוקת בדבר ת"ק סבר בהנך פליגי, דר"א גזר וכו'. ומקצת דמו אטו כל דמו לא גזרינן ל"ה, ר"ל דלא שייך לגזור בהו כמו בשלא כדרכו דגזר אטו כדרכו משום דהתם מחשבת אכילה מיהא איכא ושייך למגזר אטו אכילה דאיסורא דאורייתא אבל בלהניח לא שייך למגזר מחשבת הנחה דליכא בה איסורא דאורייתא אטו הנחה אחריתי דאיסורא דאורייתא משום דליכא הנחה איסורא דאורייתא דלא אסרה תורה אלא מחשבת אכילה ושתיה וגם לגזור הנחה אטו אכילה הא לא דמו להדדי דלגזור הא אטו הא, עוד פירש"י ומקצת דמו אטו כל דמו לא גזרינן ר"ל דנהי דליכא למיגזר הנחה אטו אכילה משום דלא דמו מ"מ אית למיגזר מחשבת הנחה זו דאינה פסולה אטו מחשבת הנחה אחרת פסולה דהיינו דנגזר מחשבת הנחה מקצת דמו אטו מחשבת הנחת כל דמו דאית ביה פסולא דאורייתא וקאמר דסבר דבכה"ג לא גזרינן משום דקצת בכולה לא מיחלף:

רש"י ד"ה ת"ק. ר"י דאמר כו' האי הוא דפסול לר' אליעזר. כצ"ל בי':

תוס' ד"ה לכתוב וכו' ורפא ירפא. וכן בפסחים דף מח ע"א עיין בב"ק דף סה ע"א תענית דף ג ע"א:

מחשבת אכילת אדם כגון שירים אם חישב עליהן למזבח להקטירן למחר: מדאפקינהו רחמנא לתרוייהו בלשון אכילה. ש''מ כי הדדי נינהו ומחשבין מזו לזו: בלשון אכילה למזבח. כגון הריני קומץ על מנת להאכיל קומץ למזבח למחר: א''נ. להכי אפיק רחמנא להקטרה בלשון אכילה: מה אכילה בכזית אף מחשבת הקטרה בכזית. אם חישב בקמיצה להקטיר כזית קומץ למחר פיגול: לעולם אכילה דאורחא משמע. קומץ למזבח ושירים לאדם: מאי האכל יאכל. מדשני קרא בדיבורא: שמעת מינה תרתי. למחשבת הקטרה בכזית ומחשבין מאכילה לאכילה: איכא למ''ד. ר' אליעזר פסל מדאורייתא ומהאי קרא דפרשינן ואית ליה כרת: לשתות מדמו למחר. אכילת מזבח לאדם: להקטיר מבשרו למחר. אכילת אדם למזבח: להניח מדמו. לא לשום זריקה ולא לשתיה: אליבא דמאן. כלומר בתר טעמא דמאן אמרה למילתיה וכמאן ס''ל בלשתות מדמו למחר: (ת''ק) רבי יהודה דאמר פסול סבר האי הוא דפסול לר' אליעזר אבל לשתות אפי' כרת איכא ור''א דאמר אף בזו כלומר שתיהן דין אחד להם מה כאן ליכא כרת אף בלשתות אין בו כרת: דכולי עלמא כרת ליכא. וטעמא דרבי אליעזר לא מדאורייתא אפילו לרבי יהודה: והכא ג' מחלוקת בדבר ת''ק סבר בהנך פליגי. דרבי אליעזר גזר אטו מחשבה כדרכו דהוי פיגול הילכך גזר בשלא כדרכו דהוי פסול אבל להניח דברי הכל כשרה דלא אסרה תורה אלא מחשבת אכילה ושתיה דבכלל אכילה הוא ומקצת דמו אטו כל דמו לא גזרינן:
דלא שנא כי מחשב בלשון אכילה כו'. תימה ל''ל קרא להכי תיפוק ליה מדאיקרי אכילת אש אכילה כמו חישב שיאכלוהו כלבים למחר שתאכלהו אש למחר דמסקינן בסוף פרק ב' דזבחים (דף לא.) דהוי פיגול משום דכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים וכתיב תאכלהו אש לא נופח ומסיק התם דהא דתנן לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין אי חישב בלשון אכילה מצטרפין משום דאיקרי אכילת אש אכילה כדכתיב תאכלהו אש לא נופח וי''ל דאיצטריך לרבויי הכא שיאכלהו מזבח למחר אע''פ שלא הזכיר אש דמקרא דתאכלהו אש לא נפיק אא''כ הזכיר אש ועוד נראה דהתם איירי בבשר דמחשב לאכול דבר שדרכו לאכול והכא מיירי באימורים ואי לא דרבי קרא הכא ה''א דמחשב באימורים שתאכלם אש למחר הוי כמחשב לאכול דבר שדרכו להקטיר דלא הוי פיגול דאפי' השתא נמי דרבי קרא מחשב בלשון אכילה אי חישב באימורים שתאכלם אש של הדיוט למחר לא הוי פיגול אע''ג דבשר הוי פיגול דמחשב לאכול דבר שדרכו להקטיר דדוקא אש של מזבח דמרבינן בלשון אכילה דהוי מחשב בלשון מזבח למזבח והא דקאמר התם דמצטרפין בלשון אכילה אי לאו דרבי הכא מחשב בלשון אכילה לא הוי פיגול באימורים אע''ג דאיקרי אכילה וקצת קשיא מאי קא פריך התם אלא מעתה חישב שתאכלהו אש כו' וכי תימא ה''נ והא תנן לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין מאי קושיא דלמא חצי זית בשר וחצי זית אימורים לא מצטרפין שזה לאדם וזה למזבח אבל חצי זית בשר לאדם וחצי זית בשר למזבח מצטרפין משום דכתיב אכילה גבי אש ויותר קשה הא דמשני אי דאפקיה בלשון אכילה ה''נ דמשמע דמצטרפין ואמאי מצטרפין כיון דאין מחשבין מאכילת אדם למזבח וממזבח לאכילת אדם וצ''ל שכך היא סברא דמצטרפין כיון דאיקרי אכילה ואיתרבי הכא בלשון אכילה באימורים וקצת תימה דהתם דאייתי ראיה דכתיב אכילה באש מדכתיב תאכלהו אש לא נופח דה''ל לאיתויי קרא דכתיב (ויקרא ו) אשר תאכל האש את העולה וכתיב (שם ט) ותאכל (האש) את העולה ואת החלבים ושמא ניחא ליה לאיתויי קרא דאש של הדיוט ומיהו גבי אש דהדיוט נמי כתיב (שמות כב) ונאכל גדיש וכי מייתי התם קרא ואת איזבל יאכלו הכלבים הוה מצי לאיתויי ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול (ויקרא כה) ושמא משום דלא כתיב התם אכילה על בשר: לכתוב קרא האכל האכל או יאכל יאכל. כי האי גוונא בפרק החובל (ב''ק דף פה:) גבי ורפא ירפא אבל בסנהדרין בריש היו בודקין (דף מ:) משמע דאי הוה כתיב דרש תדרש וחקרת לא הוה מצי למדרש טפי מידי ולא אמרינן מדלא כתיב דרש דרש או תדרש תדרש: מאי האכל יאכל ש''מ תרתי. משמע דלית ליה לר''א דברה תורה כלשון בני אדם ותימה דבריש הערל (יבמות דף עא.) גבי איש איש (לא דרש וס''ל דדברה כו') וכן רבי יוסי פרק אין מעמידין (ע''ז דף כז.) דריש המול ימול ובסוטה פרק ארוסה ושומרת יבם (דף כז.) דריש איש איש לרבות אשת חרש ואשת שוטה ובזבחים פרק השוחט המעלה (ד' קח:) לא דריש איש איש אלמא קסבר דברה תורה כלשון בני אדם ועוד בעלמא לא אשכחן תנא דפליג אהא דדרשינן (חולין יג:) איש איש לרבות את העובדי כוכבים שנודרין נדרים ונדבות כישראל ועוד קשה דבהשוחט והמעלה (שם) דריש ר''ש איש איש ובפ''ק דקידושין (דף כ:) דריש ר''ש אם גאול יגאל שלוה וגואל לחצאין וכן בפסחים בפרק מי שהיה טמא (ד' צג.) איש איש לחייב זבין ומצורעין ובועלי נדות בפסח שני ומוקי לה כרבי יהודה ור''ש דפטרי נשים מפסח שני ולהכי לא תני זבות ומצורעות ובפרק אלו מציאות (ב''מ ד' לא:) ובכתובות (ד' סז.) גבי העבט תעביטנו קאמר ר''ש דברה תורה כלשון בני אדם ועוד קשיא מר' יהודה דדריש איש איש בההיא דפסחים וכן בריש בנות כותים (נדה ד' לב:) דריש ר' יהודה איש איש גבי תינוק בן יומו שמטמא בזיבה וגבי המול ימול (ע''ז כז.) סבר רבי יהודה דברה תורה כלשון בני אדם ועוד בסוף אלו מציאות משמע דדריש ר''ש הקם תקים והשב תשיבנו ובפ''ק דר''ה (דף ח.) עשר תעשר בשתי מעשרות ועוד קשיא מר''ע בפ' אין עומדין (ברכות ד' לא:) גבי הני דדריש ר' ישמעאל אם ראה תראה ור''ע קאמר דברה תורה כלשון בני אדם ובסנהדרין בפרק ד' מיתות (דף סד:) איפכא גבי הכרת תכרת וכן בסוף פרק שני דכריתות (ד' יא.) גבי והפדה לא נפדתה ועוד קשיא מדאחרים דהיינו ר''מ (גבי איש איש) דאית ליה התם בכריתות דברה תורה כלשון בני אדם ובפ' ד' מיתות (סנהדרין ד' נז.) משמע דדריש ר''מ איש איש גבי ברכת השם ונראה לפרש דמאן דאית ליה דברה תורה כלשון בני אדם לאו בכל דוכתי אית ליה אלא שום הוכחה יש לו במקום שאינו דורש הכפילות מדאמר אביי בסוף אלו הן הגולין (מכות ד' יב.) גבי ואם יצא יצא מסתברא כמ''ד דברה תורה כלשון בני אדם שלא יהא סופו חמור מתחילתו משמע דלא בא אביי להביא ראיה אלא שם ולא שנאמר כן בכל המקומות דהא לא מייתי דאביי גבי שאר פלוגתייהו ואם תאמר א''כ מאי קא פריך בפרק השואל (ב''מ ד' צד:) גבי אם גנוב יגנב מעמו הניחא למאן דלית ליה דברה תורה וכן בריש נדרים (דף ג.) הניחא למ''ד דברה תורה והא לאו בכל דוכתי פליגי ועוד למ''ד דברה תורה נמי מי ניחא מה טעם יש שם שלא לדרוש לנדור נדר לרבות ידות נדרים כמו גבי נזירות דכתיב נזיר להזיר: אמר ליה תנאי היא. משמע דלרבי יוחנן הא דפסיל ר''א במתני' היינו מדאורייתא ואפי' כרת איכא מדפריש טעמיה דקרא תימה דלא הל''ל ר''א פוסל אלא מפגל מיבעי ליה דהכי דייק בסוף פ''ק דזבחים (ד' יג.) וי''ל דשאני הכא דאיירי נמי בחוץ למקומו: דת''ק סבר להניח פסולא בעלמא בהנך כרת נמי מיחייב. האי ת''ק היינו ר''י וקרי ליה ת''ק משום דכולה רישא ר''י דליכא אלא ב' מחלוקת מדקאמרינן בתר הכי ג' מחלוקות בדבר מכלל דעד השתא סבירא לן דליכא אלא ב' מחלוקות:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד