דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - ב

שמע מינה דדוקא גרש ושמן מעכבין ואין דבר אחר מעכב, [29] וזה גילוי ש"חוקה" הכתובה במנחה, לא בא ללמד עיכובא.

גופא, אמר רב: כל מקום שהחזיר לך הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב, ושמואל אמר: גרש ושמן מעכבין משום דשנה בהם הכתוב [תו' הקשו דרש"י סותר עצמו ממה שכתב קודם דילפינן מיתורא ד - ה"א ולא מזה ששנה הכתוב], ואין דבר אחר מעכב, ואפילו בדבר ששנה בו הכתוב.

ותמהינן: ולשמואל, האם אף על גב דתנא שנה ביה קרא לא מעכבא?!

ומשנינן: אלא, כל היכא דתנא ביה קרא ודאי מעכבא בין לרב ובין לשמואל, והכא ב"מלא קומצו" - "בקומצו" קא מיפלגי רב ושמואל, וכדמבארינן:

דתניא: כתוב "וקמץ... מלא קומצו", ובמקום אחר שינה הכתוב בלשונו וכתב "בקומצו", ודרשינן: שלא יעשה מדה כלי מדידה כמדת הקומץ לקמוץ בו את הקומץ, אלא יקמוץ בידו דוקא [30].

רב סבר: דין זה הוא לעיכובא, ואם קמץ בכלי פסול, דהא נמי תנא ביה קרא דכתיב בשמיני למילואים "ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה" משמע כפו ולא כלי. וכיון ששנה בו הכתוב, הרי זה מעכב.

ושמואל סובר: לא יליף קדשי דורות מקדשי שעה, הלכך אין ללמוד כלום ממנחת שמיני משום שלא היתה אלא לשעה, ולא מצינו אם כן ששנה הכתוב לקמיצה שתהא ביד, וממילא אינו מעכב, ואם קמץ בכלי, בדיעבד כשר.

ומקשינן: ולא יליף שמואל דורות משעה?

והתנן: כלי הלח שהם כלים המיועדים לעבודה של דברים לחים כגון דם או שמן - מקדשין את הלח בקדושת הגוף! שמשעה שנתן דבר לח בכלי הלח, אינם ניתנים עוד ליפדות. ומדת היבש, כלים המיועדים למדידת קמח שהוא יבש, מקדשין את היבש!

ואין כלי הלח מקדשין את היבש שאם הכניס לתוכן קמח אין הכלי מקדשו, ולא מדת היבש מקדשין את הלח.

ואמר שמואל: לא שנו שאין כלי הלח מקדשים את היבש אלא מדות כלומר כלים המיועדים למדידת דברים לחים, כגון מדת הין, לפי שאותן כלים אינם משמשים כלל ליבש, אבל מזרקות כלים שזורקים בהם את הדם מקדשין גם את היבש דכתיב בקרבנות הנשיאים, שהביאו קערה ומזרק והיו "שניהם מלאים סלת" הרי שהמזרק משמש גם לצורך דברים יבשים, ולפיכך מקדש אותם.

הרי שלומד שמואל מנשיאים, דהיינו דורות משעה, ואם כן גם גבי קמיצה בכלי היה לו ללמוד שעה מדורות, ולפסול קמיצה בכלי!?

ומתרצינן: שאני התם לענין הדרשה של "שניהם מלאים סלת", דתנא שחזר בה קרא בנשיאים תריסר זימנין ולכן לומדים משם, אף שהוא קדשי שעה [31].

אמרו [שאלו] ליה רב כהנא ורב אסי לרב: מה אמרת שכל מקום שהחזיר הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב, והרי הגשה של המנחה לקרן המזבח, דתנא בה קרא ולא מעכבת? [32]

ומפרשינן: ומאי תנא בה, היכן מצינו ששנה בה הכתוב? דכתיב בפרשת צו "זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה'", וכבר נאמרה תורת הגשת מנחה בפרשת ויקרא, וחזרה ונשנתה כאן, ואפילו הכי תנן: לא הגיש כשר? ומתרצינן: ההוא קרא דפרשת צו לקבוע לה מקום להגשה הוא דאתא, ומכיון שהפסוק אינו מיותר, אי אפשר ללמוד מזה עיכובא.

דתניא: "לפני ה'" יכול יגישנה למנחה במערב המזבח שהוא כנגד פתח ההיכל וקרוי "לפני ה'" [33], תלמוד לומר "אל פני המזבח" שהוא צד דרום, שהכבש, שהוא פני המזבח, היה בדרום.

אי אם כן שכתוב "אל פני המזבח", יכול תהא ההגשה בדרום? תלמוד לומר "לפני ה'" שהוא צד מערב.

הא כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?

מגישה למנחה בקרן דרומית מערבית, כנגד חודה של קרן! [34] ונמצינו מקיימים את שני הכתובים, גם בדרום וגם במערב.

ודיו שיגיש את הכלי לחודה של הקרן, ואין צריך שתגע המנחה עצמה במזבח.

רבי אליעזר אומר: אין צריך להגיש בחוד הקרן, אלא מגישה בצד דרום המזבח בסופו סמוך לקרן מערבית.

וכך לומד רבי אליעזר: יכול יגישנה למערבה של קרן וגם לדרומה של קרן, אמרת לא כך מתפרש הכתוב, שהרי קיימא לן שכל מקום שאתה מוצא שתי מקראות, אחד מקיים עצמו וכשאתה מקיים מה שכתוב בו, הרי אתה מקיים גם דברי חבירו, דהיינו, כשתקיים מה שכתוב בפסוק האחד, לא יהיה בזה סתירה לפסוק האחר, ו [אבל] האחד מקיים עצמו וכשאתה מקיים מה שכתוב בו, הרי אתה מבטל את דברי חבירו, שקיום דברי הפסוק מהוה סתירה למה שכתוב בפסוק האחר, [וכמו שיבואר לקמן] - מניחין עוזבים את המקרא שמקיים עצמו ומבטל חבירו, ותופשין כעיקר את הפסוק שמקיים עצמו ומקיים חבירו! וכן בענינינו, שכשאתה אומר שיגישנה במערב, קיימת מה שכתוב "לפני ה'" דהיינו במערב, אבל בטלתה מה שכתוב "אל פני המזבח" דהיינו בדרום. וכשאתה אומר שיגישנה בדרום כדי שקיים "אל פני המזבח" - בדרום קיימתה בזה גם "לפני ה'" - במערב.

והיכא קיימתה?

אמר רב אשי: קסבר האי תנא רבי אליעזר כוליה מזבח בצד צפון של עזרה קאי [35], נמצא שדרומו של מזבח הוא כנגד אמצע פתח ההיכל [שפתח ההיכל חציו בצפון וחציו בדרום] וגם הוא קרוי "לפני ה'", ונמצא כשמגיש בצד דרום נתקיימו שני המקראות.

מתקיף לה רב הונא לרב: הרי מלח דלא תנא ביה קרא, ומעכבא?


הערות

[29] התוס' מפרשים שכאן מדברים מהעיכוב שהסולת והשמן מעכבין זה את זה, [כלומר שאם אין לו אלא אחד מהם, אינו מביא כלל], ועיקר הלימוד הוא מהפסוק ד"מסלתה ומשמנה", עיי' בדבריהם, והביא החזו"א [כה יב] שבתורת כהנים דורשים גם כן מפסוק זה ד"מסלתה ומשמנה" שתהא המנחה בלולה בשמן, ופירש החזו"א שהכונה היא לומר שאם הביא שניהם אבל כל אחד מהם עומד לעצמו שפסול, דאף על גב שלא בלל כשר, זהו דוקא כשלא עשה הבלילה כדין וכמו שנתבאר לעיל, אבל אם המנחה חריבה ואינה בלולה בשמן כלל פסולה, ועוד הביא מתוספתא [א י] שאפילו היתה המנחה בלולה מקצתה בשמן, וקמץ שלא ממקום השמן שפסול גם כן, ופירש שהוא נלמד מפשט הכתוב ד"מסלתה ומשמנה", שמדבר מהקמיצה.

[30] רש"י מפרש שלא יקמוץ על ידי כלי אלא בידו, ובתוס' ישנים יומא [מז א] הביאו בשם רבינו שמואל שמפרש שלא יתן הקומץ בכלי בפני עצמו ויקמוץ בידו משם, אלא יקמוץ מן המנחה כשהיא כולה בכלי אחד, אבל דין זה שצריך לקמוץ בידו דוקא ולא על ידי כלי, זה לומדים מ"וקמץ" עכ"ד, והגבורת ארי ביומא שם הקשה על פירוש זה, שהרי לקמן [כד] למדנו מפסוק ד"והרים ממנו" שצריך להרים מן המחובר, כלומר שהקומץ והשירים יהיו נוגעין ומחוברין זה לזה בשעת קמיצה, ואם כן כשנתן הקומץ בכלי ובא אח"כ לקמוץ בידו, הלא יש לפסול מצד שאינו מחובר אז לשירים, ואין להעמיד באופן שנוגע הקומץ שבכלי בשעת קמיצה, שהרי בציור זה ודאי יהיה כשר גם לפי האמת, הואיל ושוב צריך הוא למדוד ולהפריש בידו הקומץ מהשירים בשעת קמיצה, אבל לפירוש רש"י ניחא, שאם היה כשר לקמוץ על ידי כלי, ודאי שלא היה חסרון של קומץ מחובר לשירים בעת הקמיצה, עכ"ד. ובליקוטי הלכות כתב שלדברי רב שדין זה נאמר לעכב, הרי זה כאילו לא נקמץ כלל, ועל כן יכול אח"כ לקמוץ ויהיה כשר, ואין זה דומה למה שלמדנו לעיל [ו] שאם קמץ זר פסול לרבנן דבן בתירא, משום ששם שם קמיצה עליה, מה שאין כן כאן שאין זה קמיצה כלל.

[31] התוס' כתבו דאין להקשות והרי שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין, ולא ביארו התירוץ על זה. והטהרת הקדש ביאר שבכל התורה ב' כתובין אין מלמדים, משום שבזה שנכתב פעמיים מוכח שאין מלמדים, דאם היה אפשר ללמוד מהם, היה די שיהיה נכתב רק פסוק א' ונלמד ממנו לכל שאר המקומות, אבל כאן מאחר שאין לומדים דורות משעה, אם כן בפסוק א' לא היה די כדי ללמוד ממנו לדורות, ועל כן הוצרכה התורה לכפול הכתובים.

[32] הנה היה פשוט לגמרא שכונת המשנה ד"לא הגיש" הוא שלא הגיש כלל, ואין לפרש שהכונה היא לא הגיש כהן אלא זר, אבל הגשה עצמה מעכבת, וכמו שמקשה הגמרא לקמן לענין מליחה, וכנראה משום שבפסוק מפורש שהגשה צריכה כהונה, שנאמר "הקרב אותה בני אהרן" ויקרא [ו ז], ועל כן אם הגשה היתה מעכבת, היה הדין דהגיש זר פסול. ולכאורה לפי האמת שהגשה אינה מעכבת, אם כן הוא הדין כשהגיש זר שיהיה כשר, וכן מפורש ברמב"ם [פסולי המוקדשין יא ז], אולם לפי מה שכתבו התוס' לעיל [יח ב] דלרבי שמעון אע"פ שלא בלל כלל כשר, מכל מקום בלל זר פסול, שבזה גרוע יותר, אם כן יש לומר שהוא הדין לענין הגשה שאם נעשית בזר יפסול. עוד מבואר שם בדברי הרמב"ם, שאם הגיש זר יגיש אח"כ הכהן, [ואינו דומה לקמיצה שנתבאר לעיל [ו] שלרבנן אי אפשר לחזור ולקמוץ, או להולכה שנחלקו בזה אמוראי בזבחים [טו] אם אפשר לחזור ולהוליך].

[33] לקמן [סא א] מבואר שגם במזרח נחשב "לפני ה"', ומה שעושים הגשה בקרן מערבית דרומית בדוקא, ולא בקרן מזרחית דרומית, הוא משום שלומדים מפסוק שהגשה צריכה שתהיה כנגד היסוד, ובקרן מזרחית דרומית לא היה יסוד, עיי"ש ובתוס', ולפי זה מה שאמרו כאן "יכול במערב", לכאורה הוא לא בדוקא, דהוא הדין במזרח, שהרי עדיין לא דרשנו מהפסוק ד"פני המזבח" שצריך לעשות ההגשה ברוח דרומית, ואם כן שוב אפשר לעשותה במזרח המזבח, באמה הסמוכה לקרן מזרחית צפונית שהיה שם יסוד, ורק אחר שלמדנו שצריכה ליעשות בדרום, אם כן בהכרח שתהיה בקרן מערבית דרומית, משום היסוד. ובאמת שכבר הקשה כן בעולת שלמה [זבחים סג ב], ומכח קושיא זו ביאר בדברי הגמרא לקמן, שכל מה שאפשר לפרש ש"לפני ה"' הוא במזרח, זהו רק אם לא נאמר שצריך כנגד היסוד, שאז "לפני ה"' הכונה בכל רוח מרוחות העזרה, אבל אחר שנאמר שצריך הגשה כנגד היסוד, אם כן בהכרח ש"לפני ה"' אינו בכל רוחות העזרה, שהרי צריך שיהיה כנגד היסוד, ולכן אנו מפרשים שהכונה למערב בדוקא, ומשום כך אמרו בגמרא "יכול במערב", מאחר שכבר ידענו הדין שצריך יסוד, ואם כן הוא מערב בדוקא, אולם עדיין הוקשה לו דא"כ למה הוצרכו בגמרא ליתן טעם משום שבקרן מזרחית דרומית לא היה יסוד, והרי גם אילו היה שם יסוד לא היה מתקיים שם דין ד"לפני ה"', שהרי צריך מערב, עכ"ד, ויעויין בזה עוד בהערה הבאה, ובעיקר דין יסוד בהגשה, עיי' תוס' זבחים [סג ב ד"ה מה].

[34] הקשה הטהרת הקדש בזבחים שם, למאן דאמר שהמזבח היה כולו בדרום, איך מתקיים "לפני ה"' כשמגיש בקרן מערבית דרומית, והלא אינו מכוון כלל כנגד פתח ההיכל, והגרי"ז כאן תירץ שכל רוח מערב קרויה "לפני ה"', מאחר והיא הרוח הסמוכה להיכל ולדביר, עכ"ד. ולכאורה יש לבאר שבזה נחלקו באמת רבי אליעזר ורבנן, שלפי רבנן אפילו אם נסבור שהיה המזבח כולו בצפון, וכמו שסובר ר"א, מכל מקום אי אפשר לומר שיגיש ברוח דרום כסברת ר"א, משום שלרבנן "לפני ה"' הכונה היא הרוח שהיא "לפני ה"', כלומר הרוח הסמוכה להיכל, שהיא מערב, ואין הדרום בכלל זה, ואין מתחשבים במה שהוא מכוון כנגד פתחו של היכל, ואם כן בהכרח שמגיש לקרן זוית שיתקיימו שני המקראות יחד, אבל רבי אליעזר הולך אחר מה שמכוון כנגד פתח ההיכל, ואם כן יכולים לקיים שניהם בהגשה לרוח אחת ואין צריך להגיש לשני רוחות. אולם בעיקר הדבר לכאורה יש לתמוה, לפי מה שהובא בהערה הקודמת מהסוגיא לקמן [סא] שגם המזרח קרוי "לפני ה"', ומבואר שם בפירוש רש"י שהכונה היא שאפילו המזרח [שהוא רחוק מההיכל] קרוי כן, ואם כן הדרום גם כן נחשב "לפני ה"', ואם כן יקשה איך למדו רבנן מ"לפני ה"' להצריך הגשה בקרן מערבית דרומית, נאמר שיעשה הגשה בדרום המזבח, באמה הסמוכה לקרן מערבית דרומית, שהוא כנגד היסוד, מאחר שהדרום גם כן קרוי "לפני ה"', וכמו כן קשה לכאורה מדוע הוצרך רבי אליעזר לומר שהדרום קרוי "לפני ה"' הואיל והמזבח כולו עומד בצפון, והרי כל צידי המזבח גם כן קרויים כן כנ"ל, ואמנם לפי מה שהבאנו שם מהעולת שלמה, שמאחר ונאמר דין יסוד, שוב אין כל הרוחות קרויות "לפני ה"', לא קשה כלל, אך דבריו נסתרים לכאורה מלשון הגמרא דלקמן, וכמו שהקשה בעצמו, וצ"ע.

[35] התוס' דנו האם לפי רבי אליעזר צריך להגיש דוקא בסמוך לקרן מערבית דרומית, או שיכול להתרחק יותר מן הקרן, שגם שם קרוי "לפני ה"', עיי"ש, ולכאורה לפי המבואר לעיל שצריך יסוד בהגשה, וכמו שהוכיחו התוס' בזבחים שם [ד"ה בדרום] שגם רבי אליעזר מודה בדין זה, אם כן ודאי שצריך להגיש בסמוך לקרן, שרק שם היה יסוד, וצ"ע.

גרש ושמן הם אלו שמעכבין, ואין דבר אחר מעכב, למרות שנאמרה שם חוקה.

א ודנים גופא [לגופה] של אימרה זו שהבאנו לעיל. אמר רב: כל מקום שהחזיר לך הכתוב בתורה בענין מנחה, שנאמר בפרשה אחת ושוב נאמר בפרשה אחרת אינו אלא לעכב, שאם לא עשה כן הרי זה פסול. ושמואל אמר: רק גרש (סולת) ושמן שחזר עליהם הכתוב מעכבין, ואין דבר אחר מעכב. ותמהים: ולשמואל, כל דבר אחר במנחה, אף על גב דתנא ביה קרא לא מעכבא ליה [אף על פי שחזר ושנה בו המקרא אינו מעכב לו]?!

אלא לדעת הכל כל היכא דתנא ביה קרא [כל מקום ששנה בו הכתוב] ודאי מעכבא [מעכב], והכא [וכאן] בענין "מלא קמצו" "בקמצו" קא מיפלגי [חלוקים הם]. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "וקמץ משם מלא קמצו" (ויקרא ב, ב), ונאמר במקום אחר: "והרים ממנו בקמצו" (שם ו, ח), והשינוי בא להדגיש — דווקא בקומצו ירים — בידו, שלא יעשה כלי מדה לקומץ כדי ליטול על ידו את הקומץ מן המנחה;

רב סבר [סבור]: הא נמי תנא ביה קרא [דין זה גם כן, בקומצו ולא בכלי, שנה בו הכתוב] לעכב, דכתיב [שנאמר] על אהרן ביום השמיני למילואים: "ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה" (שם ט, יז) — כפו ולא בכלי. ושמואל אומר: מחזרה זו אין ללמוד, כי דורות משעה לא ילפינן [אין אנו למדים], שאי אפשר ללמוד את דיני המנחה לדורות מקרבן מנחה שנעשה רק בזמן המילואים. ושואלים:

וכי לא יליף [לומד] שמואל דורות משעה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: כלי הלח, כלומר, כלי שרת שעשויים לקבל בהם משקים, מקדשין את הלח שבתוכם, ומדת יבש מקדשין את היבש, ואין כלי הלח מקדשין את היבש, ולא מדת יבש מקדשין את הלח.

ואמר שמואל: לא שנו שאין כלי הלח מקדשים את היבש, אלא במדות הלח, אבל מזרקות של דם, אף שהם עשויים לדברים לחים — מקדשין יבש שנכנס בתוכם, דכתיב [שנאמר] בקרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן: "מזרק אחד כסף... שניהם מלאים סלת" (במדבר ז, יג). הרי שהוא למד מחנוכת המשכן, שהיא לשעה, לדברים הנוהגים לדורות!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], דתנא בה קרא תריסר זימנין [ששנה בו המקרא שתים עשרה פעמים], שבכל נשיא ונשיא נאמרה לשון זו, אבל בדרך כלל אין למדים משעה לדורות. ושבים למה שאמר רב, שכל ששנה הכתוב במנחה הרי זה לעכב.

אמרו ליה [לו] רב כהנא ורב אסי לרב: והרי הגשה של המנחה לקרן המזבח, שנאמר: "והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח" (ויקרא ב, ח), דתנא בה קרא [ששנה בה המקרא], ולא מעכבא [ואינה מעכבת], כפי ששנינו במשנתנו! ומסבירים: מאן תנא ביה [מה, היכן שנה בו] המקרא? דכתיב [שנאמר]: "זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח" (שם ו, ז)!

השיב להם רב: ההוא [אותו פסוק] לא כדי לצוות על ההגשה בא, אלא לקבוע לה מקום הוא דאתא [שבא], להגדיר היכן היו מגישים אותה. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "לפני ה' "(שם) — יכול יגיש במערב המזבח, שהוא הצד הפונה כלפי פתח ההיכל? תלמוד לומר: "אל פני המזבח" (שם) — בדרום, שמשם עולים למזבח.

אי [אם] "אל פני המזבח" יכול בדרום, שמשם עולים למזבח? תלמוד לומר: "לפני ה' "— במערב, הא [הרי] כיצד אתה מיישב את שני הדברים יחד? מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו.

ר' אליעזר אומר, כך יש לדרוש את הכתוב: יכול יגישנה למערבה של קרן או לדרומה של קרן, לאיזו שירצה? אמרת (אומר אתה): כל מקום שאתה מוצא שתי מקראות, אחד מקיים עצמו ומקיים חבירו, שאפשר לקיים את שניהם, ואחד מקיים עצמו ומבטל את חבירו — מניחין את המקרא שמקיים את עצמו ומבטל חבירו ואין למדים ממנו, ותופשין את שמקיים עצמו ומקיים חבירו;

שכשאתה אומר "לפני ה' " במערב — בטלתה "אל פני המזבח" שהוא בדרום, וכשאתה אומר "אל פני המזבח" שהוא בדרום — קיימתה "לפני ה' ".

ושואלים: והיכא [והיכן] קיימתה "לפני ה' " בדרום המזבח? אמר רב אשי, קסבר האי תנא [סבור תנא זה, ר' אליעזר]: כוליה [כל] המזבח בצפון העזרה קאי [היה עומד], מאמצעה ולצפון, ונמצא קצהו הדרומי מול פתח ההיכל שבאמצע העזרה, והוא ממש "לפני ה' ".

ועוד ביחס למה שאמר רב, שכל שהחזיר עליו הכתוב במנחה הריהו מעכב, מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא: הרי מלח שצריך לתת על הקומץ המנחה קודם הקרבה, דלא תנא ביה קרא [שלא שנה בו המקרא] ובכל זאת מעכבא ביה [מעכב בו]! דתניא [ששנויה ברייתא]: "ברית מלח עולם הוא" (במדבר יח, יט) — שתהא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

teaching that the groats and oil are indispensable, and nothing else is indispensable, despite the fact that the term statute appears.

§ The Gemara discusses the matter itself: Rav says: With regard to every sacrificial rite of the meal offering that the verse in the Torah repeats, it is repeated only to teach that the failure to perform that rite invalidates the offering. And Shmuel says: Only the groats and oil are indispensable, and nothing else is indispensable. The Gemara asks: And according to Shmuel, is it true that even though a rite of the meal offering is repeated in another verse he does not deem it indispensable?

Rather, Shmuel must agree that wherever the verse repeats a rite it is certainly understood to be indispensable; and here, Rav and Shmuel disagree with regard to the expressions “his handful” (Leviticus 2:2) and “with his hand” (Leviticus 6:8). As it is taught in a baraita: The verse states: “And he shall remove his handful,” and elsewhere it states: “And he shall take up from it with his hand.” The change in terminology between the two verses teaches that the priest should not use a utensil to measure an amount for the handful of a meal offering, but should use his hand.

Rav holds that this halakha of using one’s hand and not a utensil is also repeated in another verse, as it is written in the context of Aaron’s service on the eighth day of the consecration of the Tabernacle: “And he presented the meal offering; and he filled his hand from it” (Leviticus 9:17), demonstrating that the handful is removed by hand and not with a utensil. And Shmuel holds that we do not derive the halakha for all generations from a temporary situation. Therefore, using one’s hand is not indispensable, as the general requirements of the rites of the meal offering cannot be derived from a verse referring to the meal offering that was sacrificed during the consecration of the Tabernacle.

The Gemara asks: And does Shmuel not derive the halakha for all generations from a temporary situation? But didn’t we learn in a mishna (Zevaḥim 88a): Service vessels used for the liquids sanctify only the liquids placed in them, and service vessels used to measure dry substances sanctify only the dry substances that are placed in them. But service vessels used for the liquids do not sanctify the dry substances placed in them, and service vessels used to measure dry substances do not sanctify the liquids placed in them.

And Shmuel says concerning this mishna: They taught that halakha only with regard to service vessels used to measure liquids, e.g., wine or oil. But cups, which are used for collecting the blood of offerings, sanctify dry substances placed in them as well, as it is written with regard to the offerings of the princes during the inauguration of the Tabernacle: “One silver cup of seventy shekels, after the shekel of the Sanctuary; both of them full of fine flour mingled with oil for a meal offering” (Numbers 7:13), indicating that the cups were also fashioned for use with flour, a dry substance. In this case, Shmuel does derive the general halakha from a temporary situation, in this case the offerings of the princes.

The Gemara answers: There, with regard to the offering of the princes, it is different, as the verse is repeated twelve times, once with regard to each and every prince. Therefore, Shmuel derives a halakha for all generations from it. Nevertheless, generally speaking, the halakha for all generations cannot be derived from a temporary situation.

The Gemara returns to discussing Rav’s statement that a rite is deemed indispensable if it is repeated in the verses. Rav Kahana and Rav Asi said to Rav: But what of bringing the meal offering to the corner of the altar, which is repeated in the verse, as it is stated: “And he shall bring it to the altar” (Leviticus 2:8); and it is not indispensable, as stated in the mishna (18a)? The Gemara elaborates: Where is it repeated? As it is written: “And this is the law of the meal offering: The sons of Aaron shall sacrifice it before the Lord, in front of the altar” (Leviticus 6:7).

The Gemara answers: That verse is not a repetition of the mitzva for the priest to bring the meal offering to the corner of the altar; rather, it comes only to establish the place for the meal offering and describe where it should be brought. As it is taught in a baraita: The verse states: “And this is the law of the meal offering. The sons of Aaron shall sacrifice it before the Lord, in front of the altar” (Leviticus 6:7). From the phrase: “Before the Lord,” one might have thought that the meal offering must be brought on the western side of the altar, which faces the Sanctuary and is therefore “before the Lord.” Therefore, the verse states: “In front of the altar,” which is its southern side, where the priests ascend the ramp.

The baraita continues: If the verse had merely stated: In front of the altar, one might have thought that the meal offering is brought only on the southern side of the altar, as just mentioned. Therefore, the verse states: “Before the Lord,” which indicates the western side. How can these texts be reconciled? The baraita answers: The priest brings it near on the southwest corner of the altar, opposite the edge of the corner of the altar, and that will suffice for him.

The baraita continues: Rabbi Eliezer says: One might have thought that the verse presents the priest with the option that he may bring it on the western side of the corner or on the southern side of the corner. You say the following principle: Any time you find two verses, one of which fulfills itself and fulfills the other, and one of which fulfills itself and negates the other, we set aside the verse that fulfills itself and negates the other, and we seize the verse that fulfills itself and fulfills the other.

He explains: As, when you say to bring the meal offering “before the Lord,” which indicates that it shall be brought on the western side, you have nullified the other part of the verse, which states to bring it “in front of the altar,” which is on the southern side. But when you say to bring the meal offering “in front of the altar” and offer it on the southern side, you have also fulfilled the other part of the verse, which states to bring it “before the Lord.”

The Gemara asks: But if one brought the meal offering on the southern side, where have you fulfilled: “Before the Lord”? Rav Ashi said: This tanna, i.e., Rabbi Eliezer, holds that the entire altar stood in the northern part of the Temple courtyard. The southern side of the altar was aligned with the midpoint of the Temple courtyard, opposite the Holy of Holies, directly before the Lord. In any event, it can be seen in this baraita that the purpose of the verse: “The sons of Aaron shall offer it before the Lord, in front of the altar” is to establish the precise location where the meal offering is brought, and it does not serve as a repetition.

The Gemara cites another objection to Rav’s statement that a rite of the meal offering is deemed indispensable if it is repeated in the verses. Rav Huna objects to this: But what of the placement of the salt on the handful of the meal offering before it is burned, which is not repeated in the verse, and yet it is still indispensable in its sacrifice? As it is taught in a baraita: The verse states: “It is an everlasting covenant of salt” (Numbers 18:19), teaching that there will be

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה', אל פני המזבח, (תפ"ך) ושנה הכתוב שהרי כבר כתב בפרשת ויקרא והגישה אל המזבח ואח"כ כתב במקרא זה דזאת תורת המנחה הקרב אותה אל פני המזבח הרי זה הכתוב בהגשה:

למערכה של קרן ולדרומה של קרן, פי' כאן וכאן, ל"ה. ולא נהירא דא"כ מאי מבטל דברי חבירו דקתני, לכ"נ לפרש דר"ל למערבה או לדרומה. ונראה לישב פירש"י משום דמשמע דבכל הגשה שיגישנה בין במערב בין בדרום יקיים שני הכתובים קרא דלפני ה' וקרא דאל פני המזבח ולכך קאמר דאי אפשר לקוים שניהם דנאמר לפני ה' אל פני המזבח באותו הגשה:

גמ' מתקיף לה רב הונא. נ"ב אמורא אחרון הוא:

גרש ושמן. הוא דהחזיר בהן הכתוב ומעכבא: ואין דבר אחר מעכב. ואע''פ שהחזיר בו הכתוב: ואע''ג דתנא ביה קרא כו'. בתמיה: מלא קומצו. כתיב בחד דוכתא הדר שני בדבוריה וכתיב בקומצו למידרש מיניה בידו יקמוץ לא יעשה כלי למדת קומצו: כפו. ולא כלי הילכך אם קמץ בכלי פסל: דורות משעה לא ילפינן. ה''ק חזרה דגרש ושמן הוא דאתאי לעיכובא וכן דוגמתה שהוחזרו בתורה מנחת דורות אבל וימלא כפו לא חזרה היא: לא שנו. דאין מקדיש יבש אלא במדת לח כגון הין ולוג דכל מדה לא חזיא ליה אלא למילתיה למדות והין ולוג במדת יבש ליכא: אבל מזרקות. שהן כלי דם מקדשין סלת יבש ויליף טעמא מנשיאים אלמא גמר דורות משעה: מאן תנא בה. כלומר איזה מקרא שנה בה הקרב אותה בני אהרן לפני ה': יכול במערב. בקיר מערבי של מזבח היינו לפני ה' כנגד פתח ההיכל דהיכל במערב: ת''ל אל פני המזבח. ופני המזבח זה דרום שהכבש בדרום: כנגד חודה של קרן. בפ' ב' דסוטה (דף יד:) פריך מאי דיו: למערבה לדרומה. כאן וכאן: כוליה מזבח בצפון עזרה קאי. ופתח היכל באמצע עזרה וכיון דכל המזבח בחצי עזרה עומד בו בצפון אישתכח דקיר דרומית של מזבח כלה לפני פתח (אהל) ההיכל ונקרא דרומו של מזבח לפני ה':

ושמן מעכבי' ואין דבר אחר מעכב משמע דבריו סותרים זה את זה דתלי טעמא בחזרה ולא בה''א יתירא וע''ק אמאי לא מייתי קרא דמסלתה דדרשי' מיניה בפ''ק (לעיל ד' ט:) שאם חיסר כל שהוא פסולה [שמע מינה] דה''נ מטעם שינה הכתוב קאמר ונראה דהכא מיירי לענין שיעכבו זה את זה דבעי דשנה עליו הכתוב וסמיך אמסלתה ומשמנה דגבי מנחת העומר כתיב (ויקרא ב) מגרשה ומשמנה ובשאר מנחות כתיב מסלתה ומשמנה וגרשה וסלתה הכל סולת ולקמן בפירקין (דף כז.) גבי סולת ושמן מעכבין זה את זה מייתי מגרשה ומשמנה ומסלתה ומשמנה אבל לגבי דמיעוטן מעכב את רובן מייתי מסלתה ומשמנה וכן גבי עיכובא דנפשיה לא בעי שנה לעכב אבל לגבי מעכבין זה את זה בעי שנה לעכב: בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ. בפ''ק (לעיל ד' יא.) דרשי' מלא קומצו יכול מבורץ ת''ל בקומצו תרתי שמעת מינה: ושמואל אמר דורות משעה לא ילפינן. הא דבעי רבי זירא למילף בפ''ק (לעיל דף ט:) מוימלא כפו ממנה דכל מקום שנא' כפו אינו אלא ימין לא מתוקמא מילתיה במסקנא והא דמסיק רבא יד יד לקמיצה דיליף וימלא כפו מיד דמצורע לענין קמיצה ולדורות שמא כיון דשאר גזירות שוות דאזן ורגל לדורות עבדינן נמי הך והא דא''ר אלעזר בזבחים בפרק קדשי קדשים (דף ס.) מזבח שנפגם אין אוכלין בגינו שירי מנחה שנא' ואכלוה אצל המזבח וכי אצל המזבח אכלוה כו' שאני התם דאשכחן כיוצא בה קדשי דורות דדריש התם לעיל מזבח שנפגם כל קדשים שנשחטו שם פסולין שנאמר וזבחת עליו כו' אבל אין לפרש דלא יליף הכא דורות משעה משום דנתחנך אהרן כל ז' ימי המלואים ועשה קמיצה בכפו דא''כ מאי קפריך מהא דאמר שמואל אבל מזרקות מקדשים דכתיב שניהם מלאים סולת ועוד אמרינן בזבחים בפרק טבול יום (דף קא.) גבי אנינות שאמר לו אהרן למשה אם שמעת בקדשי שעה שהותרה אנינות לא שמעת בקדשי דורות ומיהו שמא התם כך נאמר לו בפירוש דאי לאו הכי קשיא ליה לרב דיליף שעה מדורות והא דבעי קרא בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה. ושם) דלדורות ירייה וסקילה ולא יליף מסיני לא דמי להכא דדילמא אעבירה דסיני מיחייב תרתי ולא בשאר עבירות והא דבעי בפ''ק דסנהדרין (דף טו:) שור סיני בכמה ילפינן שעה מדורות או לא התם גלוי מילתא בעלמא תדע דלבסוף יליף לה מדכתיב אם בהמה אם איש כו' ומנלן דאיש סיני בכ''ג אי לאו דיליף מדורות והא דילפינן לקמן בסוף התודה (דף פב:) פסח דורות מפסח מצרים ואפילו מאן דפליג לא פליג אלא משום דאין דנין אפשר משאי אפשר שאני התם דפסח מפסח שייך למילף טפי וצריך לדקדק לשמואל דקסבר הכא מדה לקומץ לא פסל משום דלא יליף דורות משעה הא תנא בפ''ק (לעיל דף ו.) קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט של לבונה פסל מפני שאמרו הקומץ החסר והיתר פסול ומהאי קרא גופיה דריש ליה התם בגמרא מדכתיב מלא קומצו בקומצו ולא מצינו ששנה אי לאו מוימלא כפו ואי בלא שנה הכתוב מסתבר לן שעיכב א''כ גם לענין מדה לקומץ נמי מעכב כיון דתרוייהו מהאי קרא נפקי: כלי הלח מקדשין את הלח. פירשתי בפ''ק (לעיל דף ח:): דתנא ביה קרא תריסר זימני. אין להקשות אדרבה ליהוו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין: ההוא לקבוע לה מקום. וא''ת קביעות מקום שמעי' מקרא דהקריב ואייתר ליה והגישה לומר דשנה הכתוב לעכב וי''ל אי מהקריב הוה אמינא על הכבש סמוך למזבח ולא על המזבח ממש כדאשכחן והקריב הכהן את הכל המזבחה דאמרינן בפ''ק (לעיל דף י.) זו הולכת איברים לכבש: כנגד חודו של קרן ודיו. בפ''ב דסוטה (דף יד:) דייק מאי ודיו ומשני ס''ד תיבעי הגשה כמנחה גופה פי' שיסירנה מן הכלי ויגיש הסולת עצמו למזבח ובריש נדה (דף ב.) גבי כל הנשים דיין שעתן אין מדקדק מאי דיין וי''ל דהתם שייך שפיר למיתני דיין לאפוקי מהלל וחכמים: למערבה של קרן לדרומה של קרן. פי' בקונטרס כאן וכאן וקשיא א''כ מאי מקיים עצמו ומבטל חבירו והלא מגישה כאן וכאן ובזבחים פ' קדשי קדשים (דף סג:) גרסי' בספרים או לדרומה של קרן פירוש לאיזה רוח שירצה והשתא ניחא דתופסין את שמקיים עצמו וחבירו ואם מגישה ברוח מערבית סמוך לקרן נמצא מבטל פני המזבח דהיינו דרום כדאמרינן בזבחים (דף סב:) על ירך המזבח צפונה כאדם ששוכב דיריכו בצפון וראשו בדרום ואם מגישה ברוח דרום סמוך לקרן מערבית נמצא מקיים שניהם שגם זה לפני ה' דכוליה מזבח בצפון והיכל ממוצע באמצע עזרה ונמצא י' אמות פתחו של היכל ה' בצפון וה' בדרום ונמצא דרומו של מזבח לפני הפתח ואינו יכול להתרחק מהקרן דלא קרינא ביה לפני ה' כיון דיש קרוב ממנו וסימן לדבר קני מנורה דמזרח ומערב מונחים ולא קרינא לפני ה' אלא בנר הסמוך אע''ג דכולן סדורות ברוח אחת זו אחר זו ומיהו נר שני של ב' נרות מזרחיות קרי נר מערבי כמו שאפרש לקמן בפרק כל קרבנות (דף פו:): הרי מלח דלא תנא ביה קרא. במסקנא משני כיון דכתיב ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמי והשתא ס''ד דמדקאמר אמר רב כל מקום שהחזיר משמע שלא מצא עיכוב אחר אלא במנחות דתניא ברית מלח עולם הוא ר''ת גריס מלח ברית והוא קרא דכתיב בפרשת ויקרא לא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך אבל ברית מלח עולם הוא לא כתיב גבי קרבנות אלא גבי מתנות כהונה (במדבר יח) ואם תמצי לומר דדרשינן מדאפקיה רחמנא בלשון מלח א''כ אשכחן דשנה הכתוב במלת לעכב וכן לקמן בברייתא (דף כא:) דהאומר הרי עלי מנחה שכתוב בסיפרא תלמוד לומר ברית מלח עולם הוא ולהלן הוא אומר מאת בני ישראל ברית עולם גריס נמי ר''ת מלח ברית דקרא דולא תשבית דריש לה בת''כ:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד