דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - ב

והא  רבי יהודה בתר חזותא אזיל [90], דהיינו אחר עצם הדבר, ואין הדבר תלוי אם דינו של זה יכול להיות כדינו של זה, שהרי במשנה אמר רבי יהודה שאין דם חולין מבטל דם קדשים, אף על פי שאין זה יכול להיות כזה. ואם כן קשה, לשיטת רבי יהודה במה נחלקו רב חסדא ורבי חנינא בנבילה שהתערבה בשחוטה, והרי אידי ואידי מין במינו הוא שניהם מין בשר הם ואין לאחד לבטל את השני בכל אופן שנתערבו?

ומשנינן: אלא מחלוקת רב חסדא ורב חנינא היא אליבא דרבי חייא.

דתני רבי חייא: נבילה ושחוטה בטלות זו בזו! ונחלקו בדברי רבי חייא האם נבילה בטילה בשחוטה, או ששחוטה בטילה בנבילה.

והוינן בה: ורבי חייא עצמו אליבא דמאן אמר את דבריו? אי אליבא דרבנן, הא אמרי "עולין" הוא דלא מבטלי אהדדי, הא מין במינו בטיל, ואילו מדברי רבי חייא משמע שהוא סובר שמין במינו אינו בטל, ודווקא נבילה בשחוטה בטלות זו בזו, משום שנחשבות מין בשאינו מינו. שאם רב חייא סובר כרבנן, היה לו לומר בסתם - מין במינו בטל זה בזה, ומדוע נקט דוקא דוגמא של נבילה ושחוטה!?

ואי אליבא דרבי יהודה, הא כל מין במינו לרבי יהודה לא בטיל ונבילה בשחוטה מין במינו הוא לפי רבי יהודה!?

ומשנינן: לעולם רבי חייא אמר דבריו אליבא דרבי יהודה [91],וסובר רבי חייא דכי קא אמר רבי יהודה מין במינו לא בטל, הני מילי היכא דאפשר ליה לאחד למיהוי כוותיה דהשני, אבל היכא דלא אפשר ליה לאחד למיהוי כוותיה דהשני - בטל! שנחשב מין בשאינו מינו, והרי הוא בטל [92].

ובהא קא מיפלגי רב חסדא ורבי חנינא בדברי רבי חייא ! דרב חסדא סבר: בתר מבטל אזלינן שאם יכול המבטל להיות כהבטל הרי זה מין במינו. ורבי חנינא סבר: בתר בטל אזלינן שרק אם יכול הבטל להיות כהמבטל זה נחשב מין במינו. [ודם קדשים וחולין שאמר רבי יהודה במשנה, שאין מבטלין זה את זה, בשלמא לפי רב חנינא זה טוב, שהרי אפשר לדם קדשים להיות כחולין, שאם ילינו לילה אחד יצאו מקדושתם ואין בהם מעילה והרי הם כחולין. אבל לפי רב חסדא שהולכים לפי המבטל, לכאורה קשה, הרי דם חולין אינו יכול להיות כקדשים. ולפי רב חסדא צריך לומר, שהמשנה בדעת רבי יהודה סוברת שלא כמו רבי חייא. רש"י על פי דברי התוס' לעיל כ"ב - ב' דיבור המתחיל "רבי יהודה"].

תנן במשנה: שתי מנחות שלא נקמצו, ונתערבו זו בזו - אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה - כשירות, ואם לאו - פסולות.

והוינן בה: והא הכא, כיון דקמיץ ליה מחדא מנחה, הרי אידך, הנשאר מהמנחה לאחר הקמיצה, הוה ליה "שירים" של מנחה שנקמצה ולא קא מבטלי הני "שירים" ל"טיבלא" למנחה השניה [וקרי לה "טיבלא" משום שעדיין לא נקמצה, שהרי זה כמו טבל שלא הופרש ממנו תרומות] [93].

והרי היה מקום לומר שיתבטל מקצת מן ה"טבל" של המנחה השניה ב"שיריים" של המנחה הראשונה, שהרי ברור הדבר שיש מקום אחד בתוך התערובת שבו מעורב רוב שיריים במעוט טבל, ואם היה בטל אותו מעט מהטבל נפסלת המנחה הזו, שהרי זה כמנחה שחסרה קודם קמיצה, שאין מועיל לה עוד קמיצה. [לפי שטמ"ק אות ב'].

מני מי הוא התנא של המשנה שסובר שלא בטל הטבל בשירים. אי רבנן, הא אמרי "עולין" הוא דלא מבטלי הדדי, הא מין במינו בטל! ושירים אינם "עולין" הן, ולמה לא יבטלו את הטבל?

אלא, פשיטא שהתנא של המשנה רבי יהודה הוא, ולכן לא בטל הטבל, משום שהשירים והטבל הן מין במינו.

והשתא מקשינן: בשלמא למאן דאמר בתר בטל אזלינן ואז זה נחשב מין במינו, אם כן במקרה של המשנה, הטבל שהוא הבטל הוי יכול להיות כמבטל דהיינו כמו השירים, דלכי קמץ מאידך, מהטבל, הוו להו לטבל הבטל שירים - כי הני השירים המבטל! [לכאורה קשה גם למאן דאמר הזה, מדוע לא יבטלו הטבל את השירים הרי השירים אינם יכולים להיות טבל, ותיפסל המנחה שהיא טבל משום "ריבה סולתה", שאותו מיעוט מהשירים הבטל בה נוסף על שעורה, וע' רש"י מה שתירץ].

אלא למאן דאמר בתר מבטל אזלינן - שירים שהם המבטל מי קא הוו טיבלא כמו הבטל!? והרי לעולם לא יחזרו השירים להיות טבל. ואם כן הוי מין בשאינו מינו, ולמה לא יבטלו השירים את הטבל?

לימא נאמר, שלפי רב חסדא שסובר שהולכים לפי המבטל, מתניתין דלא כרבי חייא שאומר בשיטת דרבי יהודה שלא נחשב מין במינו אלא כשיכול להיות זה כזה, שהרי במשנה מבואר שלפי לרבי יהודה כל שדומין בעצמותן הוי מין במינו?

ומשנינן: התם מה שמבואר במשנה שלא מבטלים שירים לטבל, הוא מטעם אחר - וכדרבי זירא. דאמר רבי זירא: נאמרה הקטרה בקומץ, ונאמרה הקטרה בשירים שנאמר עליהם "לא תקטירו", ולומדים: מה הקטרה האמורה בקומץ אין הקומץ מבטל את חברו שהרי שוים הם ממש בדינם, אף הקטרה האמורה בשירים שלא להקטירם, אין שירים מבטלין את הקומץ, וכן אין השירים מבטלים את הטבל שהרי יש בתוכו גם קומץ [94].

תא שמע: כתוב במשנה: הקומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה - לא יקטיר, ואם הקטיר הרי זו שנקמצה עלתה לבעלים, וזו שלא נקמצה לא עלתה לבעלים!

ולא אומרים קא מבטיל ליה טיבלא לקומץ והרי זה כאילו אבד הקומץ ולא הוקטר על המזבח, ולא תעלה לבעלים אף זו שנקמצה.

מני מיהו התנא של המשנה? אי רבנן - הא אמרי "עולין" הוא דלא מבטלי הדדי, הא מין במינו בטיל, ולמה לא יתבטל הקומץ?

אלא, פשיטא רבי יהודה היא. בשלמא למאן דאמר בתר מבטל אזלינן מובן מה שכתוב במשנה שלא בטל הקומץ, שהמנחה שלא נקמצה, שהיא המבטל, הוי יכולה להיות כקומץ הבטל, דכל פורתא כל מקצת מהמנחה שלא נקמצה חזי למקמץ מיניה ולהיות קומץ [אילולא נתערב בה הקומץ] והוי ליה מין ומינו ומין במינו לא בטל.

אלא למאן דאמר בתר בטל אזלינן אם כן קשה מדוע לא בטל הקומץ, הרי קומץ שנתערב במנחה נחשב כמין בשאינו מינו, דקומץ מי קא הוי יכול להיות טיבלא?

ומשנינן: הא נמי כדרבי זירא שכשם שאין הקומץ מבטל את הקומץ, כך הטבל שיש בו קומץ אינו מבטל הקומץ.

תא שמע: למדנו במשנה נתערב קומצה בשיריה או בשיריה של חברתה, לא יקטיר, ואם הקטיר עלתה לבעלים!

והא הכא דלא הוי מבטל שהוא השיריים יכול להיות כהקומץ שהוא הבטל, שאחר שנקמצה ונעשתה שיריים אי אפשר לקמוץ עוד ממנה, ולא בטל יכול להיות כמבטל, שאין הקומץ יכול להיות שיריים, ולא אומרים דקא מבטלי ליה שירים לקומץ ולא עלתה לבעלים אף אם הקטיר את כל התערובת.

מני, אי רבנן, וכו' [וכדלעיל] אלא פשיטא רבי יהודה היא, וקשה בין למאן דאמר בתר מבטל אזלינן, ובין למאן דאמר בתר בטל אזלינן?

ומשנינן: אמר רבי זירא [והיינו, כאן אמר רבי זירא את דבריו - שטמ"ק י"א]: נאמרה הקטרה בקומץ ונאמרה הקטרה בשירים - מה הקטרה האמורה בקומץ אין קומץ מבטל את חברו, אף הקטרה האמורה בשירים אין שירים מבטלין את הקומץ!

תא שמע: למדנו בברייתא: עיסה של מצת מצוה שתיבלה בקצח מין תבלין, או בשומשמין, או בכל מיני תבלין [95],כשרה לצאת בה ידי חובת מצה, משום שמצה היא, אלא שנקראת "מצה מתובלת".

קא סלקא דעתך דאפיש שהרבה לה תבלין טפי יותר ממצה מהקמח והמים, ובכל זאת לא בטלה המצה בתבלין.

בשלמא למאן דאמר בתר בטל אזלינן הוי כמין במינו, שהמצה הבטל הוי יכולה להיות כתבלין המבטל, משום דלכי מעפשא כשתתעפש המצה, יצאה מתורת מצה והוי לה כתבלין שאין יוצא בה ידי חובתו. [96] אלא למאן דאמר בתר מבטל אזלינן, תבלין מי קא הוי מצה, ואם כן הוי מין בשאינו מינו, ולמה לא תתבטל המצה? [97]

ומשנינן: הכא במאי עסקינן: דלא אפיש לה תבלין, אלא מדובר דרובה מצה היא, ולא בטלה. דיקא נמי, דקתני "מצה היא, אלא שנקראת מצה מתובלת", ומשמע שרובה מצה. שמע מיניה! [ועיין חידושי ר' חיים הלוי בהלכות חמץ ומצה ובהגהות החזון איש שם].


הערות

[90] רש"י מפרש, שממה שאמר רבי יהודה שדם השעיר אינו בטל בדם הפר משום שהם מין אחד, מוכח שאין צריך שיהיו שוים קצת בדינם, שכיון ששניהם מין בשר הם, אפילו שאינם יכולים להיות זה כמו זה, מכל מקום אינן מבטלים זה את זה, והקשה הטהרת הקדש אם כן למה נקטה הגמרא שרבי יהודה הולך אחר השתוותם במראה, שעל ידי זה הם חשובים כמין אחד, והרי בנידון זה הם שוים בשמם.

[91] רש"י מפרש שלפי רב חסדא נחלק רבי חייא עם התנא שבמשנה דזבחים [עח] שהביאה הגמרא לעיל, ששם נאמר שלרבי יהודה דם קדשים שנתערב עם דם חולין הרי הוא אינו בטל משום מין במינו, ואילו לרבי חייא היה צריך להיות בטל אפילו לרבי יהודה, שהרי המבטל שהוא דם חולין אינו יכול להפוך ולהיות דם קדשים כמו המתבטל, אולם לרבי חנינא מאחר והדם קדשים המתבטל, אם יהיה נפסל בלינה יחזור דינו להיות כדם חולין המבטל, אם כן הרי זה כמין במינו ואינו בטל, והתוס' [כב ב] הסכימו עם רש"י בזה, וכתבו שמכאן מוכח שדברי רבי חייא בדעת רבי יהודה אינם מוסכמים ולא נקטינן כמותו, וכן הוכיחו מעוד כמה וכמה מקומות.

[92] התוס' ביארו שאף על גב דדם השעיר אינו יכול להשתנות שיהיה דינו כדם הפר, וכן להיפך, מכל מקום מאחר שהתורה ציותה לערב מדמם יחד וליתן מתנה אחת משניהם, משום כך הרי זה כמין במינו ואינו בטל לרבי יהודה.

[93] הקשה רש"י הרי גם לרבי חנינא קשה מהמשנה על רבי חייא, שמאחר ויתכן גם שהטבל מרובה על השירים, אם כן יבטל הטבל את השירים להיות טבל כמותו, ונמצאת המנחה שלא נקמצה פסולה כדין ריבה סולתה, שהואיל והמתבטל שהוא השירים אינו יכול לחזור ולהיות כהמבטל שהוא טבל, הרי זה כמין בשאינו מינו לדבריו, שהוא בטל לכולי עלמא, ותירץ שעל ידי ביטול ברוב אי אפשר לפסול מצד ריבה סולתה, שהרי אין המיעוט נהפך להיות כהרוב לקבל את דיניו, וכל הנידון לפסול בביטול הוא רק משום חיסר סולתה, שמכח הביטול נפקע דינו של המיעוט, עכ"ד. והקשו התוס' [כב א] דאם כן למה פסל רבי יהודה במשנה לעיל [כב] כשנתערב קומץ עם מנחת נסכים, והרי הפסול שם הוא על ידי שנתבטל השמן ברוב הסולת, ומוכרח גם כן שהפסול הוא משום שעל ידי כך נתרבה שמנה של הקומץ, ולא משום חיסר שמנה של המנחת נסכים, וכמו שהוכיחו התוס' מהגמרא לעיל [כג א], [הובא לעיל בהערות שם], ולפי דברי רש"י הרי לא שייך גם כן לפסול מצד ריבה שמנה, הואיל והשמן של המנחת נסכים שנבלע בקומץ אינו מקבל דיני הקומץ על ידי ביטול ברוב, והניחו בקושיא. ובעונג יו"ט [ד בהגהה] יישב דעת רש"י שיש לחלק בין ביטול של מין במינו לביטול דמין בשאינו מינו, שכאשר הוא מין בשאינו מינו גמור כסולת ושמן הביטול כחו יפה ליתן גם את דיני הרוב על המיעוט, ולכן נפסל מצד ריבה שמנה, מה שאין כן לענין ביטול של השירים בטבל שהוא ביטול של סולת בסולת, אף על גב שאנו מחשיבים אותו קצת כאינו מינו הואיל ואין דיניהם שוים, מכל מקום אינו מועיל אלא להפקיע דיני המיעוט ולא לחדש עליו דינים. אולם התוס' כאן הקשו עוד על דברי רש"י שמכל מקום תיפסל המנחה שנקמצה, לדעת ריש לקיש [לעיל ט] הסובר שאם נחסרו השירים אחר קמיצה קודם הקטרה שפסולה המנחה, שמאחר שהטבל היה רב על השירים נתבטלו השירים מהדין שלהם על ידי ביטול ברוב, ולא יישבו הקושיא. והגרי"ז כתב ליישב שאמנם יהיה ביטול על השיריים, אבל מאחר שהמנחה שלא נקמצה כשירה, אם כן לאחר שיקמוץ יהיה כל התערובת בדין שירים, ואם כן יהיו השירים של המנחה שנקמצה בראשונה חוזרין וניעורין, שכולם מין אחד הם ואינן מבטלין זה את זה, ותחזור המנחה לכשרותה, עכ"ד, [ולכאורה יש לעיי' מצד דיחוי בזה].

[94] עיקר דינו של רבי זירא הוא לקמן בגמרא, שאין השירים מבטלים את הקומץ מכח גזירה שוה זו, והשיטה מקובצת [יב] מבאר שמשום כך אין השירים מבטלים גם כן את הטבל, שהרי הטבל מורכב הוא מקומץ ושירים. ובעיקר חידושו של רבי זירא ביאר הגרי"ז שהגדר הוא שגם השירים יש עליהם איזה שהוא שם של עולין לגבי מזבח, וכמו שרואים שנאמר בהם לאו על הקטרתן, ועל כן אינם מבטלים את הקומץ לרבנן שאין עולין מבטלין זה את זה, ואפילו לרבי יהודה שסובר שיכולין עולין לבטל זה את זה, מכל מקום מאחר ששניהם סולת והם בעצם מין אחד, והם גם כן משתווים בשם "עולין" שיש בהם, משום כך אינם מבטלים זה את זה.

[95] רש"י מפרש שתיבלה בעודה עיסה, אולם הראב"ד [חמץ ומצה ו ה] מפרש שתיבלה אחר אפיה בדוקא, שאם לא כן אינה קרויה לחם עוני.

[96] החזו"א [כט ח] מבאר דאף על גב שהמצה עם התבלין הם מין בשאינו מינו, מכל מקום מאחר שהתבלין בא לתקן העיסה, הרי הם כמין אחד, וכמו שכתבו התוס' בביצה [לט א].

[97] התוס' הקשו שהרי טעם המצה נרגש בתערובת, ואם כן אינו בטל ברוב, כדין תערובת של מין בשאינו מינו בטעמם, [לענין איסורי אכילה], עיי"ש, והאחרונים הוסיפו להביא ממשנה מפורשת במס' חלה [ג ז] לענין תערובת של חטים ואורז, שאם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובת מצה בפסח. ובחידושי רבינו חיים הלוי [חמץ ומצה ו ה] כתב ליישב שכל דין דטעם כעיקר נאמר רק לענין הדינים של האוכל, שמאחר ונרגש הטעם של האיסור בהעיקר, מקבל העיקר גם כן את דיני האיסור שישנם על הדבר האסור, וממילא גם כן נובע מכך שאין עליו ביטול, אבל אין דין טעם כעיקר מועיל ליתן שם של "לחם" [הנצרך למצת חובה] על העיקר, וממילא לענין זה אנו דנים שנתבטל המצה בהתבלין שהם הרוב, והמשנה דחלה הנ"ל מדברת בדוקא לענין חטים ואורז, שבהם נאמר דין מיוחד של גרירה, שהחטים גוררות אחריהם את האורז, וכמבואר בירושלמי דחלה שהביאו הראשונים, [עיי' רא"ש סוף הלכות חלה]. וכל זה מצד דין טעם כעיקר, אבל אם היינו דנים שהם נחשבים כמין במינו, אם כן אין בזה ביטול כלל, ועל כן יש גם שם "לחם" על המצה שבתערובת, שהרי לא נתבטלה, עכ"ד.

ר' יהודה בתר חזותא אזיל [אחר המראה הוא הולך], לגבי הגדרת מין במינו, ולפי זה אידי ואידי [זה וזה], בשר שחוטה ובשר נבילה, מין במינו הוא, שהרי מראיהן שווה, ובכל מקרה אין אחת מהן בטלה באחרת!

אלא צריך לומר שהמחלוקת היא אליבא [לפי שיטתו] של ר' חייא, דתני [ששנה] ר' חייא: נבילה ושחוטה בטילות זו בזו, כלומר, אחת מהן בטלה באחרת, שרב חסדא סבור כי דבריו אמורים בנבילה שנתערבה ברוב שחוטה, ור' חנינא סבור שדבריו אמורים בשחוטה שנתערבה ברוב נבילה.

וחוזרים ושואלים: ור' חייא עצמו אליבא דמאן [על פי שיטת מי] הוא שונה שרק אחת מהן מבטלת את חבירתה? אי אליבא דרבנן [אם לפי שיטתם של חכמים] — הא אמרי [הרי אומרים הם]: עולין הוא דלא מבטלי אהדדי [שאינם מבטלים זה את זה], הא [אבל] כל תערובת אחרת של מין במינו בטיל [בטל]! ואי אליבא [ואם לפי שיטתו] של ר' יהודה, הלוא כל מין במינו לר' יהודה לא בטיל [אינו בטל]!

ומשיבים: לעולם יש לפרש שר' חייא שונה אליבא [לפי שיטת] ר' יהודה, שמין במינו אינו בטל, ולפי דעת ר' חייא, כי קא אמר [כאשר אומר] ר' יהודה שמין במינו לא בטל — הני מילי [דברים אלה אמורים] רק היכא דאפשר ליה למיהוי כוותיה [במקום שאפשר לו שיהיה כמותו], אבל היכא דלא אפשר ליה למיהוי כוותיה [במקום שלא אפשר לו שיהיה כמותו] הרי הוא בטל, שאינו נחשב מינו.

ובהא קא מיפלגי [ובדבר זה חלוקים הם], שרב חסדא סבר [סבור]: בתר [אחר] המבטל אזלינן [הולכים אנו], שאם אפשר שייעשה הרוב כמו המיעוט, וכגון שחוטה שנתערבה ברוב נבילה, שאפשר לה לנבילה להיות כשחוטה, שלכשתסריח תפקע ממנה טומאתה — הרי זה מין במינו, ואין המיעוט בטל ברוב.

ור' חנינא סבר [סבור]: בתר [אחר] הבטל אזלינן [הולכים אנו], ורק אם המיעוט יכול להעשות כמו המבטל, וכגון נבילה שנתערבה ברוב שחוטה, הרי זה מין במינו שאינו בטל. ומנסים להביא ראיה.

תנן [שנינו במשנתנו]: שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה, שלא נתערבו לגמרי — כשרות, ואם לאו — פסולות. והא הכא [והרי כאן], כיון דקמיץ ליה מחדא [כיון שהוא קומץ מאחת מהן] — אידך הוה ליה [הנותר ממנחה זו הרי הוא נעשה] שירים המיועדים לכהנים, ולא קא מבטלי [ואין מבטלים] השירים לטיבלא [את הטבל] כלומר, את חלקי המנחה שלא נקמצה, המעורבים בהם.

ונברר: מני [שיטת מי היא] משנה זו? אי רבנן [אם שיטת חכמים] — הא אמרי [הרי אומרים הם]: עולין למזבח הוא דלא מבטלי הדדי [שאינם מבטלים זה את זה], הא [אבל] כל תערובת אחרת של מין במינו, כגון שיריים של מנחה אחת במנחה אחרת שהיא טבל, ששניהם סולת בלולה בשמן — בטל! אלא פשיטא [פשוט] הדבר שהיא לשיטת ר' יהודה, ואינו בטל מפני שהוא מין במינו.

ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת ר' חנינא האומר]: בתר [אחר] הבטל אזלינן [הולכים אנו], במקרה זה הבטל הוי [הרי הוא] יכול להעשות כמבטל, דלכי קמיץ מאידך [שהרי כאשר יקמוץ מן המנחה האחרת], חלקי הטבל המעורבים בשייריה של מנחה זו הוו להו [הרי הם נעשים] שירים כי הני [כמו אלה], ולכן אין הטבל של המנחה האחת בטל ברוב בשיריים של זו.

אלא למאן דאמר [לדעת רב חסדא האומר]: בתר [אחר] מבטל אזלינן [הולכים אנו], וכי השירים של המנחה הראשונה שנקמצה מי קא הוו טיבלא [האם הם יכולים לחזור ולהיעשות טבל], שתאמר שאין הטבל בטל בהם? ואם כן, לימא אליבא [נאמר לפי שיטתו] של רב חסדא, שמשנתנו היא שלא כהבנת ר' חייא בשיטתו של ר' יהודה?

ומשיבים: התם [שם] יש טעם מיוחד לדין המשנה — כדברי ר' זירא, שאמר ר' זירא: נאמרה הקטרה בקומץ, שמצוה להקטירו, ונאמרה הקטרה בשירים, שנאסר להקטירם,

מה לגבי הקטרה האמורה בקומץ — אין הקומץ מבטל את חבירו, שקומץ שנתערב בקומץ אחר — מקטירם יחד לדעת הכל, אף הקטרה האמורה בשירים — אין שירים מבטלין את הקומץ, והוא הדין שאין שיריים מבטלים שיריים אחרים, ולא את הטבל שיש בו קומץ ושיריים.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במשנתנו: הקומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה — לא יקטיר, ואם הקטיר — זו שנקמצה עלתה לבעלים, וזו שלא נקמצה לא עלתה לבעלים; הרי שיש כאן תערובת מין במינו, ולא קא מבטיל ליה טיבלא [ואין הטבל מבטל] את הקומץ, שהרי אם הקטיר את התערובת עלתה המנחה לבעלים.

ונברר: מני [כשיטת מי היא]? אי רבנן [אם שיטת חכמים] — הא אמרי [הרי אומרים הם]: עולין הוא דלא מבטלי הדדי [שאינם מבטלים זה את זה], הא [אבל] מין במינו סתם בטיל [בטל]! אלא פשיטא [פשוט] שהוא כדעת ר' יהודה האומר שמין במינו בטל.

ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת רב חסדא האומר]: בתר [אחר] המבטל אזלינן [הולכים אנו], שאם אפשר שיהיה כבטל הרי זה מין במינו — מובן הדבר, שהרי במקרה זה המבטל, המנחה שלא נקמצה, הוי [הריהי] יכולה שתיעשה כבטל כקומץ שנתערב בה, דכל פורתא חזי למקמץ מיניה [שהרי כל מעט מן המנחה ראוי לקמוץ ממנו], לעשותו קומץ של מנחה זו, וכיון שכך הוי ליה [הריהו] מין ומינו, ומין במינו לא בטל.

אלא למאן דאמר [לדעת ר' חנינא האומר]: בתר [אחר] הבטל אזלינן [הולכים אנו], קומץ מי קא הוי טיבלא [האם הוא יכול לחזור ולהיעשות טבל], מנחה שלא נקמצה, כדי שייחשב מין במינו שאינו בטל? ואם כן, לשיטתו האם לימא [נאמר] שמשנתנו היא שלא כהבנת ר' חייא בשיטת ר' יהודה? ומשיבים: הא נמי [הלכה זו גם כן] יש לה טעם מיוחד, כדברי ר' זירא, שאמר שגזירת הכתוב היא שאין שיריים מבטלים את הקומץ, והוא הדין שאין טבל שיש בו שיריים מבטל את הקומץ.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו עוד במשנתנו: נתערב קומצה של מנחה אחת בשירים של חברתה — לא יקטיר, ואם הקטיר — עלתה לבעלים. והא הכא דלא הוי מבטל כבטיל [והרי כאן שאין המבטל יכול להיעשות כמו הבטל], שהרי שיריים אינם יכולים להיעשות קומץ, וגם הבטל אינו יכול להיעשות כמבטל, שהרי קומץ אינו יכול להיעשות שיריים, ולא קא מבטלי ליה [ומכל מקום אין מבטלים] השירים את הקומץ.

ויש לברר: מני [שיטת מי היא] הלכה זו? אי רבנן [אם כדעת חכמים] — הרי הם סבורים שמין במינו בטל! אלא בהכרח שיטת ר' יהודה היא, הסבור שמין במינו אינו בטל, ומכאן עולה שלדעתו דין זה חל בכל מקרה, גם כשהמבטל אינו יכול להיעשות כבטל, וגם כשהבטל אינו יכול להיעשות כמבטל, ושלא כהבנת ר' חייא בדעת ר' יהודה!

בתשובה לכך אמר ר' זירא: יש בענין זה דין מיוחד, שאינו נוגע לדיני תערובת רגילים, שכן נאמרה הקטרה בקומץ, שצריך להקטירו, ונאמרה הקטרה בשירים, שנאסר להקטירם, מה הקטרה האמורה בקומץ — אין קומץ מבטל את חבירו, אף הקטרה האמורה בשירים — אין שירים מבטלין את הקומץ.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: מצה שתיבלה בקצח, בשומשמין, ובכל מיני תבלין — כשרה לאוכלה בפסח, שכן מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת. קא סלקא דעתך [עולה על דעתנו] לפרש שמדובר במקרה דאפיש [שהרבה] לה תבלין טפי [יותר] מאשר המצה בעצמה.

ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת ר' חנינא האומר]: בתר [אחר] הבטל אזלינן [הולכים אנו], במקרה זה בטיל הוי [הבטל הריהו] יכול להיעשות כמו המבטל, מדוע? דלכי מעפשא הוי לה [שהרי כאשר המצה עצמה מתעפשת הרי היא] כתבלין, שאינו יכול לצאת בה ידי חובת אכילת מצה, ולכן אין המצה בטלה בתבלין, ויוצא בה ידי חובתו. אלא למאן דאמר [לדעת רב חסדא האומר]: בתר [אחר] המבטל אזלינן [הולכים אנו], מיני תבלין מי קא הוו [האם הם נעשים] מצה?

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? דלא אפיש לה [שלא הירבה לה] תבלין, אלא רובה מצה היא, ולא [ולכן אינה] בטלה. ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] מן הלשון שכן הוא, דקתני [שהוא שונה]: מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת, שמע מינה [למד מכאן] שאכן מדובר שהיתה רובה מצה, ולכן היא נקראת מצה מתובלת.

א מסופר, כי סליק [כאשר עלה] רב כהנא לארץ ישראל, אשכחינהו [מצא אותם] את בני רבי חייא דיתבי וקאמרי [שיושבים ואומרים כך]: עשרון של מנחה שחלקו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yehuda follows the appearance of the item in determining whether the two items are the same type of substance. And therefore, this meat of a slaughtered animal and that meat of an unslaughtered carcass are viewed as a substance in contact with the same type of substance, since their appearances are identical, and neither one nullifies the other.

Rather, it must be explained that the opinions of Rav Ḥisda and Rabbi Ḥanina are in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya. As Rabbi Ḥiyya teaches: The meat of an unslaughtered animal carcass and the meat of a slaughtered animal are nullified one in the other. Rav Ḥisda understands this statement to mean that the meat of an animal carcass is nullified in a larger quantity of meat of a slaughtered animal, whereas Rabbi Ḥanina understands the statement to be referring to meat of a slaughtered animal that is nullified in a larger quantity of meat of an unslaughtered animal carcass.

The Gemara asks: But then in accordance with whose opinion did Rabbi Ḥiyya himself state his opinion? If his opinion is in accordance with the opinion of the Rabbis, that is difficult: Didn’t the Rabbis say that it is in the case of a mixture of items that ascend to the altar that the different components of the mixture do not nullify one another, but in general, a substance in contact with the same type of substance is nullified? And if his statement is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, that is difficult: According to the opinion of Rabbi Yehuda any substance in contact with the same type of substance is not nullified.

The Gemara answers: Actually, the statement of Rabbi Ḥiyya is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and Rabbi Ḥiyya holds that when Rabbi Yehuda says that a substance in contact with the same type of substance is not nullified, this statement applies only where it is possible for one to become like the other. But where it is not possible for one to become like the other, it is nullified, since the two are not considered the same substance.

And Rav Ḥisda and Rabbi Ḥanina disagree with regard to this, as Rav Ḥisda holds that we follow the potentially nullifying substance, i.e., the larger quantity, and if it can attain the status of the smaller quantity, the two are considered identical substances and the smaller quantity is not nullified in the larger quantity. Therefore, if meat of a slaughtered animal became mingled with a larger quantity of meat of an animal carcass, the meat of the slaughtered animal is not nullified, as it is possible for a carcass to attain the status of a slaughtered animal with regard to ritual impurity, as when a carcass rots it loses its impure status.

And Rabbi Ḥanina holds that we follow the potentially nullified substance, i.e., the smaller quantity, and only if it can attain the status of the larger quantity, e.g., in the case of meat of an animal carcass that was intermingled with a larger quantity of meat of a slaughtered animal, the two are considered identical substances and the smaller quantity is not nullified in the larger quantity.

The Gemara offers support for the opinion of Rabbi Ḥanina: We learned in the mishna: In the case of two meal offerings from which a handful was not removed and which were intermingled with each other, if the priest can remove a handful from this meal offering by itself and from that meal offering by itself, they are fit meal offerings, but if not, they are unfit, as the handful of each meal offering must be taken from its original source. And here, once he removes a handful from one, the rest of it becomes the remainder, which is designated for the priests, and this remainder does not nullify the other meal offering from which a handful has not yet been removed.

In accordance with whose opinion is the mishna? If it is in accordance with the opinion of the Rabbis, that is difficult: Didn’t the Rabbis say that it is in the case of a mixture of items that ascend to the altar that the different components of the mixture do not nullify one another, but in general, a substance in contact with the same type of substance is nullified? Therefore, the remainder of the first meal offering should nullify the second meal offering, as both consist of the same substances, flour and oil. Rather, it is obvious that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that the meal offering is not nullified in the remainder, as any substance in contact with the same type of substance is not nullified.

Now, granted, according to Rabbi Ḥanina, who is the one who says that we follow the potentially nullified substance, in the mishna’s case the potentially nullified substance can become like the potentially nullifying substance, as when the priest removes the handful from the other meal offering, the intermingled offering will become a remainder that is designated for the priests, just like that of the first meal offering. Therefore, the intermingled second meal offering is not nullified in the remainder of the first meal offering.

But according to Rav Ḥisda, who is the one who says that we follow the potentially nullifying substance, can the remainder of the first meal offering become a meal offering from which a handful has not yet been removed? Therefore, shall we say that according to Rav Ḥisda the mishna here is not in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya with regard to Rabbi Yehuda’s opinion?

The Gemara answers: There, the halakha of the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Zeira, as Rabbi Zeira says that the verse teaches that nullification does not take place when remainders are intermingled with handfuls. He explains: The term burning is stated with regard to the handful removed from the meal offering (see Leviticus 2:2), as it is a mitzva to burn the handful, and the term burning is stated with regard to the remainder of the meal offering (see Leviticus 2:11), as it is taught that it is prohibited to burn the remainder.

This verbal analogy teaches that just as in the case of the burning that is stated with regard to the handful, if two handfuls are mixed together one handful does not nullify the other and all agree that the two are burned on the altar, so too, in the case of the burning that is stated with regard to the remainder of the meal offering, if the remainder of one offering is intermingled with another meal offering, the remainder of the meal offering does not nullify the handful or the remainder of the second meal offering.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna here: In the case of the handful that was intermingled with a meal offering from which a handful was not removed, the priest should not burn the mixture on the altar, and if he burned it, this meal offering from which the handful was taken satisfied the obligation of the owner and that meal offering from which the handful was not taken did not satisfy the obligation of the owner. This is a case of a mixture of identical substances, and the meal offering from which a handful has not yet been removed does not nullify the handful, since after the fact if the mixture is burned on the altar the meal offering from which the handful was taken satisfies the obligation of the owner.

The Gemara explains the proof: In accordance with whose opinion is the mishna? If it is in accordance with the opinion of the Rabbis, that is difficult: Didn’t the Rabbis say that it is in the case of a mixture of items that ascend to the altar that the different components of the mixture do not nullify one another, but in general, a substance in contact with the same type of substance is nullified? Rather, it is obvious that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that any substance in contact with the same type of substance is not nullified.

Now, granted, according to Rav Ḥisda, who is the one who says that we follow the potentially nullifying substance, in the mishna’s case the potentially nullifying substance can become like the potentially nullified substance, since every bit of the meal offering is fit to have the handful taken from it. And therefore, the mixture is considered to be one that consists of a substance in contact with the same type of substance, and a substance in contact with the same type of substance is not nullified.

But according to Rabbi Ḥanina, who is the one who says that we follow the potentially nullified substance, can the handful become a meal offering from which a handful has not yet been removed, so that it would not be nullified by the other meal offering whose handful was not removed? Therefore, shall we say that according to Rabbi Ḥanina the mishna here is not in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya with regard to Rabbi Yehuda’s opinion? The Gemara answers: This mishna as well is in accordance with the opinion of Rabbi Zeira, who explains that a Torah edict establishes that the remainder does not nullify the handful, and similarly, a meal offering from which a handful has not yet been removed does not nullify the handful.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna here: If, after it was removed, its handful was intermingled with the remainder of another meal offering, the priest should not burn the mixture on the altar, and if he burned it, it satisfied the obligation of the owner. The Gemara explains the proof: But here, the potentially nullifying substance cannot become like the potentially nullified substance, since the remainder of the meal offering cannot become like the handful, and the potentially nullified substance cannot become like the potentially nullifying substance, since the handful cannot become like the remainder of the meal offering; and the mishna teaches that the remainder of the meal offering does not nullify the handful.

In accordance with whose opinion is the mishna? If it is in accordance with the opinion of the Rabbis, that is difficult: Didn’t the Rabbis say that it is in the case of a mixture of items that ascend to the altar that the different components of the mixture do not nullify one another, but in general, a substance in contact with the same type of substance is nullified? Rather, it is obvious that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that any substance in contact with the same type of substance is not nullified. But in contrast to Rabbi Ḥiyya’s statement, Rabbi Yehuda apparently holds that nullification takes place even if the nullifying substance cannot become like the nullified substance, or if the nullified substance cannot become like the nullifying substance.

Rabbi Zeira said: This mishna is an independent halakha, based on a Torah edict that nullification does not take place when remainders are intermingled with handfuls. He explains: The term burning is stated with regard to the handful removed from the meal offering, and the term burning is stated with regard to the remainder of the meal offering. This verbal analogy teaches that just as in the case of the burning that is stated with regard to the handful, if two handfuls are mixed together one handful does not nullify the other and all agree that the two are burned on the altar, so too, in the case of the burning that is stated with regard to the remainder of the meal offering, if the remainder of one offering is intermingled with another meal offering, the remainder of the meal offering does not nullify the handful or the remainder of the second meal offering.

The Gemara suggests another proof from a baraita (Tosefta, Pesaḥim 2:21): Come and hear: In the case of matza that one seasoned with black cumin, with sesame, or with any type of spice, it is fit to be eaten during the festival of Passover, as it is considered matza, but it is called seasoned matza. The Gemara comments: It enters your mind to explain that this is a case where there were more spices than the matza itself.

Now, granted, according to Rabbi Ḥanina, who is the one who says that we follow the potentially nullified substance, in the case here the potentially nullified substance can become like the potentially nullifying substance, as when the matza becomes moldy it becomes like the spices, as it is no longer fit to be used to fulfill the mitzva of eating matza. Therefore, the smaller quantity of matza is not nullified by the larger quantity of spices. But according to Rav Ḥisda, who is the one who says that we follow the potentially nullifying substance, can the spices become like the matza?

The Gemara answers: What are we dealing with here? We are dealing with a case where there are not more spices than matza, but rather the majority is matza and therefore the matza is not nullified. The Gemara notes: According to this explanation, the language of the baraita is also precise, as it teaches: It is considered matza, but it is called seasoned matza. Learn from here that the baraita is referring to an entity whose majority is matza, and therefore it is referred to as seasoned matza.

§ The Gemara relates: When Rav Kahana ascended from Babylonia to Eretz Yisrael, he found the sons of Rabbi Ḥiyya, who were sitting and saying the following: In the case of a tenth of an ephah of a meal offering that one divided

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ור' חייא אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי עולין כו', הא מין במינו בטיל:
וקשיא דמאי פריך אדרבה משום הכי ניחא טפי מאי דקאמר דנבלות ושחוטות בטלות זו בזו משום דמין במינו בטיל, וי"ל דמשמע ליה פי' דנבלות ושחוטות זו בזו דאינו ר"ל דשתיהן בטלות זו בזו ואפילו אם יהיו מין במינו יבטלו אלא ר"ל אחת מהם בטלה בחברתה או נבלות בשחוטות או שחוטות בנבלות משום דהוי מין בשאינו מינו (דפ"ה) דרב חסדא מפרש לה לטעמיה ור' חנינא מפרש לה לטעמיה:
וא"ת היא גופא מנא ליה דירצה לומר אחת מהן בטלה באידך משום דהויא מין בשאינו מינו אימא דר"ל משום דתרווייהו בטלות כל חדא באידך משום דאפילו מין במינו בטיל:
וי"ל משום דאי הכי הוה אתי לאשמועינן לא הוה ליה למימר נבלות ושחוטות בטלות זו בזו אלא מין במינו בטיל ואנא ידענא דבין נבלות בשחוטות בין שחוטות בנבלות בטלי משום דאי הוו מין במינו בטלו וכ"ש אי הוו מין בשאינו מינו ומדלא קאמר הכי אלא קאמר נבלות ושחוטות בטלות זו בזו משמע דאתא לאשמועינן דלהכי בטלי דהוי מין בשאינו מינו הילכך צריך לנו לפרש דאחדא מינייהו קאמר דבטלה באידך או נבלות בשחוטות או שחוטות בנבלות ההיא דחשבינן לה מין בשאינו מין וזו נבלה בשחוטה משום דהוי בשאינו מינו ולא שחוטה בנבלה משום דהוי מינו משום דבתר מבטל אזלינן או איפכא משום דבתר בטל אזלינן ובהא פליגי ר' חנינא ורב חסדא, וג"כ אין לומר דר"ל דתרווייהו בטלי אהדדי אע"ג דלא בטלי מין במינו משום דבין שחוטה בנבילה ובין נבלה בשחוטה כלהו הוי מין בשאינו מינו, משום דכיון דשחוטה אי אפשר להעשות נבלה והיא לאו מינה דנבלה בטלי אהדדי משום דבין בתר מבטל ובין בתר בטל אזלינן ואם השחוטה מבטל הויא לאו מינה דנבלה מבטלת לנבלה ואם תהיה השחוטה בטל והנבלה מבטל כמו כן כיון דהשחוטה לאו מינה דנבלה והבטל הוי לאו מינה מבטל, משום דאין סברא לומר כן מפני שיש לנו ללכת או אחר המבטל או אחר הבטל:
לשון קצר מזה אי אליבא דרבנן הא אמרי עולין וכו', הא מין במינו בטל, וא"כ למה ליה למימר נבלות ושחוטות בטלות זו בזו דמשמע דמשום דלאו מינה דהדדי נינהו הא אפי' מין במינו בטל, ואי אליבא דר' יהודה הא אמר מין במינו לא בטיל, פי' וא"כ לא לבטלו שחוטות ונבלות אהדדי בין נבילה בשחוטה בין שחוטה בנבלה משום דמינא דהדדי נינהו לר' יהודה דאזיל בתר חזותא כדפי' לעיל, ולהכי משני ליה לעולם כר' יהודה ומאי דפרכת דלר' יהודה תרווייהו הוי מין במינו ולא בטל משום דבתר חזותא אזלי' לא הוי טעמא כדקאמרי משום דר' חייא אליבא דר' יהוד' לא סבר דכל דחזותא דהדדי דמי ליהוי מין במינו אלא סבר דלא חשיב ר' יהוד' מין במינו אלא דאפש' למעב' כוותי' (וכו'):
וא"ת אמאי אצטריך לומר אלא אליבא דר' חייא, לא היה צריך לזה אלא כי אקשי ליה אי אליבא דר' יהודה בתר חזות' אזל אידי ואידי מין במינו, לשני ליה דלאו הכי הוא אלא מאי דקאמר ר' יהודה לא בטיל ה"מ היכא דאפשר למעבד כוותיה כדשני השתא לר' חייא אליבא דר' יהודה הו"מ לשנויי לר' יהודה לעיל:
י"ל דדוקא לר' חייא דאמר נבלות ושחוטות בטלות זו בזו ור"ל דחדא מינייהו בטלה באידך כדפי' נוכל לתרץ אליביה דסבר ר' יהודה לית ליה דמין במינו לא בטיל אלא היכא דאפשר למעבד כוותיה משום דגלי במלתיה האי טעמא מדמחלק בין בטל דנבלה בשחוטה בין בטל דשחוטה בנבלה אבל במילתא דר' יהודה דלא שמעינן הכי הרי אין לנו לומר שיחלק בהאי טעמא דאפשר למעבד כוותיה כיון דלא מצינו שגלה דעתו בזה והילכך הוה פריך כיון דמדבריו לא חזינן אלא דבתר חזותא אזיל אין לנו לומר שמחלק בין שחוטה לנבלה כיון דדמו להדדי ושמחלק בטעם דאפשר למעבד כוותיה, אבל אליבא דר' חייא דאשמעי' במלתיה דיש חלוק בין בטול נבלות בשחוטות או איפכא מצינן לתרץ דמחלק בטעמא דאפשר לאחר למעבד כוותיה אליבא דר' יהודה דאזיל ר' חייא בשיטתיה למסבר דמין במינו לא בטיל ואפ"ה מחלק בהאי טעמא וא"כ נאמר דסבר דר' יהודה אית ליה האי טעמא ואע"פ שלא גלה כן ר' יהודה בדבריו כדפרי', אבל אין לנו לומר דכיון שלא גלה כן בדבריו דלא סבר להאי טעמא אלא ר' חייא סבר להאי טעמא כדפרי' אע"ג דר' יהודה לא סבר לה כדפי' משום דאין לנו לומר כן דמאחר דחזינן דנקיט דר' יהודה לומר דמין במינו לא בטיל אין לנו לומר שיחלק עליו מאחר דאזיל בשיטתיה למסבר דמין במינו לא בטיל:

רב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן לשויה ליה שאינו מינו להיות הבטל בטל כשהמבטל אי אפשר להיות כבטל אע"פי שהבטל אפשר לו להיות כמבטל בתר מבטל אזלינן ואמרי' דלאו מינו דבטל הוא ומבטל ליה ולא אזלינן בתר בטל לומר דהואיל ואפשר לו להיות כמבטל דמינו דמבטל הוא ולא לבטיל:
וא"ת הואיל דסברי דכל שאפשר להיות כמו אידך הוי מינו דאידך א"כ מאי נפקותא יש אי בתר בטל אזלינן אי בתר מבטל אזלינן הא כיון דאפשר לו להיות לבטל כחברו המבטל הוי מינא דחבירו ואף דחבירו המבטל אינו יכול להיות כמוהו מ"מ מינו הוא ומינא דהדדי נינהו דהואיל דהבטל מינא דמבטל שהרי אפשר לו להיות כמוהו א"כ מאותו צד גם המבטל מינו דבטל שהרי הבטל נעשה מינו:
וי"ל דלכך לא חשבינן מבטל מינו דבטל מטעם שהבטל יכול להעשות עצמו מינו כדפרישית. משום דזה הטעם אינו מועיל להעשות מין חבירו כי אם לגבי אותו שיוכל להעשות מין חבירו דהיינו לגבי הבטל אבל לא לגבי חבירו המבטל דלא מהני האי טעמא לומר שיעשה מינו דדוקא לגבי עצמו הואיל ויכול להעשות מינו חשבינן ליה כאלו נעשה הואיל דבידו להעשות אבל חבירו המבטל בעבור שבידו של בטל להעשות מינו לא נחשבהו מינו הואיל דאכתי לא נעשה מינו ואין חבירו דהיינו המבטל נמשך להעשות מין שאינו עתה באשר הוא שם עד שיעשה הבטל מינו מפני שאין הדבר בידו הילכך מי שהדבר בידו דהיינו לבטל ראוי שיחשב מינו דאידך אבל חבירו המבטל אינו נמשך לכך הואיל דאין כח חבירו שיכול להעשות מינו בידו ונמצא שהמבטל אינו יכול להעשות מינו דבטל לא מצד חבירו שיהא יכול להפכו להיות מינו ולא מצד עצמו שאינו יכול להעשות מין חבירו להיות כמוהו לפי מה שהוא עתה, וסברא הוא לומר כן דאין יכולת האפשר להשתנות למין חבירו מועיל להעשות מינו כי אם למי שהכח בידו לעשות כן דנימא דהואיל דהרשות בידו הוי כאלו נעשה אבל לחבירו שאין הרשות בידו לא לפי שיאמר לו אינך מין שלי דאכתי לא נעשית מיני, הילכך לרב חסדא כשהבטל ראוי להחשב מין דמבטל (הוא) לפי ענינו והמבטל לפי ענינו ראוי שהבטל לא יחשב מינו ולא נדע אחרי מי נלך או אחרי הבטל ויקרא מינו ויהיה מין במינו (ר"ל) ולא בטל או אחרי המבטל ולא יקרא מינו סבר רב חסדא דיש לנו ללכת אחרי המבטל מפני שהמבטל רוב והבטל מעוט ויש לנו ללכת אחרי הרוב ולא אחרי המעוט ושלא יהיה מין במינו דלא בטלי אלא הוי מין בשאינו מינו ובטל ולכך נבלה בטלה בשחוטה אבל כשהמבטל שהוא הרוב יכול להעשות כבטל הואיל וביד הרוב הרשות להעשות כמבטל חשבי' ליה מינא דבטל והוי מין במינו דלא בטל ולכך כשהרוב נבלה והמעוט שחוטה אין המעוט בטל הילכך קאמר דשחוטה אינה בטלה בנבילה ור' חנינא סבר דאזלי' בתר הבטל ואע"פי שהוא מועט והיה לנו ללכת אחר הרוב קסבר ר' חנינא סברא אחרת דיש לנו ללכת אחר הבטל אע"פי שהוא מועט מפני שאין לך לבטלו מפני הרוב אם לא שלא יהיה לו כח במיעוטו להתחזק כנגד הרוב הבא לבטלו דהיינו דוקא כשאינו יכול להעשות מין דמבטל דאז יבטל דאע"פי דהמבטל יוכל להעשות מינו בעבור זה לא יתחזק הבטל לומר מינו אני ולא אבטל הואיל ואין הרשות בידו כדפרי' לעיל דטעם עשיית המין ר"ל שיחשב מין חבירו במי שהרשות בידו והרי אין הרשות ביד הבטל והואיל דאין הבטל מינו דמבטל יבטלנו המבטל שהרי אין לבטל כח כדי להתחזק לומר למבטל מינך אני ולא תבטל ממני שאינו יכול להפך עצמו להעשות מין דמבטל וג"כ להפך המבטל שיכול להעשות כמוהו שיהפך להיות כמוהו ולהיות מינו ג"כ אין הרשות בידו ולכך אין שום כח בידו לעשות מין חבירו ולכך צריך שיתבטל:
וא"ת ומ"מ איך יבטלנו המבטל והמבטל יוכל להעשות ולהיות מינו ויש לנו להחשיבו בכך כדפי' לעיל דכיון דבידו להעשות מינו הרי הוא כאלו נעשה מינו:
וי"ל דז"א משום דלר' חנינא אין סברא זו מועלת כי אם בבטל אם זה מתחזק כנגד המבטל לומר לא נבטלתי שאני מינך אבל המבטל לבטלו אע"פי שהרשות בידו להיות כבטל ולהיות מינו ולא יבטלנו מ"מ הרי אין לו חפץ להעשות כן ושלא לבטל אלא אדרבה הרי הוא מתחזק במה שהוא עתה שאינו מין הבטל ולבטלו הילכך אין לנו להחשיבו מינו ולומר שלא יבטלנו לפי שלעולם יש לרוב לבטל המיעוט וכשאנו דנין על ביטול הרוב צריך שיהיה הטעם במועט שלא יניח עצמו להתבטל אבל הרוב אע"פי שבידו לעשות שלא יבטל מ"מ לעולם הוא עומד על מתכונת הבטול וחזקתו דהיינו דהרוב לעולם מבטל המיעוט אם לא שישתנה מכח הביטול שיש לו ויהפך למין המעוט שאז אין לו כח לבטל וכל זמן שלא ישתנה עומד בחזקתו ומבטל ולכך לר' חנינא שחוטה בטלה בנבילה. אבל כשהבטל יוכל להעשות מין המבטל אע"פי שאין המבטל יוכל להעשות כבטל דהוי המבטל ודאי אינו מינו אפ"ה אין הבטל שהוא המיעוט מתבטל ברוב הואיל דיש לו כח להתחזק כנגד הרוב שבא לבטלו ולומר לו מינך אני דהואיל והרשות בידי להתהפך למינך הרי אני כמינך ולא תבטלני ולכך נבילה אינה בטלה בשחוטה לר' חנינא לפי שאין למתבטל לבטל הבטל אלא כשאין כח לבטל להתחזק כנגד המתבטל אבל כשיש לו להעמיד עצמו שלא יבטלהו לא יבטל:
או נוכל לומר לרב חסדא שגם לגבי הבטל עצמו כשיש לו ראוית טעם להיות מן המבטל הואיל ואין הראוית כמבטל שהוא הרוב אין אותו ראוית ראוית שנחשב לו מין דמ"מ הרוב מושך לעצמו המיעוט ואין המיעוט מושך הרוב אלא נאמר שאין אותו טעם אם לא שיהיה ברוב ונאמר שבמיעוט אינו חשוב טעם גם כשלא יתנגד כנגדו הרוב הואיל דאין זה האפשר כי אם בחלק מועט, ולר' חנינא נימא דאית ליה דאדרבה דאין הטעם חשוב אלא דוקא כשהוא כבטל מטעם שפירשנו, ופי' רב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן ר' חייא דאמר דהיכא דאפשר למעבד כוותיה הוי מין במינו ולא בטל והיכא דלא אפשר למעבד כוותיה מתבטל היינו דוקא במבטל ולא בבטל דכל היכא דמבטל אפשר למעבד ליה כבטל אע"ג דהבטל לא אפשר למעבד ליה כמבטל הוי מין במינו ולא בטל משום דאזלינן בתר מבטל ולא בתר בטל והיכא דהמבטל לא אפשר למעבד כבטל אע"ג דהבטל אפשר למעבד כמבטל אזלינן בתר מבטל ולא בתר בטל ובטל הבטל, וקאי בתר מבטל אזלינן לשני המאמרים שהזכיר קודם דהיינו אפשר למעבד ולא אפשר למעבד דהוו דוקא במבטל אע"פי שהם הפך בבטל. וא"כ במאי דפירשנו דסבר רב חסדא דלא בטל סבר ר' חנינא דבטל ובמאי דסבר רב חסדא דבטל סבר ר' חנינא דלא בטל:

מני אי לימא רבנן הא אמרי עולין הוא דלא מבטלי אהדדי הא מין במינו בטיל, ושירים לא עולין נינהו, ל"ה. ר"ל דפרי' דלא אתיא כרבנן משום דבין נימא דהוו מין במינו משום דנימא דבתר בטל אזלינן והוי מין במינו הרי לעולם הוי בטל לרבנן הילכך קאמר הא לא אתיא כרבנן דאפי' אי בעית למימר דהוי מין במינו מ"מ ליבטיל דהא אית להו דמין במינו בטל:
וא"ת לעולם נימא דאתיא כרבנן ונהי דסברי דאף מין במינו בטל אפ"ה כשרות ולא בטלי משום דהוו עולין והרי אית להו לרבנן דעולין לא מבטלי אהדדי, לכך פירש"י דטעמא דלא בטיל לא הוי משום עולין דשירים לאו עולין נינהו, ולכך פריך שפיר דכרבנן לא אתיא משום דעכ"פ לבטלי שירים לאידך דאי משום מין במינו הא אית להו דבטיל ואי משום עולין דלא בטלי הא לאו עולין נינהו דלרבנן לא הוו עולין ומאי דהביא הא אמרי עולין דלא מבטלי אהדדי אעפ"י שלא היה צריך לומר אלא אי רבנן הא אמרי מין במינו בטל משום דמביא דיוק השמועה ועיקר הדבר:
או נוכל לומר דה"ק אילימא רבנן הא אמרי עולין דלא מבטלי אהדדי שעולין מונעין הביטול אבל מין במינו אינן מונעין הילכך אין כאן אליבא דרבנן מה שימנענו דאי משום עולין הא לאו עולין נינהו ואי משום מין במינו הא אית להו דבטל:
וא"ת משמע דלא קשי' ליה אלא משום דקמץ חדא אידך הוה ליה שירים ואמאי בלאו הכי ליקשי אפי' כי לא קמץ אמאי כשרות לבטלו כל חדא קצת חברתה והוו חסרות:
וי"ל דמשו"ה לא קשי' ליה משום דקודם דקמץ לחדא מינייהו לא מבטלי אהדדי משום דהוו מין במינו אבל לאחר דקמץ דנפישו שיריים הוו להו מין בשאינו מינו כדפרי' למ"ד בתר מבטל אזלי' שירים מי הוו טיבלא והוי מין בשאינו מינו וליבטלו:
ונוכל לפרש דמאי דקאמר אי לימא רבנן הא אמרי מין במינו בטל קאי לכולה מתני' דלא מצי אתיא כרבנן בין מאי דאמרי' דכשרות מטעם דקודם קמיצה לא מבטלי אהדדי ולהוי מנחות שחסרו קודם קמיצה בין מאי דאמר דכי קמיץ לחבירו אידך הוו להו שירים ולא מבטלי שירים לטיבלא כל הני מילי לא אתו כרבנן משום דאית להו דמין במינו בטל הילכך גם קודם קמיצה דשום חדא מינייהו לא לתכשרא משום דבטלי אהדדי ומהאי טעמא מצי מוכח דלא אתיא כרבנן ומאי דאצטריך לטעמא דכי קמיץ אינו אלא כדי להניח דלר' יהודה דגם לאחר שקמץ צ"ל דהוי מין במינו דלא בטלי לר' יהודה, ודלכך קודם קמיצה לא מבטל משום דהוי מין במינו וגם לאחר קמיצה כמו כן הוי מין במינו משום דבתר בטל אזלינן ודליקשי למ"ד בתר מבטל אזלי':

רש"י ד"ה לעולם אליבא דר"י. ההגהות שבגליון על דבור זה שבד"ח. שגגות הן:

רש"י ד"ה הוה ליה כו' מתורת מצה. והויא לה כתבלין וכו' כצ"ל:

(כג ב) כי סליק רב כהנא אשכחינהו לבני ר' חייא וכו'.—עי' תוס' ד"ה "כי", שהוכיחו, כי רב כהנא עלה כמה פעמים לא"י, ובס' דורות הראשונים (ה"ב קטז ואילך) האריך להוכיח דשני רב כהנא היו, והעיקר כדעת התוס', ועי' להלן בדברינו על סה"ד ע' איסי וע' רב כהנא וע' זעירי.

בתר חזותא אזיל. דקאמרי' לעיל אין דם מבטל דם ואע''ג שא''א לה להיות כזה ה''נ אזיל בתר חזותא והואיל ושניהם מין (כשר) אין בטלים זה בזה: בטלות זו בזו. ורבי חנינא ורב חסדא מפרשי טעמא דרבי חייא ובהא פליגי דרב חסדא סבר נבילה בשחוטה א''ר חייא ולא שחוטה בנבילה ורבי חנינא מפרש איפכא: לעולם אליבא דרבי יהודה כו'. ואי קשיא גבי דמים דא''ר יהודה לעיל אין דם חולין מבטל דם קדשים בשלמא לרבי חנינא הכא אפשר לקדשים להיות כמבטלין כחולין שכשילין לילה אחד יצא מקדושתו כחולין אלא לרב חסדא ליבטל דהא אי אפשר לחולין להיות כקדשים וה''ל מין בשאינו מינו לרב חסדא והוי דלא כר' חייא: הוה ליה שירים. מה שנשתייר ממנחה זו ולא מבטלי שירים דהך מנחה לטיבלא דאידך מנחה מה שנתערב שאין ניכר דלהוי ליה כמנחה שחסרה קודם קמיצה אלא תיהוי קמיצה לאידך: עולין הוא דלא מבטלין. ושירים לאו עולין נינהו: לימא דלא כרבי חייא. דאמר לא אמר ר' יהודה דאין בטל אם לא היכא דאפשר למיהוי כוותיה ואמאי דלא מבטל ליה טיבלא לשירים דתיהוי כריבה סלתה לא מצי למפרך לרבי חנינא דנימא מהכא דבתר מבטל אזלינן דאי בתר בטל אזלינן שיריים מי הוו טיבלא דאי נמי בתר בטל אזלינן וטיבלא מבטל לשיריים לא הוה ריבה סלתה דבטל כמאן דליתיה דמי ולא אייתר ליה: הקטרה בשירים. כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' (ויקרא ב) ואמרינן כל שממנו לאשים דהיינו שירים הרי הוא בבל תקטירו אלמא איכא הקטרה בשירים: אין הקומץ מבטל את חבירו. דהא אפי' רבי יהודה מודה דלא פליג רבי יהודה במתני' אנתערב קומצה בקומץ חבירתה: הקומץ שנתערב. מתני' היא וכבר פירשתיה למעלה: דכל פורתא ופורתא חזי למקמץ מיניה. אי לא נתערב: לא יקטיר. דאין מצות הקטרה אלא בקומץ: תיבלה בקצח. לעיסת פסח: הוו ליה כתבלין. כלומר יצאה מתורת מצה בתבלין: דיקא נמי דקתני מצה היא. אלמא רובה מצה: ביסא. כלי ששם בוללין מנחה:
ולא מבטלי שירים לטיבלא. השתא ניחא ליה האי דטיבלא לא מבטלא לשיריים דליהוי כריבה סולתה ובקונטרס פירש טעמא אבל עדיין קשה דליהוי כשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה וי''ל דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר בפ''ק (לעיל ט.) מקטיר קומץ עליהם ור' שמעון בן לקיש חזר בו: לימא דלא כרבי חייא. משמע מתוך הלשון דפשיטא ליה דאיכא דמפליג על רבי חייא ולעיל פירש טובא דלא כוותיה: התם כר' זירא. בסמוך אנתערב קומצה בשיריה אמרה רבי זירא לעיקר מלתיה משום דלא מיתריץ כלל בענין אחר ועוד בפרק השוחט והמעלה (זבחים קי.) על הא דתנן קמצה ואחר כך חזר קומצה לתוכה והקריבה בחוץ חייב פריך ונבטלו שיריים לקומץ ומשני רבי זירא נאמרה הקטרה כו' ולא משני כדרבי זירא אלא אהנך תרתי איתמר עיקר מילתיה: תיבלה בקצח כו'. (כדתניא) לענין מצה מיתניא כדקתני מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת ובתוספתא דפסחים (פ''ב) תני כה''ג יוצאין במצה מתובלת אבל ברייתא זו לא אשכחן. לא במנחות ולא בפסחים: קסלקא דעתך דאפיש לה תבלין טפי ממצה. אע''פ שאין דרך לעשות כן פעמים שנאספין תבלין במקום אחד ואכל מאותו צד שיש בו רוב תבלין: אלא למ''ד בתר מבטל אזלינן תבלין מי קא הוו מצה. יש לתמוה דמדמי ההיא דלעיל שהטעם שוה להך דהכא שאין הטעם שוה דכיון שיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת ידי חובתו כדאמרינן בפ' התערובות (זבחים עח. ושם) עשה עיסה מן חטים ומן אורז (ומן שעורים ואורז) אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח וצ''ל דהך שמעתא פליגא אההיא דהתם ואין להקשות אההיא דתערובות מהא דאמרינן בערבי פסחים (פסחים קטו.) לא ליכריך איניש מצה ומרור בהדי הדדי דלמא אתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא דהתם חוזק המרירות הוא דמבטל טעם המצה אבל אורז לא מבטל טעם דגן ועוד יש לפרש דהתם כשאוכל כזית מצה דכי מבטל ליה מרור ליכא טעם כזית מצה אבל אם אוכל הרבה שרי: כי סליק רב כהנא אשכחינהו לבני רבי חייא. מכאן יש סייעתא לפי' הקונטרס שפירש בפרק בתרא דגיטין (דף פד:) דבימי רבי חייא עלה רב כהנא מבבל גבי כיצד יעשה יטלנו ממנה כו' דקאמר מאן תנא אמר חזקיה ר''ש בן אלעזר היא ורבי יוחנן אמר דילכון אמר הואיל וקנאתו ליפסל בו ופי' שם בקונטרס דלחזקיה רבו היה אומר שרב כהנא עלה מבבל כמו בנו של רבי חייא שהיה מבבל ורבי יוחנן שאל הרבה ספיקות לרב כהנא כדאיתא בפ' בתרא דב''ק (דף קיז:) והיו מקשים לפי' הקונטרס דמשמע שכבר שכיב רבי חייא כשעלה רב כהנא מבבל דחזקיה רבו של רבי יוחנן היה כדמוכח בפרק אלו קשרים (שבת קיב:) וכשעלה רב כהנא היה רבי יוחנן זקן ויושב בישיבה דמסרחי ליה גביניה והתלמידים יושבים לפניו שורות שורות ורבי שמעון בן לקיש לומד לפניו והשתא אינה קושיא דעל כרחך בימי חזקיה עלה כדמוכח כאן ושמא כמה פעמים עלה דאשכחן עדיין שעלה בימי רבי שמעון בר רבי שהיה חבירו של רבי חייא דאמרינן בזבחים בפרק

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד