דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - א

כי סליק כשעלה רב כהנא לארץ ישראל אשכחינהו מצאם לבני רבי חייא דיתבי שישבו וקאמרי: עשרון סולת שהקדישו למנחה שחלקו לשני חלקים,  והניחו בביסא בכלי שבוללין בתוכו את המנחה באופן ששני החצאין אין נוגעין זה בזה, ונגע טבול יום באחד מהן, מהו שיטמא את החצי השני שלא נגע בו? [דוקא בטבול יום נסתפקו, משום שאין טומאתו חמורה, והנטמא ממנו אין בכחו לטמא אחרים, אבל באדם טמא אין להסתפק, משום שהשמן שבמנחה נטמא ממנו ומטמא את הכלי, והכלי מטמא את כל מה שבתוכו - רש"י, עפ"י עולת שלמה].

וצדדי הספק הם: כי תנן: כלי מצרף מה שבתוכו להיות אחד, שאם נגע טמא בחתיכה אחת שבכלי כל החתיכות הנמצאות שם טמאות, אם הם של קדש, כאילו הן חתיכה אחת, הני מילי היכא דנגעי החתיכות בהדדי, אבל היכא דלא נגעי בהדדי לא מצטרפין ולא נטמא אלא מה שנגע בו הטבול יום, או דלמא לא שנא?

אמר להו איהו רב כהנא: מי תנן "כלי מחבר"!? שהיה משמע דוקא שהם נוגעים זה בזה, הכלי מחברן להיות אחד, "כלי מצרף" תנן שמשמע כל דהו, אפילו שאין נוגעים, מצרפן הכלי כאילו הם נוגעים.

תו איבעיא להו: הושיט חצי עשרון סולת אחד שאינו שייך למנחה לביניהן בין שני החצאים האלו, ונגע בו הטבול יום מהו שיטמא את שני החצאים? האם הכלי מצרף גם את החצי הזה שאינו שייך למנחה, עם שני החצאים כאילו הם אחד? [98]

אמר להו רב כהנא: הצריך לכלי, דהיינו הסולת של המנחה, הכלי מצרפו, אבל חצי העשרון הנוסף שאין צריך לכלי, אין כלי מצרפו! וממילא לא נטמאו שני החצאים האחרים שלא נגע בהן הטבול יום [99].

תו איבעיא להו: הושיט טבול יום את אצבעו ביניהן באויר שבין שני החצאים ולא נגע בהם, מהו שיטמא מה שבתוכו? [100]

אמר להו רב כהנא: אין לך דבר שמטמא מטומאה הנמצאת באוירו אלא כלי חרס בלבד ולא שאר כלים! הדר רב כהנא איהו בעא מינייהו מבני רבי חייא: מהו לקמוץ מחצי עשרון זה שבביסא ותועיל הקמיצה גם על חצי זה?

וצדדי הספק הם: האם ענין זה של צירוף כלי שכל מה שבתוכו נעשה אחד הוא דאורייתא ואפילו לקמיצה אומרים כן, או דלמא דרבנן הוא, ורק לחומרא כגון לענין טומאה נאמר דין זה, אבל לענין שתועיל הקמיצה מחלק אחד על השני כאילו הם נוגעים זה בזה לא? [101]

אמרו לו בני רבי חייא: זו לא שמענו, אבל כיוצא בו שמענו, דתנן במשנה: שני מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות, ואם לאו פסולות [102].

ודייקינן: כי יכול לקמוץ מיהא מכל אחד על ידי שנשאר מעט סולת שאינו מעורב במנחה השניה כשרות, והבינה הגמרא, שאותו מעט סולת עומד בצד הכלי ולא נוגע בתערובת, ואם כן אמאי מועילה הקמיצה לתערובת, הרי הך דמערב הא לא נגע בקומץ? אלא ודאי משום שהכלי מצרף כל מה שבתוכו לענין קמיצה, ואפשר ללמוד מכאן שיש צירוף אפילו לענין קמיצה, שדין צירוף הוא דאורייתא!

ודחינן: אמר רבא: דלמא מתניתין כשהקומץ אינו עומד בפני עצמו, אלא צורת התערובת היא באופן שהגושין של המנחה הם מחולקין בצד אחד, ושם ניכר כשקומץ מכל מנחה בפני עצמה, ובצד השני מחוברין הם כל התערובת, והם עשויין כמסרק שמצד אחד מחובר ומצד שני שיניו מפוזרות, ונמצא שהקומץ אף הוא מחובר לכל חלק שבמנחה ואין צריך לצירוף כלי.

מאי הוי עלה על הבעיה הזאת האם מועיל צירוף כלי לענין קמיצה [האם אפשר לפשוט את הספק]?

אמר רבא: תא שמע: דתניא: כתוב בסדר קמיצת המנחה "והרים ממנו בקומצו", ודורשים מהמילה "ממנו" - מן המחובר, דהיינו שהקומץ יהיה מחובר למנחה, שלא יביא עשרון סולת בשני כלים ויקמוץ מכלי אחד על השני [103]

ודייקינן: כל החסרון הוא דוקא משום שחלקו בשני כלים, הא אבל אם שני החלקים הם בכלי אחד דומיא דשני כלים, דהיינו שאינם נוגעים זה בזה, כמו מנחה בשני כלים שאין חלק אחד נוגי בחבירו, קמיץ מאחד על השני! הרי שגם לענין קמיצה יש צירוף כלי.

ודחינן: אמר ליה אביי: דלמא מה שממעטים שני כלים הוא באופן שנוגעים זה בזה והיכי דמי כגון קפיזא בקבא בכלי אחד שבתוכו שני בתי קיבול, ודופן מפריד ביניהם לכל גובה הכלי, דאף על גב דעריבי שמעורבים שני חלקי העשרון מעילאי, בגודש שמעל שפת הכלי, כיון דמיפסק מחיצתא דקפיזה מתתאי בתוך הכלי לכל גובהו, הרי זה נחשב לשני כלים ולא יקמוץ מאחד על חברו [104].

ומה דדייקינן: הא כלי אחד דומיא דשני כלים אפשר לקמוץ, מדובר גם כן כשנוגעים, והיכי דמי כגון עריבת תרנגולין שיש בתוכה מחיצה לחלק בין המים למורסן, ואף על גב דמיפסקן מחיצתא אינה נחשבת לשני כלים דהא נגיע שני חלקי העשרון זה בזה כשהן בתוך אויר הכלי, לפי שאותה מחיצה נמוכה ואינה לכל גובה הכלי ומעל אותה מחיצה מעורבים הם.

אבל הכא, בעשרון שחלקו והניחו בביסא זה בצד זה, דלא נגיע כלל חלקי העשרון זה בזה, תיבעי לך אם יש צירוף כלי לענין קמיצה. [ונשארה הגמרא בספק].

בעי רבי ירמיה: שני חצאי עשרון שאין נוגעים זה בזה, ויש ביניהם צירוף כלי על ידי שנמצאים בכלי אחד, ועוד חצי עשרון נמצא מחוץ לכלי ומחובר לחצי האחד שבכלי על ידי חיבור מים הנמצאים ביניהם, ונגע טבול יום באותו החצי השני שבכלי [שאינו מחובר לזה שבחוץ על ידי מים], ונטמא חצי השני שבתוך הכלי משום צירוף כלי, מהו שיטמא גם את החצי [השלישי] שבחוץ?

וצדדי הספק הם: כי תנן מה שלמדנו במשנה שכלי מצרף מה שבתוכו לקדש, הני מילי זה דוקא דגואי לאותו שבתוך הכלי מועיל הצירוף, אבל דבראי החיצון לא הוי כמחובר להחצי הראשון, כיון שאינו עמו בכלי וגם לא מחובר עמו במים [105], או דלמא כיון דמחבר החיצון להחצי השני על ידי מים, מחבר נמי לחצי הראשון, ונחשבים כולם כמחוברים יחד?

ואם תימצי לומר: כיון דמחבר מחבר, עדיין יש להסתפק: חיבור מים וצירוף כלי דהיינו כבאופן הקודם, ונגע טבול יום באותו החצי שמבחוץ וממילא נטמא החצי שבכלי המחובר אליו במים, מהו שיטמא גם החצי השלישי שבתוך הכלי על ידי צירוף כלי?

וצדדי הספק הם: כי תנן מה שלמדנו במשנה שכלי מצרף, הני מילי דנגע טומאה מגואי בתוך הכלי אבל לטומאה שאירעה מבראי מחוץ לכלי לא מועיל צרוף כלי, או דלמא לא שנא?

ומסקינן: תיקו!

בעי רבא: עשרון של מנחה שחלקו לשני חצאים ונטמא אחד מהן ואחר כך הניחו לזה שנטמא אם החצי השני בביסא באופן שאינם נוגעים זה בזה, שאין החצי הטמא מטמא את החצי השני, [ואף על פי שהם בכלי אחד לא שייך לומר "צירוף כלי", שדין צירוף כלי נאמר רק אם בשעת קבלת הטומאה היו ביחד בכלי, ולא באופן שנצטרפו לאחר מכן] [106], וחזר טבול יום ונגע באותו החצי הטמא, מהו שיקבל ממנו טומאה, למרות שהוא כבר טמא, בכדי לפסול את החצי השני משום צירוף כלי?

וצדדי הספק הם: מי אמרינן שהחצי הטמא כבר שבע ליה טומאה [לשון שביעה, כאדם שבע שאינו יכול לאכול עוד, כך גם החצי שנטמא כבר מלא מהטומאה הראשונה שקיבל], ואינו מקבל עוד טומאה נוספת, וממילא לא נטמא החצי השני הנמצא עמו בכלי [107], או דלמא לא אמרינן שבע לה טומאה, וחוזר ונטמא כדי לפסול את השני מדין צירוף כלי?

אמר ליה אביי: ומי אמרינן "שבע ליה טומאה"?


הערות

[98] לפי רש"י הנידון היה האם הכלי מצרף רק את החלקים שהם ממנחה אחת, שמאחר והם צריכים את הקידוש של הכלי יחד, משום כך מועיל הכלי גם לצרפם לענין טומאה, אבל אם יש בכלי מנחה שאינה ראויה להצטרף כלל עם שאר החלקים, משום שהיא מנחה אחרת, אין הכלי מצרף כלל אותה מנחה, [בין יהיה זה עשרון או חצי עשרון], או שאין חילוק כלל, ובכל ענין הכלי מצרפם, ועל זה השיב להם שבאמת אין הכלי מצרף אלא באופן שכולם צריכים לקידוש כלי יחד. וכן מבואר לקמן [בעמ' ב] בדברי אביי ורבא, שהכלי מצרף רק שני חלקים ממנחה אחת. והקרן אורה העיר שאם כן למה הזכירו בדבריהם "הושיט אחד לביניהן", והרי גם אילו היתה אותה מנחה מן הצד, היה מקום להסתפק ספק זה. אולם מדברי הרמב"ם [אבות הטומאה יב ח] מבואר שעיקר דין זה שדבר שאינו ראוי להתקדש בכלי אינו מצטרף לענין טומאה, היה ידוע להם, וכל הספק היה באופן שאותו דבר שאינו ראוי לכלי מפסיק בין החלקים הראויים לכלי, האם זה יגרום שגם החלקים הראויים לכלי לא יצטרפו לטומאה, והשיב להם שבאמת באופן זה לא יצטרפו כלל, הואיל ויש הפסק ביניהם.

[99] התוס' הקשו שבמסכת חגיגה [כג-כד] משמע שרב כהנא סובר שגם כשאין צריך לכלי הכלי מצרף עכ"פ מדרבנן, ובאמת הר"ש [טהרות א ט] כתב מכח זה לפרש שרב כהנא בסוגיין דיבר רק לענין דין דאורייתא, אבל מודה הוא שמדרבנן יהיה הכלי מצרף, [וכן יתפרש לפי דבריו, מימרא דאביי ורבא לקמן בעמ' ב]. והתוס' תירצו [בתירוצם הב'] שבאמת כשא"צ לכלי כלל אינו מצרף אפילו מדרבנן, אבל בסוגיא דחגיגה מדברים בשירי מנחה, שאמנם עתה א"צ לכלי, אבל קודם קמיצה היו צריכים לכלי, ועל כן החמירו בזה רבנן שיהיה מצרף, עכ"ד. והנה הטורי אבן [חגיגה שם] נקט בפשיטות שכאשר נמצאים חלקי המנחה בכלי שאין לו תוך, אין החלקים מצטרפים לטומאה [עכ"פ מן התורה], משום שאינן ראויים להתקדש בכלי זה, ועיי"ש שמכח זה תמה על תירוץ א' שבתוס' כאן, ולכאורה כדבריו משמע קצת מדברי הר"ש בטהרות, עיין שם היטב. ובעיקר דין זה דא"צ לכלי אין הכלי מצרפן הקשו הטורי אבן וטהרת הקדש, שבחגיגה [כ ב] למדנו במשנה, חומר בקודש מבתרומה, שבקדש הכלי מצרף לטומאה, מה שאין כן בתרומה, ואם גם בקדש אין צירוף אלא אם כן צריך לכלי, אם כן מנין לנו שהוא חמור יותר מתרומה לענין זה, והרי תרומה לעולם א"צ לכלי, ולכן לא שייך שיהיה בה דין זה של צירוף לטומאה, ואין זה משום שהיא קלה מקדש לענין זה. והנה הרמב"ם [אבות הטומאה יב ז] הביא דין דצירוף כלי לענין צימוקין וגרוגרות, [וכגון שיש בדעתו ליתנם אח"כ לתוך שיירי מנחה כדי לאוכלם יחד, שבענין אחר אין למצוא צימוקין וגרוגרות של קדש, כ"כ החזו"א [לא ו]]. והקשה הטורי אבן הרי אינם צריכים לכלי ואם כן למה מצרפן, ועיי"ש שהוכיח שאפילו מאן דאמר צירוף כלי אינו אלא מדרבנן, [עיי' חגיגה שם, וכן פסק הרמב"ם שם], מכל מקום מודה הוא שאם א"צ לכלי, אינו מצרפן, והניח בקושיא. והחזו"א שם הגדיל הקושיא, שהרי הרמב"ם עצמו [שם הל' ח] פסק בפירוש דין זה דדוקא כשצריך לכלי הוא מצרפן, וכן בהלכות פסולי המוקדשין [יא כו], עיי"ש, והחזו"א יישב שבאמת מדרבנן אפילו כשא"צ לכלי הוא מצרפן, וכמו שמשמע בסוגיא דחגיגה, ודוקא כשנמצאים בכלי שתי מנחות שונות, שאינם מצטרפים בכלי להיות אחד, מאחר שהדבר ניכר שאין ביניהם צירוף, משום כך לא גזרו חכמים שיצטרפו לטומאה.

[100] הטהרת הקדש מבאר שיסוד הספק הוא, שמאחר ולמדנו שחלקי המנחה מצטרפין לענין טומאה, אם כן יש לומר שהגדר הוא שאנו מחשיבים כאילו כולה היא כמקשה אחת, וכאילו מלאנו האויר שביניהם במנחה, [דוגמת דין לבוד], ועל כן אם יגע באויר שביניהם יהיו נטמאין, שהרי הוא כאילו נגע במנחה עצמה. והנה הטורי אבן הקשה איך יתכן לומר שאויר הכלי גורם טומאה לקדש, והרי לשון המשנה בחגיגה הוא "הכלי מצרף מה שבתוכו", כלומר שהצירוף הוא בחתיכות הקדש, ואם היה טומאה באויר הכלי אין אנו צריכים כלל לצירוף החתיכות, שכולם נטמאו מאויר הכלי, ולכן כתב שישנם באמת [לפי הסלקא דעתך] שני הלכות בצירוף כלי, א', שהאויר כלי טמא, ב', שהכלי מחברן להיות אחד, יעויי"ש, אולם לפי דברי הטהרת הקדש יש לומר, שבאמת אין טומאה באויר הכלי כשלעצמו, ורק כאשר יש בהם חתיכות קדש שאז הכלי מצרפן, ומאחר שגדר הצירוף הוא למלאות האויר שביניהם, משום כך יש גם כן טומאה באויר שביניהם. ובאמת שהטהרת הקדש דקדק מלשון הגמרא "הושיט אצבעו ביניהם", שמשמע שכל הנידון לומר שיש טומאה באויר הכלי, הוא דוקא בין החתיכות, וכמו הסברא הנ"ל, אולם מהשואת הגמרא לאויר כלי חרס משמע לכאורה להיפך.

[101] רש"י מפרש שהנידון הוא האם צירוף לענין טומאה הוא מן התורה או מדרבנן, ובה תלוי גם כן הדין לענין קמיצה, שמאחר ולמדנו לקמן מפסוק שצריך לקמוץ באופן שהקומץ והשיריים מחוברים יחד בשעת קמיצה, על כן אם אין הכלי מצרף מן התורה, צריך שיהיו בדוקא נוגעין זה בזה. והאחרונים הקשו, שהרמב"ם [אבות הטומאה יב ז] פסק שצירוף לטומאה הוא מדרבנן, ואילו לענין קמיצה פסק [פסוה"מ יא כג] שהוא ספק אם צריך שיהיו נוגעין זה בזה בתוך הכלי. ותירץ הקהלות יעקב [טז] שחילוק גדול יש בין הנושאים, שלענין טומאה הדין צירוף נצרך כדי לעשות החלקים כגוף אחד ממש, אבל אין מועיל לעשותם רק כנוגעין זה בזה, שהרי אוכל קדש הנוגע בטבול יום אינו פוסל אחרים הנוגעים בו, מה שאין כן לענין קמיצה, אין צורך להחשיבם כאילו הם מחוברין, ודי לנו במה שיהיו נחשבין כנוגעין זה בזה, ואם כן נידון הגמרא כאן היה האם מה שלמדנו מהפסוק ד"כף אחת", שהכתוב עשה כל מה שבכף כאחד, הוא מן התורה, ולכן מועיל זה לענין קמיצה, שאנו דנים כאילו החלקים נוגעים זה בזה, אבל לענין טומאה ודאי שאין מועיל מן התורה, הואיל ואין ללמוד מהפסוק שהצירוף עושה אותם כגוף אחד ממש, אלא כנוגעין זה בזה.

[102] הקשה הטורי אבן בחגיגה שם, מאחר והיה פשוט לבני רבי חייא שהכלי מצרף לענין קמיצה כשאינם נוגעים, אם כן מדוע נסתפקו הם בתחילת הסוגיא אם צירוף כלי לטומאה נאמר דוקא כשנוגעים זה בזה, והרי אם מועיל לקמיצה שהוא לקולא, כ"ש שיועיל לטומאה שהוא לחומרא, והניח בקושיא, ואולי יש ליישב בזה ע"פ מה שהובא בהערה הקודמת בשם הקהלות יעקב, שלענין טומאה אנו נצרכים לעשותם כגוף אחד, מה שאין כן לענין קמיצה שאין צריך אלא שיהיו כנוגעין, ואם כן יש לומר, שלקמיצה, אף על גב שאינם נוגעים, מכל מקום על ידי צירוף כלי הרי הם כנוגעים, אבל לענין טומאה, דוקא כשנוגעים מועיל הצירוף כלי לעשותם כגוף אחד, אבל אין מועיל הצירוף לעשות שני דברים, כלומר שהם כנוגעים ושהם כגוף אחד.

[103] הר"ש במעשר שני [ג יב] הקשה מדוע כאן מצריכים שיהיו בכלי אחד בדוקא, ואילו לענין הדין שצריך להפריש תרומה מן המוקף, שנלמד גם כן מהפסוק ד"והרמותם ממנו", למדנו במשנה שם שאינן צריכים להיות בכלי אחד, ותירץ שמאחר והמנחה טעונה כלי שרת בקמיצתה, משום כך מתפרש "ממנו" הנאמר בה, לענין שיהיו בכלי אחד, מה שאין כן לענין תרומה שאינה צריכה כלי בהרמתה, דיינו במה שהם סמוכים זה לזה.

[104] לפי רש"י הפירוש הוא שיש בכלי שני חללים זה בצד זה, והמחיצה שביניהם מגעת עד שפת הכלי, והמנחות מתערבים מעל גבי חלל הכלי וחוצה לו, ומאחר ואין צירוף ביניהם בתוך חלל הכלי, אינן חשובים כמחוברין, אבל בעריבת התרנגולים, שהמחיצה החולקת בין החללים אינה מגעת עד שפת הכלי, ואם כן מתערבים המנחות תוך חלל הכלי, ועל כן חשובים כמחוברים. אולם הרמב"ם [פסוה"מ יא כא-כב] מפרש שבקפיזא דקבא מאחר והמחיצה מגעת עד שולי הכלי, משום כך אינן כמחוברין, ואפילו יתערבו בתוך חלל הכלי למעלה מהמחיצה, אבל עריבת התרנגולים המחיצה שבה היא תלויה ואינה מגעת לשוליה, ועל כן הן כמחוברין כשמתערבים תחתיה.

[105] הנתיבות הקדש מבאר שרבי ירמיה נסתפק האם על ידי צירוף כלי לטומאה הרי הוא כאילו נגע בכל החתיכות קדש שבכלי, וממילא יהיה נטמא גם מה שחוצה לו, על ידי חיבור המים, או שהוא רק פסול של טומאה לענין דיני קדש, אבל אינו טמא בעצם, [וכעין מה שהובא בשם הגרי"ז לענין דין חיבת הקדש, בהערות ל"חברותא" זבחים מו ב הערה 5], ועל כן לא שייך שיהיה נטמא מה שחוץ לכלי על ידי חיבור מים, עכ"ד. והספק השני של רבי ירמיה הוא, שיתכן שכל דין צירוף כלי הוא רק לנגיעה של טומאה שאירעה בתוך הכלי, אבל כשיש בכלי חתיכה של קדש שאנו מחשיבים כאילו שנגע בה הטמא, על ידי חיבור מים, בזה לא נאמר דין צירוף כלי לטומאה.

[106] רש"י מפרש שמדובר באופן שלא היה החצי השני בכלי בשעת המגע הראשון, ועתה כשמניחם יחד בכלי לא נטמא השני מכח צירוף כלי, על ידי מה שהוא בכלי אחד עם הטמא, שדין צירוף נאמר רק בשעת המגע עצמו, ולכן נסתפק רבא אם אמרינן שבע לו טומאה, והקשו הטורי אבן והטהרת הקדש שמאחר ונלמד מפסוק הדין שכלי מצרף כל מה שבתוכו להיות כאחד, אם כן גם כשלא היה בשעת מגע הטמא, מכל מקום כשנתנו אח"כ בכלי עם החתיכה שנטמאה, עלינו לומר שגם החתיכה הטהורה נטמאה, שעל ידי צירוף הכלי נחשב כאילו נגעה עכשיו בהטמאה. ולכן כתב הטורי אבן לפרש שמדובר כאן באופן שהטמא הראשון שנגע היה טבול יום, ומאחר וקיימא לן שדבר הנוגע בטבול יום אינו פוסל אחרים, [עיי' סוטה כט ב], לכן לא יהיה נטמא החתיכה הטהורה מכח מה שהוא כנוגע עתה בהטמאה, ורק אם לא אמרינן שבע לו טומאה, ואם כן נחשב כאילו עתה נטמאת החתיכה הטמאה שנית, ושוב נאמר צירוף כלי להחשיבם כגוף אחד ממש, ונטמאת הטהורה מן הטבול יום עצמו. אולם דעת רש"י עדיין צריכה ביאור, וכמו שהעיר הטהרת הקדש, שהרי כתב כאן שלא נגעו החתיכות זה בזה, ובהכרח שכונתו להעמיד דברי רבא באופן שהטמא הראשון היה ראשון לטומאה, או שכונתו להעמיד אפילו להתנאים הסוברים בסוטה שם שמגע טבול יום פוסל אחרים, ואם כן חוזרת הקושיא הנ"ל למקומה, שמדין צירוף כלי היינו צריכים לטמא הטהורה אפילו בלא נגיעת הטבול יום עתה. ובאמת שכדברי רש"י כתב גם כן הרמב"ם [אבות הטומאות יב י].

[107] בחידושי רבי אריה לייב [ב לט] הוכיח, שאין לומר שהגדר בדין "שבע לו טומאה" הוא, שאין מקום לטומאה השניה לחול על הדבר, וכמו הדין דאין איסור חל על איסור, שהרי לענין איסורין מצאנו שהאיסור השני תלוי ועומד הוא, ומיד כשיהיה נפקע האיסור הראשון, יחול השני, ואילו לענין טומאה אין הטומאה השניה חלה כלל, וכמו שמבואר בהמשך הסוגיא, ולכן ביאר שם הענין בשני דרכים, א', שהוא חסרון בחלות הטומאה, ומשום ששמם של שני הטומאות אחד הוא, ואין כאן שני טומאות אלא אחד, ב', שהוא חסרון במגע המטמא, כלומר שנגיעת הטהור בטמא גורמת טומאה עליו, אבל נגיעת טמא בטמא, אין זה נגיעה המטמאת, ועיי"ש עוד.

והניחו בביסא (כלי), ואין חלקיו נוגעים זה בזה, ונגע טבול יום באחד מהן (כלומר אדם שטבל באותו יום מטומאתו, ולא שקעה עליו השמש, שהוא פוסל את הקדשים במגע), מהו הדין? האם נפסל גם חבירו או לא? והצדדים בשאלה: כי תנן [כאשר שנינו במשנה] שכלי מצרף את מה שבתוכו לקדש, לענין קדשים המצויים בו, שאם נגע טבול יום במקצת נטמא הכל — הני מילי [דברים אלה אמורים] היכא דנגעי בהדדי [במקום שנוגעים זה בזה], אבל היכא דלא נגעי בהדדי [במקום שאינם נוגעים זה בזה] — לא, והטהור נשאר בטהרתו, או דילמא לא שנא [שמא אינו שונה]?

אמר להו איהו [אמר להם הוא, רב כהנא]: מי תנן [האם שנינו] כלי מחבר את מה שבתוכו? כלי מצרף תנן [שנינו] — כל דהו [כל שהוא], בכל אופן, גם בלא מגע. ועוד שאלו בני ר' חייא את רב כהנא: אם הושיט חצי עשרון אחד נוסף לביניהן (בין שני חצאי העשרון שהיו בכלי), ונגע בו טבול יום, מהו? האם נטמאו גם האחרים?

אמר להו [להם]: רק מה שצריך לכלי — הכלי מצרפו, וכגון שני חצאי העשרון, שצריכים כלי כדי לקדשם. אבל מה שאין צריך לכלי, כגון אותו חצי עשרון שהושיט ביניהם — אין כלי מצרפו.

ועוד שאלו בני ר' חייא את רב כהנא: אם הושיט טבול יום את אצבעו ביניהן באויר שבין שני חצאי העשרון, ולא נגע באחד מהם, מהו? האם נטמאו? אמר להו [להם]: אין לך דבר שמטמא מאוירו את מה שנמצא בו אלא כלי חרס בלבד.

הדר איהו בעא מינייהו [חזר הוא רב כהנא ושאל מהם] באותו ענין עצמו: שני חצאי עשרון בכלי אחד ואינם נוגעים זה בזה מהו לקמוץ מזה על זה? כשקומץ מחצי עישרון אחד, האם תעלה הקמיצה גם לחצי האחר? האם נאמר שצירוף של כלי דאורייתא [מן התורה הוא], ותחשב זו לקמיצה, או שצירוף כלי הוא רק דרבנן [מדברי סופרים], ואין זו קמיצה, שהרי אין כאן עשרון שלם של מנחה?

אמרו לו: הלכה זו לא שמענו במפורש, אבל כיוצא בו שמענו, דתנן [ששנינו במשנתנו]: שני מנחות שלא נקמצו עדיין ונתערבו זו בזו, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה, שמלבד התערובת נשאר מכל מנחה חלק שאינו מחובר לתערובת, וממנו יכול לקמוץ — כשירות, ואם לאו — פסולות;

כי [כאשר] יכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה מיהא [על כל פנים] הן כשירות, ולכאורה, אמאי [מדוע] מועילה הקמיצה? והלוא הך דמערב הא לא נגע [חלק זה שמעורב במנחה האחרת הרי אינו נוגע] בחלק שמשם הוא קומץ! אלא מכאן שצירוף הכלי מועיל לקמוץ מזה על זה!

אמר רבא: יש לדחות את הראיה, דלמא [שמא] מדובר כאן בגושין המחולקין העשויין כמסרק כשיניים של המסרק, שאף שהן נפרדות זו מזו הרי הן מחוברות לבסיס. כלומר, חלקי המנחות שלא נתערבו, אף שהם ניכרים לעצמם — נשארו מחוברים לחלק המעורב, וכך יכול לקמוץ מהם על מה שנתערב. אבל אם לא היה כלל חיבור — שמא אין הכלי מצרף לענין קמיצה.

ושואלים: אם כן, כיון שהשאלה לא נפתרה מאי הוי עלה [מה היה עליה]? אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] ממה דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר "והרים ממנו בקומצו" (ויקרא ו, ח) — כוונתו מן המחובר, שהקומץ צריך לבוא מן המנחה עצמה, שלא יביא עשרון מחולק בשני כלים ויקמוץ מאחד מהם על האחר. ונדייק מכאן: דווקא בשני כלים לא יקמוץ, הא [אבל] אם הביא בכלי אחד דומיא [בדומה] לשני כלים, וכגון שהם שני חצאי עשרון מחולקים בכלי אחד, ואינם נוגעים זה בזה — קמיץ [קומץ] מזה על זה.

אמר ליה [לו] אביי: דילמא [שמא] מה שנאמר שלא יביא עשרון בשני כלים היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר שם]? כגון קפיזא בקבא [שחוקק כלי קטן בתוך כלי גדול], שיש בכלי שני חללים, ומחיצה (שאינה מגיעה עד שפת הכלי) מפרידה ביניהם, דאף על גב דעריבי מעילאי [שאף על פי שהם מעורבים מלמעלה], מעל גובה המחיצה, כיון דמיפסק מחיצתא דקפיזא מתתא [שמפסיקה המחיצה של הכלי הקטן מלמטה] אינם מצטרפים כאחד.

ולדרך זו, הא [אבל] כלי אחד דומיא [בדומה] לשני כלים, שהוא מצרף מה שבתוכו, היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? כגון עריבתה של תרנגולין, שנותנים שם מים או אוכל, והיא מחולקת בחלקה העליון בלבד על ידי מחיצות, ובמקרה זה, אף על גב דמיפסקן מחיצתא הא נגיע [אף על פי שמפסיקות המחיצות הרי הוא נוגע] למטה. אבל הכא [כאן], בשני חצאי העשרון המצויים בכלי, דלא נגיע [שאינו נוגע] כלל, עדיין תיבעי לך [תישאל לך] השאלה, האם הכלי מצרף מה שבתוכו לענין קמיצה.

בעי [שאל] ר' ירמיה: צירוף כלי כלומר, כלי שמצרף שני חצאי עשרון המצויים בו (ואינם נוגעים זה בזה), ויש חיבור מים בין אחד מן החצאים לחצי עשרון אחר הנמצא מחוץ לכלי, ונגע טבול יום בחצי העשרון האחר המצוי בכלי, מהו? האם נטמא גם חצי העשרון שבחוץ?

ומפרטים: כי תנן [כאשר שנינו במשנה] שהכלי מצרף מה שבתוכו לקדש, האם הני מילי דגואי [דברים אלה אמורים במה שנמצא בפנים], אבל לגבי דבראי [מה שבחוץ] — לא, למרות שהוא מחובר למה שבפנים, או דילמא [שמא] כיון דמחבר מחבר [שהוא מחובר לדבר שנטמא, הריהו מחובר], וגם הוא נטמא?

ואם תימצי [תמצא] לומר: כיון דמחבר מחבר [שהוא מחובר מחובר], אם היה מקרה כזה של חיבור מים וצירוף כלי, ונגע טבול יום בחצי עשרון שמבחוץ, והוא מחובר במים אל אחד החלקים שבפנים, מהו?

האם כי תנן [כאשר שנינו] שכלי מצרף, הני מילי [דברים אלה] אמורים במקרה שנגע בדבר מגואי [שמבפנים], שהצירוף מועיל לטומאה שבתוך הכלי, ומתוך שמצטרף אליו החלק האחר שבפנים — גם המחובר אליו מבחוץ נטמא, אבל כשנגע טבול יום בדבר שמבראי [מבחוץ] — לא מצרף הכלי את שני החלקים, ורק המחובר במים לחלק שבחוץ נטמא, או דילמא לא שנא [שמא אינו שונה]? שאלות אלה לא נפתרו, ונשארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א בעי [שאל] רבא: מה ששנינו שהכלי מצרף מה שבתוכו לקודש בלא שיגעו זה בזה, הוא כאשר הטמא נוגע באחד מן החלקים, והחלק האחר מצוי באותה שעה בכלי. ואולם עשרון שחלקו בשני כלים, ונטמא אחד מהן, וחזר והניחו בביסא (בכלי) יחד עם האחר שלא נטמא, וחזר טבול יום ונגע באותו חלק טמא, מהו? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כבר שבע לו החלק שנטמא מה טומאה הראשונה, ושוב אינו מקבל טומאה, ולכן גם החלק האחר אינו נטמא מחמת צירוף הכלי, או לא?

אמר ליה [לו] אביי: ומי אמרינן [והאם אומרים אנו] שדבר שבע ליה [לו] טומאה ואינו מקבל עוד טומאה נוספת? והתנן [והרי שנינו במשנה]: סדין שהיה טמא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and placed in a receptacle such that the flour of the measure was in two places, not in contact with each other, and one who was ritually impure who immersed that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed touched one of the portions of the meal offering, what is the halakha? Does he disqualify only the part of the meal offering that he touched, or the other part as well? When we learned in a mishna (Ḥagiga 20b) that a vessel joins all the food that is in it with regard to sacrificial food, meaning that if some of the contents become impure all the contents become impure as well, does this matter apply only where the contents are touching each other, but where the contents are not touching each other the ritual impurity is not imparted to the other contents? Or perhaps there is no difference.

Rav Kahana said to the sons of Rabbi Ḥiyya: Did we learn in the mishna that a vessel connects the contents within it? We learned that a vessel joins the contents within it, indicating that it does so in any case, whether or not the contents are in contact with one another. The sons of Rabbi Ḥiyya then asked Rav Kahana: If one inserted another one half-tenth of an ephah between them, and one who was ritually impure who immersed that day touched it, what is the halakha? Are the first two half-tenths rendered impure?

Rav Kahana said to them: Only when an item requires a vessel in order for it to be sanctified, e.g., in the case of the two half-tenths of an ephah of a meal offering, does the vessel join it together. In the case of an item that does not require a vessel, such as this half-tenth that was placed between them, the vessel does not join it.

The sons of Rabbi Ḥiyya then asked: If one who immersed that day inserted his finger between the two half-tenths of the ephah that were placed in the receptacle, without touching either one, what is the halakha? Are the two half-tenths rendered impure? Rav Kahana said to them in response: The only item you have that transmits impurity through its airspace is an earthenware vessel alone.

Rav Kahana himself then asked the sons of Rabbi Ḥiyya: If two half-tenths of an ephah of a meal offering are placed in one vessel but are not in contact with each other, what is the halakha? Can one remove a handful from this half-tenth of an ephah on behalf of that half-tenth of an ephah? Is the joining of the contents of the vessel effective by Torah law or by rabbinic law? If it is effective by Torah law, then the removal of the handful is valid. If it is effective by rabbinic law, then the removal of the handful was not performed correctly, since it was not taken from the entire tenth of an ephah of the meal offering.

They said to Rav Kahana: We did not hear the halakha with regard to this case explicitly, but we heard the halakha with regard to a case similar to this. As we learned in the mishna: In the case of two meal offerings from which a handful was not removed and which were intermingled with each other, if the priest can remove a handful from this meal offering by itself and from that meal offering by itself, they are fit meal offerings, but if not, they are unfit, as the handful of each meal offering must be taken from its original source.

They explain: In any event, the mishna teaches that in a case when he can remove a handful from each meal offering, the meal offerings are fit. Why is this considered a valid removal of the handful? But this part of the meal offering that is intermingled with the other meal offering does not touch the part of the meal offering from which the handful is removed. Evidently, the vessel joins the different parts of the meal offering together, and one can remove the handful from any part of its contents, even if they are not touching.

Rava said: This cannot be inferred from the mishna, as perhaps the ruling of the mishna is stated with regard to a case where the clumps of the meal offering are divided like the teeth of a comb, so that although the handful is removed from a clump of the meal offering that is separate from the clump that is intermingled with the other offering, all parts of the meal offering are still in contact with one another. It may still be that in the case presented by Rav Kahana, where the parts are truly separated from one another, it is possible that one cannot remove the handful from one part on behalf of the other.

The Gemara asks: Since this question was not resolved, what halakhic conclusion was reached about this matter? Rava said: Come and hear a proof, as it is taught in a baraita: The verse states: “And he shall take up from it his handful” (Leviticus 6:8), meaning that he shall take the handful from the meal offering that is connected. This teaches that one shall not bring a tenth of an ephah divided in two vessels and remove the handful from one on behalf of the other. It can therefore be inferred that in the case of one vessel that is similar to two vessels, as the entirety of the meal offering is brought in one vessel although the different parts are not touching, one may remove the handful from one part on behalf of the other part.

Abaye said to Rava: Perhaps one could say: What are the circumstances when the baraita states that one may not bring a tenth of an ephah in two vessels? The circumstances are, for example, if one hollowed out the area of a smaller kefiza measure within the area of a larger kav measure, so that within the one receptacle there were two cavities divided by a partition that did not reach the top of the receptacle. In this case, even though the two are intermingled on top, above the partition, since the partition of the kefiza measure divides them below, they are still separated and not joined together.

Abaye continues: What are the circumstances of one vessel that is similar to two vessels, with regard to which you inferred that one may remove the handful from one part on behalf of the other part? The circumstances are, for example, a hen trough that is filled with water or fodder, and even though a partition divides the top of the trough, the contents are touching below. But here, in the case of two half-tenths of an ephah that are placed in a receptacle that are not touching each other at all, you should raise the dilemma as to whether the handful may be removed from one part on behalf of the other.

Rabbi Yirmeya raises a dilemma: In a scenario where a vessel joins the two half-tenths of an ephah that are inside the vessel but not touching, and there is a connection by means of water between one of the half-tenths of the ephah inside the vessel and another half-tenth of an ephah that is outside the vessel, and one who immersed that day touched the other half-tenth of an ephah that is inside the vessel, what is the halakha? Does he also disqualify the half-tenth of an ephah that is outside the vessel?

When we learned in a mishna (Ḥagiga 20b) that a vessel joins all the food that is in it with regard to sacrificial food, meaning that if some of the contents become impure all the contents become impure as well, does this matter apply only to that which is inside the vessel, but not to that which is outside of it, despite the fact that the outer item is connected to an item inside the vessel? Or perhaps, since the half-tenth of an ephah found outside the vessel is connected to an impure item, it is connected and becomes impure.

Rabbi Yirmeya continues: And if you say that since the half-tenth of an ephah found outside the vessel is connected to an impure item, it is connected and becomes impure, one can raise another dilemma. In a case where there is a connection by means of water between a half-tenth of an ephah outside a vessel and another half-tenth of an ephah that is inside the vessel, and the vessel joins two half-tenths of an ephah that are inside the vessel, and one who immersed that day touched the half-tenth of an ephah that is outside the vessel, what is the halakha?

When we learned in a mishna that a vessel joins all the food that is in it with regard to sacrificial food, meaning that if some of the contents become impure all the contents become impure as well, does this matter apply only in a case where the one who immersed that day touched that which is inside the vessel, thereby transmitting impurity to all of the contents of the vessel, and due to the connection by means of water the impurity is then transmitted to that which is outside the vessel, but it does not apply in a case where the one who immersed that day touched that which is outside of the vessel, and only the half-tenth of an ephah that is connected to the outer item becomes impure? Or perhaps this case is no different, and the vessel joins all of its contents with regard to ritual impurity. The Gemara comments: The dilemma shall stand unresolved.

§ It has been demonstrated that a vessel joins the contents that are found in it, even if they are not touching one another, with regard to ritual impurity, such that if some of the contents become impure, all of the contents are rendered impure. Rava raised a dilemma: With regard to a tenth of an ephah of a meal offering that one divided and then placed the two halves in different vessels, and one of them became impure and afterward he placed it in a receptacle along with the second half-tenth of an ephah, and then one who immersed that day touched that one that was already rendered impure, what is the halakha? Do we say that the item is already saturated with impurity and cannot be rendered impure a second time, and therefore the second half-tenth of the ephah is not rendered impure even though it is joined in the same receptacle, or not?

Abaye said to him: And do we say that an item that is already saturated with impurity cannot be rendered impure a second time? But didn’t we learn in a mishna (Kelim 27:9): With regard to a sheet that is impure due to ritual impurity

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

צירוף כלי דאורייתא, דאמרי' [חגיגה כ"ג] כף אחת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת, א"כ לא שנא לחומרא כגון טומאה ולא שנא לקולא כגון קמיצה דליהוי כאלו נוגעין וקמיצה מעלייתא היא. או דרבנן, ולחומרא אמרו ולא לקולא, ל"ה:
ויש להקשות איך ליהוי צירוף דרבנן והלא פי' לעיל דילפינן ליה מקרא דכף אחת, י"ל דלמ"ד צירוף דרבנן לית ליה הך דרשא דכף אחת דהכי משמע בספ"ק דפסחים בשמועת לא לשתמיט תנא דקאמר בגמ' אלמא קסבר צירוף דרבנן דפליגא דר' חנין דקאמר ר' חנין הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת, משמע דמ"ד צירוף דרבנן לית ליה הך דרשא או דסבר אסמכת' בעלמא הוא, ויש תוספות שכתבו שם דדוקא בקדשי מזבח צירוף דאורייתא אבל לא בקדשי בדק הבית ואאפר פרה קאמר צירוף דרבנן דהמשנה דהתם דהסלת והקטורת גבי אפר פרה מתניא. והרי קשיא לדבריהם מהכא דהא מנחה קדשי מזבח היא ואפ"ה מספקא ליה הכא אי הוי צירוף דרבנן. אלא נראה לפרש יותר כמו שפירשתי דלמ"ד דרבנן לית ליה הך דרשא כדמשמע פשטא דגמרא דהתם:

והרים ממנו בקומצו מן המחובר, לשון ממנו קא דייק דממנו משמע מן המחובר שהקומץ שקמץ ממנו מחובר למה שנשאר ממנו שהם כשירים שכן משמע לשון קומץ שאלמלי היה הקומץ שיקמוץ נפרד מן השירים כגון שהביאו בשני כלים א"כ לא הרים ממנו כי אם הרים אותו היה לומר והרים אותו בקומצו והא דייק דדוקא בשני כלים לא הוי ממנו מאחר שנפרדים הקומץ והשירים זה מזה ואין זה נחשב מן האחר אבל אם היו מחולקין בכלי אחד ממנו קרינא ביה דכיון דבכלי אחד הם כמחוברין דמו וליקו ממנו לסלת המנחה שחלוקין זה מזה בכלי כיון דכמחוברין דמו, או נפרש ממנו מן הכלי דר"ל ממה שישאר בכלי:

גמרא (ברה"ע) והניחו בביסא. כצ"ל בב':

גמ' שלא יביא עשרון בשני כלים. עי' לקמן דף ק ע"ב תוס' ד"ה אפשר:

שם מי אמרי' שבע ליה טומאה. עיין שבת דף צא ע"ב תוס' ד"ה פחות:

תוס' ד"ה שאין כו' דלא היה מעולם צריך לכלי. ע' בהר"ש פ"א דטהרות משנה ט:

והניחו בביסא. ואלו שני החצאין אין נוגעין זה לזה: מהו. מי נטמא חבירו או לא: כי תנן. בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כ:) הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש שאם נגע טבול יום במקצתו פסל את כולו: ה''מ דנגעי אהדדי כו'. להכי נקט טבול יום משום דאין טומאתו חמורה לעשות ראשון ושני דאי טומאה אחרת ל''ל צירוף הא מטמא אותו הטמא את הכלי והכלי מטמא את השאר: מי תנן כלי מחבר. הוה משמע דנגעי אהדדי והכלי מחברם כאילו הוי חד ואם נטמא זה נטמא זה מצרף משמע דאין נוגעין וזה מצרפן להיות אחד: הושיט. חצי עשרון אחד לבין הנך חצי עשרון: מהו. אם נגע טבול יום בזה מהו שיטמא אותן שנים: אין צריך לכלי. כגון האי חצי עשרון שלישי דאין צריך לכלי דהא אינו מצטרף עם אלו למנחה אחת אין הכלי מצרפו וטהורים הראשונים: הושיט טבול יום כו'. באוירן ולא נגע לא בהן ולא בכלי: צירוף כלי דאורייתא. דאמרינן (חגיגה דף כג:) כף אחת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת לא שנא לחומרא כגון טומאה ול''ש לקולא כגון קמיצה דהוי כאילו נוגעין וקמיצה מעלייתא היא: או דרבנן. ולחומרא ולא לקולא: מזו בפני עצמה. משמע שעומד מזו בצד הכלי כדי קומץ שאינו מעורב וכן בזו: הך דמערב הא לא נגע. בקומץ וקתני כשרות אלמא צירוף דאורייתא: אמר רבא דילמא. לאו דקאי קומץ בפני עצמו: בגושין המחולקין העשוין כמסרק. גופי המנחה מחולקין מראש האחד מזו כדי קומץ ומזו כדי קומץ אבל בראש האחד נוגעין כמסרק זה שמצד אחד מחובר ומצד אחד שיניו מפוזרות: מאי הוי עלה. דשני חצאים מחולקים מהו לקמוץ מזה על זה משום צירוף כלי: והרים ממנו. בקומצו: דומיא דב' כלים. כגון דאין נוגעין זה בזה: כגון קפיזא בקבא. שחקק מדה קטנה בתוך מידה גדולה ונותן בפנימי חצי עשרון וחציו בחיצון דאע''ג דעריבי שני החצאין מעילאי בגודש הכלי: כיון דמפסקי מחיצתא מתתאי. דאין עירוב הגודש עירוב הואיל ואינו באויר הכלי ובהא דייקינן הא כלי אחד דומיא דהאי שהוא בשני כלים כשר: כגון עריבת. ארובה של תרנגולין ומחיצה נמוכה באמצעית כדי לחלוק בין מים למורסן ואותה מחיצה נמוכה ואינה מגעת לשפת העריבה הילכך לאו הפסק הוא דנגעי למעלה מן המחיצה שני החצאין באויר הכלי אבל הכא גבי ביסא דחלוקין הן לגמרי לא: צירוף כלי וחיבור מים מהו. כלומר חצי עשרון שנטמא בצירוף כלי מהו שיטמא אחר בחיבור מים כגון אם יש שני חצאי עשרון בכלי ואין נוגעין וחצי עשרון יש חוץ לכלי וחיבור מים כגון נצוק או צנור מחבר את של חוץ לכלי ומה שבתוך הכלי ונגע טומאה בזה שבכלי שאינו נוגע במים ונטמא חבירו משום צירוף כלי: מהו. שיטמא את של זה בחיבור מים: ה''מ דגואי. לאותו שבכלי מהני ולא לשל חוץ: מחבר. וטמא החיצון: חיבור מים וצירוף כלי. כגון אם נטמא החיצון ונטמא זה שבכלי בחיבור מים: מהו. שיטמא זה את האחר משום צירוף כלי מי אמרינן דלא מהני צירוף אלא לטומאה שאירעה בתוך הכלי או לא אמרינן: ונטמא אחד מהן. ואח''כ הניח לשניהם בביסא ואין נוגעין דלההיא ודאי לא מהני צירוף שיחזור זה ויטמא את זה שהרי לא היה בכלי בשעת טומאה (אלא אם כן) חזר טבול יום ונגע בטמא מהו שיקבל טומאה זו כדי לפסול חבירו: הא שבע ליה טומאה. ראשונה ולא יקבל עוד טומאה אחרת:
קדשי קדשים (דף נט.) כי סליק רב כהנא אשכחיה לר''ש ברבי דיתיב וקאמר משמיה דר' ישמעאל בר' יוסי מזבח שנפגם כולו אבל ודאי הא דשאל לו רבי יוחנן ספיקותיו היה בסוף ימיו כשהיה ר' יוחנן ראש ישיבה כדמוכח בסוף ב''ק (דף קיז:) ור''ת פי' ההיא דגיטין (דף פד:) רבי יוחנן לתלמידיו שמבבל היה אומר כמו שמפרש הא לן והא להו בקידושין (דף כט:): שאין צריך לכלי אין כלי מצרפו. בפרק בתרא דחגיגה (דף כג:) בגמרא הכלי מצרף מדכתיב כף אחת ומותיב רב כהנא מההיא דמוסיף ר''ע ודייק מינה שהוא מדרבנן ומשני ר''ש בן לקיש משום בר קפרא לא נצרכא לשירי מנחה דאורייתא את שצריך לכלי הכלי מצרפו ושאין צריך לכלי אין הכלי מצרפו ואתו רבנן וגזור אפי' אין צריך לכלי כלי מצרפו וזהו תימה שפשוט לרב כהנא כל כך דאין כלי מצרף מה שאין צריך לכלי דלא משמע דפליג אההיא שינויא ושמא סבר לה כההיא שינויא דרבה בר אבוה דמשני התם כשצברו ע''ג קטבליא א''נ דוקא בשירי מנחה שהיה כבר צריך לכלי מצרף כלי מדרבנן שלא יצא מקדושתו דקודם קמיצה ולא דמי להכא דלא היה מעולם צריך לכלי: צירוף דאורייתא או דרבנן. וא''ת והא רב כהנא גופיה מדקדק בפרק בתרא דחגיגה (ג''ז שם) שהוא דרבנן מההיא דהוסיף ר''ע ויש לומר דשמא מספקא ליה משום שינויא דהתם: צירוף כלי וחיבור מים מהו. פי' בקונטרס כלומר חצי עשרון שנטמא בצירוף כלי מהו שיטמא בחיבור מים כגון אם יש שני חצאי עשרון בכלי ואין נוגעין וחצי עשרון יש חוץ לכלי וחיבור מים כגון נצוק או צינור מחבר את אשר חוץ לכלי למה שבתוך הכלי ונגע טומאה בזה שבכלי שאינו נוגע במים ונטמא חבירו משום צירוף כלי מהו שיטמא את זה שבחוץ בחיבור מים ודבר תימה הוא לומר שמשקין מחברין אוכלין לקבל טומאה ולטמא אחרים ועוד שפירש שמתחברין ע''י נצוק והלא אפי' למים עצמן קיימא לן במכשירין (פ''ה מ''ט) דאין נצוק חיבור לטומאה וכעין פי' הקונטרס יש משנה אחת במסכת טהרות פרק שמיני (מ''ח) עריבה שהיה קטפרס (ונצוק) מלמעלן ומשקה טופח מלמטן וג' חתיכות כביצה אינן מצטרפות ושתים מצטרפות ור' יוסי אומר אפי' שתים אינם מצטרפות אא''כ היו רוצצות משקה ואם היה משקה עומד אפי' כעין החרדל מצטרף ר' דוסא אומר האוכל פרור אינו מצטרף ובתוספתא תניא אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש או בקיסם הרי זה אין חיבור שאין חיבורי אדם חיבור עיסה שלשה במי פירות טהורה שאין לך דבר שמחבר את האוכלין אלא שבעה משקין ודבר תימה הוא אם לישת מי פירות אינה מועלת לחבר את הקמח ושמא לשה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט דבר שאדם לש במי פירות פעמים שמי פירות מחברין ב' חצאי זיתים עיסה במשקין הבאין מזה לזה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד