דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - ב

והתנן: סדין שהוא טמא  מדרס, שנטמא על ידי ששכב עליו הזב, ונעשה אב הטומאה שמטמא את האדם, ולאחר מכן עשאו לסדין שישמש כוילון - טהור הסדין מן טומאת המדרס! כיון שאינו מיוחד עוד לשכיבה, וכל שאינו מיוחד למדרס אינו טמא טומאת מדרס, אבל טמא הוא עדיין טומאה קלה, שאינו מטמא אדם אלא אוכלין או משקין, כדין "מגע מדרס", שדין הסדין ככלי שנגע במדרס, שמטמא אוכלין ומשקין בלבד [108].

אמר רבי יוסי: וכי באיזה מדרס נגע הסדין הזה? [109] ואם כן, למה תשאר עליו טומאת מגע מדרס? ולא יתכן לומר שאחרי שיעשה מהסדין וילון יהיה בו טומאת מגע, אלא רק באופן שאם נגע בו הזב בסדין בשעת שכיבתו עליו [ששכיבת הזב המטמאת במדרס תתכן גם בלא נגיעה בסדין, וכגון שיש דבר המפסיק ביניהם], ונטמא הסדין בשתי טומאות, במדרס הזב ובמגע הזב, ולאחר שנעשה וילון ובטל ממנו שם מדרס, הוא נטהר מטומאת מדרס, ועדיין טמא טומאה קלה משום מגע הזב, שכן טומאה זו אינה דוקא בדבר המיוחד לשכיבה, ואינה מתבטלת כשנעשה הסדין לוילון.

ומסיים אביי את שאלתו לרבא: כי נגע בו הזב, מיהא - טמא הוא משום מגע זב, ואפילו אם הנגיעה היתה לבסוף, לאחר ששכב עליו ונטמא כבר משום מדרס! [110] ואמאי מדוע חלה על הסדין טומאת מגע? לימא נאמר - שבע ליה הסדין טומאה של מדרס, ואינו מקבל עוד טומאה נוספת!? אלא ודאי שלא אומרים "שבע ליה טומאה" ואם כן אין מקום לספיקו של רבא?

אמר ליה רבא: וממאי דהאי "שאם נגע בו הזב טמא משום מגע" שאמר רבי יוסי - מדובר שנגע לבתר אחרי שכבר נטמא בטומאת מדרס הוא? דלמא אולי מקמי קודם שנטמא בטומאת מדרס היתה הנגיעה, ואחר כך דרס עליו, ולכן לא אומרים "שבע ליה טומאה", משום דהויא טומאת המדרס טומאה חמורה שיכולה לחול על טומאה קלה של מגע זב. אבל הכא, בחצי עשרון מדובר באופן שכבר נטמא, ואחר כך נגע בו טבול יום, דאידי ואידי ששתי הטומאות טומאה קלה הן, לכן יש מקום להסתפק ולומר שלא תחול הטומאה השניה לאחר ששבע ליה מהטומאה הראשונה.

אלא אמר אביי לרבא: מסיפא יש להוכיח שלא אומרים שבע ליה טומאה. שכתוב: מודה רבי יוסי שהסדין טמא משום מגע מדרס - בשני סדינין, המקופלין ומונחין זה על זה, וישב זב עליהן [ולא נגע בהם, וכגון שהיה דבר שהפסיק בינו לבין הסדינים], שהעליון טמא מדרס, והתחתון טמא מדרס שכל מה שתחת הזב, ואפילו מתחת לעשר מצעות, הרי הוא טמא מדרס. וגם טמא התחתון, משום מגע מדרס, לפי שהתחתון נוגע בעליון שהוא מדרס. ואם עשה מהסדין התחתון וילון - הוא טהור ממדרס, אך נשארה עליו טומאת מגע מדרס. [בתוס' בדף כ"ה - א' דבור המתחיל בשני ביארו למה העליון אינו טמא מגע מדרס, שגם הוא נוגע בתחתון?].

ומדייק אביי: ואמאי מדוע התחתון טמא משום מגע מדרס לימא נאמר שבע ליה טומאה של מדרס ולא חלה עליו טומאת מגע הקלה!? אלא, מוכח מכאן שלא אומרים שבע ליה טומאה! ותריץ רבא: התם בסיפא של המשנה - בבת אחת באות שתי הטומאות, שנגיעת התחתון בעליון, היא באותה שעה שמכביד הזב על התחתון ונטמא במדרס, ולכן חלים שתי הטומאות בבת אחת [111]. אבל הכא, בחצי עשרון - בזה אחר זה הן באין, ולכן יש להסתפק שמא לא חלה הטומאה השניה משום שכבר שבע ליה טומאה ראשונה. [וספיקו של רבא לא נפשט!]

אמר רבא: עשרון שחלקו לשני חלקים, ואבד אחד מהן, והפריש אחר תחתיו, ואחר כך נמצא החלק הראשון, והרי שלשתן מונחין בביסא וניכרין כל אחד בפני עצמו, כך הוא דינם:

אם נטמא עכשיו אותו חלק שהיה אבוד, הרי אבוד זה והחלק הראשון שהיה בתחילה עמו מצטרפין בכלי להיותם אחד מדין צירוף כלי, ונטמא החלק הראשון מחמת האבוד, שהרי מלכתחילה היו עומדים שני החלקים האלה להצטרף ולהיות מנחה אחת. אבל החלק המופרש תחת האבוד אין מצטרף להיות גם הוא טמא, כיון שאינו קשור עם החלק האבוד, שהרי לא הופרש על מנת להצטרף עמו אלא הוא בא במקומו [112].

ואם נטמא החלק המופרש [תחת האבוד] הרי המופרש וראשון [והיינו אותו החלק שלא נאבד]. מצטרפין וגם החלק הראשון שלא נאבד, נטמא מדין צירוף כלי, משום שגם הם היו עומדים להיות מנחה אחת לולא שנמצא האבוד. אבל האבוד אין מצטרף אל המופרש, כאמור, שהאבוד והמופרש לא היו עומדים כלל להיות יחד.

ואם נטמא הראשון, שניהם האבוד והמופרש מצטרפין אל הראשון, כיון שכל אחד מהם היה עשוי להיות יחד עם הראשון מנחה אחת, האבוד קודם שנאבד, והמופרש אחר האבידה, לכך מצטרפים הם עמו.

אביי אמר: אפילו נטמא אחד מהן, דהיינו המופרש או האבוד, נמי שניהם מצטרפין. מאי טעמא? כולהו בני ביקתא דהדדי נינהו, בני בית אחד הן, כלומר, כולם מכח ולצורך מנחה אחת הם באים הילכך מצטרפים זה עם זה [113].

וכן אמר רבא לענין קמיצה [114]: קמץ מן האבוד - שיריו ושירי ראשון נאכלין, שהקומץ קרב עבור שני אלו שהם מנחה אחת ומתירם באכילה, ומופרש אינו נאכל שאינו שייך לאבוד, ולא קרב עבורו הקומץ.

קמץ מן המופרש - שיריו ושירי ראשון נאכלין שגם הם שייכים זה עם זה [115]. ואבוד אינו נאכל, שאינו קשור עם המופרש.

קמץ מן הראשון - שניהם המופרש והאבוד אינן נאכלין! לפי שהקומץ אינו יכול להתיר אלא עשרון אחד בלבד, וכיון שאין ידוע על איזה משני החצאים הנוספים מלבד הראשון הוקרב הקומץ, הרי ששניהם לא נאכלים.

אביי אמר: אפילו קמץ מאחד מהן, מהמופרש או מהאבוד, שניהן אינן נאכלין. מאי טעמא? כולהו נמי בני ביקתא דהדדי נינהו, שכולם קשורים זה עם זה, וממילא הקומץ המופרש מאחד מהם יכול להיות עבור כל אחד מהנשארים, ולא ידוע עבור איזה מהם, ולכן כל אחד משניהם הוא בספק שמא לא קרב עבורו הקומץ.

מתקיף לה רב פפא: וכי שירים דידיה של החלק שממנו הופרש הקומץ מיהא נאכלין, אף על פי ששני האחרים אין נאכלים, [לרבא בקמץ מהראשון ולאביי בכל ענין], ומדוע נאכלים, הא איכא הרי יש תילתא שליש דקומץ דלא קריב, שהרי הקומץ קרב עבור שלושת החלקים, וכיון שאינו מתיר אלא שני חלקים, נשאר שליש ממנו שאינו חשוב כקומץ, ואם כן הרי זה קומץ חסר, ואיך מתיר השירים? [116] מתקיף לה רב יצחק בריה דרב משרשיא: עד שאתה מקשה על השיריים כיצד הם נאכלין, אפשר להקשות - וקומץ גופיה היכי קריב על המזבח, הא איכא הרי יש תילתא שליש ממנו שהוא חולין?

ומתרצינן: אמר רב אשי: זה לא קושיא, כי קמיצת הקומץ בדעתא דכהן תליא מילתא [בדעתו של הכהן תלוי הדבר,] וכהן כי קמיץ [כשהכהן קומץ] אעשרון אחד בלבד קא קמיץ! דהיינו, דעתו על עוד חצי אחד נוסף מלבד החצי שממנו הוא קומץ, וממילא לא הוי קומץ זה חסר כלום. אלא מכיון שאין ידוע לאיזה מהם היה דעתו לקמוץ, לכן שניהם אינם נאכלים.


הערות

[108] בחולין [עב ב] מבואר בגמרא, שטעמו של רבי מאיר כאן הוא משום שסובר מגע בית הסתרים חשוב כמגע לענין טומאה, ובפשוטו הכונה שכל חלק מהסדין נוגע בחבירו, וכן פירש רש"י בחולין שם. והנה התוס' כאן הקשו למה לא הוכיח אביי מדברי ר"מ שלא אומרים "שבע לו טומאה", שהרי באו יחד טומאת מדרס החמורה עם טומאת מגע מדרס הקלה, ולקמן מוכיח אביי כן מדברי רבי יוסי, שגם כן מטמא באופן שבאו טומאה קלה וחמורה בבת אחת, עיי"ש מה שתירצו בזה, ובסוף דבריהם הביאו לתרץ בשם רבינו שמעון, שכאשר הטומאה מגיעה לדבר ממנו בעצמו, לא שייך "שבעה לו טומאה", ומבאר החזו"א [כלים לא א] שלדבריו גדר טומאת המגע בסדין הוא, שלאחר שנעשה וילון ונפקע ממנו טומאת המדרס, מיד בשעה זו חלה עליו טומאת מגע, שנחשב כאילו הדבר נוגע עתה בעצמו במציאותו ברגע הקודם, ועל כן לא שייך כאן "שבע לו טומאה", שהרי זה יוצא וזה נכנס, ועיי"ש.

[109] התוס' ביארו, שמדובר באופן שכאשר דרס עליו הזב היה דבר שאינו מקבל טומאת מדרס מפסיק בין הזב לוילון, והכריחו כן, משום שאם דרס עליו ברגלו בלא כל הפסק, הרי נטמא הוילון בבת אחת גם משום מגע הזב, ואם היה דבר המקבל טומאת מדרס ביניהם, הרי נטמא הוילון בבת אחת גם משום מגע מדרס, ולקמן מבואר שרבי יוסי מודה שבאופן זה חלים שני הטומאות יחד.

[110] לכאורה יש להתבונן בראיה זו, שגם אם נאמר שיכולה טומאה קלה לחול על חמורה, זהו משום ששני שמות טומאה הם, אבל עדיין מנין לנו שטומאה אחת משם אחד ממש יכולה לחול פעמיים, [ועכ"פ לפי מה שכתב הטורי אבן שגם הראשון היה טבול יום, אם כן הם ממש טומאה אחת].

[111] התוס' הקשו למה לא פירש רבא דברי רבי יוסי באופן שהסדינים מונחים זה על זה ממש, ובשעה שישב עליהם הכביד קודם על העליון, ואז נטמא התחתון משום מגע מדרס, שהרי נגע בעליון, ואח"כ הכביד גם על התחתון ונטמא גם כן משום מדרס, שבזה חלה הטומאה חמורה על הקלה וכמו שהעמדנו לעיל ברישא, אבל בבת אחת יתכן שאין חלה הטומאה הקלה עם החמורה, ותירצו [בתירוצם הב'] שחידוש זה כבר ידענו מרישא, שחלה חמורה על קלה, ובהכרח שרבי יוסי חידש בסיפא שחלים שניהם בבת אחת.

[112] טעם הדבר הוא, שמאחר והפריש את המופרש כדי להצטרף עם הראשון ולא עם האבוד, אם כן המופרש עם האבוד הרי הם כמו שתי מנחות שונות שאין הכלי מצרפם לענין טומאה, וכמו שאמר רב כהנא [בעמ' א], אבל הראשון שהוא יכול להצטרף למנחה אחת עם כל אחד משני האחרים, הרי הוא מנחה אחת עמם, ולכן הכלי מצרפם לטומאה. והקשה הנתיבות הקדש מאחר שסוף סוף הראשון נטמא כשנוגע הטמא באבוד, אם כן מצד זה יהיה נטמא גם כן המופרש, שהרי המופרש והראשון הם כמנחה אחת, וכמו שנסתפק רבי ירמיה לעיל [בעמ' א] שהכלי יצרף גם כשנטמאה חתיכה אחת שבכלי, על ידי חיבור מים, והוא הדין כשנטמאה על ידי צירוף כלי, וצ"ע.

[113] רש"י מפרש שכולם מחמת מנחה אחת הן באין, ולכאורה בהמשך הסוגיא מבואר, שלפי אביי, המופרש יכול הוא להצטרף גם עם האבוד, ולא רק עם הראשון, ולפי זה יהיה מובן גם כן הדין, שלאביי אם נגע באבוד נטמא גם המופרש, שהרי הם כמנחה אחת ממש.

[114] סברת רבא לפי מסקנת הגמרא לקמן הוא, שכאשר קמץ מן המופרש הרי בזה בירר אותו שיהיה הוא קרב למנחה ולא האבוד, וכן להיפך כשקמץ מהאבוד, אבל כשקמץ מהראשון הרי לא בירר על איזה חצי עשרון נוסף היה בדעתו בשעת הקמיצה להקריב ממנו הקומץ, ולכן מספק שניהם אינן נאכלין, ואביי סבר שמאחר והמופרש והאבוד גם כן יכולים הם להצטרף יחד למנחה אחת, אם כן גם כשקמץ מהאבוד עדיין אין בזה בירור כלל איזה חצי עשרון נוסף יהיה קרב עם האבוד. ועיין בחזו"א [לא ג] שכתב, שאם יאבד הראשון וירצה לצרף את האבוד עם המופרש למנחה אחת, שדין זה יהיה תלוי במחלוקת אביי ורבא, שלאביי יכול לצרפם, ולרבא אינם מצטרפים. ועיין עוד בתוס' לקמן [פ ב ד"ה כולהו]. עוד כתב שם החזו"א, שגם אביי מודה בעיקר הדבר שהקמיצה תלויה בדעתו של הכהן, ומשום כך כשקמץ מכל אחד מהג' חצאים, אזי שירי אותו מחצה נאכלין, שהרי אותו מחצה ודאי נתברר להיות קרב, אלא מאחר שהאבוד והמופרש מצטרפין, משום כך אין בקמיצתו מן האחד מהם שום בירור איזה חצי עשרון נוסף נבחר להיות נקרב.

[115] הרמב"ם [פסוה"מ יא כז] העמיד דין זה באופן שלא נגעו החצאי עשרונות זה בזה בשעת קמיצה, ותמה הר"י קורקוס שהרי הרמב"ם [שם הל' כג] פסק שכאשר אין הקומץ נוגע בשיריים בשעת קמיצה, הרי הוא קמיצה מספק, וכמו שלמדנו לעיל [בעמ' א], עיי"ש מה שכתב בזה, והאור שמח כתב ליישב שאמנם בכל קמיצה צריך שיהיו נוגעין זה בזה, אבל כאן מאחר שישנם כאן שלשה חצאי עשרונות, ואם יהיו נוגעין זה בזה יהיו כמו מנחה אחת של עשרון ומחצה, ושוב יהיה נפסל משום ריבה סולתה, ועל כן אין צריך שיהיו נוגעין זה בזה, שעיקר הקפידא בדין נוגעין הוא, שלא יהיו נראין כמחולקין זה מזה, וכאן לא שייך זה.

[116] יש לעיין לפי מה שסברו רב פפא ורב יצחק בריה דר"מ, שהקמיצה נעשית על כל השלש חצאי עשרונות, אם כן יש לפסול בזה מצד ריבה סולתה, ולמה לא הקשו על רבא שיהיה פסול מטעם זה.

מדרס כגון ששכב עליו הזב, ונטמא טומאה חמורה (שמטמא אדם וכלים), ואחר כך עשאו וילון — הרי זה טהור מן טומאת המדרס, שכבר אינו משמש למושב ומשכב, אבל טמא מגע מדרס (טומאת נוגע במדרס הזב, שמטמא רק אוכלים ומשקים).

אמר ר' יוסי: וכי באיזה מדרס נגע וילון זה? אלא שאם גם נגע בו הזב קודם שעשאו וילון (ולא רק ישב עליו), הרי אף שנטהר מן המדרס כשעשאו וילון — עדיין הוא טמא מגע הזב, שטומאה זו שייכת גם בוילון.

ומדברי ר' יוסי יש ללמוד לענייננו: כי [כאשר] נגע בו הזב מיהא [על כל פנים] הוא טמא, ואפילו נגע בו לבסוף לאחר שישב עליו, כדין דבר שהוא טמא מדרס ואחר כך נטמא במגע הזב. ולפי דברי רבא אמאי [מדוע] נטמא? לימא [שנאמר]: כבר שבע ליה [לו] מן הטומאה!

אמר ליה [לו] רבא לאביי: וממאי דהאי [ומנין יודע אתה שזה] שאמר ר' יוסי שאם נגע בו הזב נעשה טמא מגע הזב, כוונתו שנגע בו לבתר [לאחר] שנעשה מדרס? דילמא מקמי [שמא לפני] שנעשה מדרס, שתחילה נגע בו זב, ואחר כך ישב עליו, שבאופן זה הויא [חלה] טומאה חמורה של מדרס הזב, שהוא אב הטומאה שמטמא אדם וכלים, על טומאה קלה של מגע הזב, שמטמא רק אוכלים ומשקים.

אבל הכא [כאן] בשאלה שלנו, לענין מנחה שנטמאה במגע טבול יום, וחזר טבול יום ונגע בה, דאידי ואידי [שזו וזו] טומאה קלה היא — לא תחול שוב הטומאה, שכבר שבעה לה מטומאה ראשונה!

אלא יש להביא ראיה שאין אומרים ששבעה לו טומאה, מסיפא [מסופה] של אותה משנה, ששנינו: מודה ר' יוסי בשני סדינין המקופלין ומונחין זה על זה וישב זב עליהן — שהעליון טמא מדרס, והתחתון טמא גם משום מדרס, שהרי כל שתחת הזב נטמא משום מדרס, וגם משום מגע מדרס, שנגע בו הסדין שעליו. ואמאי [ומדוע] טמא התחתון גם טומאת מגע מדרס? לימא [שנאמר]: שבע ליה [לו] טומאה מטומאת מדרס!

ודוחים: אין זו ראיה, התם [שם] מדובר כשנטמא בבת אחת, שהרי טומאת מדרס ומגע מדרס באות לסדין התחתון בבת אחת. אבל הכא [כאן], במנחה שנטמאה, מדובר שהטומאות באו בזה אחר זה, והשאלה איפוא לא נפתרה.

א אמר רבא: עשרון של מנחה שחלקו לשנים, ואבד אחד מהן מן החלקים והפריש אחר תחתיו, ונמצא הראשון שאבד, והרי שלשתן מונחין בביסא (בכלי) אחד, אם נטמא החלק שהיה אבוד מתחילה — הרי האבוד והראשון שהיה עימו בהפרשה ראשונה מצטרפין לטומאה, כפי ששנינו שהכלי מצרף מה שבתוכו בקודש, אבל המופרש תחת האבוד אין מצטרף אליו, שהרי לא הופרש כדי להצטרף עם האבוד, אלא לבוא תחתיו; וכן אם

נטמא החלק המופרש תחת האבוד — המופרש והראשון שלא אבד מצטרפין, שהרי הופרש כדי להצטרף עמו, אבל האבוד אין מצטרף; אבל אם נטמא הראשון — שניהם מצטרפין, גם האבוד וגם המופרש, שהרי לכל אחד מהם יש שייכות עמו.

ואילו אביי אמר: אפילו נטמא כל אחד מהן נמי [גם כן] — שניהם שני החלקים האחרים מצטרפין עמו להיפסל, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כולהו בני ביקתא דהדדי נינהו [כולם בני ביקתה אחת הם], שכולם באו מכח אותה מנחה.

וכן לענין קמיצה, לדברי רבא, אם קמץ מן האבוד — שיריו של זה ושל הראשון שהיה עימו מתחילה נאכלין, אבל המופרש תחתיו אינו נאכל, שלא הופרש כדי להצטרף עמו, ואין הקמיצה מן האבוד מתירה אותו באכילה; וכיוצא בזה, קמץ מן המופרש — שיריו ושל הראשון שלא אבד — נאכלין, ושייריו של האבוד אינו נאכל; אבל אם

קמץ מן הראשון — שניהם אינן נאכלין, שהרי הקומץ אינו מתיר אלא עשרון, ולא ניתן להכריע איזה משני חצאי העשרון הותר.

ואילו אביי אמר: אפילו קמץ מאחד מהן כל שיהיה — שניהן האחרים אינן נאכלין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כולהו נמי בני ביקתא דהדדי נינהו [כולם בני ביקתה אחת הם], מכח אותה מנחה באו, ולא ניתן לדעת איזה משני החלקים הותר על ידי הקומץ.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: ושירים דידיה [שלו] של החלק שממנו הפריש את הקומץ מיהא [על כל פנים] נאכלין? הא איכא דנקא דקומץ דלא קריב [הרי יש שישית של הקומץ שלא קרב עבור שיריים אלו], שהרי הקומץ הופרש על שלושת החצאים שהיו בכלי, ונמצא ששליש ממנו קרב עבור החצי שאינו חלק מן המנחה, וכך נחסרו שני החצאים של המנחה שליש מן הקומץ שצריך ליקרב עבורם, שישית הקומץ לכל אחד, ולא הותר אף אחד מהם באכילה!

ועוד מתקיף לה [מקשה על כך] רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא: וקומץ גופיה היכי קריב [וקומץ עצמו כיצד קרב]? הא איכא תלתא [הרי יש בו שליש] חולין, אותו חלק שנקמץ עבור החלק היתר על המנחה!

רב אשי אמר: אין אלו קושיות, שכן הקדשת הקומץ בדעתא [בדעתו] של הכהן תליא מילתא [תלוי הדבר], והכהן כי קמיץ [כאשר הוא קומץ] — על עשרון קא קמיץ [הוא קומץ], ולא על החלק הנוסף היתר על עשרון.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

imparted by treading, e.g., if a man who experiences a gonorrhea-like discharge [zav] lay down on it and transferred to it this severe impurity, and afterward one made a curtain [villon] of it, it is pure with regard to ritual impurity imparted by treading, as it is no longer fit for sitting or lying down. But it is impure due to having been in contact with an item that became ritually impure with impurity imparted by treading, as it is viewed as having been in contact with itself, and therefore it can impart impurity to food and drink.

The mishna continues: Rabbi Yosei said: What source of impurity imparted by treading did this curtain touch? Rather, the halakha is that if a zav touched the sheet itself before it was made into a curtain, and did not only lie on it without touching it directly, then although the curtain is pure with regard to ritual impurity imparted by treading, it is nevertheless impure due to contact with a zav. This is because the impurity transmitted by contact with a zav applies in the case of a curtain, which is not the halakha with regard to impurity imparted by treading.

Abaye comments: When a zav touched the sheet, in any event it was rendered impure, even if he touched it after he lay on the sheet, thereby rendering it impure with impurity imparted by treading. In this manner, it was rendered impure with the ritual impurity imparted by treading, and afterward it was again rendered impure due to contact with a zav. According to the statement of Rava, why would this be the halakha? Let us say that the item is already saturated with impurity and cannot be rendered impure a second time.

Rava said to him in response: And from where do you know that this statement of Rabbi Yosei: That if a zav touched the sheet it is nevertheless impure due to contact with a zav, is referring to a case where a zav touched the sheet after it was rendered impure with the ritual impurity imparted by treading? Perhaps he was referring to a case where a zav touched the sheet, rendering it impure due to contact with a zav, before he lay on it and rendered it impure with the ritual impurity imparted by treading. In that case, the severe form of ritual impurity imparted by the treading of the zav, which is a primary source of ritual impurity that imparts impurity to all people and items, takes effect in addition to the lesser form of impurity imparted by contact with a zav, which imparts impurity only to food and drink.

But here, in the case of part of a meal offering that was touched by one who immersed that day after having already become impure due to the touch of one who immersed that day, where both this and that are lesser forms of impurity, perhaps the impurity does not take effect a second time, as it is already impure.

The Gemara suggests: Rather, the proof against the existence of a principle that an item can be saturated with impurity and not susceptible to becoming impure a second time is from the last clause of a baraita that corresponds to the mishna: Rabbi Yosei concedes that in a case of two sheets that are folded and placed on top of one another, and a zav sat upon them, the top sheet is rendered impure with the ritual impurity imparted by treading, and the bottom sheet is rendered impure with the ritual impurity imparted by treading and due to contact with the top sheet that has become ritually impure with impurity imparted by treading. The Gemara explains: But according to the opinion advanced in Rava’s dilemma, why would this be the case? Let us say that the bottom sheet is already saturated with impurity and cannot be rendered impure a second time.

The Gemara rejects this proof: There, with regard to the bottom sheet, the two types of impurity take effect simultaneously, whereas here, with regard to the impure meal offering, the two forms of impurity take effect one after the other. It is only in the latter case that Rava suggests that the second type of impurity does not take effect. Therefore, there is no conclusive proof, and the question raised by Rava remains unresolved.

§ Rava says: In a case where one divided a tenth of an ephah of a meal offering into two halves, and one half was lost and he separated another half in its stead, and afterward the first lost half was found, and all three are placed in a receptacle together, if the one that had been lost became impure, the previously lost half-tenth of an ephah and the first half-tenth of an ephah join together and become impure, in accordance with the mishna cited earlier (Ḥagiga 20b) that a vessel joins the two together with regard to ritual impurity. But the half-tenth of an ephah that was separated to replace the lost half-tenth does not join together with the other half-tenths, and it remains pure.

If the one that had been separated to replace the lost half-tenth became impure, then the separated half-tenth and the first half-tenth join together and become impure, since the former was separated in order to complete the tenth together with the first half-tenth, while the previously lost half-tenth does not join together with them. If the first half-tenth became impure, then both the previously lost half-tenth as well as the half-tenth that was separated as its replacement join together and become ritually impure, as each of them had at one point been part of the same tenth as the first half-tenth.

Abaye says: Even if any one of the half-tenths became impure, both remaining half-tenths join together and become impure as well. What is the reason? They are all residents of one cabin, i.e., they were meant to be part of the same meal offering.

And similarly, according to Rava, with regard to the removal of the handful, if one removed the handful from the previously lost half-tenth, its remainder and the remainder of the first half-tenth of an ephah are eaten by the priests, while the half-tenth of an ephah that was separated in its stead is not eaten. Since it was not meant to join together with this other half-tenth, the removal of the handful does not permit its consumption. If one removed the handful from the one that had been separated in place of the lost half-tenth, then its remainder and the first half-tenth of an ephah are eaten, while the previously lost half-tenth is not eaten.

If one removed the handful from the first half-tenth, then both the previously lost half-tenth as well as the half-tenth that had been separated in its stead are not eaten. This is because the removal of the handful allows the remainder of only one tenth to be eaten, and it is not known whether the consumption of the previously lost half-tenth or the replacement half-tenth has now been permitted.

Abaye says: Even if one removed the handful from any one of them, both remaining half-tenths are not eaten. What is the reason? They are all residents of one cabin, and it is not possible to know whether the consumption of one or of the other has been permitted.

Rav Pappa objects to this ruling of Abaye: And is that to say that in any event the remainder of the half-tenth itself from which the handful was taken is eaten? But one-sixth [danka] of the handful that was removed was not sacrificed to permit this remainder. The handful was removed to permit the consumption of the remainders of all three half-tenths of an ephah in the receptacle. Since the handful included one-third that was removed to account for the half-tenth that is not needed, it turns out that each of the two actual half-tenths should have had an additional one-sixth removed to render them permitted.

Rav Yitzḥak, son of Rav Mesharshiyya, also objects to this ruling of Abaye: And with regard to the handful itself, how can it be sacrificed? But one-third of it, i.e., the portion separated to permit the extraneous half-tenth of an ephah, is non-sacred.

Rav Ashi said: These questions present no difficulty, since with regard to the removal of the handful, the matter is dependent on the intention of the priest. And when the priest removes the handful, he removes it to permit the remainder of the tenth of an ephah, and not the remainder of the extraneous half-tenth. Still, the other two halves may not be eaten because it is not possible to know whether the consumption of one or of the other has been permitted.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה, נראה דר"ל דכיון דנטהר מטומאת מדרם שהיה בעוד שהיה סדין כשעשאו וילון גם טומאת מגע מדרס אין לו מפני דכשנטהר מטמא מדרס נטהר מן הכל, ומכאן נראה קושיא למאי דפירש"י בפ' עושין פסין על סנדל שנפסקה אחד מאזניו ותקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרם, ופי' הטעם משום דבשעת פרישותו מאביו קבל טומאה מאביו, דהכא משמע דכשנטהר מן המדרס נטהר מן הכל:

התם בבת אחת הכא בזה אחר זה, ר"ל דהתם הכלי התחתון טומאת מדרס ומגע מדרס בבת אחת דכשדרס הזב על שניהם נעשה התחתון מדרס מחמת דריסות הזב ומגע מדרס מפני שנגע בעליון א"כ בזו שטומאת מדרס ומגע מדרס בבת אחת הילכך לא שייך לומר התם הא שבע ליה טומאה דמאחר שהיה טמא מדרס איך יקבל טומאת מגע מפני שלא קבל טומאת מדרס קודם שבאה לו טומאת מגע שהרי שתיהן באו ביחד, הכא בזה אחר זה פי' אבל הכא גבי חצי עשרון שחלקו שנטמא וחזר טבול יום ונגע בזו ודאי בהני אמרי' דלא קבל טומאה אחרת על טומאתו כיון שאין השניה חמורה מן הראשונה משום דשבע ליה לטומאה ולא טמאה מכח טומאת שניה חבירו שהיה נמצא:
והקשו בתוס' א"כ דהוי בעי לדמויי קלה על חמורה בבת אחת לקלה על קלה בזה אחר זה הו"ל למפרך כמו כן מרישא דקאמר ת"ק דר' יוסי אבל טמא מגע מדרס אעפ"י שלא נגע בו הזב אלא שטומאת מגע זו באה לו מחמת עצמו לפי שנגע בעצמו כשנטמא מדרס אלמא אמרי' דטומאה קלה על חמורה בבת אחת לא אמרי' שבע ליה טומאה דכמו כן גבי צרוף בטומאה קלה על קלה בזה אחר זה לא נימא שבע ליה טומאה כיון דמדמינן להו להדדי. ואין לומר דפרי' ליה מר' יוסי משום דמייתי ליה ראיה דלא אמרי' שבע ליה לטומאה אפי' מקלה על חמורה בזה אחר מ"מ בתר דדחי ליה דר' יוסי דילמא מקמיה מדרס מ"מ ליתי ראיה מרישא כדפרי'. וג"כ אין לומר דלא מייתי ראיה מרישא משום דר' יוסי לא סבר לה הא משום דלא חשיב ליה מגע מה שנגע בעצמו כדקאמ' וכי באיזה מגע נגע הא אי הוה חשיב ליה הוה סבר דמטמא מגע מדרס ודלא אמרינן שבע ליה טומאה דלא פליג את"ק בסברא זו וא"כ הק"ל דליפרוך מרישא מאחר דמדמה להו. ותירץ הה"ר שמעון מאוירא דלא אמרי' שבע ליה לטומאה אלא מטומאה דאתא ליה מעלמא אבל מטומאה הבאה לו מעצמו לא אמרי' שבע ליה לטומאה:
עוד הקשו בתוס' דלעיל כי הוה אמר אפי' בסוף ודס"ד דגם בטומאה קלה על חמורה וגם בזה אחר זה לא אמרי' שבע ליה טומאה א"כ ליקשי ליה מדר' יוסי אדר' יוסי מהאי סיפא דקאמר דהעליון אינו טמא מגע מדרס ואמאי אינו טמא מגע מדרס כיון דלא אמרי' גם מקלה על החמורה שבע ליה טומאה וצ"ע:
ולי נראה דבעליון מתחתון לא שייך לומר מגע מדרס דדוקא תחתון מעליון שנטמא עליון קודם לתחתון אפי' נימא שנטמאו טומאת מדרס מקבל מגע מדרס אעפ"י שנטמא העליון והתחתון יחד מ"מ ראויה לבא הטומאה אל העליון שקרוב אל זה קודם שיבא אל התחתון הילכך התחתון מקבל טומאת מגע מן העליון שנטמא קודם ואף על גב דקרי ליה בבת אחת מ"מ העליון נטמא קודם לתחתון ושהתחתון שקבל טומאת מדרס מקבל נמי טומאת מגע מן העליון אבל העליון שנטמא קודם לתחתון אינו ראוי לקבל טומאת מגע מן התחתון מאחר שהעליון מטמא לתחתון וטומאת התחתון באה מכח העליון אין לעליון לקבל טומאת מגע ממה שקבל טומאה ממנו, ואפי' אם באנו לומר שיקבל טומאה ממה שיטמא מ"מ בכה"ג דלא יקבל טומאה חמורה ממה שטמא נימא דהא שבע ליה לטומאה:

גמרא אלא מסיפא מודה ר"י כו'. במשנה לא נמצא זה:

גמ' בני בוקתא כצ"ל. נ"ב חברו ריש יש מותרות:

גמ' אמר רבא עשרון שחלקו ואבד א' מהן. עי' לקמן דף פ' ע"ב תוס' ד"ה כולהו:

(כד ב) אמר רבא עשרון שחלקו ואבד אחד מהן ולהפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון וכו' קמץ מן האבוד שיריו והראשון נאכלין וכו'.—נראה דפשיטא ליה לרבא דצירוף דאורייתא ויכול לקמוץ מזה על זה אע"פ שאינם נוגעים זה בזה, וכמו שפשט רבא לעיל (ע"א) מברייתא, ודחיית אביי שינויא דחיקא היא ולא סמכינן עלה, וכן רבא עצמו דחי שם הראייה מהמשנה בשינויא דחיקא לומר מהכא לא תפשוט. ומ"מ גם הוא מסברא סבר הכי כדמוכח כאן, וכן ס"ל הכא אביי ורב פפא ורב יצחק בריה דרב משרשיא ורב אשי. ופלא על הרמב"ם שפסק (הל' פסולי המוקדשין פי"א הכ"ז) לדינא כרבא כאן. ולמעלה שם (הכ"ג) כתב: "חלק את העשרון בכלי ואין חלקיו נוגעין זה בזה לא יקמוץ, ואם קמץ לא יקטיר ואם הקטיר הורצה ולא יאכלו השיריים". והרי הוא סותר את עצמו בפרק אחד, ונושאי כליו לא הרגישו בזה.

מדרס. ששכב עליו זב: ועשאו וילון. פרשו לפני הפתח וקבעו שם: טהור מן המדרס. ולא יטמא עוד אדם שהרי אין עשוי למדרס וכל שאינו ראוי למדרס אינו טמא מדרס דאמרינן במסכת חגיגה (דף כג:) מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו אבל טמא מגע מדרס לטמא אוכלים ומשקים כמי שנגע במדרס: אלא. להכי מהני ליה וילון שאם נגע בו זב קודם שעשאו וילון והיו עליו שתי טומאות מדרס ומגע עכשיו טהור מן המדרס מלטמא אדם או כלים ונשארה עליו תורת מגע לאוכלין ומשקין: כי נגע בו זב מיהא טמא. נמי טומאת מגע אפי' לבסוף לאחר שנטמא מדרס חלה טומאת מגע להאי עניינא שכשיעשנו וילון ויטהר מן המדרס תחול עליו טומאת מגע: ואמאי נימא הא שבע ליה. טומאת מדרס: דילמא מקמי מדרס. נגע בו ואח''כ דרס עליו דהכא ליכא למיפרך הא שבע ליה משום דטומאה אחרינא חמורה מן הראשונה וחלה עליה אבל הכא גבי עשרונות דאידי ואידי ראשונה ושניה קלה היא דבין זו ובין זו טומאת אוכלין היא ולא חיילא שניה כלל: אלא מסיפא. נפקא דלא אמר שבע לה טומאה: תחתון טומאת מדרס. שאפילו י' מצעות תחתיו כולן מטמאות מדרס: מגע מדרס. משום דנגע בעליון ונפקא מינה שכשיעשנו לתחתון וילון ויטהר מן המדרס עדיין יהא טמא טומאת מגע: לימא שבע ליה. טומאת מדרס: הכא בזה אחר זה. גבי חצאי עשרונים: אבוד וראשון מצטרפין. ונטמא הראשון מחמת זה בצירוף כלי: מופרש. שהפריש תחת זה אינו מצטרף לפסול עמו שהרי לא הופרש ע''מ להצטרף עם האבוד שהרי שניהם אבודים: בני ביקתא דהדדי. בני בית אחד הן שכולן מכח מנחה אחד באו: ביקתא. בי עקתא בית צר: קמץ מן הראשון שניהם האחרים אין נאכלין. שהרי שניהם נזקקין לקומצו של ראשון וקומץ אינו מתיר אלא עשרון אותו חצי שהופרש ממנו ואחד מן החצאין הללו וכיון דלא ידע איזהו לא נאכל לא זה ולא זה: ושירי' דידיה. דאותו חצי עשרון ראשון שהופרש ממנו הקומץ: והא איכא דנקא דקומץ דלא קריב. דהא תילתא דהאי קומצא אינו חשוב מחמת חצי עשרון השלישי הוא שהרי שלשתן הוזקקו לקומץ זה הילכך הוי האי קומץ חסר תילתא דמטי דנקא לכל חד משני חצאי עשרונים המכשירים את המנחה דנקא ששית דנקא קומץ לכל חצי עשרון מן השנים שהמנחה נכשרת בהן: אמר רב אשי. הנך תרתי פירכי לאו פירכי דכיון דלא קמץ אלא מן האחד קמיצת המנחה בדעתא דכהן תליא וכהן כי קמץ אדעתא דעשרון חד הוא דקמץ הילכך קומץ קרב שירי ראשון נאכלין והשנים אינן נאכלין משום דאין לעמוד על סופו איזה מהן נצטרף עם הראשון בדעת הכהן להיות ניתר בקומץ:
ועשאו וילון טהור מן המדרס. וכגון דעבד ביה שינוי מעשה כדאמר בפרק במה אשה (שבת ד' נח:) דאין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה ובמסכת כלים בפרק הכרים (מ''ו) מפרש איזו היא שינוי מעשה דתנן סדין שהוא טמא מדרס עשאה וילון טהור מן המדרס אבל טמאה טמא מת מאימתי טהרתה ב''ש אומרים משיתפר וב''ה אומרים משיקשר ר''ע אומר משיקבע וכי באיזה מדרס נגע זה לפי מה שהוא ר''ל דלא אמרינן שבע ליה טומאה צ''ל דאיירי בבגד שלא נקפל משדרס עליו הזב ועוד צ''ל דלא מיירי בשדרס עליו ברגלו ערום או נעול או בדבר שמטמא מדרס דא''כ אתיא ליה מדרס ומגע בבת אחת ובבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה כדמסקי' אלא כגון שיש פשוטי כלי עץ מפסיקין או דברים שאין מטמאין מדרס: כי נגע בו הזב מיהא טמא ואפילו לבסוף כו'. לפי מה דס''ל לאביי שאין חילוק בין בת אחת לזה אחר זה כדמוכח בסמוך כשבא לדקדק מסיפא יש לתמוה דמתנא קמא היה לו לדקדק דלא אמרינן שבע ליה טומאה דקאמר אבל טמא מגע מדרס ופירושו בבת אחת באתה לו טומאת מדרס וטומאת מגע לפי שנוגע בעצמו דת''ק דרבי יוסי הוא ר''מ דקסבר טומאת בית הסתרים מטמא כדאשכחן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עב:) דפליגי כי האי גוונא בשלשה על שלשה שנחלק וי''ל דלכך דייק מר' יוסי שלא תאמר הא דפליג עליה ר' יוסי וקאמר באיזה מדרס נגע זה היינו משום דס''ל דאמרינן שבע ליה טומאה וא''ת בס''פ העור והרוטב (שם דף קכח:) גבי (חתיכת כזית אבר) מן החי דאמר חישב עליו ואח''כ חתכו טמא לפי שירד עליו תורת טומאת אוכלין כשחישב עליו ואמאי נימא שבע ליה טומאה שהוא טמא טומאת אבר מן החי החמורה וי''ל דאיכא נמי חומרא בטומאת אוכלין שמועיל לטמא טומאה בפחות מכביצה אוכלין וזה משלימו לכביצה ואין לתרץ דהאי דחישב עליו ואח''כ חתכו טמא משום דטומאת בית הסתרים [לא] מטמיא [דהתם אמרי' דמטמיא] דמוקי לה כר''מ ומיהו היא גופא תימה ואמאי לא אתיא כרבי יוסי ונימא דטמא משום דמקבל טומאה משעת פרישתו כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (שם דף עב:) בשלש על שלש (הבגד) הבאות מבגד גדול דבשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן וי''ל דבהעור והרוטב (שם דף קכח:) מיירי אפילו אין נשאר באבר כדי להעלות ארוכה כשחותכו דלא מטמיא ומיהו קשה בסוף כיצד צולין (פסחים דף פה:) גבי יוצא גזרו ביה טומאה או לא גזרו דקאמר ת''ש אבר שיצא מקצתו חותך כו' ואי אמרת גזרו ביה רבנן טומאה כי חתיך ליה מאי הוי הא קא מטמא ליה ומשני טומאת בית הסתרים היא ולא מטמא ואכתי הא קא מטמא בשעת פרישתו ואין לומר דליכא כשיעור במה שבחוץ דא''כ לא הוה צריך לטעמא בית הסתרים ואליבא דרבינא הוא דמשני הכי אחר כך ויש לומר דמיירי בפסחים (דף פה.) ובהעור והרוטב (חולין דף קכח:) בניתזים בעל כרחו דהא בכריתות בפרק אמרו לו (דף טו:) מוכח דלא מקבל טומאה בשעת פרישתו גבי אבר המדולדל באדם ומיהו לא מסתברא דמיתוקם ההיא דפסחים בניתזין בעל כרחו דהא קתני חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך ושמא כשחותך בסכין לא מקבל טומאה בשעת פרישתו לפי שהסכין מפריש בין זה לזה א''נ מחתך בסכין מעט ומשליך וחוזר ומחתך מעט [ומשליך] עד שמחתך את כולו שאינו נוגע עכשיו בבת אחת וכן מפרש בהדיא בירושלמי במחתך כל שהוא ומשליך ואם תאמר אמאי איצטריך לשנויי בהעור והרוטב (שם דף קכט.) דאתיא כר''מ לימא דחיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו כדקאמר רבינא בפרק בהמה המקשה (חולין דף עב:) ובפרק כיצד צולין (פסחים דף פה.) ויש לומר דההיא סוגיא דלא כרבינא א''נ לא אמרינן חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו אלא בדבר העומד ליחתך כי ההיא דבשר שיצא והוציא עובר את ידו ודומיא דידות הכלים שעתיד לקצצן ואם תאמר בפרק ואלו קשרים (שבת דף קיב:) ובפרק ב' דעירובין (דף כד.) דאמרינן סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותיקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ופריך מאי שנא ראשונה דהא

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד