דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - ב

ורמינהי: למדנו בברייתא: על מה הציץ מרצה?

על הדם ועל הבשר [124] ועל החלב [125] שנטמא, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בצבור [126]! הרי שאפילו ביחיד מרצה הציץ במזיד, וזה סתירה לברייתא הקודמת, שאמרה שבמזיד מרצה הציץ רק בציבור, ואינו מרצה ביחיד!? ומתרצינן: אמר רב יוסף: לא קשיא: הא רבי יוסי, הא רבנן! שמצינו שנחלקו אם קנסו רבנן את המזיד. דתניא לגבי הפרשת תרומה: אין תורמין מן הטמא על הטהור, ואם תרם בשוגג, שלא ידע שהוא טמא, תרומתו תרומה. במזיד - אין תרומתו תרומה! שקנסו את המזיד. רבי יוסי אומר: בין בשוגג בין במזיד - תרומתו תרומה! וכשם שנחלקו בתרומה הוא הדין בציץ. והברייתא שכתוב בה שבמזיד לא הורצה ביחיד, היא כרבנן שקנסו את המזיד, והברייתא שכתוב שהורצה במזיד ביחיד, זה בשיטת רבי יוסי שלא קונס את המזיד. ומקשינן: וכי אפשר לומר שהברייתא שכתוב בה "במזיד הורצה" היא לפי רבי יוסי. והלא בברייתא זו כתוב שהציץ מרצה אף על בשר הקרבן העומד לאכילה - שנטמא [לא שיהיה מותר באכילה, אלא כדמפרש לקמן, ועיין עוד שיטמ"ק אות ב'] ואימר דשמעת ליה לרבי יוסי אלא דלא קניס את המזיד, אבל דמרצה ציץ על אכילות היינו שלא רק על העולה למזבח מרצה הציץ, אלא אף על הנאכל מהקרבן שנטמא, מי שמעת ליה? והרי שמענו הפוך, שלפי רבי יוסי אין הציץ מרצה על האכילות? והתניא: רבי אליעזר אומר: הציץ מרצה על אכילות. רבי יוסי אומר: אין הציץ מרצה על אכי לות.

ומתרצינן: איפוך תהפוך את דברי הברייתא, וכך צריך לגרוס בברייתא: רבי אליעזר אומר אין הציץ מרצה על אכילות. רבי יוסי אומר הציץ מרצה על אכילות. ועכשיו מיושב, שהברייתא שכתוב בה "במזיד הורצה" ו"ציץ מרצה על אכילות", היא בשיטת רבי יוסי שסובר את שני הדברים.

מתקיף לה רב ששת: ומי מצית אפכת לה וכי אפשר לגרוס בברייתא הפוך, ולומר שלפי רבי אליעזר אין הציץ מרצה על האכילות? והתניא: יכול בשר שנטמא לפני זריקת דמים ואכלו קודם זריקה אדם שהוא טמא יהיו חייבין עליו כרת משום אכילת קדשים בטומאה של הגוף? [127] תלמוד לומר "כל טהור יאכל בשר. והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו - ונכרתה", ודורשים מזה שכתוב "כל טהור יאכל בשר" - בשר הניתר באכילה לטהורין ואכלו אדם טמא, חייבין עליו משום טומאה, ושאינו ניתר לטהורין כגון בשר קודם זריקת דמים, שאף לטהורים אינו נאכל, אין חייבין עליו משום טומאה! [אבל אם אכלו לבשר הטמא אחר זריקה, חייב עליו משום טומאת הגוף, אף שבשר טמא אינו נאכל לטהורים, כדמפרש לקמן]. או אינו אלא כך נדרוש: נאכל לטהורין חייבין עליו משום טומאה, ושאינו נאכל לטהורין, אף שנזרק הדם וכבר ניתר לטהורים, כיון שאחר כך אירע בו פסול שעתה אינו נאכל, אין חייבין עליו משום טומאה, ואוציא אני אף את הבשר הלן ואת היוצא מהעזרה לאחר זריקה, שאין חייבים עליהם כרת האוכלן בטומאת הגוף לפי שאינן נאכלין לטהורים!

תלמוד לומר, כתוב באותו פסוק, "אשר לה'"! ריבה פסולין אלו לחיוב משום טומאה.

יכול שאני מרבה מ"אשר לה'" אף את הפיגולין ואת הנותרות?

ותמהה הברייתא: נותרות היינו לן שאמרנו שנתרבו באמת לחיוב? [128] אלא כך הפשט בברייתא: יכול שאני מרבה אף את הפיגולין שחייב עליהם משום טומאה כמו שחייב על הנותרות? [129]

תלמוד לומר כתוב בפסוק "מזבח השלמים" ומשמע מהמילה "מזבח" חלק מהזבח, ולא כל זבח - מיעט פסולים אלו מחיוב טומאה!

ומה ראית לרבות את אלו הלן והיוצא שחייב עליהם משום טומאה, ולהוציא את אלו הפיגולין שפטור עליהם משום טומאה?

אחר מכיון שגם ריבה הכתוב, וגם מיעט, אמרת: מרבה אני את הפסולין האלו שהיתה להן שעת הכושר, שהיו מותרין לאכילה משעת זריקה עד שנפסלו בלינה וביוצא, ומוציא אני את אלו שלא היתה להן שעת הכושר שהרי הפיגול משעת זריקה הוא נפסל, ולא היה ראוי לאכילה אפילו שעה אחת.

ואם תאמר, בשר שנטמא לפני זריקת דמים ואכלו לאחר זריקת דמים בטומאת הגוף מפני מה חייבין עליו משום טומאה - שהרי אף הוא לא היתה לו שעת הכושר? ולעיל לא מיעטנו אלא פיגול, ומשמע שבשר טמא חייבים עליו לאחר זריקה [130].

מפני שהציץ מרצה על הבשר הטמא שזריקת הדם תועיל לו לענין שייחשב כניתר לטהורים, אף על פי שלמעשה אינו נאכל.

ומסיק רב ששת לקושיתו: נטמא קודם זריקה - אין! דוקא בו כתוב בברייתא שחייב עליו האוכלו בטומאת הגוף לאחר זריקה, אבל יוצא מהעזרה לפני זריקה לא חייבים עליו אפילו אחר זריקה, שהרי הציץ אינו מרצה על היוצא.

מאן שמעת ליה דאמר מי הוא התנא ששמעת שסובר: אין זריקה מועלת ליוצא שתועיל עבורו הזריקה כאילו היה בפנים [ויש בזה נפקא מינה לכמה דברים] - רבי אליעזר, שמצינו במקום אחר שסובר כן, וברייתא שלנו גם כן רבי אליעזר היא, שאילו לפי מי שסובר זריקה מועלת ליוצא, דין הוא שיתחייב עליו לאחר זריקה משום טומאה, אף שהיה בחוץ בשעת זריקה, שהרי הזריקה הועילה עבורו ונחשב כניתר לטהורים, וקתני בברייתא דמרצה ציץ על אכילות הרי שרבי אליעזר סובר "ציץ מרצה על האכילות", ואי אפשר לומר "איפוך" במחלוקת רבי אליעזר ורבי יוסי, וחוזרת הקושיא למקומה סתירת הבריתות שלעיל, בדין ציץ מרצה בקרבן יחיד שנטמא במזיד?

ומתרצינן: אלא אמר רב חסדא: לא קשיא: הא ברייתא שכתוב שהציץ מרצה במזיד אפילו ביחיד רבי אליעזר היא, שכן באותה ברייתא קתני נמי שמרצה ציץ על אכילות כרבי אליעזר. הא ברייתא דקתני דאינו מרצה רבנן היא.

ומקשינן: אימר דשמעת ליה לרבי אליעזר אלא דמרצה ציץ על אכילות אבל דין זה שכתוב בברייתא דלא קניס את המזיד - מי שמעת ליה לרבי אליעזר שסובר כן?

ומתרצינן: אין! כי היכי דשמעת ליה לרבי יוסי שלא קונס במזיד, שמעת ליה נמי לרבי אליעזר. דתניא רבי אליעזר אומר: אם תרם מן הטמא על הטהור בין בשוגג בין במזיד תרומתו תרומה. ומקשינן: אימר דשמעת ליה לרבי אליעזר שלא קונס את המזיד, אלא בתרומה דקילא, אבל לגבי ריצוי ציץ בקדשים דחמירי מי שמעת ליה?

ומתרצינן: אם כן, הא ברייתא של ריצוי ציץ במזיד אמאן תרמייה לאיזה תנא תייחס אותה? ועל כרחינו צריך לומר שאין חילוק בין תרומה לקדשים, כדי שנוכל להעמיד את הברייתא כרבי אליעזר.

רבינא אמר: אפשר ליישב את סתירת הברייתות בענין אחר, שאין שתי הברייתות מדברות בענין אחד. אלא, הברייתא שאומרת "בין בשוגג בין במזיד", דיברה שהטומאה היתה במזיד, וכך פירוש הברייתא: טומאתו של הדם בין אם אירעה בשוגג בין במזיד - הורצה. והברייתא שאומרת "במזיד לא הורצה", דיברה על זריקת הדם שהיה במזיד, וכך פירוש הברייתא: זריקתו דוקא אם היתה בשוגג, שלא ידע הכהן שהדם טמא, אז הורצה. אבל אם זרקו במזיד - לא הורצה.

ורב שילא אמר: ישוב הברייתות הוא כמו רבינא, אבל בהיפוך: זריקתו, בין בשוגג בין במזיד, הורצה. טומאתו, בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה!

ומקשינן: ולרב שילא, הא במפורש קתני: שנטמא בין בשוגג בין במזיד הורצה, והיינו כרבינא שטומאתו בין בשוגג בין במזיד?

ומתרצינן: זה שכתוב "בין בשוגג בין במזיד" לא הולך על "נטמא", אלא הכי קאמר: דם שנטמא בשוגג, וזרקו בין בשוגג בין במזיד.


הערות

[124] רש"י בפסחים [טז ב] מפרש שאף על גב שבפועל ודאי אין הבשר הטמא נאכל, וכמו שמפורש על כך לאו בפסוק, מכל מקום מועיל ריצוי הציץ על הבשר לענין שיוכלו לזרוק את הדם של הקרבן, ומשום שבריתא זו סוברת כרבי יהושע הסובר לקמן "אם אין בשר וחלב אין דם", כלומר שכאשר נאבד כל הבשר והחלב אי אפשר לזרוק את הדם, ולכן צריך לריצוי הציץ על הבשר, שכאשר נטמא כל הבשר [והחלב גם כן נאבד כולו] יוכל לזרוק הדם, עכ"ד, [ולכאורה כונת רש"י שמן התורה אפשר יהיה לזרוק, אבל מדרבנן אין זורקים, ויעויין בהערות לקמן [כו א] עוד מזה]. אולם התוס' שם הביאו מהגמרא בפסחים [עח] שגם לרבי אליעזר החולק על רבי יהושע נפקא מינה מריצוי הציץ, לענין שבשר קדשי קדשים אחר זריקת הדם יוצא מידי מעילה אפילו כשהוא טמא, וכן נפקא מינה לענין שזריקת הדם קובעת את הבשר הטמא באיסור פיגול, ומחשיבה כאילו קרבו מתיריו בהכשר, עכ"ד, [וכן מבואר בהמשך הסוגיא לענין בשר שנטמא קודם זריקה, שהציץ מרצה לענין שיהיה חייב עליו אם יאכלנו אחר זריקה בטומאת הגוף, שגם לענין חיוב כרת זה צריך שיקרבו מתיריו].

[125] האבן האזל [פסוה"מ א לד] מבאר דאף על גב שודאי אין האימורין קרבין בטומאה על ידי ריצוי הציץ, מכל מקום יש נפקא מינה לענין הנודר קרבן והתנה שיהיה חייב באחריותה עד אחר ההקטרה, ואם לא היה הציץ מרצה על הקטרתן בטומאה, היה חייב להביא קרבן אחר, וכיון שהציץ מרצה, הרי שם הקטרה עליה עכ"ד, ובאמת שיש גם כן נפקא מינה לרבי יהושע, הסובר שאם אין חלב ובשר אין דם, ואם כן כאשר נטמא כל החלב והבשר נאבד, מאחר והציץ מרצה על החלב יוכלו לזרוק את הדם [עכ"פ מן התורה, ויבואר אי"ה לפנינו].

[126] הגמרא ביומא [ז] רוצה להוכיח מכאן שטומאה דחויה היא בציבור, ואינה בגדר היתר גמור, ולכן צריך לריצוי הציץ, ודוחה הגמרא שבאמת מה שהזכירה הבריתא ריצוי הציץ, אינו חוזר אלא על יחיד ולא על ציבור, או שמדובר בקרבנות שאין קבוע להם זמן, שבהם לא הותרה הטומאה בציבור, ועיין עוד במהרש"א שם.

[127] רש"י מביא שבתורת כהנים הגירסא יותר ברורה, ששם נאמר "יכול יהיו חייבין משום טומאת הגוף לפני זריקה", ומפרש רש"י שהכונה היא אפילו בבשר טהור. והנה התוס' בזבחים [מו ב] הקשו שבגמרא שם דרשו מהפסוק "אשר יקרב" שנאמר בטומאת הגוף, שאינו חייב עד שיקרבו מתיריו, ומדוע הוצרכנו כאן ללימוד נוסף על כך, ותירצו שמהלימוד של "כל טהור" וגו' הייתי מוציא מן הכלל רק האוכל [בטומאת הגוף] קודם זריקה בשר שנטמא, אבל האוכל קודם זריקה בשר טהור, היינו מחשיבים אותו ניתר לטהורים, אף על גב שעדיין לא ניתר לטהורים, שהרי מכל מקום עתיד הוא להיות ניתר אחר זריקה לטהורים, ומ"אשר יקרב" ממעטים שאינו חייב כל זמן שלא קרבו מתיריו, ועיי"ש, ולפי זה כתב הטהרת הקדש ליישב הגירסא שבגמרא, שמאחר והבריתא כאן לומדת מ"כל טהור", ומשם הרי אין למעט רק נטמא קודם זריקה, משום כך נקט אופן זה בדוקא, עכ"ד. אולם לכאורה יש לדון בזה, שבעיקר דברי התוס' ביאר בעולת שלמה שם, שכונתם רק למאן דאמר אין הציץ מרצה על האכילות, ומשום כך אמרו שהבשר אינו עתיד להיות ניתר לטהורים בזריקה, אבל לדברי האומר הציץ מרצה על האכילות, מאחר שעל ידי הזריקה יהיה נחשב שהבשר הותר לטהורים, עכ"פ לענין שיהיה חייב עליו משום טומאה, וכמו שמבואר בהמשך דברי הגמרא, אם כן גם קודם זריקה עתיד הוא להיות ניתר לטהורים, שהרי מן התורה ודאי שמותר לזרוק את הדם באופן זה, [עיי' תוס' פסחים עח א], עכ"ד העולת שלמה, ואם כן מאחר שבבריתא כאן מבואר בפירוש שהציץ מרצה על האכילות, אם כן לפי תנא זה אין שייך תירוץ התוס' בזבחים הנ"ל.

[128] הקשו הטהרת הקדש והרש"ש מדוע לא פירשה הגמרא ש"פיגולין" הכונה למחשבת חוץ למקומו, ו"נותרות" הוא הנפסל במחשבת חוץ לזמנו, וכמו שלמדנו לעיל [בעמ' א'] בבריתא, "אם תאמר עון פיגול, אם תאמר עון נותר", והניחו בקושיא, ועיין בהערה הבאה קצת ישוב לזה.

[129] הקשה השיטה מקובצת שהרי פיגול גם כן לא היה לו שעת הכושר, ומדוע הוצרך ללימוד מיוחד שאינו חייב עליו משום טומאה, ותירץ שמאחר ובפיגול נאמר דין שאינו חייב עד שיקרבו מתיריו בהכשר, וכשקרבו מתיריו אנו דנים כאילו הוא הותר באמת, דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול, משום כך היינו סבורים שיועיל זה גם לענין טומאה, שיהיה נידון כאילו קרבו מתיריו, עכ"ד, ולפי זה יש ליישב קצת הקושיא שהוזכרה בהערה הקודמת, שהרי המשנה למלך [פסוה"מ יח ז] נסתפק האם כדי לפסול הקרבן במחשבת חוץ למקומו גם כן נאמר התנאי שיקרבו מתיריו, עיי"ש, ואם ננקוט שאין צריך שיקרבו, אם כן הרי הדבר פשוט שאין לחייב משום טומאת הגוף על קרבן הנפסל משום מחשבת חוץ למקומו, שהרי באמת לא היה לו שעת הכושר, וכאן לא שייך תירוץ השיטה מקובצת הנ"ל, שהרי אין צריך שיקרבו מתיריו, ולכן לא תירצה הגמרא ש"פיגולין" הכונה למחשבת חוץ למקומו.

[130] רש"י מפרש שהדקדוק הוא ממה שלא הוציאה הבריתא מן הכלל אלא פיגול, והקשה בטהרת הקדש שהרי לקמן בגמרא מבואר שגם בשר היוצא קודם זריקה אין חייבין עליו משום טומאת הגוף אפילו לאחר הזריקה, אף על גב שלא נזכר בפירוש בבריתא, ותירץ שמאחר שנזכר בבריתא פיגול, שהוא כולל הנפסל במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ואם כן מהנפסל במחשבת חוץ למקומו ידענו גם כן למעט במכל שכן יוצא, שהרי הוא יצא באמת חוצה, ולא שהיה כן רק במחשבתו.

לא הורצה, שהרי נאמר בציץ: "לרצון להם" (שמות כח, לח), לישראל ולא לאחרים.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: על מה הציץ מרצה? על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בציבור, ושלא כמו ששנינו, שביחיד אינו מרצה על המזיד!

אמר רב יוסף, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] ששנינו בה שמרצה על הדם גם במזיד — היא כשיטת ר' יוסי, הא [זו] ששנינו בה שאינו מרצה, היא כשיטת רבנן [חכמים]. דתניא [ששנויה ברייתא]: אין תורמין תרומה מן הטמא על הטהור, ואם תרם, אם היה זה בשוגג — תרומתו תרומה, במזיד — אין תרומתו תרומה, שקנס הוא שקנסוהו חכמים. ר' יוסי אומר: בין אם תרם מן הטמא בשוגג בין במזיד — תרומתו תרומה. הרי שר' יוסי אינו מחלק בין אם עשה בשוגג או במזיד, וכשיטת הברייתא השניה.

ומקשים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר' יוסי דלא קניס [שאינו קונס] את העושה במזיד, ואולם מה ששנינו בברייתא זו שמרצה ציץ על אכילות, כגון על בשר שנטמא, שייחשב כטהור, מי שמעת ליה [האם שמעת אותו]? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: הציץ מרצה על אכילות, כלומר, גם על דברים הנאכלים שנטמאו, ר' יוסי אומר: אין הציץ מרצה על אכילות!

ומשיבים: איפוך [הפוך] את השיטות בברייתא זו, ר' אליעזר אומר: אין הציץ מרצה על אכילות, ר' יוסי אומר: הציץ מרצה על אכילות.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב ששת: ומי מצית אפכת לה [והאם יכול אתה להפוך אותה] ולומר כי לדעת ר' אליעזר הציץ אינו מרצה על האכילות? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: יכול נאמר שבשר קרבן שנטמא, כלומר, שאכלוהו טמאים לפני זריקת דמים על המזבח, יהו חייבין עליהן על אכילה זו כרת משום אכילת קדשים בטומאה?

תלמוד לומר: "כל טהור יאכל בשר" (ויקרא ז, יט), ומיד אחר כך נאמר: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה" (שם כ), ללמדנו שהניתר לטהורין הוא שחייבין עליו משום אכילה בטומאה,

ושאינו ניתר לטהורין אין חייבין עליו משום טומאה, והואיל ואין בשר מותר באכילה קודם זריקת הדם — אין חייבים על אכילתו בטומאה.

ויש לשאול: או אינו כן, אלא יש לדייק מכתוב זה באופן אחר: הנאכל בפועל לטהורין — חייבין עליו משום טומאה, ושאינו נאכל לטהורין — אין חייבין עליו על אכילתו משום טומאה, למרות שכבר נזרק עליו הדם, ובכך אוציא אני את הלן שעבר זמן אכילתו, ואת היוצא מחוץ למקום אכילתו, שנפסלו ושוב אינן נאכלין לטהורים, שאין לחייב את האוכלם בטומאה?

תלמוד לומר: "אשר לה'"— ריבה גם את אלה, שחייבים על אכילתם בטומאה.

יכול שאני מרבה בכלל זה גם את הפיגולין שנפסלו במחשבת חוץ לזמנו ואת הנותרות?

ולפני שמגיעים לסיום הענין מקשים: נותרות היינו [הרי זה] בדיוק לן, שכבר הזכרנו שחייבים על אכילתו בטומאה! אלא כך צריך לגרוס: יכול שאני מרבה אף הפיגולין, שיהא דינם כנותרות? תלמוד לומר: "מזבח השלמים" — מיעט, שהמ' של "מזבח" באה למעט, שאין חייבים על אכילת הפיגול משום טומאה.

ושואלים: ומה ראית לרבות את אלו הנותר והיוצא, ולהוציא את אלו הפיגולים? ומשיבים: אחר שריבה הכתוב ומיעט, אמרת (אומר אתה): מרבה אני את אלו הנותר והיוצא, שהיתה להן שעת הכושר, שהיו ראויים לאכילה משנזרק דם הזבח, ורק אחר כך נותר הבשר או יצא, ומוציא אני את אלו את הפיגולים, שלא היתה להן שעת הכושר, שמשעה שנזרק דמם כבר היו פסולים.

ואם תאמר: אם כן, בשר שנטמא לפני זריקת דמים ואכלו הטמא לאחר זריקת דמים, מפני מה חייבין עליו משום טומאה? והרי לא היתה לו שעת הכושר! על כך יש להשיב: מפני שהציץ מרצה על הטמא, שתועיל לו זריקת הדם, אף על פי שאינו נאכל.

על כל פנים מברייתא זו עולה כי בשר שנטמא — אין [כן], הציץ מרצה עליו, יוצא — לא מרצה עליו הציץ, ולכן לא היתה לו שעת הכושר;

מאן שמעת ליה דאמר [מי הוא ששמעת אותו שאומר]: אין זריקה מועלת ליוצא? הלוא ר' אליעזר הוא, כפי שלמדנו במקום אחר (מעילה ו,ב), ואם כן ברייתא זו היא בהכרח כשיטתו, וקתני [והוא שונה] כאן שמרצה ציץ על אכילות. ואם כן לא ניתן להפוך את השיטות בברייתא שהובאה לעיל, כפי שהצענו!

אלא אמר רב חסדא, לא קשיא [אינו קשה]: הא [זו] הברייתא ששנינו בה שהציץ מרצה על היחיד גם במזיד — כשיטת ר' אליעזר היא, הסבור שציץ מרצה על האכילות, הא [זו] ששנינו בה שאינו מרצה — היא כשיטת רבנן [שאר חכמים] האומרים שאינו מרצה על האכילות.

ומקשים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר' אליעזר שהוא אומר שמרצה הציץ על אכילות, דלא קניס מי שמעת ליה [שאיננו קונס אדם שעשה במזיד האם שמעת אותו]? ומשיבים: אין [כן], כי היכי דשמעת ליה [כמו ששמעת אותו] את ר' יוסי בענין תרומה, שאינו קונס את התורם במזיד מן הטמא על הטהור, כך שמעת ליה [שמעת אותו] את ר' אליעזר, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: בין בשוגג בין במזיד — תרומתו תרומה.

ומקשים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר' אליעזר שהוא אומר שאין קונסים במזיד — בתרומה דקילא [שהיא קלה], בקדשים דחמירי מי שמעת ליה [שהם חמורים האם שמעת אותו]? ומשיבים: על כרחך צריך אתה לומר כך, שאם כן, אם אין אתה אומר כך, הא אמאן תרמייה [ברייתא זו על מי תזרוק]? כלומר, למי תשייך אותה?

רבינא אמר, יש לתרץ את הסתירה בין הברייתות באופן אחר: לענין טומאתו, בין שנטמא הדם בשוגג בין שנטמא במזיד — הורצה, כדברי הברייתא השניה. לענין זריקתו, אם לאחר שנטמא (בין בשוגג בין במזיד) זרק אותו בשוגג — הורצה, במזיד — לא הורצה, כדברי הברייתא הראשונה.

ורב שילא אמר להיפך: לענין זריקתו, בין שזרקו בשוגג בין במזיד — הורצה. לענין טומאתו, רק אם נטמא בשוגג — הורצה, אבל אם נטמא במזיד — לא הורצה.

ומעירים: ולרב שילא, הא דקתני [ברייתא זו, השניה, שהוא שונה] בה: הציץ מרצה על הדם שנטמא בין בשוגג בין במזיד — הכי קאמר [כך הוא אומר]: נטמא הדם בשוגג, וזרקו, בין שזרקו בשוגג בין שזרקו במזיד — הציץ מרצה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the offering is not accepted, as the verse states with regard to the frontplate: “That it may be accepted for them before the Lord” (Exodus 28:38), with the term “for them” teaching that this applies only for Jews, not for gentiles.

And the Gemara raises a contradiction from another baraita: For what does the frontplate worn by the High Priest effect acceptance? It effects acceptance for the blood, for the flesh, and for the fat of an offering that became impure in the Temple, whether they were rendered impure unwittingly or intentionally, whether due to circumstances beyond one’s control or willfully, whether in the case of the offering of an individual or in the case of a communal offering. In contrast to the statement of the previous baraita, this baraita teaches that the frontplate does effect acceptance in the case of an individual offering for blood that became impure and was sprinkled intentionally.

Rav Yosef said: This is not difficult. This baraita, which teaches that the frontplate effects acceptance for impure blood of an individual offering that was sprinkled intentionally, is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, whereas that baraita, which teaches that the frontplate does not effect acceptance, is in accordance with the opinion of the Rabbis. As it is taught in a baraita: One may not separate teruma from ritually impure produce for ritually pure produce. And if he separated teruma from impure produce unwittingly, his teruma is considered teruma, but if he did so intentionally, the Sages penalize him and his teruma is not teruma. Rabbi Yosei says: Whether he did so unwittingly or intentionally, his teruma is teruma. Like the ruling found in the second baraita, Rabbi Yosei does not distinguish between a case where one acted unwittingly and where one acted intentionally.

The Gemara objects to the comparison: You can say that you heard that Rabbi Yosei holds that the Sages do not penalize him. Did you hear him say, as the baraita teaches, that the frontplate effects acceptance for the impurity of the portions of offerings that are to be eaten? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: The frontplate effects acceptance for the impurity of the portions of offerings that are to be eaten, and Rabbi Yosei says: The frontplate does not effect acceptance for the impurity of portions of offerings that are to be eaten?

The Gemara answers: Reverse the opinions, so that Rabbi Eliezer says: The frontplate does not effect acceptance for the impurity of the portions of offerings that are to be eaten, and Rabbi Yosei says: The frontplate does effect acceptance for the impurity of portions of offerings that are to be eaten.

Rav Sheshet objects to this: And are you able to reverse the opinions and say that according to Rabbi Eliezer the frontplate does not effect acceptance for the impurity of portions that are to be eaten? But isn’t it taught in a baraita: One might have thought that one who partakes of impure sacrificial meat, i.e., one who partakes of the meat while in a state of ritual impurity, before the sprinkling of the blood takes place, is liable for eating it due to violation of the prohibition against partaking of the meat while ritually impure.

To counter this, the verse states: “Every one that is ritually pure may eat of it” (Leviticus 7:19), and immediately afterward the verse states: “But the soul that eats of the meat of the sacrifice of peace offerings, that belong to the Lord, having his impurity upon him, that soul shall be cut off from his people” (Leviticus 7:20). The juxtaposition of these verses teaches that if one who is impure partakes of that which has become permitted to those who are ritually pure, he is liable for eating it due to violation of the prohibition against partaking of the meat while ritually impure.

But if one who is impure partakes of that which is not permitted to those who are pure, he is not liable for eating it due to violation of the prohibition against partaking of the meat while ritually impure. Since it is not permitted to eat the sacrificial meat before the sprinkling of the blood, one who partakes of it at that point is not liable to receive karet for eating it while ritually impure.

The baraita continues: Or perhaps, is the verse teaching only that if one who is impure partakes of that which is eaten by those who are ritually pure, he is liable for eating it due to violation of the prohibition against partaking of the meat while ritually impure; but in a case where he partakes of that which is not eaten by those who are ritually pure, he is not liable for eating it due to violation of the prohibition against partaking of the meat while ritually impure despite the fact that its blood has already been sprinkled? I would then exclude sacrificial meat that was left overnight and meat that leaves the Temple courtyard, which are not permitted to be eaten by those who are ritually pure, and I would derive that one who is impure who partakes of them is not liable for eating them.

Therefore, the verse states: “That belong to the Lord,” which teaches that the verse included leftover meat and meat that leaves the Temple courtyard in the prohibition, and one who partakes of them while impure is liable for partaking of them.

One might have thought that I include in the prohibition the meat that was rendered piggul through one’s intention of consuming it after its designated time and the meat that was rendered notar.

The baraita interjects: Isn’t notar identical to meat that was left overnight, and it has already been established that one is liable for partaking of leftover meat while in an impure state? Rather, what is meant is as follows: One might have thought to include in the prohibition even the meats that were rendered piggul, just as notar is included. Therefore, the verse states: “Of the meat of the sacrifice of peace offerings,” and the term “of the meat” excluded one who is impure who partakes of piggul.

The baraita asks: And what did you see to include these, i.e., leftover meat and meat that leaves the courtyard, and to exclude those, i.e., piggul? It answers: After the verse included some offerings and excluded others, you should say the following: I include these, the leftover meat and the meat that leaves the Temple courtyard, as they had a period of fitness after their blood was sprinkled, before they were rendered unfit by being left over or by leaving the Temple courtyard. And I exclude those, piggul, as they never had a period of fitness, as they were already unfit when the blood was sprinkled.

The baraita concludes: And if you say that if that is the case, then with regard to sacrificial meat that became impure before the sprinkling of the blood, and one who was impure ate it after the sprinkling of the blood, for what reason is he liable for eating it due to violation of the prohibition against partaking of the meat while ritually impure if it never had a period of fitness? The answer is that he is liable because the frontplate effects acceptance and the sprinkling is valid.

It arises from this baraita that if the offering became impure, then yes, the frontplate effects acceptance; but in the case of sacrificial meat that leaves the Temple courtyard, the frontplate does not effect acceptance, and therefore it was never considered to have a period of fitness.

Rav Sheshet now states his question: Who did you hear who says that the sprinkling of the blood is not effective in the case of sacrificial meat that leaves the Temple courtyard? This is the opinion of Rabbi Eliezer, as seen in tractate Me’ila (6b), and yet although this baraita is then clearly in accordance with his opinion, it teaches that the frontplate effects acceptance for the impurity of the portions of offerings that are to be eaten. Therefore, this too is the opinion of Rabbi Eliezer, and the opinions in the baraita cited above should not be reversed.

Rather, Rav Ḥisda said: It is not difficult. This baraita, which teaches that the frontplate effects acceptance for the impurity of the portions of offerings that are to be eaten, is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, whereas that baraita, which teaches that the frontplate does not effect acceptance, is in accordance with the opinion of the Rabbis.

The Gemara asks: You can say that you heard that Rabbi Eliezer holds that the frontplate effects acceptance for the impurity of the portions of offerings that are to be eaten, but did you hear him say that the Sages did not penalize one who acted willfully? The Gemara answers: Yes. Just as you heard that Rabbi Yosei holds with regard to teruma that one who separated impure produce on behalf of pure produce is not penalized, you heard that Rabbi Eliezer holds the same. This is as it is taught in a baraita: Rabbi Eliezer says: Whether one acted unwittingly or intentionally, his teruma is teruma.

The Gemara objects: You can say that you heard Rabbi Eliezer state this halakha with regard to teruma, which is lenient, but did you hear him say this with regard to consecrated items, which are more severe? The Gemara answers: If it is so that Rabbi Eliezer does not hold the same opinion with regard to consecrated items, to whom will you attribute this baraita that rules that the Sages did not penalize one who acted willfully? Rather, it must be that this is the opinion of Rabbi Eliezer.

Ravina said that the contradiction between the two baraitot should be resolved as follows: With regard to the circumstances of the contraction of its ritual impurity, regardless of whether the blood was rendered impure unwittingly or intentionally, the frontplate effects acceptance for the impurity and the offering is accepted, as the second baraita teaches. By contrast, with regard to the sprinkling of the blood, if it was unwittingly sprinkled after becoming ritually impure, meaning that the priest was unaware that it was impure, then the offering is accepted, but if it was intentionally sprinkled after becoming impure, it is not accepted, as the first baraita teaches.

And Rabbi Sheila said the opposite resolution: With regard to the sprinkling of the blood, whether it was performed unwittingly or intentionally, the offering is accepted. By contrast, with regard to the circumstances of the contraction of its ritual impurity, if it was rendered impure unwittingly the offering is accepted, and if it was rendered impure intentionally it is not accepted.

The Gemara explains: And according to Rav Sheila, concerning that which is taught in the second baraita, that the frontplate effects acceptance for blood that was rendered impure regardless of whether it happened unwittingly or intentionally, this is what it is saying: If the blood was rendered impure unwittingly and one sprinkled its blood, whether it was sprinkled unwittingly or intentionally, it is accepted.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבינא אמר לא איצטריך לאוקומי להני מתנייתא כתנאי דטומאתו דקתני בברייתא קמא היינו בין בשוגג בין במזיד דהכי משמע (תנו רבנן) [לישנא] דם שניטמא משמע דניטמא בין בשוגג בין במזיד וזרקו בשוגג. דעביד זריקה בשוגג הורצה. במזיד אי עביד זריקה במזיד לא הורצה דקנסינן ליה היינו זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והילכך לא קשיין הני מתנייתא אהדדי דהכי נמי תניא אידך דקתני על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד כלומר דטומאה הוי בין בשוגג בין במזיד הורצה ולעולם נמי אמרינן שניטמא היינו בין ניטמא בשוגג בין ניטמא במזיד:

זריקתו בין בשוגג בין במזיד דברייתא קמא אתוקמא כד הוה סליקא אדעתין מעיקרא דהכי קאמר ת"ר דם שניטמא וזרקו בשוגג דהאי בשוגג אניטמא קאי. והכי קאמר דם שניטמא בשוגג וזרקו בין שזרקו בשוגג בין שזרקו במזיד הורצה הואיל דאיטמא בשוגג אבל דאיטמא במזיד לא הורצה אפי' זרקו בשוגג והיינו דאמר רב שילא זריקה בין בשוגג וכו':

ולרב שילא הא קתני אידך ברייתא שנטמא בין בשוגג בין במזיד דאלמא בשוגג ומזיד בתר טומאה אזיל ותיובתא אאידך ברייתא דתני דכי נטמא במזיד לא הורצה. הכי קאמר דהכי תני לה להא ברייתא דעל מה הציץ מרצה כו'. דהיינו כי הך ברייתא קמא דאזריקה קאי בין בשוגג בין במזיד:

הפגולין כנותרות, הקשו בתו' איך יתחייב בפגולין והלא פגול לא היה ניתר לטהורין. וי"ל דהואיל ואין הפגול נקבע עד שיקרבו כל מתיריו ובאין בבת אחת היתר אכילה ופגול הוי שפיר ניתר לטהורי':
יש להקשות מה ר"ל את הפגולין כנותרות. מה לי פגולין מה לי נותרות הלא בתרווייהו איכא שאינו נאכל לכהנים וכמו דרבי קרא נותרות כמו כן לירבי פגולין ואף אי נימא דלא הוה פשיטא ליה לרבויי פגולין כמו נותרות הו"ל למימר יכול שאני מרבה הפגולין ולמה לו לתלותו בדמיון נותרו' דמשמע דפשיטא ליה בנותרות מפגולין:
ונראה לתרץ דבנותרות פשיטא ליה טפי לרבויי להו מפגולין לפי שהקרבן כשר ונאכל עד שנעשה נותר הילכך מקרי שפיר אשר לה' מאחר שהיו קדשי שמים ועמדו בקדושתן לאחר הקרבה כל זמן אכילתן אבל הפגולין שלא היה בהם היתר לא לגבוה ולא להדיוט דאכלי משלחן גבוה שנפסלו כל העבודות משעה שפגל ונאסרו לאכילה א"כ אין לקרוא להם אשר לה' כמו בנותרות להכי קאמר יכול שאני מרבה הפגולין כנותרות ושנאמר דהואיל והיו קדשי שמים קודם שנתפגלו שנרבה אותם מקרא דמאשר לה' כמו נותרות דנימא דמאחר דהיו קדשי שמים קודם שנתפגלו דמאשר לה' קרינן בהו ולכך קאמר דאין לדמותם דמרבה אני נותרות שהיה להם שעת הכושר כדפרישית משעת זריקה עד שעת לינה או יציאה. ומוציא אני פגול שלא היה לו שעת הכושר, שהרי היתה זריקתו פסולה לשון רש"י:
נ"ל דר"ל דלא נחשוב מה שהיה לו ראוית הכשר קודם זריקה כגון אם פגל בזריקה או גם אם פגל בשאר עבודות קודם זריקה אין הפגול נקבע עד שעת זריקה דבעינן שיקרבו כל מתיריו ולכך אותו הכשר שהיה לו קודם זריקה שהרי לא נפסל עד שעת זריקה לא חשבינן ליה שעת הכשר למקרייה אשר לה' ולרבויי להו לחיובי לאוכלן בטומאת הגוף:

ומוציא אני פגול שלא היה לו שעת הכושר שהרי היתה זריקתו פסולה (ל"ה) ואם תאמר בשר שנטמא לפני זריקה ואכלו בטומאת הגוף לאחר זריקה מפני מה חייבין עליהם משום טומאה, הרי לא היתה שעת הכושר, ל"ה. ופי' דמשום טומאה ר"ל משום טומאת הגוף אם אוכל בטומאת הגוף בשר קדש. ולעיל אמרי' דחייב דדוקא פגול הוא דממעטינן אבל טומאה אפי' קודם זריקה ואחר זריקה אכלו חייב, ל"ה. ולכך פי' כן דמשום טומאה ר"ל טומאת הגוף שהרי משום טומאת בשר מתחייב לכ"ע דהא בפ' כל הפסולין פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה אם לוקה אם לאו וקאמר אביי מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד"ה לוקה אלמא לאביי לוקה משום טומאת בשר אפי' קודם זריקה וכ"ש לאחר זריקה ולרבא נמי דאמר דאינו לוקה דוקא קודם זריקה קאמר דאינו לוקה אבל לאחר זריקה לוקה משום טומאת בשר דקאמר וטעמא משום דכיון דלא קרינן ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא דר"ל דאתקשא אזהרת אכילת בשר טמא לעונש אכילת טומאת הגוף דאינה אלא לאחר זריקה אבל לאחר זריקה מיהא מחייב משום טומאת בשר לרבא אפילו נטמאת קודם זריקה משום דמאי דבעינן לאחר זריקה היינו דוקא לגבי עונש כרת דטומאת הגוף אבל לגבי מלקות לריש לקיש לוקה אפי' קודם זריקה ולא בעינן שיהא ניתר לטהורין דקרא דמזבח דדרשי' ליה לעיל לומר דבעינן ניתר לטהורים על טומאת הגוף נכתב הילכך אפי' לרבא דאמר דלא לקי קודם זריקה מודה דלאחר זריקה לקי אע"ג דטמא לפני זריקה דלא בעי' שעת הכושר כמו לטומאת הגוף דעליה אכתוב ובעי' ניתר לטהורין ואחר זריקה ומאי דנקט הבריית' שנטמא קודם זריקה משום דאי נטמא אחר זריקה אעפ"י שאינו נאכל מ"מ הו"ל שעת הכושר משום דלא ממעטי' כי אם פגול שקודם זריקה או בשעת זריקה נפסל ולא היה לו שעת ראוית היתר אבל אם לו ויוצא דהי' לו ראוית היתר בשעת זריקה וחשבינן שעת הכושר כמו לן ויוצא אבל כשנטמאת קודם זריקה לא היה לה שעת ראוית היתר לכהנים גם בשעת זריקה לכך קאמר אמאי חייבין עליה משום טומאת הגוף הרי לא היה שעת הכושר שהוא ראוית התר אכילה לכהנים וקאמר משום דהציץ מרצה ולכך חייב משום טומאת הגוף, ולכך מחייב תרתי אחת משום טומאת הגוף ואחת משום טומאת בשר:

אלא אמר רב חסדא הא ר' אלעזר הא רבנן, פי' הנך מתני' דלעיל דקתני במזיד הורצה אף ליחיד ר' אלעזר מדקתני דציץ מרצה על אכילות והאי דקתני לא הורצה רבנן. דלא קניס, היכא דזרק דם טמא מי שמעת לי', א"כ אמאן תרמייה, להא דקתני הורצה, ל"ה:
ואין להקשות א"כ כי שני ליה הא ר' אלעזר והא רבנן ומקשה ליה אימר דשמעת ליה לר' אלעזר ציץ מרצה על אכילות, דלא קניס מי שמעת ליה, אמאי לא שנו ליה כמו כן אמאן תרמייה דטפי משני ליה לומר דשמעי' בהדיא דלא קניס. ועוד לגבי האי מילתא דלא נימא דאי לא קניס גם גבי תרומה דקיל דנימא דקניס גבי קדשים דחמירי מצי לתרץ אמאן תרמייה משום דכי היכי לברייתא ראשונה תנא דתיתי כוותיה יש לנו לומר שלא חלק בין תרומה לקדשים לומר דכי היכי דלא קניס בתרומה לא קניס בקדשים אבל אי לא אשמעינן דלא קניס במידי לא בתרומה ולא בקדשים והוה מצינן למימר דקניס אין לנו לומר דלא קנים משום דאמאן תרמייה משום הכי דנוכל לומר דלא קניס לית לן לאוקמיה כוותיה במידי דלא שמעינן ליה דאמר הכי ודנפלוג עלייהו דרבנן נמי בהא:

גמרא נותרות היינו לן. ק"ל מדוע לא נפרש דפיגולין היינו ע"י מחשבת חוץ למקומן. ונותרות היינו מחשבת נותר כדלעיל (בע"א) א"ת עון פיגול. א"ת עון נותר ע"ש בתוס':

גמ' לטהורין חייבין. ע' זבחים דף מו ע"ב תוס' ד"ה אחד לכלל:

שם מזבח השלמים מיעט. ע' לקמן דף מו ע"א תוס' ד"ה מששחטה:

שוגג. קסבר אין קרבנות מקבלין טומאה אונס שנטמא בעל כרחו אבל מזיד ורצון חדא מילתא היא אלא איידי דתנא אונס תנא רצון: לא הורצה. דכתיב והיה על מצחו תמיד לרצון להם (שמות כח) ולא לעובדי כוכבים: ורמינהו כו'. אלמא ציץ מרצה אמזיד דיחיד: בשוגג תרומתו תרומה. דאמרינן בכמה דוכתי (ב''מ דף נו.) ולא תשאו עליו חטא אם אינו קדוש נשיאות חטא למה מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה: במזיד אין תרומתו תרומה. דרבנן קנסוהו משום דהזיד ופליגי בה אמוראי ביבמות בפרק האשה איכא למ''ד אין תרומתו תרומה לתקן את השירים אבל תרומה הוי: דמרצה ציץ על אכילות מי שמעת ליה. דמוקמת להך ברייתא בתרייתא אליביה דקתני בה הציץ מרצה על אכילת טומאת בשר דהיינו אכילות להכי נקט אכילות דאעולין כ''ע מודו דציץ מרצה דקתני בריש ת''כ ונרצה לו לכפר עליו בדם דכתיב (ויקרא יז) כי הדם הוא בנפש יכפר אין לי אלא דם טהור טמא מנין ת''ל (שמות כח) ונשא אהרן וגו' והוא בדם קמיירי דכתיב (שם) לרצון להם והכא כתיב ונרצה מה הכא דם אף התם דם ואין לי אלא דם מנין לרבות כל העולים ת''ל לכל מתנות קדשיהם וגו' (שם): יכול בשר שנטמא לפני זריקת דמים. ואכלו לפני זריקה בטומאת הגוף יהו חייבין עליו כרת ובתורת כהנים מצאתי לשון נקיה יכול יהו חייבין משום טומאת הגוף לפני זריקה ובבשר טהור קמיירי: ושאינו ניתר לטהורין. כגון אם אכל אפילו בשר טהור בטומאת הגוף קודם זריקת דם עדיין לא היתה ניתרת לטהורים דזריקה היא המתרת: או אינו אלא. הכי דרשינן שאינו נאכל לטהורין אין חייבין משום טומאת הגוף אף שניתר לטהורין: ואוציא את הלן ואת היוצא. לאחר זריקה שאע''פ שניתר בזריקה הואיל ועכשיו אירע בו פסול לא יהו חייבין עליו האוכלו בטומאה: היינו לן. ואמרת לעיל דחייבין עליו משום טומאת מזבח ולא כל הזבחים: אחר שריבה הכתוב ומיעט. כלומר הואיל ומצינו ריבוי ומיעוט: אמרת מרבה אני לן ויוצא. שהיתה להן שעת הכושר שהרי היתה זריקתו כשירה: וא''ת בשר שנטמא לפני זריקה ואכלו בטומאת הגוף לאחר זריקה מפני מה חייבין עליו. הא לא היתה לו שעת הכושר ואנן פיגול הוא דמעטינן דאין חייבין אבל נטמא אפילו קודם זריקה ואחר זריקה אכלו חייב: שהציץ מרצה. למיהוי זריקה מעלייתא וניתר לטהורים קרינא ביה ואע''פ שלא נאכל: נטמא. לפני זריקה הוא דחייב עליו האוכלו לאחר זריקה בטומאת הגוף: יוצא לא. משום דלא הויא זריקה מעלייתא דאין הציץ מרצה על היוצא דלא היתה לו שעת הכושר: מאן שמעת ליה דאמר אין זריקה מועלת ביוצא. למיהוי קרבן כשר רבי אליעזר היא בפ''ק דמעילה (דף ו:) דקתני בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים ר' אליעזר אומר מועלין בו ואפי' לאחר זריקה משום דאין זריקה מועלת לו להוציאו מידי מעילה: אלא אמר רב חסדא לא קשיא. הנך מתניתא דלעיל הא דקתני במתניתא במזיד הורצה נמי ביחיד ר''א מדקתני דציץ מרצה על אכילות והא דתני לא הורצה רבנן: דלא קניס. היכא דזריק דם טמא במזיד מי שמעת ליה: א''כ אמאן תרמייה. להא דקתני הורצה: טומאתו בין בשוגג. בין שנטמא בשוגג בין שנטמא במזיד הורצה אם זרקו בשוגג והא דתני לא הורצה אמזיד דזריקה קאי:
בשוגג תרומתו תרומה. שהיתה לו שעת הכושר איירי שלא ניטמא בתחילת תלישתו שאם תלשו אדם טמא ועדיין משקה טופח עליו אין תרומתו תרומה כדמוכח בפ' כל שעה (פסחים דף לג.): במזיד אין תרומתו תרומה. אע''ג דתורם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה כדאמרינן בהאשה רבה (יבמות דף פט:) וכדתנן במס' תרומות (פרק שני מ''ו) התם חזי קצת הכא לא חזי כלל: דמרצה ציץ על אכילות מי שמעת ליה. פי' בקונטרס להכי נקט אכילות דאעולין כ''ע מודו דציץ מרצה כדקתני בריש תורת כהנים ונרצה לו לכפר עליו בדם כו' ולא דק בקונטרס דבעולין נמי אשכחן פלוגתא בפרק כיצד צולין (פסחים דף עז:): ת''ל אשר ליי'. הכא מוקמינא ליה לרבות לן ויוצא ותימה דבסוף דם שחיטה (כריתות דף כג: ושם) דריש ליה לרבות אימורים דאיסור טומאה חייל אאיסור חלב וי''ל דשקולים הן אבל קשה אההיא דכריתות בסוף פ' ב' דמעילה (דף י:) דריש אימורים מאשר יקרב אל הקדשים דדבר שאין לו מתירין משיקדש בכלי וי''ל דהתם לא מיירי אלא בעולה ושאר קדשים אבל שלמים לא הייתי מרבה כיון דיצאו מן הכלל. מ''ר: ורב שילא אמר כו'. וא''ת מאי דוחקייהו דרבינא ורב שילא לשנויי כלל הא מוכח בהדיא בהאשה רבה (יבמות דף צ. ושם) דחדא מדאורייתא וחדא מדרבנן מדקאמר והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה דתנן על מה הציץ מרצה כו' וי''ל דלעולם משמע ליה נמי ביבמות דאפילו מדרבנן נמי קתני על מה הציץ מרצה כו' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אזריקה או אטומאה אלא דפשיטא ליה דמדאורייתא אין חילוק בין טומאה לזריקה והכי פירושו והא מדאורייתא ארצויי מרצה בכל ענין בין מטומאה בין מזריקה. מ''ר: זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה. אע''פ שצריך לדחוק הלשון אליביה ניחא ליה לשנויי הכי ולא כרבינא כדאמר בפרק הנזקין (גיטין דף נד.) גברא לכפורי קא בעי ואנן ניקום וניקנסיה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד