מנחות כה ע"ב

לא הורצה, שהרי נאמר בציץ: "לרצון להם" (שמות כח, לח), לישראל ולא לאחרים.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: על מה הציץ מרצה? על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בציבור, ושלא כמו ששנינו, שביחיד אינו מרצה על המזיד!

אמר רב יוסף, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] ששנינו בה שמרצה על הדם גם במזיד — היא כשיטת ר' יוסי, הא [זו] ששנינו בה שאינו מרצה, היא כשיטת רבנן [חכמים]. דתניא [ששנויה ברייתא]: אין תורמין תרומה מן הטמא על הטהור, ואם תרם, אם היה זה בשוגג — תרומתו תרומה, במזיד — אין תרומתו תרומה, שקנס הוא שקנסוהו חכמים. ר' יוסי אומר: בין אם תרם מן הטמא בשוגג בין במזיד — תרומתו תרומה. הרי שר' יוסי אינו מחלק בין אם עשה בשוגג או במזיד, וכשיטת הברייתא השניה.

ומקשים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר' יוסי דלא קניס [שאינו קונס] את העושה במזיד, ואולם מה ששנינו בברייתא זו שמרצה ציץ על אכילות, כגון על בשר שנטמא, שייחשב כטהור, מי שמעת ליה [האם שמעת אותו]? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: הציץ מרצה על אכילות, כלומר, גם על דברים הנאכלים שנטמאו, ר' יוסי אומר: אין הציץ מרצה על אכילות!

ומשיבים: איפוך [הפוך] את השיטות בברייתא זו, ר' אליעזר אומר: אין הציץ מרצה על אכילות, ר' יוסי אומר: הציץ מרצה על אכילות.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב ששת: ומי מצית אפכת לה [והאם יכול אתה להפוך אותה] ולומר כי לדעת ר' אליעזר הציץ אינו מרצה על האכילות? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: יכול נאמר שבשר קרבן שנטמא, כלומר, שאכלוהו טמאים לפני זריקת דמים על המזבח, יהו חייבין עליהן על אכילה זו כרת משום אכילת קדשים בטומאה?

תלמוד לומר: "כל טהור יאכל בשר" (ויקרא ז, יט), ומיד אחר כך נאמר: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה" (שם כ), ללמדנו שהניתר לטהורין הוא שחייבין עליו משום אכילה בטומאה,

ושאינו ניתר לטהורין אין חייבין עליו משום טומאה, והואיל ואין בשר מותר באכילה קודם זריקת הדם — אין חייבים על אכילתו בטומאה.

ויש לשאול: או אינו כן, אלא יש לדייק מכתוב זה באופן אחר: הנאכל בפועל לטהורין — חייבין עליו משום טומאה, ושאינו נאכל לטהורין — אין חייבין עליו על אכילתו משום טומאה, למרות שכבר נזרק עליו הדם, ובכך אוציא אני את הלן שעבר זמן אכילתו, ואת היוצא מחוץ למקום אכילתו, שנפסלו ושוב אינן נאכלין לטהורים, שאין לחייב את האוכלם בטומאה?

תלמוד לומר: "אשר לה'"— ריבה גם את אלה, שחייבים על אכילתם בטומאה.

יכול שאני מרבה בכלל זה גם את הפיגולין שנפסלו במחשבת חוץ לזמנו ואת הנותרות?

ולפני שמגיעים לסיום הענין מקשים: נותרות היינו [הרי זה] בדיוק לן, שכבר הזכרנו שחייבים על אכילתו בטומאה! אלא כך צריך לגרוס: יכול שאני מרבה אף הפיגולין, שיהא דינם כנותרות? תלמוד לומר: "מזבח השלמים" — מיעט, שהמ' של "מזבח" באה למעט, שאין חייבים על אכילת הפיגול משום טומאה.

ושואלים: ומה ראית לרבות את אלו הנותר והיוצא, ולהוציא את אלו הפיגולים? ומשיבים: אחר שריבה הכתוב ומיעט, אמרת (אומר אתה): מרבה אני את אלו הנותר והיוצא, שהיתה להן שעת הכושר, שהיו ראויים לאכילה משנזרק דם הזבח, ורק אחר כך נותר הבשר או יצא, ומוציא אני את אלו את הפיגולים, שלא היתה להן שעת הכושר, שמשעה שנזרק דמם כבר היו פסולים.

ואם תאמר: אם כן, בשר שנטמא לפני זריקת דמים ואכלו הטמא לאחר זריקת דמים, מפני מה חייבין עליו משום טומאה? והרי לא היתה לו שעת הכושר! על כך יש להשיב: מפני שהציץ מרצה על הטמא, שתועיל לו זריקת הדם, אף על פי שאינו נאכל.

על כל פנים מברייתא זו עולה כי בשר שנטמא — אין [כן], הציץ מרצה עליו, יוצא — לא מרצה עליו הציץ, ולכן לא היתה לו שעת הכושר;

מאן שמעת ליה דאמר [מי הוא ששמעת אותו שאומר]: אין זריקה מועלת ליוצא? הלוא ר' אליעזר הוא, כפי שלמדנו במקום אחר (מעילה ו,ב), ואם כן ברייתא זו היא בהכרח כשיטתו, וקתני [והוא שונה] כאן שמרצה ציץ על אכילות. ואם כן לא ניתן להפוך את השיטות בברייתא שהובאה לעיל, כפי שהצענו!

אלא אמר רב חסדא, לא קשיא [אינו קשה]: הא [זו] הברייתא ששנינו בה שהציץ מרצה על היחיד גם במזיד — כשיטת ר' אליעזר היא, הסבור שציץ מרצה על האכילות, הא [זו] ששנינו בה שאינו מרצה — היא כשיטת רבנן [שאר חכמים] האומרים שאינו מרצה על האכילות.

ומקשים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר' אליעזר שהוא אומר שמרצה הציץ על אכילות, דלא קניס מי שמעת ליה [שאיננו קונס אדם שעשה במזיד האם שמעת אותו]? ומשיבים: אין [כן], כי היכי דשמעת ליה [כמו ששמעת אותו] את ר' יוסי בענין תרומה, שאינו קונס את התורם במזיד מן הטמא על הטהור, כך שמעת ליה [שמעת אותו] את ר' אליעזר, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: בין בשוגג בין במזיד — תרומתו תרומה.

ומקשים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר' אליעזר שהוא אומר שאין קונסים במזיד — בתרומה דקילא [שהיא קלה], בקדשים דחמירי מי שמעת ליה [שהם חמורים האם שמעת אותו]? ומשיבים: על כרחך צריך אתה לומר כך, שאם כן, אם אין אתה אומר כך, הא אמאן תרמייה [ברייתא זו על מי תזרוק]? כלומר, למי תשייך אותה?

רבינא אמר, יש לתרץ את הסתירה בין הברייתות באופן אחר: לענין טומאתו, בין שנטמא הדם בשוגג בין שנטמא במזיד — הורצה, כדברי הברייתא השניה. לענין זריקתו, אם לאחר שנטמא (בין בשוגג בין במזיד) זרק אותו בשוגג — הורצה, במזיד — לא הורצה, כדברי הברייתא הראשונה.

ורב שילא אמר להיפך: לענין זריקתו, בין שזרקו בשוגג בין במזיד — הורצה. לענין טומאתו, רק אם נטמא בשוגג — הורצה, אבל אם נטמא במזיד — לא הורצה.

ומעירים: ולרב שילא, הא דקתני [ברייתא זו, השניה, שהוא שונה] בה: הציץ מרצה על הדם שנטמא בין בשוגג בין במזיד — הכי קאמר [כך הוא אומר]: נטמא הדם בשוגג, וזרקו, בין שזרקו בשוגג בין שזרקו במזיד — הציץ מרצה.

the offering is not accepted, as the verse states with regard to the frontplate: “That it may be accepted for them before the Lord” (Exodus 28:38), with the term “for them” teaching that this applies only for Jews, not for gentiles.

And the Gemara raises a contradiction from another baraita: For what does the frontplate worn by the High Priest effect acceptance? It effects acceptance for the blood, for the flesh, and for the fat of an offering that became impure in the Temple, whether they were rendered impure unwittingly or intentionally, whether due to circumstances beyond one’s control or willfully, whether in the case of the offering of an individual or in the case of a communal offering. In contrast to the statement of the previous baraita, this baraita teaches that the frontplate does effect acceptance in the case of an individual offering for blood that became impure and was sprinkled intentionally.

Rav Yosef said: This is not difficult. This baraita, which teaches that the frontplate effects acceptance for impure blood of an individual offering that was sprinkled intentionally, is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, whereas that baraita, which teaches that the frontplate does not effect acceptance, is in accordance with the opinion of the Rabbis. As it is taught in a baraita: One may not separate teruma from ritually impure produce for ritually pure produce. And if he separated teruma from impure produce unwittingly, his teruma is considered teruma, but if he did so intentionally, the Sages penalize him and his teruma is not teruma. Rabbi Yosei says: Whether he did so unwittingly or intentionally, his teruma is teruma. Like the ruling found in the second baraita, Rabbi Yosei does not distinguish between a case where one acted unwittingly and where one acted intentionally.

The Gemara objects to the comparison: You can say that you heard that Rabbi Yosei holds that the Sages do not penalize him. Did you hear him say, as the baraita teaches, that the frontplate effects acceptance for the impurity of the portions of offerings that are to be eaten? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: The frontplate effects acceptance for the impurity of the portions of offerings that are to be eaten, and Rabbi Yosei says: The frontplate does not effect acceptance for the impurity of portions of offerings that are to be eaten?

The Gemara answers: Reverse the opinions, so that Rabbi Eliezer says: The frontplate does not effect acceptance for the impurity of the portions of offerings that are to be eaten, and Rabbi Yosei says: The frontplate does effect acceptance for the impurity of portions of offerings that are to be eaten.

Rav Sheshet objects to this: And are you able to reverse the opinions and say that according to Rabbi Eliezer the frontplate does not effect acceptance for the impurity of portions that are to be eaten? But isn’t it taught in a baraita: One might have thought that one who partakes of impure sacrificial meat, i.e., one who partakes of the meat while in a state of ritual impurity, before the sprinkling of the blood takes place, is liable for eating it due to violation of the prohibition against partaking of the meat while ritually impure.

To counter this, the verse states: “Every one that is ritually pure may eat of it” (Leviticus 7:19), and immediately afterward the verse states: “But the soul that eats of the meat of the sacrifice of peace offerings, that belong to the Lord, having his impurity upon him, that soul shall be cut off from his people” (Leviticus 7:20). The juxtaposition of these verses teaches that if one who is impure partakes of that which has become permitted to those who are ritually pure, he is liable for eating it due to violation of the prohibition against partaking of the meat while ritually impure.

But if one who is impure partakes of that which is not permitted to those who are pure, he is not liable for eating it due to violation of the prohibition against partaking of the meat while ritually impure. Since it is not permitted to eat the sacrificial meat before the sprinkling of the blood, one who partakes of it at that point is not liable to receive karet for eating it while ritually impure.

The baraita continues: Or perhaps, is the verse teaching only that if one who is impure partakes of that which is eaten by those who are ritually pure, he is liable for eating it due to violation of the prohibition against partaking of the meat while ritually impure; but in a case where he partakes of that which is not eaten by those who are ritually pure, he is not liable for eating it due to violation of the prohibition against partaking of the meat while ritually impure despite the fact that its blood has already been sprinkled? I would then exclude sacrificial meat that was left overnight and meat that leaves the Temple courtyard, which are not permitted to be eaten by those who are ritually pure, and I would derive that one who is impure who partakes of them is not liable for eating them.

Therefore, the verse states: “That belong to the Lord,” which teaches that the verse included leftover meat and meat that leaves the Temple courtyard in the prohibition, and one who partakes of them while impure is liable for partaking of them.

One might have thought that I include in the prohibition the meat that was rendered piggul through one’s intention of consuming it after its designated time and the meat that was rendered notar.

The baraita interjects: Isn’t notar identical to meat that was left overnight, and it has already been established that one is liable for partaking of leftover meat while in an impure state? Rather, what is meant is as follows: One might have thought to include in the prohibition even the meats that were rendered piggul, just as notar is included. Therefore, the verse states: “Of the meat of the sacrifice of peace offerings,” and the term “of the meat” excluded one who is impure who partakes of piggul.

The baraita asks: And what did you see to include these, i.e., leftover meat and meat that leaves the courtyard, and to exclude those, i.e., piggul? It answers: After the verse included some offerings and excluded others, you should say the following: I include these, the leftover meat and the meat that leaves the Temple courtyard, as they had a period of fitness after their blood was sprinkled, before they were rendered unfit by being left over or by leaving the Temple courtyard. And I exclude those, piggul, as they never had a period of fitness, as they were already unfit when the blood was sprinkled.

The baraita concludes: And if you say that if that is the case, then with regard to sacrificial meat that became impure before the sprinkling of the blood, and one who was impure ate it after the sprinkling of the blood, for what reason is he liable for eating it due to violation of the prohibition against partaking of the meat while ritually impure if it never had a period of fitness? The answer is that he is liable because the frontplate effects acceptance and the sprinkling is valid.

It arises from this baraita that if the offering became impure, then yes, the frontplate effects acceptance; but in the case of sacrificial meat that leaves the Temple courtyard, the frontplate does not effect acceptance, and therefore it was never considered to have a period of fitness.

Rav Sheshet now states his question: Who did you hear who says that the sprinkling of the blood is not effective in the case of sacrificial meat that leaves the Temple courtyard? This is the opinion of Rabbi Eliezer, as seen in tractate Me’ila (6b), and yet although this baraita is then clearly in accordance with his opinion, it teaches that the frontplate effects acceptance for the impurity of the portions of offerings that are to be eaten. Therefore, this too is the opinion of Rabbi Eliezer, and the opinions in the baraita cited above should not be reversed.

Rather, Rav Ḥisda said: It is not difficult. This baraita, which teaches that the frontplate effects acceptance for the impurity of the portions of offerings that are to be eaten, is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, whereas that baraita, which teaches that the frontplate does not effect acceptance, is in accordance with the opinion of the Rabbis.

The Gemara asks: You can say that you heard that Rabbi Eliezer holds that the frontplate effects acceptance for the impurity of the portions of offerings that are to be eaten, but did you hear him say that the Sages did not penalize one who acted willfully? The Gemara answers: Yes. Just as you heard that Rabbi Yosei holds with regard to teruma that one who separated impure produce on behalf of pure produce is not penalized, you heard that Rabbi Eliezer holds the same. This is as it is taught in a baraita: Rabbi Eliezer says: Whether one acted unwittingly or intentionally, his teruma is teruma.

The Gemara objects: You can say that you heard Rabbi Eliezer state this halakha with regard to teruma, which is lenient, but did you hear him say this with regard to consecrated items, which are more severe? The Gemara answers: If it is so that Rabbi Eliezer does not hold the same opinion with regard to consecrated items, to whom will you attribute this baraita that rules that the Sages did not penalize one who acted willfully? Rather, it must be that this is the opinion of Rabbi Eliezer.

Ravina said that the contradiction between the two baraitot should be resolved as follows: With regard to the circumstances of the contraction of its ritual impurity, regardless of whether the blood was rendered impure unwittingly or intentionally, the frontplate effects acceptance for the impurity and the offering is accepted, as the second baraita teaches. By contrast, with regard to the sprinkling of the blood, if it was unwittingly sprinkled after becoming ritually impure, meaning that the priest was unaware that it was impure, then the offering is accepted, but if it was intentionally sprinkled after becoming impure, it is not accepted, as the first baraita teaches.

And Rabbi Sheila said the opposite resolution: With regard to the sprinkling of the blood, whether it was performed unwittingly or intentionally, the offering is accepted. By contrast, with regard to the circumstances of the contraction of its ritual impurity, if it was rendered impure unwittingly the offering is accepted, and if it was rendered impure intentionally it is not accepted.

The Gemara explains: And according to Rav Sheila, concerning that which is taught in the second baraita, that the frontplate effects acceptance for blood that was rendered impure regardless of whether it happened unwittingly or intentionally, this is what it is saying: If the blood was rendered impure unwittingly and one sprinkled its blood, whether it was sprinkled unwittingly or intentionally, it is accepted.