דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - א

תו מקשינן לרב שילא דאמר זריקתו בין בשוגג בין במזיד: תא שמע: דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה! הרי שזריקתו דוקא בשוגג הורצה?

ומתרצינן: הכי קאמר: דם שנטמא וזרקו, זרקו - בין בשוגג בין במזיד, הרי הדבר תלוי - אם נטמא בשוגג הורצה, במזיד, לא הורצה.

מתניתין:

הקומץ את המנחה, ולפני שהקטיר את הקומץ נטמאו שיריה או נשרפו שיריה או אבדו שיריה, הרי דינה של המנחה תלוי במחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע בדין קרבן שנאבד בשרו לפני זריקת הדם.

כמדת רבי אליעזר, הסובר שזורקים את הדם גם כאשר הבשר אינו קיים - כשירה המנחה להקטיר את קומצה.

וכמדת רבי יהושע [131], הסובר אם אין בשר אין זורקים את הדם - פסולה המנחה מלהקטיר את קומצה [132].

גמרא:

אמר רב: מה שמבואר במשנה שלפי רבי יהושע אי אפשר להקטיר את הקומץ כשנטמאו השיריים, והוא, זה מדובר רק באופן - שנטמאו כל שיריה של המנחה, אבל אם נטמאו רק מקצת שיריה לא נפסלה המנחה, ואפשר להקטיר את הקומץ.

קא סלקא דעתיה מזה שאמר רב "והוא שנטמאו כל שיריה" משמע שרק היכן שנטמא חלק מהשיריים, אין, אכן אמר רב שמותר להקטיר את הקומץ אפילו אליבא דרבי יהושע, אבל היכא דאבוד ושרוף חלק מהשיריים לא אמר רב שיכולים להקטיר את הקומץ לפי דרבי יהושע.

והוינן בה: מאי קסבר רב, שמחלק בין נטמא מקצת מהשיריים, לבין אבד או נשרף מקצת מהשיריים? אי קסבר רב, שלרבי יהושע שיורא מה שנשתייר משיירי המנחה מילתא היא, דבר חשוב הוא להחשב כאילו השיריים קיימים, אם כן, אפילו אבוד ושרוף חלק מהשיריים, נמי גם ייחשבו השיריים שנותרו מהשיריים, כאילו כל השיריים קיימים [133].

ואי קסבר רב שלרבי יהושע שיורא לאו מילתא היא ולכן כשנשרפו או נאבדו מקצת מן השיריים, אין מקטירים את הקומץ, אם כן כשנטמא חלק מהשיריים מאי טעמא מקטירים את הקומץ על כרחך צריך לומר, משום דמרצה ציץ על קדשים שנטמאו. אי הכי, שמקטירים את הקומץ הוא משום ריצוי הציץ על הטומאה, קשה למה אמר אמר רב שאם נטמאו כל שירייה פוסל רבי יהושע, והרי אם הסיבה שאפשר להקטיר בנטמאו מקצת שירייה הוא משום ריצוי הציץ, גם אם נטמאו כל שיריה נמי יוכל להקטיר, שהרי הציץ מרצה!? [134]

ומשנינן: לעולם קסבר רב - שיורא מילתא היא [135], ומשום כך מקטיר בנטמאו מקצת שירייה, ולא מצד ריצוי ציץ. ונקט רב נטמא חלק משירייה, והוא הדין לאבוד ושרוף. והאי דקאמר רב "נטמא" - רישייהו הדבר שכתוב ברישר של הברייתא נקט! שהרי דין "נטמאו שייריה" נשנה תחילה במשנה.

כדתניא שרבי יהושע נמי מכשיר בנשתיירו מקצת שיריים, בין שנטמאו השאר ובין שאבדו ונשרפו:

רבי יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה, שנאבדו הבשר העומד לאכילה, והחלב העומד להקטרה, קודם זריקת הדם, שנשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב - זורק את הדם! והטעם, משום שעדיין מתקיים בזה מה שכתוב "הבשר והדם". אבל אם לא נשתייר שיעור של כזית לא מהבשר ולא מהחלב, אלא רק כחצי זית בשר וכחצי זית חלב - אינו זורק את הדם! והקרבן נפסל, משום שאין מצרפים את הבשר העומד לאכילה, והחלב העומד להקטרה לשיעור של כזית.

ובעולה - אפילו נשתייר כחצי זית בשר וכחצי זית חלב - זורק את הדם! מפני שהעולה כולה כליל ומצטרפים הבשר והחלב להקטרה.

ובמנחה - אפילו כולה קיימת - לא יזרוק את הדם!

ותמהינן טובא: מנחה - מאי עבידתה?! איזו זריקת דם יש במנחה!?

אמר רב פפא: הברייתא מדברת על מנחת נסכים הבאה עם הזבח, שנאבד כל הזבח, והיא נשתיירה, ועל זה כתוב בברייתא שלא יזרוק את דם הזבח, אף על פי שהמנחת נסכים קיימת. ומה שצריך התנא להשמיע לנו דין זה, משום דסלקא דעתך אמינא הואיל ובהדי זבח קא אתיא הרי היא כגופיה דזיבחא דמיא, ומה שנשתיירה נחשב כאילו בשר הזבח קיים ואפשר לזרוק את הדם [136], קא משמע לן שאין מנחת הנסכים נחשבת כנשתייר מבשר הזבח, דלא קרינא בה "הבשר והדם".

והוינן בה: מנהני מילי מנין לנו הדין שכתוב בברייתא, שאם נשתייר אפילו כזית מהחלב קרינן ביה "הבשר והדם", ואפשר לזרוק את הדם?

אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל, ומטו בה משום רבי יהושע בן חנניא: אמר קרא "וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' והקטיר החלב לריח ניחוח לה'" ומשמע שזריקת הדם היא משום הקטרת החלב, ואף על פי שאין בשר.

ואשכחן חלב המשמעות של הפסוק מוכח שגם עליו נזרק הדם, יותרת ושתי הכליות שאינן לא בשר הנאכל ולא חלב המוקטר, אלא הן נקטרות יחד עם החלב מנלן שאם אבד כל הזבח ונשתיירו רק הם, שנחשב כאילו נשתייר מהזבח כדי שיהיה אפשר לזרוק את הדם?

ובמאמר מוסגר מבארת הגמרא שזוהי אכן דעתו של תנא של הברייתא שהיותרת ושתי הכליות נחשבות שיור, דקתני בברייתא: ובמנחה, אפילו כולה קיימת לא יזרוק! ומדייקים: מנחה הוא דלא יזרוק, שאינה חשובה שיור, כיון שאין היא מגוף הזבח, הא יותרת ושתי כליות שהם מגוף הזבח - יזרוק!

ועכשיו חוזרים למה שהוינן בה - מנלן שיותרת ושתי כליות נחשבות שיור?

ולא מצאנו מהיכן למד רבי ישמעאל דבר זה. רבי יוחנן דידיה [בעצמו] אמר: כך דורשים: "והקטיר החלב לריח ניחוח" - כל שאתה מעלה לריח ניחוח הרי הוא כחלב, שאם נשתיירו אפילו יותרת ושתי הכליות, שמעלים אותם לריח ניחוח, הרי זה כנשתייר מגוף הזבח, וזורקים את הדם!

אלא שיש להקשות, כיון שלומדים מ"ריח ניחוח" שכל העולה לריח ניחוח זורקים עליו את הדם, למה צריך לכתוב בפסוק את שניהם, גם "חלב" וגם "ריח ניחוח"?

ומשנינן: ואיצטריך למכתב "חלב" ואיצטריך למיכתב "לריח ניחוח". דאי כתב "חלב" בלבד, הוה אמינא כי רק חלב - אין [כן] אפשר לזרוק הדם אם הוא קיים, אבל יותרת ושתי כליות לא חשובות לזרוק עליהן את הדם, לפיכך כתב רחמנא גם "ריח ניח וח".

ואי כתב רחמנא "לריח ניחוח" בלבד, הוה אמינא - אפילו מנחה הבאה עם הזבח, שהרי גם היא מוקטרת כליל לריח ניחוח על המזבח, ולפיכך אם נשתיירה כשאבד הזבח, יכול לזרוק עליה את הדם, - כתב רחמנא "חלב", שמשמע שלא בא "ריח ניחוח" לרבות, אלא דבר שהוא מגוף הזבח ולא מנחה שאינה מגוף הזבח.

מתניתין:

א. הקומץ שלא קידשו אותו על ידי נתינתו בכלי שרת לאחר הקמיצה הרי הוא פסול [137] . ורבי שמעון מכשיר.

ב. הקטיר קומצה של מנחה פעמיים, שהקטיר חצי קומץ תחילה, ולאחריו הקטיר את חצי הקומץ השני - כשרה!

גמרא:

אמר רבי יהודה בריה דרבי חייא: מאי טעמא דרבי שמעון שמכשיר לקומץ שלא הקדישו בכלי שרת לאחר קמיצה?

אמר קרא במנחה - "קדש קדשים היא - כחטאת וכאשם", ללמדך:

בא לעובדה לעבודות המנחה [138] ביד, שמוליך בידו את הקומץ לאחר שקמץ אותו, ומקטירו על המזבח מתוך ידו ולא מתוך כלי [והקטרת הקומץ נחשבת כזריקת הדם על המזבח] [139] הרי הוא עובדה ביד ימין, כחטאת שנותנים את דמה על המזבח באצבע ולא בכלי, וצריך ליתן באצבעו שביד ימין, שמההיקש של מנחה לחטאת לומדים שיכול לעבוד שלא בכלי, אך צריך שתהיה עבודתו בימין [140].

בא לעובדה בכלי - עובדה בשמאל, כאשם, שדמו נזרק מתוך הכלי דוקא, ויכול להחזיק את הכלי ביד שמאל ולזרוק ממנו, רבי שמעון סובר, רק היכן שכתוב גם "כהונה" וגם "אצבע" צריך ימין בדוקא, ורק בחטאת נאמר "אצבע" ו"כהונה", ואילו בשאר הקרבנות נאמר רק "כהונה" ולא "אצבע".

הילכך, כיון שהוקשה מנחה גם לאשם - יכול הוא לעובדה ביד שמאל, אבל אז חייב הוא לעובדה בכלי [כמו אשם שזריקתו ביד ולא בכלי, ויכול לעשותו בשמאל].

ורבי ינאי אמר: טעמו של רבי שמעון הוא - כיון שקמצו מכלי שרת שוב אין הקומץ צריך לקידוש נוסף של כלי שרת, אלא מעלהו למזבח ומקטירו אפילו בהמיינו באבנטו, ואפילו במקידה כלי של חרש! [141]

ואילו רב נחמן בר יצחק אמר: לא הכשיר רבי שמעון את הקומץ בלי נתינתו לכלי שרת, אלא הכל מודים בקומץ [142] שטעון קידוש בכלי שרת [143], אלא, שאם כבר קידשו בכלי שרת, אזי חולק רבי שמעון וסובר שיכול להעלותו בידו ולהקטירו מתוך ידו.

מיתיבי: כתוב בתוספתא: הקטר חלבים ואברים ועצים של מערכה, שהעלן על המזבח - בין ביד בין בכלי, בין בימין ובין בשמאל, כשרין!

הקומץ והקטורת והלבונה שהעלן בין ביד בין בכלי [144],בין בימין בין בשמאל [145]

- כשרין! וברייתא זו בהכרח נאמרה בשיטת רבי שמעון, שהרי התנא של הברייתא מכשיר הקטר הקומץ אפילו ביד, שלא בכלי שרת [146]. וכתוב שאפילו העלה ביד שמאל הרי זו הקטרה כשירה - תיובתא דרבי יהודה בריה דרבי חייא, שאמר: לא הכשיר רבי שמעון כשעובד ביד, אלא ביד ימין כמו חטאת!?

ומתרצינן: אמר לך רבי יהודה בריה דרבי חייא: לצדדין קתני הברייתא, כלומר, מה שכתוב "בין בימין ובין בשמאל", זה לא הולך גם על יד וגם על כלי, אלא כך פירוש הברייתא: העלהו ביד - בימין! העלהו בכלי - בין בימין בין בשמאל!

ומקשינן לרב נחמן: תא שמע: קמצו מכלי שרת, שנתקדשה בו המנחה, ו"קידשו" [והיינו, ונתנו] שלא בכלי שרת, והעלו והקטירו שלא בכלי שרת - פסול!

רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין במתן כלי על אף שאינו כלי שרת!

תיובתא לרב נחמן דאמר הכל מודים בקומץ שטעון קידוש בכלי שרת!?

ומתרצינן: באמת רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין לאחר שהתקדש הקומץ בכלי שרת, אימא ובדבריהם צריך לגרוס במקום "מכשירין במתן כלי", "מכשירין ממתן כלי ואילך" והיינו שהולכה והקטרה אין צרך בכלי שרת.

תא שמע: וחכמים אומרים: קומץ טעון כלי שרת - כיצד?

קומצו מכלי שרת, ומקדשו בכלי שרת, ומעלו ומקטירו בכלי שרת! [147]

רבי שמעון אומר: כיון שקמצו וקדשו מכלי שרת - מעלו ומקטירו שלא בכלי שרת, ודיו! וקשה לרב נחמן בר יצחק שאומר, הכל מודים בקומץ שטעון קידוש בכלי שרת?!

ומתרצינן: אימא צריך לגרוס בברייתא - כיון שקמצו, וקדשו "בכלי" שרת - מעלו ומקטירו אפילו שלא בכלי שרת, ודיו!

תא שמע תיובתא לרב נחמן: קמץ בימינו, ונתן בשמאלו [בלא כלי] - יחזיר לימינו! וכמו שאמר רבי יהודה בריה דרבי חייא: בא לעובדה ביד עובדה בימין [148].


הערות

[131] בסוגיא דפסחים [עז ב] מבואר בפשטות שלפי רבי יהושע אין חילוק בין זבחים למנחות, ובשניהם אם לא נותר כלל שירים אין זורקין הדם ואין מקטירין הקומץ מן התורה, ומבואר שם עוד שהגם שהמשנה כאן כרכה יחד את דין נטמאו ונשרפו או שאבדו השיריים, מכל מקום חילוק גדול יש ביניהם, שבנשרפו ואבדו גם אם הקטיר או זרק בדיעבד לא הורצה הקרבן כלל, אבל בנטמאו השיריים, אמנם לכתחילה לא יקטיר הקומץ ולא יזרוק הדם, מכל מקום אם הקטיר הורצה, [ויעויין בחידושי רעק"א כאן]. וטעם הדבר ביארו התוס' שם, שמאחר והציץ מרצה מן התורה גם על האכילות לרבי יהושע, ומן התורה מותר לכתחילה להקטיר הקומץ בזה, משום כך הגם שמדרבנן אסור להקטיר, אבל אם הקטיר הורצה, [והאחרונים דקדקו מלשון הרמב"ם [פסוה"מ א לד] שאפילו זרק במזיד את הדם הורצה, ואינו דומה לדין דם שנטמא שזרקו במזיד, שלמדנו לעיל שלא הורצה משום קנס, ולכאורה היה אפשר לבאר החילוק באופן פשוט, שהרי בדם שנטמא למדנו שלא הורצה להתיר הבשר, אבל הבעלים נתכפרו, ואם כן כאן גם כן שהבשר כולו נטמא, ואין הנידון לאכלו, כל הריצוי הוא רק לענין שנתכפרו הבעלים במנחה זאת]. ומדברי רש"י בסוגיא שם מבואר שגם בלא ריצוי הציץ, מאחר וסוף סוף השיריים קיימים ונמצאים בעולם, לכן כשרה ההקטרה בדיעבד, ורק לכתחילה לא יקטיר מדרבנן, מה שאין כן כשנשרפו ונאבדו שאינם בעולם, וגדר האיסור שמדרבנן, יבואר בהערה הבאה אי"ה.

[132] האחרונים נתקשו בדברי הרמב"ם, שבהלכות פסולי המוקדשין [א לא] לענין זבחים כתב שאם נאבד ונשרף כל הבשר והחלב וזרק, לא הורצה הקרבן, ואילו לענין מנחות [יא כ] כתב שאם לא נשתייר כלום והקטיר, בדיעבד הורצה, והרי מהסוגיא בפסחים הנ"ל משמע שדינם שוה, והאור שמח [מעילה ג ג בסוף דבריו] כתב לפרש איך למד הרמב"ם בסוגיא שם, ובעיקר הסברא לחלק בין זבחים למנחות כתב שם, שבהקטרת הקומץ במנחות, יש בו שני חלקים, א', שהוא כזריקת הדם בקרבנות, ב', שהוא כהקטרת אימורין, וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות לעיל פרק א', ומשום כך אמנם נאמר תנאי שאם אין בשר אין דם, וכמו כן במנחות לענין הקטרת הקומץ, מכל מקום מאחר ויש בקומץ גם שם של שיריים, הרי נתקיים תנאי זה, עכ"ד. ובקהלות יעקב [פסחים נח] כתב שלכאורה יקשה אם כן מדוע אסר הרמב"ם להקטיר לכתחילה, והרי יש כאן שיריים לפנינו, וביאר שם, שלכתחילה נאמר הדין שצריך שהקומץ או הדם יהיו מתירין את השיריים בהקטרתן ובזריקתן, אבל מן התורה די לנו במה שיש לפנינו דבר שיש עליו שם שיריים, אף על גב שאינו ניתר על ידיהם, ולכן אמנם יש בקומץ שם שיריים וכנ"ל, מכל מקום ודאי שאינו נחשב ניתר על ידי הקומץ עצמו, אלא רק שם שיריים עליו, ולכן מדרבנן אין להקטיר לכתחילה הקומץ משום שיריים שעליו, ורק שאם הקטיר הורצה מן התורה, משום שהוא חשוב כשיריים. עוד הביא בקהלות יעקב שם מדברי התוס' לעיל [יב א] שאם יצאו כל השירים והקטיר אח"כ הקומץ, הורצה, וכן הוא בהרמב"ם [פסוה"מ א לא], וביאר גם כן על הדרך הנ"ל, שאף על גב שלא יהיה ניתר על ידי הזריקה כלל, [אפילו לענין להוציאו מידי מעילה ולחייבו משום פיגול], שהרי אין הציץ מרצה על היוצא, מכל מקום שם שיריים עליו, וכן מבואר גם כן משיטת רש"י שהובא בהערה הקודמת, שגם לענין נטמאו השיריים, אפילו בלא ריצוי הציץ, אם הקטיר וזרק הורצה. [ולשיטת התוס' צריך לומר לכאורה שנטמא גרוע מיוצא, ולכן צריך לריצוי הציץ, ועיין אחיעזר ב מב].

[133] לכאורה יש להתבונן בזה, שהרי הובא בהערות לעיל שיש חילוק גדול ביניהם, שבשרוף מן התורה אינו מקטיר הקומץ, ובנטמא הוא רק מדרבנן, ואולי סברה הגמרא שלענין כמות השיעור הנצרכת להתיר ההקטרה, אין סברא לחלק בזה.

[134] ומה שבאמת אין מועיל כאן ריצוי הציץ, לשיטת רש"י בפסחים [עח א] הוא משום שרבי יהושע סובר אין הציץ מרצה על האכילות, ולשיטת התוס' שם, מן התורה מרצה הוא, ורק מדרבנן אסרו בזה.

[135] לעיל [ט א] נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בזה, שרבי יוחנן סובר כרב, וריש לקיש סובר שאם נחסר מן השיריים קודם הקטרה, אינו מקטיר. עוד מבואר שם [בעמ' ב], שאפילו נשתייר מהשיריים, מכל מקום אין מועיל זאת אלא לענין הכשר המנחה, שנתכפרו הבעלים, אבל אין השיריים נאכלין, הואיל ונחסרו קודם הקטרה, ועיין ליקוטי הלכות כאן שדן לענין נטמאו מקצת שייריה, האם נאכלין השיריים. ולענין שיעור הכמות שצריך להשתייר מהשיריים כדי להכשיר המנחה, לפי רב ורבי יוחנן, נקטו הליקוטי הלכות והחזו"א [לב לח] שצריך להשתייר כזית, וכמו לענין שיור בשר הקרבן שהוא בכזית.

[136] החזו"א [כז ח] מוכיח מכאן שאם נאבד הבשר והחלב, ונזרק דם הקרבן [לרבי אליעזר שיש דם אע"פ שאין בשר], הרי הוא חייב בנסכי הקרבן, ומשום שחיובם הוא מכח זריקת הדם, ולא מכח האימורים והבשר, ויעויין לעיל [כ א] בהערות מה שהובא בזה.

[137] רש"י מפרש שאין הנידון לענין נתינתה בכלי בתחילת המנחה, שבזה ודאי צריך כלי שרת, וכמו שלומדים מפסוקים לקמן [צו א], אלא המחלוקת היא בדין קידוש הקומץ בכ"ש אחר הקמיצה, עכ"ד, והנה באמת ישנם שלשה דינים בנתינת המנחה בכלי שרת קודם הקמיצה, א', כדי לקדשה בקדושת הגוף ליפסל ביוצא ולינה, ב', עריכתה ועשיתה בכ"ש, ג', שצריך לקמוץ מתוך הכ"ש, והתוס' לקמן [צו] כתבו שהלימוד מהפסוקים שבגמרא שם, הוא להצריך עשייתה בכ"ש, אבל קמיצתה מכ"ש נלמד משחיטה, שכמו ששחיטה צריכה ליעשות בכלי, כך הקמיצה, שהיא במנחות במקום שחיטה בקרבנות, צריכה כלי שרת, עכ"ד התוס', וכמו כן תחילת נתינתה בכ"ש דבר פשוט הוא, שהרי ודאי המנחה צריכה להיות קדושה בקדושת הגוף כדי שתהיה ראויה להקרבה, ועל זה אין צריך לימוד מפסוק, וכן מבאר הגרי"ז כאן.

[138] הקשה הטהרת הקדש, הרי בחטאת עצמה דין יד שבה הוא רק בנתינתה על המזבח, אבל ודאי צריכה קבלה בכלי שרת, כדי לקדש בה הדם לזריקה, ואם כן מהיכן למד רבי שמעון לקומץ שאין צריך קידוש בכ"ש כלל, והניח בקושיא, וכן הקשה השפת אמת, והיא באמת קושיא גדולה לכאורה, [ועיין תוס' לעיל [י ב ד"ה בשמאל בסוף הדיבור] שכתבו בתירוצם הב', שבפרט זה גופא נחלק רב נחמן בר יצחק], ובספר יד בנימין רצה ליישב, שרבי שמעון סבר כן מסברא שהקומץ אינו טעון קידוש כלי, הואיל וכבר נתקדש קודם קמיצה עם כל המנחה בכ"ש, ואמנם רבנן מדמים אותו לדם הקרבן, שאף על גב שכבר נתקדש על ידי הסכין בשעת שחיטה, צריך הוא אח"כ קידוש נוסף בכ"ש, וכמו כן צריך הקומץ קידוש נוסף בכ"ש אחר הקמיצה, וכמו שאמרה הגמרא בסוטה [יד ב], אבל רבי שמעון אין נראה לו לדמותם, שהרי הדם אינו מתקבל בתוך הסכין, מה שאין כן קומץ שהיה ממש בכ"ש, ומה שצריך לרבי שמעון כ"ש כשאינו עובדה ביד, אינו משום קידוש הקומץ, אלא משום שצריך להקטיר בכ"ש, וכמו שנלמד מאשם, עכ"ד, אולם הגרי"ז [לעיל י ב] והחזו"א [כב א] נקטו באופן פשוט שגם לרבי שמעון יש קידוש כלי בקומץ, עכ"פ כשבא לעובדה בכלי, וצ"ע, ואי"ה יבואר עוד נפקא מינה מנידון זה בהמשך הסוגיא.

[139] רש"י כתב "שלא קדשו בכלי", והגרי"ז [לעיל י ב] מדקדק מלשונו שאם כבר נתקדש הקומץ בכלי שרת, אינו יכול כבר לעובדה ביד, ומשום שכבר חל בו דין עבודת כלי, ואין מועיל בו יותר עבודת יד, עכ"ד, ומבואר מדבריו אלו ששייך בקומץ קידוש כלי אפילו לר"ש, וכמו שהובא בהערה הקודמת, אולם החזו"א שם, אף על גב שנקט גם כן ששייך קידוש כלי בקומץ לר"ש, מכל מקום כתב שם שיכול לעובדה ביד גם אחר שכבר נתקדש בכלי.

[140] הגרי"ז [רי"ז הלוי עמ' מו] מבאר שהלימוד מחטאת אינו רק לענין הדין שצריך להיות בימין, אלא נלמד מחטאת שיש דין יד בהקטרת המנחה, כלומר שישנם שני אופנים בהקטרת הקומץ, א', עבודת יד, וכמו נתינת דם החטאת, ובזה נלמד גם כן שצריך ימין, ב', עבודת כלי שרת, וכמו בזריקת דם האשם, ובזה כשר בשמאל גם כן. ועיי"ש שהכריח לומר כן, שהרי לרבי שמעון שכל העבודות כשרות בשמאל, אם כן בהכרח מה שהצריכה התורה ימין בחטאת, אין זה מדין עבודה שבה, שמצד דיני עבודה אין שום פסול בשמאל, אלא היא הלכה שנאמרה בדין יד האמור בנתינת החטאת, שצריך ימין בדוקא, וכן לענין קמיצה שצריך ימין לרבי שמעון, הוא גם כן מדין יד האמור בה, ולא מדין עבודה שבקמיצה, והוא הדין לענין הקטרת הקומץ, וכנ"ל.

[141] רבי ינאי סובר שלרבי שמעון לא נאמר קידוש כלי בקומץ, וגם כן לא נאמרו דינים באופן הקטרתו, אלא דינו כהקטרת אימורים שכשרה בכל ענין, ואפילו בכלי חול, אולם הקשה החזו"א [כב ב] שמכל מקום בכלי חול יהיה פסול משום חציצה, שחוצץ הכלי בין הכהן לקומץ, וכמו שכתב רש"י בפסחים [נז] לענין אותו כהן שהיה כורך ידיו בבגד ועובד, יעויי"ש, ותירץ שמאחר ואין אוחז הקומץ כלל בידו, אלא לקיחתו היא על ידי דבר אחר, שהוא הכלי, משום כך אין זה חציצה, וכמו שכתבו התוס' בסוכה [לז]. עוד כתב שם שרבי ינאי דיבר רק מצד דיני ההקטרה, אבל ודאי שהוא בזיון קדשים באופן זה, וכמו שכתב רש"י בפסחים שם.

[142] כבר הובא בהערות לעיל דברי הגמרא בסוטה [יד], שקמיצה נלמדת משחיטה, שצריכה קידוש בכלי אף על גב שכבר נתקדש כל הדם בשחיטה על ידי הסכין, וכמו כן בקומץ צריך להתקדש בכלי, אף על גב שכבר נתקדשה כל המנחה בכלי קודם הקמיצה. וגדר הדבר לכאורה הוא, שהקידוש הראשון הוא באופן כללי על כל הדם והמנחה, שיהיה קדוש כדי להוציא ממנו דם וקומץ לעבוד בהם עבודה, ואח"כ מקדש את אותו הדם והקומץ שנתייחדו לעבודת הזריקה והקטרה, שיהיו קדושים בפועל לזה. ובעיקר מעשה הקידוש ביאר הליקוטי הלכות [זבחים כד] שיש בו שני חלקים, א', מה שנותן מידו לכלי שרת, ב', מה שמקבל למטה הקומץ בכ"ש, ונפקא מינה, ששניהם צריכים להיות בימין, לרבנן דרבי שמעון.

[143] רב נחמן בר יצחק לא ביאר לנו איך סובר הוא לענין הקטרה, אם כרבי יהודה בריה דר"ח או כרבי ינאי, והתוס' [לעיל י ב ד"ה בשמאל, בתירוץ הב'] כתבו שסובר כרבי יהודה.

[144] התוס' נסתפקו האם רבנן נחלקו גם על הרישא דברייתא, ולדבריהם אין מקטירין חלבים ואברים בשמאל, או שרבנן מודים בזה, וכמו שלמדנו לעיל [י א] לענין הולכת אברים לכבש, שמאחר ואין עבודה זו מעכבת כפרה, אין לנו לימוד להצריך ימין בדוקא, עכ"ד, ועיין חזו"א [כב ד], והרמב"ם [פסוה"מ ב כד] פסק שכשר בשמאל.

[145] רש"י מפרש שברייתא זו ודאי סוברת כר"'ש ולא כרבנן, שהרי לרבנן צריך להקטיר מכלי שרת, עכ"ד, והנה עיקר טעמם של רבנן לא נתפרש בגמרא, ויתכן שהם מדמים קומץ לשאר כל הקרבנות שזריקתן מכ"ש, ואינם לומדים כלל מחטאת. והרמב"ם [פסוה"מ שם] פסק הברייתא כצורתה, ותמהו האחרונים שלרבנן דרבי שמעון ודאי אם הקטיר שלא מכ"ש פסול, והרמב"ם עצמו [פסוה"מ יא ו] פסק שאם העלהו למזבח שלא בכלי שרת שהוא פסול, והר"י קורקוס כתב לחלק שלענין העלאה למזבח צריך כ"ש בדוקא, אולם בנתינתו על האשים אין זה מעכב שיהיה מכ"ש, וכן כתבו עוד אחרונים. אולם המקדש דוד [ח ג] הקשה על זה, ממה שלמדנו בגמרא לעיל [כ] שהמלח בא עם המנחה בכלי אחד, עיי"ש, והרי מליחת הקומץ היתה נעשית בראש המזבח כמבואר בסוגיא שם, ואם אינו מעכב שתהיה ההקטרה על האשים מכ"ש, אם כן הרי יכול להעלות על המזבח את המנחה בכ"ש, ולהוציאה משם, ואח"כ למלוח, ומדוע היה פשוט לגמרא שם שהם באים בכלי אחד, ובהכרח שצריך גם להקטיר מכ"ש, ואם כן מוכרח הוא שיבואו בכלי אחד, שהרי מולח קודם ההקטרה. ויעויין בדברי התוס' יומא [סז ב], שמשמע מדבריהם שאין צריך כ"ש בהקטרת הקומץ, ועמד בזה החזו"א [כב ג].

[146] כבר הובאו דברי רש"י בזה בהערה הקודמת, אולם הגרי"ז כתב לפרש שמאחר והכשיר התנא דברייתא בשמאל, אם כן ודאי שאין זה כרבנן, שאפילו אם הקטר חלבים כשר בשמאל וכנ"ל, מכל מקום הקטרת הקומץ הרי היא מעכבת כפרה, שהיא כזריקה בקרבנות, ואם כן ודאי שלרבנן יהיה פסול בשמאל. והרמב"ם [פסוה"מ שם] כתב שאם הקטיר הקומץ בשמאל כשר, ותמהו הליקוטי הלכות [זבחים כד] והחזו"א [כב ו] שמאחר וקיימא לן כרבנן, ודאי יהיה פסול בזה, שהרי הוא אחד מארבע עבודות המעכבות כפרה וכנ"ל, ועיי"ש שרצו להגיה בדברי הרמב"ם.

[147] המקדש דוד [ז ג] מוכיח מכאן שעבודת הולכה בדם צריכה כלי שרת, שהרי כל עיקר הדין שמנחה טעונה כ"ש לרבנן, נלמד מדם, ואם כן גם מה שהעלאה [שהיא הולכה] טעונה כ"ש נלמד מדם, עכ"ד, ולכאורה היה נראה להוכיח עוד מכאן, שהולכת הדם בחטאת אינה טעונה כ"ש, שהרי בסיפא דברייתא למדנו שלרבי שמעון אין צריך להעלות בכ"ש, והרי רבי שמעון לומד דין מנחה מחטאת, ואם כן משמע שגם בחטאת הדין כן שא"צ כ"ש.

[148] כתב החזו"א [כב א] שדוקא לימינו יכול להחזיר ולעבוד הקטרתה ביד, אבל לא יוכל עתה ליתנה בכלי שרת ולהקטיר בה, שהרי בדבר הצריך קידוש כלי נאמר שלא יהיה במקום אחר קודם הקידוש, אבל לימינו יחזיר, הואיל וכדי להקטיר בידו אין צורך בקידוש כלי, עכ"ד בתוספת ביאור.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] שלא כרב שילא, ממה ששנינו בברייתא הראשונה: דם שנטמא וזרקו, בשוגג — הורצה, במזיד — לא הורצה, ושלא כדברי רב שילא, שאמר שאם זרקו במזיד הורצה! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר], כך יש להבין את הברייתא לפי רב שילא: דם שנטמא וזרקו בין בשוגג בין במזיד, אם נטמא בשוגג — הורצה, אם נטמא במזיד — לא הורצה.

א משנה אם לאחר שקמץ מן המנחה נטמאו שיריה המיועדים לכהנים, או נשרפו שיריה, או אבדו שיריה — כמדת (לפי שיטת) ר' אליעזר הרי היא כשירה ויקטיר את הקומץ, וכמדת ר' יהושע פסולה, ואינו מקטיר את הקומץ, שהקומץ בא להתיר את השיריים.

ב גמרא על מה שאמר ר' יהושע, שמנחה שנטמאו שייריה פסולה, אמר רב: והוא שנטמאו כל שיריה, אבל אם נטמאו רק מקצת שיריה — לא, הריהי כשרה, ויקטיר את הקומץ.

ומקדימים: קא סלקא דעתך [עולה על דעתנו לומר] שרק אם נטמא חלק מן השיריים — אין [כן] המנחה כשרה, אבל אם היה חלק אבוד ושרוף — לא. ומתקשים בדבר: מאי קסבר [מה סבור] רב? אי קסבר [אם הוא סבור]: שיורא מילתא היא [שיור דבר נחשב הוא], ולמרות שחלק אינו ראוי לאכילה מקטירים על הנותר את הקומץ — אפילו אבוד ושרוף נמי [גם כן] יקטיר על מה שנותר! אי קסבר [אם הוא סבור]: שיורא לאו מילתא היא [שיור אינו דבר נחשב], ובמקרה שנטמא חלק מן השיריים מאי טעמא [מה טעם] הוא מכשיר — משום שמרצה הציץ על הטומאה; אי הכי [אם כך], אפילו נטמאו כל שיריה נמי [גם כן] יכשיר מטעם זה!

ומשיבים: לעולם תפרש קסבר [שהוא סבור]: שיורא מילתא היא [שיור דבר נחשב הוא], ומה שאמר נטמא מקצת השיריים כשר, כוונתו — והוא הדין לאבוד ושרוף, והאי דקאמר [וזה שהוא אומר] רק נטמא — רישייהו נקט [את תחילתם תפס], את המקרה הראשון שהזכירה המשנה ("נטמאו שיריה"). ומניין שר' יהושע מכשיר גם במקרה שאבד או נשרף חלק מן השיריים?

כדתניא [כמו ששנויה ברייתא], ר' יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר להתירו באכילה, או כזית חלב להתירו בהקרבה — זורק את הדם, שדין הדם ובשר הזבח כדין הקומץ ושיריי המנחה.

אגב כך מביאים את המשכה של הברייתא: אם נשאר כחצי זית בשר וכחצי זית חלב — אינו זורק את הדם, שהרי החלב עולה למזבח, ואילו הבשר נאכל, ואינם מצטרפים. ובעולה אפילו נשתייר כחצי זית בשר וכחצי זית חלב — זורק את הדם, מפני שכולה עולה כליל למזבח, ואין הבדל בענין זה בין חלב לבשר. ובמנחה אפילו כולה קיימת — לא יזרוק.

ותוהים: מנחה מאי עבידתה [מה מעשיה], כלומר, מה עניינה של מנחה כאן? הרי מדובר בזריקה של דם הזבח! אמר רב פפא: הכוונה היא למנחת נסכים שצריך להביא עם הזבח; סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר: הואיל ובהדי זבח קא אתיא [וביחד עם הזבח היא באה] — כגופיה דזיבחא דמיא [כגופו של הזבח היא נחשבת], ואם נשארה מנחת הנסכים ייחשב הדבר כאילו נשאר משהו מן הזבח, ויזרוק את הדם למרות שלא נשאר דבר מן הבשר או מן החלב, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלא יזרוק את הדם.

ושואלים: לגופו של דבר, מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שאם נשאר רק כזית מן החלב זורק עליו את הדם? אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' ישמעאל, ומטו בה [ויש שהיו מביאים אותה] משום ר' יהושע בן חנניא, אמר קרא [הכתוב]: "וזרק הכהן את הדם... והקטיר החלב לריח ניחח לה' "(ויקרא יז, ו), ולא נזכר שם בשר, ללמד שאפילו אם נשאר רק חלב זורק את הדם, ואף על פי שאין בשר.

ושואלים: ואשכחן [ומצאנו] מקור למקרה שנשתייר רק חלב, אם נשתיירו רק יותרת הכבד ושתי כליות להקריבם מנלן [מנין לנו] שיזרוק? ומוסיפים: וצריך אתה לומר כן, דקתני [שהרי הוא שונה] בברייתא: ובמנחה, כלומר, אם נשתיירה מנחת נסכים הבאה עם הזבח — אפילו כולה קיימת לא יזרוק את הדם, ויש לדייק מכאן: דווקא אם נשתיירה מנחה הוא שלא יזרוק, מפני שאינה חלק מגוף הקרבן, הא [הרי] אם נשארו יותרת ושתי כליות שהם מגוף הבהמה — יזרוק.

ואם כן מנלן [מנין לנו] דבר זה? ומשיבים: ר' יוחנן דידיה [משל עצמו] אמר, ולא בשם חכמים אחרים (כדין האמור קודם): נאמר שם "לריח ניחח", ללמד שכל שאתה מעלה לריח ניחוח, ובכלל זה היותרת ושתי הכליות, זורקים עליו את הדם.

ומעירים: ואיצטריך למכתב [והוצרך לכתוב] "חלב" במפורש, ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] "לריח ניחח", דאי כתב [שאם היה כותב] רק "חלב", הוה אמינא [הייתי אומר] כך: חלב — אין [כן], יותרת ושתי כליות — לא, משום כך כתב רחמנא [כתבה התורה] "ריח ניחח". ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] "לריח ניחח", הוה אמינא [הייתי אומר]: אפילו מנחה (מנחת נסכים) בכלל זה, שגם היא מוקטרת על המזבח — לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "חלב", ללמד שהכוונה היא לדבר שהוא מגופו של הזבח.

ג משנה קומץ שלא נתקדש בכלי שרת להקטירו — הרי זה פסול, ור' שמעון מכשיר. אם הקטיר קומצה פעמים, כלומר, בשתי פעמים — כשרה.

ד גמרא אמר ר' יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' שמעון שהקומץ כשר גם אם לא קידשו להקטרה בכלי שרת? שאמר קרא [הכתוב] ביחס למנחה: "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם" (ויקרא ו, י), ומה שהשווה אותה גם לחטאת וגם לאשם בא לומר שיכול לעשותה כחטאת או כאשם, שאם בא לעובדה ביד כחטאת, שלאחר קמיצה רוצה להעלות את הקומץ בידו וכך להקטירו — עובדה ביד ימין, כמו שעושה בחטאת שמזה מדמה באצבע ידו הימנית. ואם רוצה לעובדה בכלי — עובדה גם בשמאל, כמו שעושה באשם שדמו נזרק בכלי על המזבח, וגם בידו השמאלית.

ור' ינאי אמר: לדעת ר' שמעון אין צורך כלל בקידוש בכלי שרת, אלא כיון שקמצו את הקומץ מכלי שרת, מעלהו ומקטירו בכל דרך, אפילו אם היה מניחו לשם כך בהמיינו (באבנט שלו), ואפילו במקידה (כלי) של חרש. רב נחמן בר יצחק אמר: הכל, ובכלל זה ר' שמעון, מודים בקומץ שטעון קידוש בכלי שרת.

מיתיבי [מקשים] על ר' יהודה בר' חייא ממה ששנינו בברייתא: הקטר חלבים ואברים, כלומר, חלבים ואברים העומדים להקטרה, וכן עצים שהעלן בין ביד בין בכלי, בין בימין ובין בשמאל — כשרין; וכן הקומץ והקטורת והלבונה שהעלן בין ביד בין בכלי, בין בימין בין בשמאל — כשרין. אם כן, הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על ר' יהודה בריה [בנו] של ר' חייא, שאמר שאם עובדה ביד עובדה רק בימין, ולא בשמאל!

ומשיבים, אמר לך [היה יכול לומר לך] ר' יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: לצדדין קתני [הוא שונה], כלומר, מה שהוא שונה "בין ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל" וכו' יש לפצל לשניים, כאילו הוא שונה: שהעלן ביד — בימין, או בכלי — בין בימין בין בשמאל.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה בענין זה ממה ששנינו בברייתא אחרת: קמצו שלא מכלי שרת, וקידשו שלא בכלי שרת, והעלו והקטירו שלא בכלי שרת — פסול, ר' אלעזר ור' שמעון מכשירין במתן הקומץ בכלי, שאין צריך כלי שרת, ושלא כדעת רב נחמן בר יצחק, שאמר שהכל מודים בקומץ שטעון קידוש!

ומשיבים, אימא [אמור]: ר' אלעזר ור' שמעון מכשירים ממתן כלי ואילך, כלומר, לאחר שנתן אותו בכלי שרת לקדשו, שאין צורך להעלותו ולהקטירו בכלי שרת.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] שלא כדברי רב נחמן בר יצחק, ממה ששנינו בברייתא, וחכמים אומרים: קומץ טעון כלי שרת, כיצד? קומצו מכלי שרת ומקדשו בכלי שרת ומעלו ומקטירו בכלי שרת. ר' שמעון אומר: כיון שקמצו מכלי שרת, מעלו ומקטירו שלא בכלי שרת ודיו, הרי שלדעת ר' שמעון אין צורך בקידוש הקומץ בכלי שרת!

ומשיבים: אימא [אמור] כך, ר' שמעון אומר: כיון שקמצו וקדשו בכלי שרת, מעלו ומקטירו ודיו.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: קמץ בימינו ונתן את הקומץ בשמאלו — יחזיר אותו לימינו. אם היה הקומץ בשמאלו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara suggests a refutation of Rav Sheila’s opinion based on the first baraita: Come and hear: In the case of blood of an offering that became impure and a priest sprinkled it on the altar, if he did so unwittingly, the offering is accepted and achieves atonement for the owner of the offering. If he sprinkled the blood intentionally, the offering is not accepted. This contradicts Rav Sheila’s statement that even if the priest sprinkled the blood intentionally, it is accepted. The Gemara rejects this proof: According to Rav Sheila, this is what the baraita is saying: In the case of blood that became impure and a priest sprinkled it, whether it was sprinkled unwittingly or intentionally, if it was rendered impure unwittingly it is accepted, but if it was rendered impure intentionally then it is not accepted.

MISHNA: If after the handful was removed the remainder of the meal offering became ritually impure, or if the remainder of the meal offering was burned, or if the remainder of the meal offering was lost, according to the principle of Rabbi Eliezer, who says that with regard to an animal offering the blood is fit for sprinkling even if there is no meat that can be eaten, the meal offering is fit, and the priest burns the handful. But according to the principle of Rabbi Yehoshua, who says that with regard to an animal offering the blood is fit for sprinkling only if there is meat that can be eaten, it is unfit and the priest does not burn the handful, as the handful serves to render permitted the remainder.

GEMARA: With regard to the mishna’s statement that according to Rabbi Yehoshua the meal offering is unfit if its remainder is rendered impure, Rav says: And this is the halakha only when all of its remainder became impure. But if only a part of its remainder became impure, the meal offering is not unfit.

The Gemara comments: It enters your mind that Rav holds that only if a part of the remainder became impure, then yes, the meal offering is fit; but if part of the remainder was lost or burned, then the meal offering is not fit. The Gemara asks: What does Rav hold? If he holds that what remains is significant, so that even if a portion of the remainder cannot be eaten the handful is still sacrificed to render the rest permitted, then why would this not also be the halakha even if part of the remainder was lost or burned? Alternatively, if he holds that what remains is not significant, and the Gemara interjects: And accordingly, what is the reason that the handful is sacrificed if a part of the remainder became impure? It is because the frontplate effects acceptance for the impurity; if that is so, then even if all of the remainder became impure, the handful should still be sacrificed.

The Gemara explains: Actually, he holds that what remains is significant, and just as when a part of the remainder became impure but the offering is still fit, the rest of the remainder is sacrificed, the same is true with regard to a case where a part of the remainder was lost or burned. And the reason that he stated this halakha specifically in a case where it became impure is that he employed the terminology of the beginning of the mishna, which discusses a case where the remainder became impure.

Rava’s statement accords with the opinion of Rabbi Yehoshua, as it is taught in a baraita: Rabbi Yehoshua says: With regard to all the offerings in the Torah from which there remains an olive-bulk of meat that is fit to be eaten or an olive-bulk of fat that is fit to be sacrificed on the altar, the priest sprinkles the blood. Similarly, if a part of the remainder can be eaten the handful is still sacrificed, as the status of the remainder relative to the handful corresponds to the status of the meat relative to the blood.

The Gemara cites the continuation of the baraita: If all that remains is half an olive-bulk of meat and half an olive-bulk of fat, the priest does not sprinkle the blood. This is because the half olive-bulk of meat and the half olive-bulk of fat do not combine to form one olive-bulk, since the former is eaten and the latter is sacrificed on the altar. And with regard to a burnt offering, even if all that was left was half an olive-bulk of meat and half an olive-bulk of fat, the priest sprinkles the blood, because it is consumed on the altar in its entirety. Since both the meat and the fat are sacrificed on the altar, they combine to form one olive-bulk. And with regard to a meal offering, although all of it remains pure, the priest shall not sprinkle the blood.

The Gemara questions the last ruling of the baraita: What is the mention of a meal offering doing here? The discussion is about sprinkling blood, which is not relevant in the case of a meal offering. Rav Pappa said: The meal offering mentioned is the meal offering that accompanies the libations that accompany animal offerings. It could enter your mind to say: Since this meal offering accompanies the animal offering, it is comparable to the offering itself, and therefore if the offering became impure but the meal offering remained pure, the blood of the offering is sprinkled due to the remaining meal offering. To counter this, the baraita teaches us that this is not the halakha.

The Gemara returns to its discussion of the halakha that if only an olive-bulk of the fat remains, the priest sprinkles the blood of the offering. From where is this matter derived? Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yishmael, and there are those who determined that it was stated in the name of Rabbi Yehoshua ben Ḥananya: The verse states: “And the priest shall sprinkle the blood against the altar of the Lord at the door of the Tent of Meeting, and he shall make the fat smoke for a pleasing aroma to the Lord” (Leviticus 17:6). This verse never mentions the meat, but only the fat, indicating that the blood is sprinkled even if there is no ritually pure meat, but only fat.

The Gemara asks: And we found a source for the halakha that the priest sprinkles the blood if only fat remains. From where do we derive that the priest sprinkles the blood if all that is left is the lobe of the liver or the two kidneys, which are also sacrificed on the altar? The Gemara answers: The halakha that the priest sprinkles the blood in that case is derived from that which is taught at the end of the baraita: And with regard to a meal offering, although all of it remains pure, the priest shall not sprinkle the blood. This teaches that it is in the case of a meal offering that the priest shall not sprinkle the blood, as the meal offering is not part of the animal; but if the lobe of the liver or the two kidneys remain, the priest sprinkles the blood.

The Gemara asks: From where do we derive this halakha? The Gemara answers that Rabbi Yoḥanan himself says: The verse states: “For a pleasing aroma to the Lord” (Leviticus 17:6). This teaches that the blood is sprinkled whenever anything that you offer up on the altar for a pleasing aroma remains. This includes anything burned on the altar.

The Gemara notes: And it was necessary to write “fat” in that verse, and it was necessary to write “for a pleasing aroma.” As, if the Merciful One had written only “fat,” I would say that if fat remains, yes, the priest sprinkles the blood, but if only the lobe of the liver or the two kidneys remain, since they are not as significant as the fat, the blood is not sprinkled. Therefore, the Merciful One wrote “for a pleasing aroma.” And if the Merciful One had written only “for a pleasing aroma,” I would say that it includes even a meal offering brought with the libations that accompany animal offerings. Therefore, the Merciful One wrote “fat,” to teach that this halakha applies only to sacrificial parts of the animal, but not to accompanying libations and meal offerings.

MISHNA: A handful of a meal offering that was not sanctified in a service vessel is unfit, and Rabbi Shimon deems it fit. If the priest burned the handful of a meal offering twice, i.e., in two increments, it is fit.

GEMARA: Rabbi Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, says: What is the reasoning of Rabbi Shimon? The verse states with regard to a meal offering: “It is most holy, as the sin offering, and as the guilt offering” (Leviticus 6:10). Rabbi Shimon derives from here that the handful of the meal offering may be placed on the altar in the manner of the blood of either a sin offering or a guilt offering. If a priest comes to perform the sacrificial rites of a meal offering with his hand, as one performs the sprinkling of the blood of a sin offering, which is performed with the priest’s right index finger, he must perform its rites with his right hand, like the sin offering. If he performs the sacrificial rites with a vessel, as one performs the sprinkling of the blood of a guilt offering, whose blood is sprinkled from a vessel on the altar and whose sprinkling may be performed with the priest’s left hand, he may perform its rites with his left hand, like the guilt offering.

And Rabbi Yannai says: According to Rabbi Shimon there are no restrictions on the manner in which the handful is sacrificed, as once the priest has removed the handful from a service vessel, he may bring it up and burn it even if he placed it in his belt, or even in an earthenware vessel. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: All concede that the handful requires sanctification in a service vessel before it is sacrificed.

The Gemara raises an objection to the statement of Rabbi Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, from a baraita (Tosefta, Zevaḥim 1:11): With regard to the burning of the fats, and the limbs, and the wood that were brought up to the altar, that the priest brought them up to the altar, whether by hand or with a vessel, whether with the right hand or with the left hand, they are fit. With regard to the handful, and the incense, and the frankincense, that the priest brought them up to the altar, whether by hand or with a vessel, whether with the right hand or with the left hand, they are fit. The Gemara suggests: This is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, who stated that if the handful is sacrificed by hand, it must be sacrificed only with the right hand.

The Gemara responds: Rabbi Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, could say to you that the tanna of the baraita teaches it disjunctively, and the statement should be understood as follows: If these items are brought up by hand, with the right hand, or with a vessel, whether with the right hand or with the left, they are fit.

The Gemara attempts to refute the opinion of Rav Naḥman bar Yitzḥak that all concede that the handful requires sanctification in a service vessel before it is sacrificed. Come and hear that which is taught in a baraita: If the priest removed the handful, but not from a service vessel, and sanctified it, but not in a service vessel, and brought it up and burned it, but not in a service vessel, then it is unfit. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon deem it fit in a case where the handful had been placed in any type of vessel. This contradicts Rav Naḥman bar Yitzḥak’s claim that all concede that the handful must be sanctified in a service vessel.

The Gemara responds: Say that according to Rabbi Elazar and Rabbi Shimon, from the point when the handful has been placed in a service vessel and sanctified and onward, it is no longer necessary to take it in a service vessel to the altar to sacrifice it. Therefore, the baraita does not contradict Rav Naḥman bar Yitzḥak’s statement.

The Gemara suggests another refutation of Rav Naḥman bar Yitzḥak’s opinion from a baraita (Tosefta 4:15). Come and hear: And the Rabbis say: The handful requires sanctification in a service vessel. How is this sanctification performed? The priest removes the handful from a service vessel, and sanctifies it in a service vessel, and brings it up and burns it in a service vessel. Rabbi Shimon says: Once the handful is removed from a service vessel, the priest may bring it up and burn it even if it is not in a service vessel, and this is sufficient for it. This baraita demonstrates that, in contrast to Rav Naḥman bar Yitzḥak’s statement, Rabbi Shimon does not hold that the handful must be sanctified in a service vessel.

The Gemara answers: Say that according to Rabbi Shimon, once the priest removes the handful and sanctifies it in a service vessel, he may bring it up and burn it, and this is sufficient for it.

The Gemara suggests another proof. Come and hear: If the priest removed the handful with his right hand and put it in his left hand, he shall return it to his right hand. If the handful was in his left hand

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ש כו' וקתני וזרקו בשוגג הורצה ובמזיד לא הורצה אלמא בזריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה אבל טומאתו שנטמא משמע בין בשוגג בין במזיד ותיובתא דרב שילא דאמר דכי זרקו בין בשוגג בין במזיד הורצה הכי קאמר דם שנטמא וזרקו כי זרקו בין בשוגג בין במזיד אם נטמא בשוגג הורצה אבל אם נטמא במזיד לא הורצה והיינו כרב שילא דאמר טומאה בשוגג הורצה כו':

מאי קסבר אי קסבר שיורא מלתא היא אפי' אבוד ושרוף נמי אי קסבר שיורא לאו מילתא היא ונטמא מאי טעמא דמרצה ציץ, פי' משום דציץ מרצה על אכילות דהיינו דוקא בנטמאו כשנאכלו ולא באבוד ושרוף:
וקשיא דא"כ להוי שיריה דמתני' לצדדין דלגבי נטמאו ירצה לומר כל שיריה ולגבי נשרפו ונאבדו ירצה לומר אפי' מקצת שיריה, ועוד דשיריה כולהו משמע:
וי"ל דלא להוי לצדדין דלעולם נפרש שיריה דר"ל כל שיריה גבי אבוד ושרוף כמו בנטמאו אבל דנימא דמאי דנקט כל שיריה גבי אבוד ושרוף משום כמדת ר' אלעזר דאפי' נאבדו כלן כשרה אבל ר' יהושע דפסל אפי' נאבדו מקצת שיריה פסולה אבל בנטמאו בעי כל שיריה ולדידיה לא הוי לצדדין משום דשיריה דמשמע כל שיריה משום ר' אלעזר נקטיה:

יותרת ושני כליות מנלן, דאם לא נשתייר אלא הן דזורק, דקתני ובמנחה, ל"ה. פי' דחזינן מדקתני ובמנחה אפי' כלה קיימת אינו זורק, מנחה וכו',
וקשיא דמאי בעי הא יותר' ושני כליות ממה נפשך או בשר או חלב חשיבי ויש לומר דלכך צריך לרבויי נהו דלא בשר הוא דאינה עומדת לאכילה ולא חלב נמי הוא:

הכל מודים בקומץ שטעון קדוש וכי מכשר ר' שמעון בהקטרה שאם נטלו מתוך כלי שרת לארחר שקדשו בו והעלהו בידו והקטירו כשר, ל"ה.

הקומץ והקטורת והלבונה שקבלן, יש להקשות אמאי פלגינהו לחלבים ואברים ועצים בחד בבא וקטורת וקומץ ולבונה בבבא אחרינא ולא עריב ותני להו, וי"ל דמשום דתני הני דלאו בר קדשי כלי נינהו באפי נפשייהו והני דבר קדשי כלי נינהו באפי נפשייהו:

תיובתא דר' יהודה בריה דר' חייא, דאמר בא לעובדה ביד עובדה בימין דהכא קתני אפי' ביד שמאל בלא כלי כשרה והא ודאי ר' שמעון היא דמכשר שלא בכלי שרת, ל"ה:
יש להקשות אמאי לא מותיב נמי לרב נחמן דאמר הכל מודים בקומץ שהוא טעון קידוש כלי דהכא קתני שהעלן בין ביד בין בכלי אלמא לא בעי לקדושי ליה בכלי. וי"ל דלדידיה לא הוה מתסר משום דנוכל לפרש שהעלן ר"ל לאחר שקבלן בכלי אבל לר' יהודה בריה דר' חייא הוה מתסר דאמר בא לעובדה ביד עובדה בימין דבעי דההקטרה תעשה בימין:

לצדדין קתני ביד בימין, ופי' בין בשמאל לא קאי אלא אכלי במתן כלי לא בעי ימין קאמר. מכשירין במתן כלי, אפי' שלא בכלי שרת תיובתא דרב נחמן דאמר הכל מודים אפי' ר' שמעון דבעינן קידוש קומץ בכלי, ל"ה. אבל לר' יהודה בריה דר' חייא לא הוי תיובתא ממאי דבעי ימין בשעובד' ביד והכא קאמר דר' שמעון מכשיר בלא כלי שרת דמשמע אפי' בשמאל משום דאיכא למימר דמאי דמכשיר שלא בכלי שרת דוקא בימין:

גמרא והאי דקאמר נטמא רישייהו נקט. מזה ראיה למש"כ בס"ד בפ"ב דפאה מ"ז ע"ש:

רש"י ד"ה ועצים. עצי מערכה. ל"י אמאי לא מפרש כפשטיה שהתנדב עצים עי' לעיל (כ ב):

גמ' ת"ש וחכמים וכו' בכלי שרת ומעלהו וכו' כצ"ל וכן בסמוך:

רש"י ד"ה כמדת ר"א כו' אף על פי שאין שירים כשרים כשר וכו' כצ"ל:

גמ' רנב"י אמר הכל מודים בקומץ שטעון קידוש. עיין לעיל דף ב ע"ב תוספות ד"ה שחיטה:

תא שמע דם שנטמא וזרקו כו'. קשיא לרב שילא דקתני אם זרקו במזיד לא הורצה: מתני' כמדת רבי אליעזר. דאמר בפרק כיצד צולין (פסחים דף עז.) דם אע''פ שאין בשר ה''נ קומץ אע''פ שאין שיריים (בשיריה) כשרה להקטיר הקומץ: כמדת רבי יהושע. דאמר (שם) אם אין בשר אין דם אם אין דם אין בשר: גמ' והוא שנטמאו כל שיריה. הוא דאמר רבי יהושע דפסול להקטיר הקומץ: קס''ד נטמא אין. כלומר בנטמאו שיריה הוא דאמרינן אם נשתייר מקצת שלא נטמא כשרה אפי' לרבי יהושע אבל אבדו קצת שיריה או נשרפו אמר רבי יהושע דפסולה הואיל וכולה בעינן קיים מדקא נקיט רב לשון טומאה ולא נקט נמי לשרוף ואבוד דמתני': מאי קסבר. רב אי קסבר שיורא מילתא כו': רישייהו. דנטמאו קתני במתני' ברישא: כדתניא. רבי יהושע נמי מכשר היכא דאיכא שיור אפי' באבוד ושרוף: זורק הדם. דקרינא ביה הבשר והדם: כחצי זית בשר וכחצי זית חלב אין זורק. שאין אכילה והקטרה מצטרפין: מנחה מאי עבידתיה. מאי זריקה איתא במנחה: כגופא דזביחא דמיא. דתיהוי במקום בשר כאילו נשתייר בשר קמ''ל דלא: מנהני מילי. דאם לא נשתייר בשר אלא חלב זורק את הדם: דכתיב והקטיר החלב וגו'. רישיה דקרא הכי וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' לפני אהל מועד והקטיר החלב וגו' אלמא דמשום חלב זריק ליה לדם: יותרת ושתי הכליות מנלן. דאם לא נשתיירו אלא הן זורק את הדם דחזינן לעיל דהכי הוא דקתני ובמנחה אפילו כולה (כליל) [קיים] כו': לריח ניחוח. והקטיר החלב לריח ניחוח: כתב רחמנא חלב. דמשמע דריח ניחוח לא מרבי אלא דומיא דחלב דמגופיה דזבח הוא: מתני' שלא בכלי שרת. שלא קדש קומץ בכלי שרת דבתחילת מנחה ודאי לא פליגי דבעיא כלי כדאמרינן בפרק שתי הלחם (לקמן צו.) שאלו את רבי זו מנין כו': גמ' בא לעובדה ביד. הקטרת קומץ שהיא במקום זריקה ביד שלא קדשו בכלי: עובדה בימין כחטאת. שהוא עובד נמי זריקתה באצבע ובימין דכתיב ביה ולקח הכהן ומדמה באצבעו ואמרי' (זבחים כד:) כ''מ שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין אלמא מדאקשה לחטאת ש''מ דלא בעיא כלי ובלבד שיעבדנו בימין: בשמאל כאשם. שזריקתו בכלי ולא ביד דאין לך טעון מתנת אצבע אלא חטאת בלבד דהכי אמרינן בזבחים (דף כד:) דלר' שמעון זריקה כשרה דתניא זרק בשמאל פסול ור' שמעון מכשיר משום דבשאר זריקת הקרבנות לא כתיב אצבע אלא כהונה ולר' שמעון כהונה בעיא אצבע: בהמיינו. אבנט: מקידה. כלי חרס: הכל מודים בקומץ שטעון קידוש. וכי מכשר ר' שמעון בהקטר שאם נטלו מתוך כלי שרת לאחר שקדשו בו והעלהו בידו והקטירו כשר: ועצים. עצי מערכה: תיובתא דרבי יהודה. דאמר ביד עובדה בימין דהא הכא קתני אפי' ביד שמאל בלא כלי והא ודאי ר' שמעון היא דהא מכשר שלא בכלי שרת: קמצו שלא מכלי שרת. שנתקדשה בו המנחה: מכשירין במתן כלי. אפי' שלא בכלי שרת תיובתא דרב נחמן דאמר הכל מודים כו': ממתן כלי ואילך. הולכה והקטרה לא בעינן כלי שרת: תא שמע. לרב נחמן: ונתן בשמאלו. בלא כלי יחזיר לימינו [כדאמרינן לעיל בא לעובדה] ביד עובדה בימין: בשמאלו

אשכחן חלב כו'. ובשר נפקא לן מקרא בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ.). מ''ר: ורבי ינאי אמר כיון שקמצו מכלי שרת כו'. קמיצה בימין נפקא לן בפ' קמא בסופו (לעיל דף י:) אליבא דרבי שמעון מרבי יהודה בריה דרבי חייא ורבי ינאי דלית ליה נפקא ליה שפיר בג''ש דיד יד כדמוכח לעיל בסוף פ''ק (ג''ז שם). מ''ר: הקטר חלבים ואברים בין בימין בין בשמאל כשירה. מצי למימר דאתיא כר''ש כמו דסיפא דקומץ אבל לרבנן בעי ימין אי נמי אפילו לרבנן איכא לאכשורי הקטר חלבים בשמאל כמו הולכת איברים לכבש דלעיל בסוף פ''ק (ג''ז שם.). מ''ר: הקומץ והקטורת ולבונה כו'. האי דלא ערבינהו דלמא תלת תלת שמעינהו. מ''ר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד