דף כז - ב
שאם חיסר אחת מן המתנות לא עשה כלום [ומכאן למדנו עיכובא לפר העלם דבר. ובהמשך ברייתא זו יש דרשות ללמד עיכובא גם בפר כהן משיח ושעירי עבודת כוכבים, עיין רש"י כאן וגמ' זבחים ל"ט - א'].
תנו רבנן: שבע הזאות שבפרה אדומה שעשאן בין שלא לשמן בין שלא מכוונות שלא כנגד פתחו של היכל, הרי הן פסולות. שלא לשמה פסול - לפי שכתוב חטאת היא, התורה קראה לה "חטאת", ובחטאת הדין שאם עשאה שלא לשמה - פסולה, ושלא מכוונות פסול - לפי כתוב "אל נוכח פני אהל מועד", משמע שצריך מכוון, ובפרה כתוב "חוקה" ולכך הדין שיהא מכוון הוא לעיכובא.
והזאות שבפנים כגון של יוה"כ, ופר כהן משיח, ופר העלם דבר, ושעירי עבודת כוכבים, ושבמצורע בשער נקנור, שצריך להזות ז' הזאות כנגד בית קדשי הקדשים לשמו של מצורע, שעשאן שלא לשמן - פסולות. אבל אם עשאן שלא מכוונות כנגד בית קדשי הקדשים כשרות.
ומקשינן: והתניא גבי פרה שאם עשה את ההזאות שלא לשמן - פסולות, אבל שלא מכוונות - כשרות. ואילו בברייתא לעיל כתוב שהם פסולות!?
ומתרצינן: אמר רב חסדא: לא קשיא: הא שכתוב "כשרות" הוא לפי רבי יהודה, שלדעתו "אל נוכח" הוא לאו דוקא, הא שכתוב "פסולות" הוא לפי רבנן שסוברים ד"אל נוכח" הוא דוקא.
דתניא: מחוסרי כפרה טמאים [כגון זב ומצורע שצריכים להביא קרבן ביום השמיני] שטבלו ביום והגיע הלילה, ועדיין צריכים להביא קרבנות, שנכנסו לעזרה - בשוגג חייב חטאת, במזיד ענוש כרת כדין טמא שנכנס למקדש, ואין צריך לומר טבול יום דהיינו טמא שטבל ועדיין לא הגיע הלילה ושאר כל הטמאים שלא טבלו כלל, שחייבים.
וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן, אם הם נכנסו להיכל כולו עונשם בארבעים מלקות, לפי שעברו על הלאו "ואל יבא בכל עת אל הקדש" [167], אבל אם נכנסו מבית לפרוכת לפני ולפנים ששם הארון, ולא הלכו עד לפני הארון, או אל פני הכפורת שהלכו עד לפני הארון, עונשם במיתה. רבי יהודה אומר, כל ההיכל כולו ומבית לפרוכת - בארבעים, ו"אל פני הפרוכת" במיתה.
ומפרש: במאי קמיפלגי רבי יהודה ורבנן?
בהאי קרא: "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות".
רבנן סברי, "אל הקודש" היינו היכל - ב"לא יבוא" ולוקה, מ"בית לפרכת" ו"אל פני הכפורת" - ב"לא ימות".
ורבי יהודה סבר, "אל הקודש ומבית לפרכת" - ב"לא יבוא" ולוקה, ו"ואל פני הכפרת" - "בלא ימות".
ומקשינן: מאי טעמא דרבנן שדורשים את "מבית לפרוכת" יחד עם "מבית לכפורת", ומחייבים על זה מיתה, ולא דורשים כרבי יהודה?
ומתרצינן: אי סלקא דעתך כדקאמר רבי יהודה שמבית לפרכת רק לוקה, ואינו חייב מיתה, לכתוב רחמנא "אל הקודש ואל פני הכפרת" בלבד ולא בעי ולא צריך לכתוב "מבית לפרכת", ואנא אמינא: ואני יאמר הנכנס להיכל מיחייב מלקות, מבית לפרכת מבעיא צריך להשמיע שחייב מלקות!? הרי ההיכל הוא בכלל מבית לפרכת, שאי אפשר להכנס אל "מבית הפרוכת" אלא דרך ההיכל, ומשעת ביאת היכל כבר נתחייב במלקות. אם כן "מבית לפרכת" דכתב רחמנא למה לי? [168] שמע מינה - במיתה! שהרי קדושתו חמורה יותר מהיכל.
ורבי יהודה, מה הטעם שאינו דורש את הקל וחומר?
אי כתב רחמנא: "אל הקודש" ולא כתב "מבית לפרכת", הוה אמינא מאי "קודש" שכתוב בפסוק היינו "מבית לפרכת", אבל אם נכנס להיכל, איסור לאו נמי לא יעבור ואינו לוקה. לכן היה צריך לכתוב שניהם, לגלות שמה שכתוב "קודש" היינו היכל, וגם על היכל וגם על מבית לפרכת עובר בלאו, ולוקה על שניהם.
ורבנן, ההוא שהיכל אינו נקרא קודש, אילולי שהיה כתוב מבית לפרכת, לא מצית אמרת, והתורה לא צריכה ללמדנו כאן, ש"קודש" היינו היכל, שהרי במקום אחר מצינו דהיכל כולו איקרי קודש, שנאמר: "והבדילה הפרכת לכם בין הקודש" דהיינו ההיכל "ובין קדש הקדשים".
ומקשינן: ורבי יהודה מאי טעמיה שחולק על רבנן?
ומתרצינן: אי סלקא דעתך כדקא אמרי רבנן שהנכנס מבית לפרכת במיתה, לכתוב רחמנא "אל הקודש ומבית לפרכת" בלבד, ולא בעי לכתוב "אל פני הכפרת", ואנא אמינא: מבית לפרכת במיתה, אל פני הכפרת מבעיא שמתחייב מיתה?! הרי משעה שנכנס מבית לפרכת כבר נתחייב מיתה, ויש בכלל מבית הפרכת גם פני הכפרת, וכל שכן שחייב מיתה. אם כן "אל פני הכפרת" דכתב רחמנא למה לי? שמע מינה "אל פני הכפרת" במיתה, "מבית לפרכת" באזהרה ואינו עובר אלא בלאו, ולוקה.
ורבנן למה אינם דורשים הקל וחומר הזה?
הכי נמי דלא צריך לכתוב אל פני הכפרת, והאי דכתב רחמנא "אל פני הכפרת" - למעוטי הנכנס דרך משופש כגון משובש, שחתר תחת החומה של לפני ולפנים ועשה פתח בדרום או בצפון ונכנס, ולא נכנס בפתח שבמזרח שיהיה פניו למערב [ועוד פירש"י, שנכנס בפתח וצידד באלכסון והלך לצדדים, ואינו מתחייב משום שצריך "אל פני", היינו שיהיו פניו אל המזרח, ועיין עוד פירושים בתוספות] [169].
כדתנא דבי רבי אליעזר בן יעקב, כתוב "אל פני הכפרת קדמה" - זה בנה אב ומלמד לכל מקום שנאמר "פני", שאינו אלא פני קדים דהיינו צד מזרח, כמו כאן שכתוב קדמה גבי "פני".
ועכשיו מפרשים למה שאמרנו למעלה, שיש לתרץ הסתירה בין הברייתות לענין שבע הזאות של דם הפרה שעשאן שלא מכוונות, לפי רבי יהודה ורבנן: ורבי יהודה סובר, אילו היה הכתוב בא למעט דרך משופש בלבד לימא קרא "פני", מאי "אל פני"? שמע מינה "אל" דוקא ואינו מיותר. לכן הנכנס אל פני הכפרת - במיתה, ואל מבית לפרכת - בלאו.
ורבנן - "אל" לאו דוקא, ולכן דורשים "אל פני הכפרת" למעט דרך משופש, ו"אל מבית לפרכת" - למיתה.
ונמצא: לרבי יהודה דאמר "אל פני הכפרת" דוקא. הוא הדין "והזה אל נכח", נמי דוקא לכן אם עשה ההזאות שלא מכוונות - פסולות [170].
ולרבנן, מדהתם "אל פני" לאו דוקא, הכי נמי "אל נכח" לאו דוקא, לכן אם עשה ההזאות שלא מכוונות כשרות.
מתקיף לה רב יוסף לרבי יהודה: מד"אל" דוקא, "על" נמי דוקא! כלומר, " והזה על פני הכפרת של יום הכפורים" [ויקרא טז, יד] האם גם הוא דוקא? אלא, אם כן ש"על" הוא דוקא, יקשה דמקדש שני, דלא הוו ארון וכפורת שיאשיהו המלך גנז את הארון הכי נמי דלא עביד הזאות?! והרי למדנו שמזה?
ומתרצינן: אמר רבה בר עולא: אמר קרא "וכפר את מקדש הקודש" ודורשים: שמזה על מקום המקודש לקדש דהיינו על מקום הארון, אפילו אין שם ארון.
ועוד מתרצינן: רבא אמר: הא והא רבנן! דיש לתרץ את שתי הברייתות לענין הזאות שלא מכוונות כנגד הפתח,
הערות
[167] התוס' הביאו בשם רבינו תם, שכהן הנכנס להיכל כדי להשתחוות אינו עובר בלאו זה דביאה ריקנית, שהשתחואה צורך עבודה היא, והמנחת חינוך [קפד ב] דן שלכאורה גם לישראל יהיה מותר ליכנס לצורך השתחוואה, אבל התוס' יום טוב [תמיד ז א] רצה לפרש בדברי התוס', שכל ההיתר הוא רק כאשר נכנס לצורך עבודה ממש, בזה מותר לו להשתחוות, עכ"ד, וכנראה שכונתו שמצד האיסור דביאה ריקנית נאסר גם כן לשהות שם שלא לצורך, ורק כששוהה כדי להשתחוות מותר, והכסף משנה [ביאת מקדש ב ד] הביא בשם הסמ"ג, שאין היתר ליכנס להשתחוות, והנה הקרן אורה כתב להוכיח כשיטת הסמ"ג, שאם מותר ליכנס להיכל להשתחוואה, אם כן יהיה מותר גם כן ליכנס לצורך זה לקדש הקדשים, וזה ודאי לא שמענו.
[168] רש"י מפרש שמאחר ונכנס ל"מבית לפרוכת", הרי כבר עבר בלאו זה, שהרי נכנס שם דרך ההיכל, אולם המצפה איתן הקשה על זה, שהרי מותר ליכנס להיכל לצורך תיקונו, וכמו שמצינו שאפילו לקדש הקדשים היו נכנסים לצורך זה, ואם כן צריך הפסוק להשמיענו, שגם כאשר נכנס לתקן ההיכל, אסור לו ליכנס ל"מבית לפרוכת" שלא לצורך, ולכן פירש שכונת הגמרא מצד הסברא, שאם אסרה תורה ליכנס להיכל שלא לצורך, כל שכן שיהיה אסור ל"מבית לפרוכת", שהוא יותר מקודש מההיכל, ואין שייך כאן הכלל ד"אין מזהירין ועונשין מן הדין", משום שאינו אלא גילוי מילתא בעלמא.
[169] התוס' [בסוף דבריהם] הקשו, ממה שמבואר בזבחים [פב], שכאשר הכניסו דם של חטאת להיכל דרך משופש אינו חשוב [לרבא] דרך הבאה, ועל כן אינו נפסל, ואם כן גם לענין ביאה ריקנית שנאמר "ואל יבוא", יהיה מתמעט הנכנס דרך משופש, ולמה צריך לזה מיעוט נוסף, ותירצו שיש חילוק בין הבאת דם לביאת אדם, עכ"ד, והגר"ח [ביאת מקדש ג כא בסופו] ביאר שכונתם היא, שאמנם דרך משופש אינו חשוב דרך ביאה, מכל מקום לענין כניסת אדם, אפילו שמצד עצם הכניסה אינו חשוב מעשה "ביאה", הואיל והוא שלא כדרך ביאה, מכל מקום מה שהוא מצוי בפנים, זה עצמו חשוב שהוא בא שם, [אלא שכדי להחשיב דבר זה ל"ביאה", אין די בביאת רובו, אלא צריך שיבוא כולו, עיי"ש], ולכן צריך למעטו מהפסוק ד"פני הכפורת", שהוא מיעוט על כל שלא בא למקום שהוא כנגד הפנים המזרחיות של הכפורת, מה שאין כן לענין הבאת הדם, מאחר ואם נכנס הדם להיכל מאליו, אינו נפסל בכך, כמבואר בגמרא דזבחים, הרי שכדי שיהיה נפסל צריך שיהיה נעשה בו מעשה הבאה, ואין די במה שהוא מצוי בפנים, ועל כן לא יפסל גם כן כשהובא שלא כדרך הבאה, שזה גם כן נחשב שלא נעשה בו מעשה הבאה, אולם כתב שהתוס' בתירוצים הראשונים חלוקים על זה, וסוברים שכאשר נכנס שלא כדרך ביאה, לעולם אין לדון מצד מה שהוא בפנים, להחשיב דבר זה לביאה.
[170] כתב החזו"א [מב טז], שלפי זה צריך לומר, שמה שנזכר בברייתא של רבי יהודה, שהזאות שבפנים שהיו שלא מכוונות, שהם כשירות, אין זה מדברי רבי יהודה, שהרי לר"י כמו שדורשים "אל נוכח" שהוא דוקא, כמו כן דורשים "על פני הכפורת" [שנאמר לענין הזאת פר ושעיר של יוהכ"פ] שהוא דוקא, וכמו שבאמת מבואר בהמשך הסוגיא, ואם כן כאשר ההזאות לא היו מכוונות יהיה פסול, ועל כרחך שאין הכל ברייתא אחת שנאמרה יחד, אלא השונה שמען כל אחת בפני עצמה וסידרן אח"כ יחד, עכ"ד, אולם מדברי רש"י [ד"ה שלא מכוונות] שכתב "שלא נאמר בהן אל נוכח", לכאורה לא משמע כן. ועיין בזה עוד לקמן בהמשך הסוגיא.
לפנים ממחיצתן. י"א אמה מקום דריסת רגלי ישראל, מבית לפרוכת פי' לפני ולפנים ששם הארון כו' ואל פני הכפורת פי' שהלך עד לפני הארון במיתה, ל"ה. ועל מה שפי' רש"י לפנים ממחיצתן י"א אמות דריסת רגלי ישראל קשיא משום דלא הויא אלא מעלה מדרבנן בעלמא שהרי בשחיטת הפסחים מתמלאת כל העזרה כולה אנשים וכן זקני ירושלים סובבים המזבח ולולביהם בידיהם וכן אמרי' לקמן מגביהין השלחן ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום. לכ"נ לפ' טהורין שנכנסו לפנים ממחיצתן דר"ל שנכנסו להיכל, וצריך לפרש לפי פי' זה דלהיכל כולו ר"ל דגם כשנכנס בהיכל עד הפרוכת דאינו חייב רק מלקות ארבעים שהרי אם אמר שנכנס לפנים ממחיצתן לבד שפי' בהיכל לא הייתי יודע אם ר"ל גם שנכנס בהיכל עד הפרוכת ולכך פי' ולהיכל כולו דר"ל גם עד הפרוכת, ועוד דאפי' לר' יהודה דאמר מבית לפרוכת באזהרה וכ"ש בהיכל דהוי באזהרה אפ"ה הזכיר בדבריו ולהיכל משום באזהרה:
ה"א מאי קדש מבית לפרוכת אבל היכל לא, וקשיא דאי כתיב קדש איך נימא דר"ל מבית לפרוכת אבל היכל לא ע"כ נימא דר"ל היכל דא"כ לכתוב מבית לפרוכת ומדכתי' קדש ש"מ נמי היכל, ודוגמתו הקשיתי בריש קדושין על תושב ושכיר דקאמר תושב ושכיר ה"א תושב זה קנוי קנין שנים וק"ל איך נוכל לומר כן א"כ לכתוב שכיר. ומ"מ שם יש לתרץ דאי כתיב שכיר ה"א שכיר ליומי לכך אצטרי' תושב לשנים אבל כאן אי כתיב מבית לפרוכת ליכא למטעי במשמעותו לומר יותר דלצטריך קדש וא"כ מדכתיב קדש ש"מ נמי היכל. וי"ל דהיינו טעמא דנימא אי כתיב קדש דר"ל מבית לפרוכת ולא היכל משום דאין לומר א"כ לכתוב מבית לפרוכת דז"א משום דאורחיה דקרא לסתום ולא לבאר ולא רצה להאריך ולבאר יותר ונקט מלה סתומה והיינו קדש והרי כשאנו אומרים בא זה ולמד על זה אנו אומרים משום דאורחיה לסתום כ"ש אי נקט חד מלה דאין לו להאריך ולבאר כונתו שהרי אנו רואים שמאריך בלשונו כדי לסתום כ"ש שיש לנו לקצר לסתום ולא להאריך ולבאר, הילכך אי נקט קדש בלבד נימא דר"ל מבית לפרוכת דאין לומר דא"כ לינקוט מבית לפרוכת ומדנקט קדש דר"ל היכל דאין לומר כמו כן אלא מאי היכל לינקוט היכל, דז"א דאנן מקשים הכי דאי ר"ל מבית לפרוכת לבד לנקטיה ומדנקט קדש דכייל כל קדש בא לומר אפי' היכל, דאפ"ה מצינן למימר דאע"ג דר"ל מבית לפרוכת דוקא נקטיה בלשון קדש כדי לסתום, והתם גבי שכיר ליכא לשנויי כדהכא משום דשכיר תיבה קצרה כמו תושב אבל מבית לפרוכת תיבה ארוכה יותר מקדש וגם דמבית לפרוכת הוי המקום מבואר ולעולם לא נקיט מלה מבוארת אבל שכיר אינו מבואר אלא סתום הוא אלא דמשמע שכירות מועט יותר מתושב הילכך הכא לעולם אי נקיט קדש אמינא דר"ל מבית לפרוכת ואצטרי' למבית לפרוכת לגלויי עליה דקדש ר"ל היכל:
וא"ת אכתי לקשי אי כר' יהודה א"כ לינקוט בהדיא היכל ולשתוק מבית לפרוכת, דאין לומר דדרכיה דקרא לסתום ולכך נקט קדש ולא היכל [דז"א] דאי לא הוה נקיט מלה מבוארת כדנקט תושב ונקט שכיר לגלות דר"ל קנוי קנין עולם הוה ניחא דשכיר לאו מלה מבוארת כי הכא והתם נמי אי נקט במקום שכיר קנוי קנין שנים הוה קשיא למה סתם תושב ונקט ביאור לגלות עליו דטפי היה נקל לו לבאר תושב ולכתוב קנוי קנין עולם אלא משום דשכיר הוי מלה שאינה מבוארת נקיט תרי מילי סתומים ללמד זה על זה, וא"כ הכא דמבית לפרוכת המגלה על קדש דר"ל היכל הוי מילה מבוארת א"כ ליקשי כמו כן דטפי היה נקל למנקט היכל דאע"ג שביארנו דאין דרכו לבאר רק לסתום מ"מ כמו כן הרי נקט הצד מבואר דהיינו מבית לפרוכת לבאר קדש ולגלות עליו דר"ל היכל וא"כ טפי היה לו למנקט היכל ולבאר מלת קדש משיסתמנו ולנקוט אחרי כן מלה מבוארת לבארו:
וי"ל דודאי אי קדש לא הוה משמע רק היכל אה"נ דהוה קשה כדפרי' אבל משום דקדש כייל כל מידי דקדש היכל ומבית לפרוכת הילכך משום דדרכיה לסתום ניחא ליה טפי למנקט מלה מבוארת לבאר הסתום משיבארנו ויקצר ולנקוט היכל ודליתי מבית לפרוכת בק"ו מהיכל דודאי התם דתושב לא כייל כי אם קנוי קנין אחד או עולם או שנים שהרי אין לנו לומר בו שתי משמעיות אע"פי שנוכל לפרשו משניהם מ"מ אינו בא כ"א בשביל שם אחד הילכך אי הוה נקיט מלה מבוארת לבארו הוה עדיף טפי שיבארנו ויקצר כדפרישית דאין לומר דאפ"ה עדיף טפי משום דאם היו שתיהם כתובים בהדיא לא קשה משום דמלתא אתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא א"כ גם כי באר מלת תושב לא הוה קשיא אי נקיט שכיר כדקאמר התם וא"כ יוכל למנקט נמי שכיר מבואר לבאר תושב, דז"א שהרי לא נקטינהו בהך מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא דא"כ לא היינו אומרים כלל דר"ל בא זה ולמד על זה איכתוב אלא ה"ק הואיל ואי כתיבי בהדיא לא הוה קשי' כל כך אמאי כתבינהו משום דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא השתא דסתמינהו נמי דרכיה לסתום במלתא דאינו מבאר לא הוה קשיא כלכך אבל כשמבאר בהם טוב לעולם שיבאר ויקצר משיסתום ויבאר ויאריך הואיל ולא לטרח וכתב וכו' נתכוין והתם ודאי הוה קשה כדפרישי' אבל משום דקדש כייל תרוייהו עדיף טפי לבאר ולגלות דקדש ר"ל גם היכל ולא מבית לפרוכת דוקא משיכתוב היכל בהדיא דלא הוה כתיב רק היכל והשתא כתבינהו תרוייהו במלת קדש ובא לבאר שמלת קדש כוללת שתיהן ואע"ג דלא צריכא מלת קדש לאחר הביאור לגבי מבית לפרוכת דהרי כתביה מ"מ הואיל ודרך באור כתב מבית לפרוכת הרי ג"כ נשאר מלת קדש לשתיהן במקומה והויא מלת מבית לפרוכת כאלו נכתבה לבאר מלת קדש וכי האי גוונא נוכל לומר דרכיה לסתום ולפרש:
ורבנן ההוא לא מצית אמרת דהיכל כולו אקרי קדש והלא ר' יהודה נמי אית ליה דהיכל נמי אקרי קדש אלא דקדש נמי ר"ל מבית לפרוכת הילכך [אי] לא כתיב מבית לפרוכת הוה מוקמינן ליה בדניחא טפי דהיינו במבית לפרוכת דקדיש טפי ולא בהיכל ואייתר ליה מבית לגלויי עליה דקדש דר"ל נמי היכל וא"כ מאי קאמרי ליה רבנן. ויש לומר דהכי קאמרי כיון דמצינן דהיכל אקרי קדש א"כ יש לנו לאוקומי קדש בכל מאי דאקרי קדש ואע"ג דניחא טפי אינוקי ליה במבית לפרוכת מ"מ יש לנו לפרושי דקאי נמי אהיכל מפני שיש לנו להחמיר וזו היא חומרא דנחייב אף אהיכל דכל דאיכא למדרש לקולא ולחומרא נדרוש לחומרא אע"ג דמשמע טפי לקולא, וא"ת א"כ גבי תושב ושכיר נמי נימא הכי דאע"ג דלא כתב שכיר נאמר דתושב הוי קנין עולם לחומרא ואע"פי שיש לומר יותר דבקנין שנים קאמר דאינו אוכל מ"מ הואיל ויש לפרשו נמי קנין עולם נפרשהו לחומרא וכן הכא אפי' לא מצינן דאקרי הכל קדש יוכלו לומר הואיל ונוכל לפרש קדש היכל כמו מבית לפרוכת אע"ג דניחא טפי לאוקמיה ליה במבית לפרוכת לחייב בו מ"מ נדרשיה לחומרא הואיל וג"כ נוכל לפרשו כן וא"כ אמאי תלו טעמייהו במשום דאשכחן דקדש אקרי היכל בלאו הכי יכולין לומר סברא זו, דהא ליתא דנוכל לומר דודאי אם לא מצינו פסוק שקורא היכל קדש אע"פי שנוכל לפרשו לחומרא אין לנו לדרוש אלא מאי דמשמע טפי אבל מפני שמצינו שהכתוב קוראהו במקום אחר כן יש לנו לומר דר"ל הכא כמו שקוראהו במקום אחר ור"ל נמי היכל לחומרא וכן נמי גבי תושב ושכיר אלמלי מצינו בעלמא שיקרא תושב קנוי קנין עולם לא היה צריך לכתוב שכיר לגלות עליו אבל מפני שלא מצינו בעלמא שנקרא כן לא נדרשהו לחומרא רק כדמשמע טפי ולכך צריך הכא לקרא. וזה דוחק דאי אזיל בתר טעמא היכא דאיכא למדרשיה לחומרא דרשינן אע"ג דמשמעותו נשמע טפי דלקולא אזלינן אפי' לא מצינן פסוק שקוראהו במקום אחר במשמעות דלחומרא יש לדרשו לחומרא הואיל ומשמעותו סובל נמי משמעות דלחומרא ואי בתר טעמא דיש לנו לקחת המשמעות הנשמע בו טפי אע"ג דהוי לקולא א"כ אפי' מצינו שהפסוק קורהו כן במקום אחר בעבור זה לא נניח שלא נדרשהו במשמעות הנראה יותר. ויש לחלק בו קצת ומ"מ דחוק הוא. אלא נראה דהכי קאמרי כיון דמצינן דהיכל אקרי קדש ומבית לפרוכת לא אקרי קדש א"כ יש לנו לאוקמי קרא במאי דאקרי קדש בעלמא ולא במאי דלא אקרי קדש ודאי אלמלא נקראו שתיהן קדש בפסוק במקום אחר דאיכא לאוקמי מלת קדש דקיימא אתרוייהו אי לא נקראו כן במקום אחר אלא שיש לדרוש משמעותם כן לעולם לא נדרשהו לומר רק לקולא כדמשמע טפי והיינו נמי טעמא דתושב ושכיר אבל בעבור שמצינו שזה נקרא קדש במקום אחר וזה אינו נקרא קדש הרי אין לנו לומר שקורא קדש אלא מה שקרא כן במקום אחר ולא מה שלא נקרא כן, ור' יהודה לא חייש להאי סברא אלא אית ליה דכיון דקדיש מבית לפרוכת טפי שיש לנו לאוקמי ביה ביה קרא אע"פ שלא מצאנוהו שנקר' כן ומצינו שנקר' היכל כן:
אל פני הכפורת מבעיא, פירש"י הא משעה שנכנס לבית לפרוכת חייב מיתה. וא"ת ולשני ליה כדשני לעיל גבי מבית לפרוכת והיכל דבא זה ולמד ע"ז ולדברי ר' יהודה על זה נקטינהו דנקט מבית לפרוכת לגלויי דאיכא לאו בהיכל ודקדש נמי היכל, נימא נמי איהו הכי לנפשיה דנקט אל פני הכפורת לגלות דמבית לפרוכת אפי' אינו לפני הכפורת וטפי עדיף לומר בא זה ולמד ע"ז להחמיר בחיוב מיתה בלמבית לפרוכת ואל פני הכפורת מבלאו להיכל ולמבית לפרוכת, וי"ל דליכא לשנויי בהו דללמד זה על זה איכתוב דמבית לפרוכת משמע מיד שנכנס לקדש, ולא דמי לקדש דלעיל דאע"ג דקדש משמע תרוייהו יש לאוקמי ליה במאי דקדיש טפי ולא בהיכל אבל הכא מבית לפרוכת משמע מיד שנכנס לפנים מן הפרוכת, ועוד כיון דחד גופא נינהו אין לומר בהם בא זה ולמד ע"ז כדפירשו בתוס' לעיל כדפרי' בקדושי' גבי נערות בבגרות מאי בעיא גבי', והכא אי אפשר לו לעבור אל פני אם לא שיכנס במבית לפרוכת כדפרשי' דלא מצינא לאשכוחי שיהיה לו רשות ליכנס לפנים מהפרוכת בלא שילך אל פני הארון כדפי' התוס' לעיל גבי היכל דיכול ליכנס להיכל להקטיר דאין לו דרך ליכנס לבית קדשי קדשים דכ"ז שנכנס לפני ולפנים עד פני הכפורת הולך שלא מצינו שנכנס שם כי אם כהן גדול ביום הכפורים להזות בין הבדים ולהקטיר ואז בא עד הארון:
וא"ת ולעיל נמי לימרו רבנן דתרווייהו בלאו ומאי דקשיא להו במבית לפרוכת מבעיא לשנויי דמבית לפרוכת למעוטי דרך משופש כדדרשינן הכא, וי"ל דליכא לשנויי למעוטי דרך משופש כי אם הכא כדמפרש אל פני הכפורת שיהא נכנס במבית לפרוכת שילך אל פני הכפורת שיהיו פניו אל פני הכפורת אבל גבי היכל דבמבית לפרוכת לא כתיב אל פני מבית לפרוכת דלשתמע שתהיה כניסתו פניו כנגד קדשי הקדשים אלא משתמעי קדש ומבית לפרוכת תרי מילי:
לר' יהודה מדאל פני דוקא נכח נמי דוקא, וא"ת מאי מדמה להו שאני התם דאיכא טעמא לר' יהודה דלדרשיה דוקא דקדש ומבית לפרוכת באו ללמד זה ע"ז וללאו באו ואל פני דוקא דלא ימות ולהכי מוקי ליה דוקא אבל פתח אין הכרח דנימא דליהוי דוקא כהכא. וי"ל דהתם נמי תלוי בסבר' מאי דקאמר אל פני דוקא משום דסבר דהוי דוקא הוא דדרשיה שהרי אין בסברותיו הכרח שלא יוכל לדרוש הפסוקים כדדרשי להו רבנן קדש היכל דאשכחן דאקרי הכי ואל פני למעוטי דרך משופש אלא משום דסבר דאל פני דוקא אוקמיה בהכי ורבנן דלא מוקמי' ליה כר' יהודה נמי תלו טעמייהו משום דסברי דאל פני לאו דוקא ונוכל לאוקמי ליה למעוטי דרך משופש:
או נוכל לומר דר"ל רד' יהודה דאל פני דוקא מאי זו סברא שיהא הואיל וסבר כן נכח נמי דוקא משום דנילף מג"ש נכח מפני ואע"פי שאין התיבות דומות הרי מצינו כמה גזרות שוות נעשות מן משמעות התיבות ולא מלשון התיבות והרי משמעות פני ונכח אחד. ולרבנן כמו כן נילף בג"ש על פני נמי דוקא ולא קיימא אתקפתא למאי דאמר דיליף נכח מפני דאפי' אי לא ילפינן נכח מפני לאא בלשון משא ומתן דלעיל דנכח נמי מצי למפרך הכי וכן משמע דלא קאמר מדכח דוקא על פני דוקא דלשתמע כי היכי דילפינן נכח מפני נילף נמי על פני מאל פני לבד ואי נמי נימא דקאי אשיטתא דילפותא דנכח פריך מכ"ש כדפרי':