דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - ב

שאם חיסר אחת מן המתנות לא עשה כלום [ומכאן למדנו עיכובא לפר העלם דבר. ובהמשך ברייתא זו יש דרשות ללמד עיכובא גם בפר כהן משיח ושעירי עבודת כוכבים, עיין רש"י כאן וגמ' זבחים ל"ט - א'].

תנו רבנן: שבע הזאות שבפרה אדומה שעשאן בין שלא לשמן בין שלא מכוונות שלא כנגד פתחו של היכל, הרי הן פסולות. שלא לשמה פסול - לפי שכתוב חטאת היא, התורה קראה לה "חטאת", ובחטאת הדין שאם עשאה שלא לשמה - פסולה, ושלא מכוונות פסול - לפי כתוב "אל נוכח פני אהל מועד", משמע שצריך מכוון, ובפרה כתוב "חוקה" ולכך הדין שיהא מכוון הוא לעיכובא.

והזאות שבפנים כגון של יוה"כ, ופר כהן משיח, ופר העלם דבר, ושעירי עבודת כוכבים, ושבמצורע בשער נקנור, שצריך להזות ז' הזאות כנגד בית קדשי הקדשים לשמו של מצורע, שעשאן שלא לשמן - פסולות. אבל אם עשאן שלא מכוונות כנגד בית קדשי הקדשים כשרות.

ומקשינן: והתניא גבי פרה שאם עשה את ההזאות שלא לשמן - פסולות, אבל שלא מכוונות - כשרות. ואילו בברייתא לעיל כתוב שהם פסולות!?

ומתרצינן: אמר רב חסדא: לא קשיא: הא שכתוב "כשרות" הוא לפי רבי יהודה, שלדעתו "אל נוכח" הוא לאו דוקא, הא שכתוב "פסולות" הוא לפי רבנן שסוברים ד"אל נוכח" הוא דוקא.

דתניא: מחוסרי כפרה טמאים [כגון זב ומצורע שצריכים להביא קרבן ביום השמיני] שטבלו ביום והגיע הלילה, ועדיין צריכים להביא קרבנות, שנכנסו לעזרה - בשוגג חייב חטאת, במזיד ענוש כרת כדין טמא שנכנס למקדש, ואין צריך לומר טבול יום דהיינו טמא שטבל ועדיין לא הגיע הלילה ושאר כל הטמאים שלא טבלו כלל, שחייבים.

וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן, אם הם נכנסו להיכל כולו עונשם בארבעים מלקות, לפי שעברו על הלאו "ואל יבא בכל עת אל הקדש" [167], אבל אם נכנסו מבית לפרוכת לפני ולפנים ששם הארון, ולא הלכו עד לפני הארון, או אל פני הכפורת שהלכו עד לפני הארון, עונשם במיתה. רבי יהודה אומר, כל ההיכל כולו ומבית לפרוכת - בארבעים, ו"אל פני הפרוכת" במיתה.

ומפרש: במאי קמיפלגי רבי יהודה ורבנן?

בהאי קרא: "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות".

רבנן סברי, "אל הקודש" היינו היכל - ב"לא יבוא" ולוקה, מ"בית לפרכת" ו"אל פני הכפורת" - ב"לא ימות".

ורבי יהודה סבר, "אל הקודש ומבית לפרכת" - ב"לא יבוא" ולוקה, ו"ואל פני הכפרת" - "בלא ימות".

ומקשינן: מאי טעמא דרבנן שדורשים את "מבית לפרוכת" יחד עם "מבית לכפורת", ומחייבים על זה מיתה, ולא דורשים כרבי יהודה?

ומתרצינן: אי סלקא דעתך כדקאמר רבי יהודה שמבית לפרכת רק לוקה, ואינו חייב מיתה, לכתוב רחמנא "אל הקודש ואל פני הכפרת" בלבד ולא בעי ולא צריך לכתוב "מבית לפרכת", ואנא אמינא: ואני יאמר הנכנס להיכל מיחייב מלקות, מבית לפרכת מבעיא צריך להשמיע שחייב מלקות!? הרי ההיכל הוא בכלל מבית לפרכת, שאי אפשר להכנס אל "מבית הפרוכת" אלא דרך ההיכל, ומשעת ביאת היכל כבר נתחייב במלקות. אם כן "מבית לפרכת" דכתב רחמנא למה לי? [168] שמע מינה - במיתה! שהרי קדושתו חמורה יותר מהיכל.

ורבי יהודה, מה הטעם שאינו דורש את הקל וחומר?

אי כתב רחמנא: "אל הקודש" ולא כתב "מבית לפרכת", הוה אמינא מאי "קודש" שכתוב בפסוק היינו "מבית לפרכת", אבל אם נכנס להיכל, איסור לאו נמי לא יעבור ואינו לוקה. לכן היה צריך לכתוב שניהם, לגלות שמה שכתוב "קודש" היינו היכל, וגם על היכל וגם על מבית לפרכת עובר בלאו, ולוקה על שניהם.

ורבנן, ההוא שהיכל אינו נקרא קודש, אילולי שהיה כתוב מבית לפרכת, לא מצית אמרת, והתורה לא צריכה ללמדנו כאן, ש"קודש" היינו היכל, שהרי במקום אחר מצינו דהיכל כולו איקרי קודש, שנאמר: "והבדילה הפרכת לכם בין הקודש" דהיינו ההיכל "ובין קדש הקדשים".

ומקשינן: ורבי יהודה מאי טעמיה שחולק על רבנן?

ומתרצינן: אי סלקא דעתך כדקא אמרי רבנן שהנכנס מבית לפרכת במיתה, לכתוב רחמנא "אל הקודש ומבית לפרכת" בלבד, ולא בעי לכתוב "אל פני הכפרת", ואנא אמינא: מבית לפרכת במיתה, אל פני הכפרת מבעיא שמתחייב מיתה?! הרי משעה שנכנס מבית לפרכת כבר נתחייב מיתה, ויש בכלל מבית הפרכת גם פני הכפרת, וכל שכן שחייב מיתה. אם כן "אל פני הכפרת" דכתב רחמנא למה לי? שמע מינה "אל פני הכפרת" במיתה, "מבית לפרכת" באזהרה ואינו עובר אלא בלאו, ולוקה.

ורבנן למה אינם דורשים הקל וחומר הזה?

הכי נמי דלא צריך לכתוב אל פני הכפרת, והאי דכתב רחמנא "אל פני הכפרת" - למעוטי הנכנס דרך משופש כגון משובש, שחתר תחת החומה של לפני ולפנים ועשה פתח בדרום או בצפון ונכנס, ולא נכנס בפתח שבמזרח שיהיה פניו למערב [ועוד פירש"י, שנכנס בפתח וצידד באלכסון והלך לצדדים, ואינו מתחייב משום שצריך "אל פני", היינו שיהיו פניו אל המזרח, ועיין עוד פירושים בתוספות] [169].

כדתנא דבי רבי אליעזר בן יעקב, כתוב "אל פני הכפרת קדמה" - זה בנה אב ומלמד לכל מקום שנאמר "פני", שאינו אלא פני קדים דהיינו צד מזרח, כמו כאן שכתוב קדמה גבי "פני".

ועכשיו מפרשים למה שאמרנו למעלה, שיש לתרץ הסתירה בין הברייתות לענין שבע הזאות של דם הפרה שעשאן שלא מכוונות, לפי רבי יהודה ורבנן: ורבי יהודה סובר, אילו היה הכתוב בא למעט דרך משופש בלבד לימא קרא "פני", מאי "אל פני"? שמע מינה "אל" דוקא ואינו מיותר. לכן הנכנס אל פני הכפרת - במיתה, ואל מבית לפרכת - בלאו.

ורבנן - "אל" לאו דוקא, ולכן דורשים "אל פני הכפרת" למעט דרך משופש, ו"אל מבית לפרכת" - למיתה.

ונמצא: לרבי יהודה דאמר "אל פני הכפרת" דוקא. הוא הדין "והזה אל נכח", נמי דוקא לכן אם עשה ההזאות שלא מכוונות - פסולות [170].

ולרבנן, מדהתם "אל פני" לאו דוקא, הכי נמי "אל נכח" לאו דוקא, לכן אם עשה ההזאות שלא מכוונות כשרות.

מתקיף לה רב יוסף לרבי יהודה: מד"אל" דוקא, "על" נמי דוקא! כלומר, " והזה על פני הכפרת של יום הכפורים" [ויקרא טז, יד] האם גם הוא דוקא? אלא, אם כן ש"על" הוא דוקא, יקשה דמקדש שני, דלא הוו ארון וכפורת שיאשיהו המלך גנז את הארון הכי נמי דלא עביד הזאות?! והרי למדנו שמזה?

ומתרצינן: אמר רבה בר עולא: אמר קרא "וכפר את מקדש הקודש" ודורשים: שמזה על מקום המקודש לקדש דהיינו על מקום הארון, אפילו אין שם ארון.

ועוד מתרצינן: רבא אמר: הא והא רבנן! דיש לתרץ את שתי הברייתות לענין הזאות שלא מכוונות כנגד הפתח,


הערות

[167] התוס' הביאו בשם רבינו תם, שכהן הנכנס להיכל כדי להשתחוות אינו עובר בלאו זה דביאה ריקנית, שהשתחואה צורך עבודה היא, והמנחת חינוך [קפד ב] דן שלכאורה גם לישראל יהיה מותר ליכנס לצורך השתחוואה, אבל התוס' יום טוב [תמיד ז א] רצה לפרש בדברי התוס', שכל ההיתר הוא רק כאשר נכנס לצורך עבודה ממש, בזה מותר לו להשתחוות, עכ"ד, וכנראה שכונתו שמצד האיסור דביאה ריקנית נאסר גם כן לשהות שם שלא לצורך, ורק כששוהה כדי להשתחוות מותר, והכסף משנה [ביאת מקדש ב ד] הביא בשם הסמ"ג, שאין היתר ליכנס להשתחוות, והנה הקרן אורה כתב להוכיח כשיטת הסמ"ג, שאם מותר ליכנס להיכל להשתחוואה, אם כן יהיה מותר גם כן ליכנס לצורך זה לקדש הקדשים, וזה ודאי לא שמענו.

[168] רש"י מפרש שמאחר ונכנס ל"מבית לפרוכת", הרי כבר עבר בלאו זה, שהרי נכנס שם דרך ההיכל, אולם המצפה איתן הקשה על זה, שהרי מותר ליכנס להיכל לצורך תיקונו, וכמו שמצינו שאפילו לקדש הקדשים היו נכנסים לצורך זה, ואם כן צריך הפסוק להשמיענו, שגם כאשר נכנס לתקן ההיכל, אסור לו ליכנס ל"מבית לפרוכת" שלא לצורך, ולכן פירש שכונת הגמרא מצד הסברא, שאם אסרה תורה ליכנס להיכל שלא לצורך, כל שכן שיהיה אסור ל"מבית לפרוכת", שהוא יותר מקודש מההיכל, ואין שייך כאן הכלל ד"אין מזהירין ועונשין מן הדין", משום שאינו אלא גילוי מילתא בעלמא.

[169] התוס' [בסוף דבריהם] הקשו, ממה שמבואר בזבחים [פב], שכאשר הכניסו דם של חטאת להיכל דרך משופש אינו חשוב [לרבא] דרך הבאה, ועל כן אינו נפסל, ואם כן גם לענין ביאה ריקנית שנאמר "ואל יבוא", יהיה מתמעט הנכנס דרך משופש, ולמה צריך לזה מיעוט נוסף, ותירצו שיש חילוק בין הבאת דם לביאת אדם, עכ"ד, והגר"ח [ביאת מקדש ג כא בסופו] ביאר שכונתם היא, שאמנם דרך משופש אינו חשוב דרך ביאה, מכל מקום לענין כניסת אדם, אפילו שמצד עצם הכניסה אינו חשוב מעשה "ביאה", הואיל והוא שלא כדרך ביאה, מכל מקום מה שהוא מצוי בפנים, זה עצמו חשוב שהוא בא שם, [אלא שכדי להחשיב דבר זה ל"ביאה", אין די בביאת רובו, אלא צריך שיבוא כולו, עיי"ש], ולכן צריך למעטו מהפסוק ד"פני הכפורת", שהוא מיעוט על כל שלא בא למקום שהוא כנגד הפנים המזרחיות של הכפורת, מה שאין כן לענין הבאת הדם, מאחר ואם נכנס הדם להיכל מאליו, אינו נפסל בכך, כמבואר בגמרא דזבחים, הרי שכדי שיהיה נפסל צריך שיהיה נעשה בו מעשה הבאה, ואין די במה שהוא מצוי בפנים, ועל כן לא יפסל גם כן כשהובא שלא כדרך הבאה, שזה גם כן נחשב שלא נעשה בו מעשה הבאה, אולם כתב שהתוס' בתירוצים הראשונים חלוקים על זה, וסוברים שכאשר נכנס שלא כדרך ביאה, לעולם אין לדון מצד מה שהוא בפנים, להחשיב דבר זה לביאה.

[170] כתב החזו"א [מב טז], שלפי זה צריך לומר, שמה שנזכר בברייתא של רבי יהודה, שהזאות שבפנים שהיו שלא מכוונות, שהם כשירות, אין זה מדברי רבי יהודה, שהרי לר"י כמו שדורשים "אל נוכח" שהוא דוקא, כמו כן דורשים "על פני הכפורת" [שנאמר לענין הזאת פר ושעיר של יוהכ"פ] שהוא דוקא, וכמו שבאמת מבואר בהמשך הסוגיא, ואם כן כאשר ההזאות לא היו מכוונות יהיה פסול, ועל כרחך שאין הכל ברייתא אחת שנאמרה יחד, אלא השונה שמען כל אחת בפני עצמה וסידרן אח"כ יחד, עכ"ד, אולם מדברי רש"י [ד"ה שלא מכוונות] שכתב "שלא נאמר בהן אל נוכח", לכאורה לא משמע כן. ועיין בזה עוד לקמן בהמשך הסוגיא.

שאם חיסר אחת מן המתנות (הנתינות, ההזאות) לא עשה כלום.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: שבע הזאות שבפרה אדומה, שהכהן עומד במזרח ומזה מדמה כנגד פתח אהל מועד, שעשאן שלא כראוי, בין שעשאן שלא לשמן, בין שלא היו מכוונות אל נכח פני אוהל מועד (במדבר יט, ד), כלומר, לכיוון פתח ההיכל אלא לצדדים — פסולות. וההזאות

שבפנים של דם החטאות הפנימיות — פר ושעיר של יום הכיפורים, וכן פר כהן משיח ופר העלם דבר ושעירי עבודה זרה, שצריך להזות "לפני ה' את פני פרוכת הקדש" (ויקרא ד, ו), וכן ההזאות שבמצורע שמזה מלוג השמן "שבע פעמים לפני ה' " (שם יד, טז), אם עשאן שלא לשמן — פסולות, אבל אם עשאן שלא מכוונות כנגד קדש הקדשים — כשרות.

ומתקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] לגבי פרה: שלא לשמן — פסולות, שלא מכוונות — כשרות, ובברייתא לעיל שנינו שאם עשאן שלא מכוונות — פסולות! אמר רב חסדא, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] כשיטת ר' יהודה, הא רבנן [זו כשיטת חכמים].

דתניא [ששנויה ברייתא]: מחוסרי כפרה, כלומר, אלה שצריכים להביא קרבן לגמר טהרתם, כדי להיות מותרים להיכנס למקדש ולאכול מן הקדשים (אף על פי שכבר טבלו מטומאתם והעריבה עליהם השמש), אם נכנסו לעזרה בשוגג — הרי זה חייב חטאת, אם נכנסו במזיד — ענוש כרת, ואין צריך לומר אם נכנס לשם טבול יום מי שטבל מטומאתו ולא העריבה עליו השמש, ושאר כל הטמאים שעדיין לא טבלו מטומאתם.

וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן, כלומר, נכנסו פנימה מן המקום שבו מותר להם להיכנס, וכגון כהנים שנכנסו להיכל שלא לצורך עבודה, אם נכנסו להיכל כולו בכל חלק ממנו — חייבים במלקות ארבעים, אם נכנסו מבית לפרכת (לקודש הקדשים), או אל פני הכפרת, שהתקרבו עד לפני הארון — הרי הם בחיוב מיתה. ר' יהודה אומר: כל היכל כולו וגם מבית לפרכת — במלקות ארבעים, ורק אם ניגש אל פני הכפרת — הרי זה במיתה.

ומסבירים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים]? בהאי קרא [הבנתו של מקרא זה]: שנאמר "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות" (שם טז, ב), רבנן סברי [חכמים סבורים]: אל הקודש, כלומר, ההיכל — הרי הוא בלא יבא במצות לא תעשה בלבד, שלוקים עליו ארבעים מלקות, מבית לפרכת ואל פני הכפרת — בלא ימות, שחייב על כך מיתה.

ור' יהודה סבר [סבור]: כך צריך להבין את המקרא, אל הקודש ומבית לפרכת — בלא יבא, ואל פני הכפרת — בלא ימות.

ושואלים: מאי טעמא דרבנן [מה טעמם של חכמים] הסבורים שמבית לפרוכת בלאו? ומסבירים: אי סלקא דעתך כדקאמר [אם עולה על דעתך כמו שאומר] ר' יהודה, שמבית לפרוכת במיתה — לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק "ואל יבוא בכל עת אל הקדש" ו"אל פני הכפרת ולא ימות", ולא בעי [ולא צריך] היה לכתוב "מבית לפרכת", ואנא אמינא [ואני הייתי אומר] מעצמי: אם על ההיכל ("הקודש") מיחייב [חייב] מלקות, מבית לפרכת מבעיא [נצרכה לומר]? ואם כן "מבית הפרכת" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? שמע מינה [למד מכאן] שהוא במיתה.

ור' יהודה משיב על כך: אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] "אל הקדש" ולא כתב [ולא היתה כותבת] "מבית לפרכת", הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מה פירוש] קודש — מבית לפרכת, קודש הקדשים, והוא בלאו לבד, אבל היכל אפילו איסור לאו [לא תעשה] נמי לא [גם כן אין בו]. ורבנן [וחכמים], מה הם אומרים על טענה זו? ההוא לא מצית אמרת [דבר זה לא יכול היית לומר], שהרי ההיכל כולו איקרי [נקרא] "קודש", שנאמר: "והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים" (שמות כו, לג), משמע שההיכל נקרא קודש.

ועוד שואלים: ור' יהודה מאי טעמא [מה טעמו] שמבית לפרוכת בלא תעשה ואינו במיתה? ומשיבים אי סלקא דעתך כדקא אמרי רבנן [אם עולה על דעתך כמו שאומרים חכמים], שמבית לפרוכת ב"לא ימות" — לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק "אל יבוא אל הקודש" ו"מבית לפרכת לא ימות", ולא בעי [ולא יצטרך לומר] "אל פני הכפרת", ואנא אמינא [ואני הייתי אומר] מדעתי: אם מבית לפרוכת חייב במיתה, אל פני הכפרת מיבעיא [נצרכה לומר] שהוא במיתה? ואם כן "אל פני הכפרת" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] קודם "ולא ימות" למה לי? שמע מינה [למד מכאן]: "אל פני הכפרת" במיתה, "מבית לפרכת" רק באזהרה, באיסור לא תעשה.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], מה הם אומרים על טענה זו? ומשיבים: הכי נמי [כך גם כן], אם רק לענין חיוב מיתה באמת לא צריך היה להיכתב אלא "מבית פרוכת", והאי דכתב רחמנא [וזה שכתבה התורה] "אל פני הכפרת", הרי זה בא למעוטי [למעט] דרך משופש (משובש, עקום), שאם לא נכנס לקודש הקדשים כשפניו למזרח ("אל פני הכפורת") אינו חייב מיתה,

כדתנא דבי [כמו ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' אליעזר בן יעקב: מה שנאמר "והזה אל פני הכפרת קדמה" (ויקרא טז, יד) — זה בנה בנין אב, לימד לכל הדומה לו, שכל מקום שנאמר "פני" אינו אלא פני קדים, הצד הפונה למזרח.

ושואלים: ור' יהודה, מה הוא אומר על טענה זו? הרי לשם כך הוצרך הכתוב! ומשיבים: אם כן לימא קרא [שיאמר המקרא] רק "פני הכפורת", מאי [מהו] "אל"? שמע מינה [למד מכאן] ש"אל פני הכפורת" דוקא, שרק אם נכנס עד לשם חייב מיתה, אבל מבית לפרוכת אינה במיתה. ורבנן [וחכמים], הם אומרים: "אל" לאו [אינו] דוקא, אין לדייק מכך.

ומעתה שבים לענין הסתירה שבין הברייתות, האם הזאות של פרה אדומה שאינן מכוונות פסולות או כשרות, וכך מסבירים: ר' יהודה שאמר "אל פני הכפרת" דוקא, שיש לדייק מן המלה "אל פני הכפורת" שרק באופן זה הוא חייב, אם כן "והזה אל נכח פני אהל מועד" (במדבר יט, ד) נמי [גם כן] דוקא הוא, ללמד שאם לא היו מכוונות הריהן פסולות.

ורבנן [וחכמים] אומרים: מדהתם לאו [מכיון ששם אין זה] דוקא — הכא נמי לאו [כאן גם כן אין זה] דוקא, ואם לא היו מכוונות כשרות.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: לשיטת ר' יהודה, צריך אתה לומר כי מתוך ש"אל" דוקא, גם מה שנאמר בעבודת יום הכיפורים (אל נכח) ["והזה על] פני הכפרת" (ויקרא טז, יד) נמי [גם כן] דוקא הוא ומעכב; אלא לפי זה מקדש שני דלא הוו [שלא היו בו] ארון וכפורת, הכי נמי דלא עביד [כך גם כן תאמר שאינו עושה] הזאות? והרי אין חולק שהיו עושים כן (ראה משנה יומא נג,ב)!

אמר רבה בר עולא, אמר קרא [המקרא] בעבודת יום הכיפורים: "וכפר את מקדש הקדש" (שם לג), לומר: לאו דווקא על הארון ("הקדש"), אלא מקום המקודש לקודש, כלומר, על המקום המיועד לארון. עד כאן לפי השיטה שהסתירה שבין הברייתות האם הזאות של פרה אדומה שאינן מכוונות כשרות, תלויה במחלוקת רבי יהודה וחכמים.

רבא אמר: הא והא רבנן [זו וזו כשיטת חכמים],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to teach that if one omitted one of the placements of blood, he has done nothing.

§ The Sages taught in a baraita: If the priest performed the seven sprinklings of the blood of the red heifer improperly, either by performing them not for their own sake or performing them not precisely toward the entrance of the Tent of Meeting of the Tabernacle (Numbers 19:4), which corresponds to the Sanctuary in the Temple, they are not valid.

But with regard to the sprinkling of the blood that takes place inside the Sanctuary, of inner sin offerings, the blood of the bull and goat of Yom Kippur, the blood of the bull of the anointed priest, the blood of the bull for an unwitting communal sin, and the blood of the goats of idol worship, which are to be sprinkled “before the Lord, in front of the Curtain of the Sanctuary” (Leviticus 4:6), and the sprinkling of the oil that takes place during the purification of the leper, which is done “seven times before the Lord” (Leviticus 14:16), if these are performed not for their own sake, then they are not valid. But if they are performed not precisely toward the direction where they should be sprinkled, they are valid.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita concerning the sprinklings of the blood of the red heifer that if they were performed not for their own sake, they are not valid, but if they were performed not precisely toward the entrance of the Tent of Meeting or Sanctuary, they are valid? Rav Ḥisda said: This is not difficult; this second baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, whereas that first baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis.

As it is taught in a baraita (Tosefta, Kelim 1:10): With regard to those who have not yet brought an atonement offering to complete the purification process, and therefore are not permitted to enter the Temple or partake of sacrificial meat, who entered the Temple courtyard unwittingly, they are liable to bring a sin offering. If they entered intentionally, then this is punishable by karet. And needless to say, the same applies to one who was ritually impure who immersed that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed and all the others who are ritually impure and have not yet immersed.

And with regard to those who are pure who entered beyond their boundaries, i.e., beyond where it is permitted for them to enter, such as a priest who enters the Sanctuary for a purpose other than performing the Temple service, if one entered any part of the Sanctuary, he is liable to receive forty lashes. If he entered within the Curtain separating the Sanctuary and Holy of Holies, i.e., into the Holy of Holies, or he entered the Holy of Holies all the way until he was before the Ark Cover, he is liable to receive death at the hand of Heaven. Rabbi Yehuda says: If he entered any part of the Sanctuary or within the Curtain separating the Sanctuary and Holy of Holies, he is liable to receive forty lashes; but if he entered the Holy of Holies all the way until he was before the Ark Cover, he is liable to receive death at the hand of Heaven.

With regard to what issue do the Rabbis and Rabbi Yehuda disagree? They disagree with regard to the proper understanding of this verse: “And the Lord said to Moses: Speak to Aaron your brother, that he not come at all times into the holy place, within the Curtain, before the Ark Cover which is upon the Ark, that he not die” (Leviticus 16:2). The Rabbis hold that entering into the holy place, i.e., the Sanctuary, is subject to the prohibition of: He shall not come, and one who violates it is punished with lashes, whereas entering within the Curtain separating the Sanctuary and Holy of Holies and before the Ark Cover is subject to the warning of: He shall not die, and entering there is punished by death at the hand of Heaven.

And Rabbi Yehuda holds that entering into the holy place, i.e., the Sanctuary, and within the Curtain separating the Sanctuary and Holy of Holies is subject to the prohibition of: He shall not come, and one who violates it is punished with lashes, whereas entering before the Ark Cover is subject to the warning of: He shall not die, and entering there is punished by death at the of Heaven.

The Gemara asks: What is the reason for the interpretation of the Rabbis? The Gemara answers: If it should enter your mind to explain the verse as Rabbi Yehuda says, then let the Merciful One write: That he not come at all times into the holy place and before the Ark Cover that he not die, and there is no need to write “within the Curtain,” and I would say: If one becomes liable to receive lashes for even entering the Sanctuary, is it necessary to teach that one incurs this punishment for entering within the Curtain? Why do I need the phrase “within the Curtain” that the Merciful One wrote? Learn from that seemingly extraneous term that entering the Holy of Holies is punishable by death at the hand of Heaven.

And Rabbi Yehuda understands: If the Merciful One had written only that it is prohibited to come “into the holy place” and did not write “within the Curtain,” I would say: What is the holy place? It is within the Curtain, i.e., the Holy of Holies, and one who enters it violates a prohibition, but if one enters the Sanctuary he does not even violate a prohibition. And the Rabbis respond to this claim: You cannot say that, as the entire Sanctuary is called “the holy place,” as it is stated: “And the Curtain shall divide for you between the holy place and the Holy of Holies” (Exodus 26:33).

And what is the reason for the interpretation of Rabbi Yehuda? Why does he hold that one who enters the Holy of Holies violates a prohibition but is not punished with death at the hand of Heaven? The Gemara answers: Rabbi Yehuda holds that if it should enter your mind to explain as the Rabbis say, that entering the Holy of Holies is punishable by death at the hand of Heaven, let the Merciful One write: That he not come at all times into the holy place and within the Curtain that he not die, and there is no need to write “before the Ark Cover.” And I would say: If entering within the Curtain, i.e., the Holy of Holies, is punished with death at the hand of Heaven, is it necessary to teach that one incurs this punishment for entering before the Ark Cover? Why do I need the phrase “before the Ark Cover” that the Merciful One wrote? Learn from that seemingly extraneous term that entering before the Ark Cover is punishable by death at the hand of Heaven, but entering within the Curtain merely violates a prohibition.

And the Rabbis understand: Indeed, it is so that in order to teach the punishment of death at the hand of Heaven it is not necessary for the verse to also state “before the Ark Cover.” And the reason that the Merciful One wrote “before [el penei] the Ark Cover” was in order to exclude one who entered the Holy of Holies through a roundabout path, as one who did not enter facing the Ark Cover, i.e., from the east, is not punished with death at the hand of Heaven.

This is as the school of Rabbi Eliezer ben Ya’akov taught: With regard to the verse: “And he shall sprinkle it with his finger before [el penei] the Ark Cover to the east” (Leviticus 16:14), this established a paradigm that any place in the Torah where it is stated: “Before [penei],” it is referring to nothing other than before the eastern side.

The Gemara asks: And how does Rabbi Yehuda respond to this, as it is clear that the term “before [el penei] the Ark Cover” is necessary to exclude one who entered the Holy of Holies through a roundabout path? The Gemara answers: According to Rabbi Yehuda, if the purpose was for that reason, let the verse say: Before [penei] the Ark Cover. What is the purpose of the word el? Learn from that seemingly extraneous term that one is punished with death at the hand of Heaven specifically if he entered directly before the Ark, but not if he merely entered the Holy of Holies. And the Rabbis hold that the term “el” does not mean specifically one who enters directly before the Ark Cover.

The Gemara now returns to its suggestion that the contradiction between the two baraitot with regard to whether the sprinklings of the red heifer are valid or not when performed not precisely toward the entrance of the Tent of Meeting can be resolved by explaining that one baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda and the other is in accordance with the opinion of the Rabbis. And Rabbi Yehuda, who says that the expression “before [el penei] the Ark Cover” teaches that the punishment is limited to one who specifically entered directly before the Ark Cover, holds that the expression: “And sprinkle of its blood toward [el] the front” (Numbers 19:4), also means that the sprinklings must be performed specifically toward the front of the Sanctuary.

And the Rabbis are of the opinion that from the fact that there the term el does not mean specifically that one is liable to be punished with death at the hand of Heaven only if he enters directly before the Ark Cover, here too they hold that it is not meant specifically, and therefore the sprinklings are valid even when performed not precisely toward the entrance of the Tent of Meeting.

Rav Yosef objects to this explanation: According to Rabbi Yehuda, from the fact that there the term el is used specifically, the verse: “And he shall sprinkle of the blood before [al penei] the Ark Cover” (Leviticus 16:14) should also mean that the sprinkling must be performed specifically upon the Ark Cover. But in the time of the Second Temple, where there was no Ark or Ark Cover, would Rabbi Yehuda then say that indeed the sprinklings were not performed? This is clearly not correct, as all agree that the sprinklings were performed in the Second Temple (see Yoma 53b).

Rabba bar Ulla said in response: The verse states with regard to the Yom Kippur service: “And he shall make atonement for the most holy place [mikdash hakodesh]” (Leviticus 16:33), which is interpreted as follows: He will sprinkle the blood to make atonement not specifically on the Ark [hakodesh], but even on the place that is dedicated [hamkudash] for the Ark [lakodesh].

The Gemara offers another resolution of the contradiction between the baraitot concerning whether the sprinklings of the red heifer are valid or invalid when performed not precisely toward the entrance of the Tent of Meeting. Rava said: Both this baraita and that baraita are in accordance with the opinion of the Rabbis:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לפנים ממחיצתן. י"א אמה מקום דריסת רגלי ישראל, מבית לפרוכת פי' לפני ולפנים ששם הארון כו' ואל פני הכפורת פי' שהלך עד לפני הארון במיתה, ל"ה. ועל מה שפי' רש"י לפנים ממחיצתן י"א אמות דריסת רגלי ישראל קשיא משום דלא הויא אלא מעלה מדרבנן בעלמא שהרי בשחיטת הפסחים מתמלאת כל העזרה כולה אנשים וכן זקני ירושלים סובבים המזבח ולולביהם בידיהם וכן אמרי' לקמן מגביהין השלחן ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום. לכ"נ לפ' טהורין שנכנסו לפנים ממחיצתן דר"ל שנכנסו להיכל, וצריך לפרש לפי פי' זה דלהיכל כולו ר"ל דגם כשנכנס בהיכל עד הפרוכת דאינו חייב רק מלקות ארבעים שהרי אם אמר שנכנס לפנים ממחיצתן לבד שפי' בהיכל לא הייתי יודע אם ר"ל גם שנכנס בהיכל עד הפרוכת ולכך פי' ולהיכל כולו דר"ל גם עד הפרוכת, ועוד דאפי' לר' יהודה דאמר מבית לפרוכת באזהרה וכ"ש בהיכל דהוי באזהרה אפ"ה הזכיר בדבריו ולהיכל משום באזהרה:

ה"א מאי קדש מבית לפרוכת אבל היכל לא, וקשיא דאי כתיב קדש איך נימא דר"ל מבית לפרוכת אבל היכל לא ע"כ נימא דר"ל היכל דא"כ לכתוב מבית לפרוכת ומדכתי' קדש ש"מ נמי היכל, ודוגמתו הקשיתי בריש קדושין על תושב ושכיר דקאמר תושב ושכיר ה"א תושב זה קנוי קנין שנים וק"ל איך נוכל לומר כן א"כ לכתוב שכיר. ומ"מ שם יש לתרץ דאי כתיב שכיר ה"א שכיר ליומי לכך אצטרי' תושב לשנים אבל כאן אי כתיב מבית לפרוכת ליכא למטעי במשמעותו לומר יותר דלצטריך קדש וא"כ מדכתיב קדש ש"מ נמי היכל. וי"ל דהיינו טעמא דנימא אי כתיב קדש דר"ל מבית לפרוכת ולא היכל משום דאין לומר א"כ לכתוב מבית לפרוכת דז"א משום דאורחיה דקרא לסתום ולא לבאר ולא רצה להאריך ולבאר יותר ונקט מלה סתומה והיינו קדש והרי כשאנו אומרים בא זה ולמד על זה אנו אומרים משום דאורחיה לסתום כ"ש אי נקט חד מלה דאין לו להאריך ולבאר כונתו שהרי אנו רואים שמאריך בלשונו כדי לסתום כ"ש שיש לנו לקצר לסתום ולא להאריך ולבאר, הילכך אי נקט קדש בלבד נימא דר"ל מבית לפרוכת דאין לומר דא"כ לינקוט מבית לפרוכת ומדנקט קדש דר"ל היכל דאין לומר כמו כן אלא מאי היכל לינקוט היכל, דז"א דאנן מקשים הכי דאי ר"ל מבית לפרוכת לבד לנקטיה ומדנקט קדש דכייל כל קדש בא לומר אפי' היכל, דאפ"ה מצינן למימר דאע"ג דר"ל מבית לפרוכת דוקא נקטיה בלשון קדש כדי לסתום, והתם גבי שכיר ליכא לשנויי כדהכא משום דשכיר תיבה קצרה כמו תושב אבל מבית לפרוכת תיבה ארוכה יותר מקדש וגם דמבית לפרוכת הוי המקום מבואר ולעולם לא נקיט מלה מבוארת אבל שכיר אינו מבואר אלא סתום הוא אלא דמשמע שכירות מועט יותר מתושב הילכך הכא לעולם אי נקיט קדש אמינא דר"ל מבית לפרוכת ואצטרי' למבית לפרוכת לגלויי עליה דקדש ר"ל היכל:
וא"ת אכתי לקשי אי כר' יהודה א"כ לינקוט בהדיא היכל ולשתוק מבית לפרוכת, דאין לומר דדרכיה דקרא לסתום ולכך נקט קדש ולא היכל [דז"א] דאי לא הוה נקיט מלה מבוארת כדנקט תושב ונקט שכיר לגלות דר"ל קנוי קנין עולם הוה ניחא דשכיר לאו מלה מבוארת כי הכא והתם נמי אי נקט במקום שכיר קנוי קנין שנים הוה קשיא למה סתם תושב ונקט ביאור לגלות עליו דטפי היה נקל לו לבאר תושב ולכתוב קנוי קנין עולם אלא משום דשכיר הוי מלה שאינה מבוארת נקיט תרי מילי סתומים ללמד זה על זה, וא"כ הכא דמבית לפרוכת המגלה על קדש דר"ל היכל הוי מילה מבוארת א"כ ליקשי כמו כן דטפי היה נקל למנקט היכל דאע"ג שביארנו דאין דרכו לבאר רק לסתום מ"מ כמו כן הרי נקט הצד מבואר דהיינו מבית לפרוכת לבאר קדש ולגלות עליו דר"ל היכל וא"כ טפי היה לו למנקט היכל ולבאר מלת קדש משיסתמנו ולנקוט אחרי כן מלה מבוארת לבארו:
וי"ל דודאי אי קדש לא הוה משמע רק היכל אה"נ דהוה קשה כדפרי' אבל משום דקדש כייל כל מידי דקדש היכל ומבית לפרוכת הילכך משום דדרכיה לסתום ניחא ליה טפי למנקט מלה מבוארת לבאר הסתום משיבארנו ויקצר ולנקוט היכל ודליתי מבית לפרוכת בק"ו מהיכל דודאי התם דתושב לא כייל כי אם קנוי קנין אחד או עולם או שנים שהרי אין לנו לומר בו שתי משמעיות אע"פי שנוכל לפרשו משניהם מ"מ אינו בא כ"א בשביל שם אחד הילכך אי הוה נקיט מלה מבוארת לבארו הוה עדיף טפי שיבארנו ויקצר כדפרישית דאין לומר דאפ"ה עדיף טפי משום דאם היו שתיהם כתובים בהדיא לא קשה משום דמלתא אתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא א"כ גם כי באר מלת תושב לא הוה קשיא אי נקיט שכיר כדקאמר התם וא"כ יוכל למנקט נמי שכיר מבואר לבאר תושב, דז"א שהרי לא נקטינהו בהך מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא דא"כ לא היינו אומרים כלל דר"ל בא זה ולמד על זה איכתוב אלא ה"ק הואיל ואי כתיבי בהדיא לא הוה קשי' כל כך אמאי כתבינהו משום דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא השתא דסתמינהו נמי דרכיה לסתום במלתא דאינו מבאר לא הוה קשיא כלכך אבל כשמבאר בהם טוב לעולם שיבאר ויקצר משיסתום ויבאר ויאריך הואיל ולא לטרח וכתב וכו' נתכוין והתם ודאי הוה קשה כדפרישי' אבל משום דקדש כייל תרוייהו עדיף טפי לבאר ולגלות דקדש ר"ל גם היכל ולא מבית לפרוכת דוקא משיכתוב היכל בהדיא דלא הוה כתיב רק היכל והשתא כתבינהו תרוייהו במלת קדש ובא לבאר שמלת קדש כוללת שתיהן ואע"ג דלא צריכא מלת קדש לאחר הביאור לגבי מבית לפרוכת דהרי כתביה מ"מ הואיל ודרך באור כתב מבית לפרוכת הרי ג"כ נשאר מלת קדש לשתיהן במקומה והויא מלת מבית לפרוכת כאלו נכתבה לבאר מלת קדש וכי האי גוונא נוכל לומר דרכיה לסתום ולפרש:

ורבנן ההוא לא מצית אמרת דהיכל כולו אקרי קדש והלא ר' יהודה נמי אית ליה דהיכל נמי אקרי קדש אלא דקדש נמי ר"ל מבית לפרוכת הילכך [אי] לא כתיב מבית לפרוכת הוה מוקמינן ליה בדניחא טפי דהיינו במבית לפרוכת דקדיש טפי ולא בהיכל ואייתר ליה מבית לגלויי עליה דקדש דר"ל נמי היכל וא"כ מאי קאמרי ליה רבנן. ויש לומר דהכי קאמרי כיון דמצינן דהיכל אקרי קדש א"כ יש לנו לאוקומי קדש בכל מאי דאקרי קדש ואע"ג דניחא טפי אינוקי ליה במבית לפרוכת מ"מ יש לנו לפרושי דקאי נמי אהיכל מפני שיש לנו להחמיר וזו היא חומרא דנחייב אף אהיכל דכל דאיכא למדרש לקולא ולחומרא נדרוש לחומרא אע"ג דמשמע טפי לקולא, וא"ת א"כ גבי תושב ושכיר נמי נימא הכי דאע"ג דלא כתב שכיר נאמר דתושב הוי קנין עולם לחומרא ואע"פי שיש לומר יותר דבקנין שנים קאמר דאינו אוכל מ"מ הואיל ויש לפרשו נמי קנין עולם נפרשהו לחומרא וכן הכא אפי' לא מצינן דאקרי הכל קדש יוכלו לומר הואיל ונוכל לפרש קדש היכל כמו מבית לפרוכת אע"ג דניחא טפי לאוקמיה ליה במבית לפרוכת לחייב בו מ"מ נדרשיה לחומרא הואיל וג"כ נוכל לפרשו כן וא"כ אמאי תלו טעמייהו במשום דאשכחן דקדש אקרי היכל בלאו הכי יכולין לומר סברא זו, דהא ליתא דנוכל לומר דודאי אם לא מצינו פסוק שקורא היכל קדש אע"פי שנוכל לפרשו לחומרא אין לנו לדרוש אלא מאי דמשמע טפי אבל מפני שמצינו שהכתוב קוראהו במקום אחר כן יש לנו לומר דר"ל הכא כמו שקוראהו במקום אחר ור"ל נמי היכל לחומרא וכן נמי גבי תושב ושכיר אלמלי מצינו בעלמא שיקרא תושב קנוי קנין עולם לא היה צריך לכתוב שכיר לגלות עליו אבל מפני שלא מצינו בעלמא שנקרא כן לא נדרשהו לחומרא רק כדמשמע טפי ולכך צריך הכא לקרא. וזה דוחק דאי אזיל בתר טעמא היכא דאיכא למדרשיה לחומרא דרשינן אע"ג דמשמעותו נשמע טפי דלקולא אזלינן אפי' לא מצינן פסוק שקוראהו במקום אחר במשמעות דלחומרא יש לדרשו לחומרא הואיל ומשמעותו סובל נמי משמעות דלחומרא ואי בתר טעמא דיש לנו לקחת המשמעות הנשמע בו טפי אע"ג דהוי לקולא א"כ אפי' מצינו שהפסוק קורהו כן במקום אחר בעבור זה לא נניח שלא נדרשהו במשמעות הנראה יותר. ויש לחלק בו קצת ומ"מ דחוק הוא. אלא נראה דהכי קאמרי כיון דמצינן דהיכל אקרי קדש ומבית לפרוכת לא אקרי קדש א"כ יש לנו לאוקמי קרא במאי דאקרי קדש בעלמא ולא במאי דלא אקרי קדש ודאי אלמלא נקראו שתיהן קדש בפסוק במקום אחר דאיכא לאוקמי מלת קדש דקיימא אתרוייהו אי לא נקראו כן במקום אחר אלא שיש לדרוש משמעותם כן לעולם לא נדרשהו לומר רק לקולא כדמשמע טפי והיינו נמי טעמא דתושב ושכיר אבל בעבור שמצינו שזה נקרא קדש במקום אחר וזה אינו נקרא קדש הרי אין לנו לומר שקורא קדש אלא מה שקרא כן במקום אחר ולא מה שלא נקרא כן, ור' יהודה לא חייש להאי סברא אלא אית ליה דכיון דקדיש מבית לפרוכת טפי שיש לנו לאוקמי ביה ביה קרא אע"פ שלא מצאנוהו שנקר' כן ומצינו שנקר' היכל כן:

אל פני הכפורת מבעיא, פירש"י הא משעה שנכנס לבית לפרוכת חייב מיתה. וא"ת ולשני ליה כדשני לעיל גבי מבית לפרוכת והיכל דבא זה ולמד ע"ז ולדברי ר' יהודה על זה נקטינהו דנקט מבית לפרוכת לגלויי דאיכא לאו בהיכל ודקדש נמי היכל, נימא נמי איהו הכי לנפשיה דנקט אל פני הכפורת לגלות דמבית לפרוכת אפי' אינו לפני הכפורת וטפי עדיף לומר בא זה ולמד ע"ז להחמיר בחיוב מיתה בלמבית לפרוכת ואל פני הכפורת מבלאו להיכל ולמבית לפרוכת, וי"ל דליכא לשנויי בהו דללמד זה על זה איכתוב דמבית לפרוכת משמע מיד שנכנס לקדש, ולא דמי לקדש דלעיל דאע"ג דקדש משמע תרוייהו יש לאוקמי ליה במאי דקדיש טפי ולא בהיכל אבל הכא מבית לפרוכת משמע מיד שנכנס לפנים מן הפרוכת, ועוד כיון דחד גופא נינהו אין לומר בהם בא זה ולמד ע"ז כדפירשו בתוס' לעיל כדפרי' בקדושי' גבי נערות בבגרות מאי בעיא גבי', והכא אי אפשר לו לעבור אל פני אם לא שיכנס במבית לפרוכת כדפרשי' דלא מצינא לאשכוחי שיהיה לו רשות ליכנס לפנים מהפרוכת בלא שילך אל פני הארון כדפי' התוס' לעיל גבי היכל דיכול ליכנס להיכל להקטיר דאין לו דרך ליכנס לבית קדשי קדשים דכ"ז שנכנס לפני ולפנים עד פני הכפורת הולך שלא מצינו שנכנס שם כי אם כהן גדול ביום הכפורים להזות בין הבדים ולהקטיר ואז בא עד הארון:
וא"ת ולעיל נמי לימרו רבנן דתרווייהו בלאו ומאי דקשיא להו במבית לפרוכת מבעיא לשנויי דמבית לפרוכת למעוטי דרך משופש כדדרשינן הכא, וי"ל דליכא לשנויי למעוטי דרך משופש כי אם הכא כדמפרש אל פני הכפורת שיהא נכנס במבית לפרוכת שילך אל פני הכפורת שיהיו פניו אל פני הכפורת אבל גבי היכל דבמבית לפרוכת לא כתיב אל פני מבית לפרוכת דלשתמע שתהיה כניסתו פניו כנגד קדשי הקדשים אלא משתמעי קדש ומבית לפרוכת תרי מילי:

לר' יהודה מדאל פני דוקא נכח נמי דוקא, וא"ת מאי מדמה להו שאני התם דאיכא טעמא לר' יהודה דלדרשיה דוקא דקדש ומבית לפרוכת באו ללמד זה ע"ז וללאו באו ואל פני דוקא דלא ימות ולהכי מוקי ליה דוקא אבל פתח אין הכרח דנימא דליהוי דוקא כהכא. וי"ל דהתם נמי תלוי בסבר' מאי דקאמר אל פני דוקא משום דסבר דהוי דוקא הוא דדרשיה שהרי אין בסברותיו הכרח שלא יוכל לדרוש הפסוקים כדדרשי להו רבנן קדש היכל דאשכחן דאקרי הכי ואל פני למעוטי דרך משופש אלא משום דסבר דאל פני דוקא אוקמיה בהכי ורבנן דלא מוקמי' ליה כר' יהודה נמי תלו טעמייהו משום דסברי דאל פני לאו דוקא ונוכל לאוקמי ליה למעוטי דרך משופש:
או נוכל לומר דר"ל רד' יהודה דאל פני דוקא מאי זו סברא שיהא הואיל וסבר כן נכח נמי דוקא משום דנילף מג"ש נכח מפני ואע"פי שאין התיבות דומות הרי מצינו כמה גזרות שוות נעשות מן משמעות התיבות ולא מלשון התיבות והרי משמעות פני ונכח אחד. ולרבנן כמו כן נילף בג"ש על פני נמי דוקא ולא קיימא אתקפתא למאי דאמר דיליף נכח מפני דאפי' אי לא ילפינן נכח מפני לאא בלשון משא ומתן דלעיל דנכח נמי מצי למפרך הכי וכן משמע דלא קאמר מדכח דוקא על פני דוקא דלשתמע כי היכי דילפינן נכח מפני נילף נמי על פני מאל פני לבד ואי נמי נימא דקאי אשיטתא דילפותא דנכח פריך מכ"ש כדפרי':

רש"י ד"ה למעוטי דרך משופש. שחתר את החומה כו'. וכן העתיקוהו התוס' כאן. אבל בזבחים (פב ב) בתד"ה ל"נ העתיקו שחתך והוא יותר נכון:

גמ' ושבפנים ושבמצורע. עיין לקמן דף עד ע"ב תוספות ד"ה איכא:

שאם חיסר [אחת] מהן לא עשה כלום. אין לי אלא מתן שבעה דפרכת הוא דעיכבו שהן מתן שבע מעכבין בכל מקום כגון פרה אדומה ובהזאה דמצורע והכי מפ' לה בזבחים בפ' ב''ש (דף לט.) מנין לרבות במזבח הזהב שאם חיסר פסל אע''ג דשאר ד' מתנות דמזבח החיצון לא מעכבין כדאמרי' בשמעתא קמייתא דסנהדרין (ד' ד:) וכפר וכפר וכפר אפי' ג' מתנות ואפי' ב' ואפי' אחת ת''ל כן יעשה מרבינן כל עשיותיו שיעכבו מרישיה דקרא ועשה לפר (ועשה הא) דרשינן (אלא) לפר לרבות פר יה''כ ובשחיטת קדשים בפרק ב''ש פריך למאי הילכתא אי נימא לעכב פשיטא חוקה כתיב בה ומשני לה התם לשפיכת שירים דלא כתיבי בפר יה''כ ועוד מילי אחרנייתא כאשר עשה לפר לרבות פר כהן משיח שאם חיסר אחת ממתנותיו פסל החטאת לרבות שעירי עבודת כוכבים של ציבור כדכתיב בפרשת שלח לך וכי תשגו וגו' בעבודת כוכבים מדבר ואותן שעירים טעונין הזייה על הפרכת ועל מזבח הזהב דדרשי' בת''כ דהאי חטאת לרבות שעירי עבודת כוכבים: הזאות דפרה. שלא לשמן פסולות דכתיב ביה חטאת היא: שלא מכוונות. שלא כוון כנגד פתחו של היכל פסולות דכתיב בה חוקה ואל נכח: ושבפנים. כגון דיה''כ ופר כהן משיח ופר העלם דבר ושעירי עבודת כוכבים: ושבמצורע. בשער נקנור משמן של מצורע: שלא לשמן פסולות. שבפנים חטאת נינהו של מצורע לקמיה מוקי' לה להתיר שלא עלו לו לשם חובה להכשירו בקדשים: שלא מכוונות. בין מזרח למערב כשרות דלא כתיב בהו אל נכח: הא רבי יהודה הא רבנן. בסיפא דמילתא מפרש לה: ענוש כרת. דכל זמן שלא הביא כפרתו לא יצא מידי טומאתו נפקא לן מקראי דתניא איש (איש) אשר יטמא ולא יתחטא (במדבר יט) בדמים כלומר אם מאותן טמאים הוא שצריכין דמים ולא הביאם ונכנס למקדש ונכרתה אתה אומר בדמים או לא נתחטא במי נדה כשהוא אומר מי נדה לא זורק עליו הרי מים אמורין הא מה ת''ל ולא יתחטא בדמים להביא את המחוסר כפרה ואין צ''ל טבול יום דנפקא לן התם מעוד טומאתו בו ושאר כל הטמאין שחייבין: וטהורין שנכנסו לפנים ממחיצתן. י''א אמה מקום דריסת רגלי ישראל: להיכל כו'. אם נכנסו שם: בארבעים. מכות משום דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו' (ויקרא טז): מבית לפרכת. לפני ולפנים ששם ארון ואל פני הכפרת נמי היינו מבית לפרכת אלא שהלך עד לפני הארון בארבעים: אל פני הכפורת. שהלך עד לפני הארון במיתה: מבעיא. הא היכל בכלל מבית לפרכת דלא נכנס לשם אלא דרך היכל ומשעת ביאת היכל קם ליה במלקות: לאו נמי לא. אפילו לאו נמי ליכא: בין הקדש. היינו היכל: אל פני הכפרת מבעיא. דמיחייב מיתה הא משעה שנכנס מבית לפרכת מיחייב מיתה ויש בכלל מבית לפרכת פני הכפרת: למעוטי דרך משופש. כגון משובש שחתר החומה של לפני ולפנים ועשה פתח בדרום או בצפון ונכנס ולא נכנס בפתח שבמזרח שיהא פניו למערב א''נ נכנס בפתח וצידד באלכסון והלך לצדדין לא מיחייב דאל פני בעינן שיהו פנים אל פנים מזרחי של כפרת. משופש כמו משובש דפי''א ובי''ת מתחלפין דכתיב (ישעיה יג) נשפה וכתיב (ישעיה מ) נשבה בו: זה בנה אב. הקישה אב ומלמד לכל פני שבתורה דקדים הן כי היכי דבהאי פני כתיב קדמה והשתא מפרש להאי דאמרן לעיל הא ר''י הא רבנן: לרבי יהודה דאמר אל פני הכפרת דוקא. דבמיתה ומבית לפרכת לאו דוקא ה''נ אל נוכח דוקא הלכך שלא מכוונות פסולות ולרבנן מדאל פני לאו דוקא ה''נ אל נכח לאו דוקא הלכך כשרות: על נמי דוקא. בתמיה כלומר על פני הכפרת דיה''כ מי הוי דוקא דאי דוקא הוא מקדש שני דלא הוי ארון וכפרת דאמרינן במסכת יומא (דף נב:) דיאשיהו גנזו ה''נ דלא מזה והא אמרינן במסכת יומא (שם) דמזה: מקום המקודש לקדש. ארון על מקום הארון מזה אפילו ליכא ארון:
להיכל כולו בארבעים. הקשה ה''ר י''ט מלפנצו מהא דתנן בפרק בתרא דתמיד (דף לג:) בזמן שכ''ג נכנס להשתחות לשם [שלשה] אוחזין בו א' מימינו וא' משמאלו ואחד באבנים טובות כו' הגביה לו הפרוכת נכנס והשתחווה ויצא נכנסו אחיו הכהנים והשתחוו ויצאו אלמא (לבית קדשי הקדשים) שרו ותירץ ר''ת דהשתחוואה צורך עבודה היא. מ''ר: למעוטי דרך משופש. וא''ת תיפוק ליה מדכתיב ואל יבא דמשמע דרך ביאה כדממעטינן בפ''ב דשבועות (דף יז:) טמא שנכנס דרך גגין להיכל וי''ל התם כשפיחת התקרה איירי אבל הכא לשנכנס דרך לול שהיה בעליית בית קדשי הקדשי' שבו היו משלשלין את האומנים בתיבות דרך ביאה הוא דלכך נעשה א''נ כמו שפירש בקונטרס כאן שחתר את החומה שלפני ולפנים ועשה פתח בדרום או בצפון ונכנס ולא נכנס בפתח שבמזרח שיהיו פניו למערב ועוד פי' בקונטרס א''נ נכנס בפתח מזרח וצדד באלכסון והלך בצדדין לא מיחייב דלפני בעינן שיהו פניו אל פני מזרחיים של כפורת אבל בזבחים בפרק התערובות (דף פב:) מפרש (התוספות) דרך משופש כגון דרך לול שהיה אחורי בית הכפרת כדאמרי' בסוף איזהו מקומן (שם נה:) שנים לפרבר וה''ר יעקב מאורלינ''ש הקשה מההיא דס''פ התערובת (שם פב: ושם ד''ה לא) גבי דם שנכנס לפנים דאמרי' יאמר אל הקדש ואל יאמר פנימית ומשני לא נצרכה אלא לדרך משופש ופריך והא הבאה כתיב ביה אלמא ממעטינן דרך משופש מדכתיב ביה הבאה ויש לחלק בין הבאת דם להבאת גוף אדם. מ''ר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד